סמכויות בית-משפט של ערעור (סעיף 213 לחוק)

1. יישומו של סעיף 213 לחוק
סעיף 213 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, קובע כדלקמן:

"213. סמכות בית-המשפט שלערעור
בית-המשפט רשאי, בפסק-דינו, לעשות אחת מאלה:
(1) לקבל את הערעור, כולו או מקצתו, ולשנות את פסק-הדין של הערכאה הקודמת או לבטלו וליתן אחר במקומו, או להחזיר את המשפט עם הוראות לערכאה הקודמת;
(2) לדחות את הערעור;
(3) ליתן בקשר לפסק-הדין כל החלטה אחרת שהערכאה הקודמת היתה מוסמכת לתתה."

סעיף 213 הנ"ל מגדיר את סמכויותיה של ערכאת הערעור בדין הפלילי על-פי יכול בית-המשפט שלערעור, לקבל ערעור, כולו או מקצתו, לדחותו או לפסוק כל החלטה אחרת מהאמור שהערכאה הראשונה היתה מוסמכת לתת.

משמעותו של סעיף 71 לחוק העונשין, היא כי בית-משפט הגוזר את דינו של נאשם בפלילים, בעקבות הרשעה, אינו רשאי להטיל עליו עונש מאסר בפועל ביחד עם צו שירות.
צו שירות הינו אחד מאמצעי הענישה בפלילים. הסמכות להטלתו מוסדרת בסימן ד'1, פרק ו' לחוק העונשין. בית-המשפט רשאי להורות על צו שירות הן בעקבות הרשעה והן בלא הרשעה {סעיפים 71א(א) ו- (ב) לחוק העונשין}.

ערכאת הערעור, הדנה בערעור על גזר דין בו הוטל על נאשם צו שירות, אינה רשאית להתערב בגזר דינה של הערכאה הדיונית, ולהטיל על נאשם עונש של מאסר בפועל. זאת, כאשר פסק-דינה של ערכאת הערעור ניתן לאחר שהנאשם השלים את ביצוע צו השירות.

אם במועד גזירת הדין לא יכול בית-המשפט לגזור על נידון הן עונש מאסר בפועל והן צו שירות לתועלת הציבור, הרי שגם במסגרת הערעור לא יכול בית-המשפט לעשות כן ואין זה משנה האם שני העונשים ניתנו במקביל באותה ערכאה, או בשתי ערכאות שונות {רע"פ 6374/08 ‏אלון גנני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

אולם יובהר, כי הקביעה כאמור, מתייחסת למצב בו פסק-דין מתייחס אך ורק במקום בו ערכאת הערעור מחמירה בעונש ומטילה מאסר בפועל, ולא לנסיבות בהן מבקשת ערכאת הערעור להתערב לקולה בפסק-דינה של הערכאה הדיונית. ייתכן בהחלט כי במקרה השני, תיתכן אפשרות פרשנית שונה לסעיף 71א(א) לחוק העונשין מזו שנקבעה בפסק-הדין {דנ"פ 1537/12 מדינת ישראל נ' אלון גנני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

2. תכליות סעיף 217 לחוק
הוראתו של סעיף 217 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, קובעת כדלקמן:
"217. תנאי להגדלת העונש
בית-המשפט לא יגדיל עונש שהוטל על נאשם, אלא אם הוגש ערעור על קולת העונש."

חלק מתכליותיו של סעיף 217 הוא להבטיח שנאשמים יוכלו לממש את זכות הערעור הנתונה להם על חומרת גזר דינם, מבלי שיחששו שבהגישם ערעור הם חושפים את עצמם לאפשרות של החמרה בעונש {ע"פ 382/74 יוסף קובי נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2), 729 (1957)}.

החמרה בעונשו של נאשם מקום שהתביעה נמנעת מלערער על קולת העונש, חורגת מאופיו האדוורסרי של ההליך המשפטי.

הימנעות התביעה מהגשת ערעור על קולת העונש, יש לראותה כהשלמה עם גזר הדין והסתלקות מכוונה לעתור להחמיר בו. חריגת בית-משפט שלערעור מיריעת המחלוקת אותה הציג בפניה יוזמו של ההליך (הנאשם-המערער), פוגעת בתחושת הצדק {רע"פ 2930/03 עזריאל רינגורט נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.

סעיף 213(1) לחוק סדר הדין הפלילי מסמיך בית-משפט שלערעור, בין היתר, לקבל את הערעור, כולו ומקצתו, וכן "ליתן בקשר לפסק-הדין כל החלטה אחרת שהערכאה הקודמת היתה מוסמכת לתתה".

מהוראת הסעיף הנ"ל, מתחייבת המסקנה, כי מקום שניתנה לבית-המשפט סמכות לפעול כאילו היה ניצב בנעליה של הערכאה הדיונית, גם הוא מוסמך לשנות את רכיבי העונש, בכפוף למגבלה הקבועה בסעיף 217 לחוק סדר הדין הפלילי כך שהתוצאה הסופית לא תביא להגדלת העונש שהוטל על הנאשם {רע"פ 2930/03 עזריאל רינגורט נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005); ע"פ 510/75, 60/76 לישפיץ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(3), 20, 24 (1976)}.

3. הסמכות על-פי סעיף 213(3) לחוק
מכוח הסמכות הכללית לפי סעיף 213(3) לחוק סדר הדין הפלילי ליתן בקשר לפסק-הדין כל החלטה אחרת שהערכאה הקודמת היתה מוסמכת לתתה, "לרבות מתן הוראה בדבר תחולת הקנס מיום מתן פסק-הדין בערעור".

כך למשל, ככלל, יש למנות תקופת תחולתו של קנס מיום מתן פסק-הדין בערכאה הדיונית, ולא מעת פסק-הדין בערכאת הערעור. ברם, ערכאת הערעור רשאית לסטות מכלל זה במקרים מיוחדים {רע"פ 162/05 ליאוניד קנייבסקי נ' טטיאנה (טניה) ויסוצקי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

גם לעניין פיצוי נוסף לפי סעיף 77 לחוק העונשין, שתכליתו ומהותו אזרחית, ואינו בחינת עונש, חלה לכאורה לעניין זה הוראת סעיף 213(1) הנ"ל המתירה לבית-משפט שלערעור, בין השאר, "לשנות את פסק-הדין של הערכאה הקודמת", ולא חלה לכאורה הוראת סעיף 217 לחוק סדר הדין הפלילי, על-פיה אין להגדיל בגדרי ערעור עונש שהוטל על נאשם, אלא אם הוגש ערעור על קולתו {ע"פ 10549/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

הוראת סעיף 78 לחוק העונשין, הקובעת כי חיוב בפיצוי לפי סעיף 77 הוא, לעניין ערעור, כפסק-דין שניתן בתובענה אזרחית, שאפשר לקראה לכאורה, לעניין הגדלת סכום הפיצוי, יחד עם תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כי בית-משפט שלערעור מוסמך ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה.

כל עוד עורך בית-המשפט שינוי בין רכיבי העונש שהוטל על הנאשם בגין הפרשה שבאשר אליה מופנה ערעורו באופן שבסך כל הענישה אינו פוגע בנאשם אלא מקל עמו, הרי שהדבר מצוי בסמכותו.

כאשר נאשם מבקש בערעורו לשנות לקולה רכיב פלוני בעונש שהוטל עליו, רשאי בית-המשפט לשנות לקולה רכיב אחר בגזר הדין או לכרוך הקלה באחד הרכיבים בהחמרה ברכיב אחר .

יש מקרים מובהקים שבהם ברור כי השינוי ברכיבי העונש שעליו מורה בית-משפט לערעור, מקל עם הנאשם. כך הדבר למשל כאשר בית-המשפט מחליט להפחית את תקופת המאסר בפועל שנגזרה על הנאשם ולהטיל עליו תחתיה עונש מאסר על-תנאי לתקופה הזהה לתקופת המאסר שהופחתה. לעיתים ייתכנו מקרים מורכבים יותר {דנ"פ 8086/01 אייזן נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5), 625 (2005)}.

עונש יש לגזור לנאשם שהורשע על-פי מידותיו שלו. בגזירת העונש יש ליתן משקל גם לאינטרס של קרבן העבירה. כך, חיוב המורשע בפיצוי הקרבן יכול שישליך על יתר רכיבי הענישה {ע"פ 10549/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

4. החזרת דיון למותב אחר בבית-המשפט השלום בסמכות בית-משפט של ערעור על-פי סעיף 213(1) לחוק
סמכויותיה של ערכאת ערעור הדנה בהליך פלילי קבועות בסעיף 213(1) לחוק סדר הדין הפלילי.

החלטה של ערכאת ערעור להחזיר את הדיון לבית-משפט דלמטה מלווה בהוראה כי ישמע בפני מותב חדש, היא אמנם בלתי-שגרתית, ובדרך-כלל כאשר מוחזר תיק לדיון בפני הערכאה הראשונה, הוא נקבע לשמיעה בפני אותו מותב שדן בו בעבר, אולם אין מדובר בהחלטה המתקבלת בחוסר סמכות {בג"צ 5011/10 פלוני נ' הרכב בית-משפט מחוזי ת"א, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010); ע"פ 4006/93 נוריאל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1994); ע"פ (חי') 3426/03 אעמאר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2003)}.

לעיתים קרובות העובדה שבית-המשפט המחוזי לא ראה להפעיל את סמכותו זו ולהורות על העברת התיק לשמיעה בפני מותב אחר, נלקחת בחשבון במסגרת הליכי פסלות כאשר אלה מוגשים מאוחר יותר.

במקרים בהם מוצאת ערכאת הערעור שהתקיימו נסיבות המצדיקות את העברת התיק לשמיעה בפני שופט אחר, נהוג להוסיף הוראות מפורשות בקשר לכך.

לפיכך כאשר הנחיה כזו לא ניתנת ביחס לקובלנה של המערער, ככלל, אין לראות בהחזרת התיק גם החלפת מותב {ע"פ 6462/02 מדינת ישראל נ' מנדורי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2002); ע"פ 3163/10 עו"ד בריק נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010); ע"פ 4550/10 אבו סוכון נ' ויטלם, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

סמכותו של בית-המשפט לתת הוראות מסוג זה נובעת מחובתו להבטיח משפט צדק, והפעלתה מבוססת על התרשמותו הישירה מהחומר שהונח בפניו.

כפועל יוצא מאופיה השיפוטי של הסמכות כאמור, היא נתונה לערעור בתום ההליכים, אולם ככלל בית-המשפט בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, לא יתערב בה ולא ימיר את שיקול-דעתה של ערכאת הערעור בשיקול-דעתו, שאם-לא-כן ייווצר מסלול לעקיפת סדרי הדין הקבועים בחוק {בג"צ 5537/91 אפרתי נ' אוסטפלד, פ"ד מו(3), 501 (1992)}.

יובהר, כי בין דיני הפסלות המעוגנים בסעיף 77א לחוק בתי-המשפט, לבין סמכותה של ערכאת הערעור להחזיר תיק לערכאה הדיונית בליווי הוראות, המעוגנת בסעיף 213(1) לחוק סדר הדין הפלילי, ישנם הבדלים משמעותיים המבחינים ביניהם אף-על-פי שקיים דמיון מסויים בין שני סוגי ההחלטות, הן בתוצאתם המעשית והן בסוג השיקולים הנלקחים בגדרם בחשבון.

באשר לטענת פסלות, ככלל, תיטען על-ידי הצדדים להליך. כאן מחליט בית-המשפט של ערעור על פסילת השופט, בדרך-כלל, ללא טענת הצדדים לעניין זה.

ההחלטה הראשונית בעניין הפסלות מופקדת, בדרך-כלל, בידי השופט שדן בהליך עצמו. כאן ערכאת הערעור היא הראשונה והאחרונה הדנה בעניין הפסלות.

ברם, החלטת ערכאת הערעור בעניין העברת התיק לשופט אחר אינה החלטה בעניין פסלות, אלא החלטה במסגרת הערעור על פסק-הדין. מכאן, שלא ניתן לערער על החלטה זו במסגרת ערעור פסלות אלא רק במסגרת ערעור על פסק-הדין של הערעור.

יודגש, כי החלטתה של ערכאת הערעור להחזיר את התיק לשמיעה לפני שופט אחר, אינה יונקת את כוחה מדיני הפסלות הרגילים, ערכאת הערעור רשאית לשקול שיקולים רחבים מאלה הנשקלים במסגרת עילת פסלות רגילה.

היא יכולה, כמובן, לשקול את יכולתו של השופט שנתן את פסק-הדין, שנהפך בערעור, לדון מחדש בתיק באובייקטיביות ובלא דעה מוקדמת שאינה ניתנת לשינוי והיא יכולה גם ליתן משקל למראית פני הצדק ולאמון הציבור {השופט י' מרזל בספרו דיני פסלות שופט (2006); בג"צ 5537/91 אפרתי נ' אוסטפלד, פ"ד מו(3), 501 (1992)}.

מכאן יובהר, כי סמכותה של ערכאת הערעור להורות על העברת הדיון למותב אחר אינה כפופה למשטר דיני הפסלות, ולפיכך אין ערכאת הערעור מוגבלת לבחינת עילות הפסלות הנקובות בחוק.

5. סטיה ממדיניות ענישה והתערבות בית-משפט של ערעור
ככלל, ערכאת הערעור נוטה להתערב בגזרי דין במקרים בהם קיימת סטיה מטווח הענישה הסביר והמקובל.

במצב בו בית-המשפט כערכאה ראשונה סטה סטיה ניכרת ממדיניות הענישה הראויה במקרים כגון דא, סטיה זו תצדיק את התערבותו של בית-המשפט שלערעור {רע"פ 4897/05 יאיר שור נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.

סעיף 213 לחוק סדר הדין הפלילי קובע, כי ערכאת הערעור מוסמכת לקבל את הערעור, כולו או מקצתו, ולשנות את פסק-הדין (לרבות גזר הדין) של הערכאה הקודמת או לבטלו וליתן אחר במקומו.

סמכותה של ערכאת הערעור אינה מצומצמת רק לאותם מקרים בהם היתה סטיה ניכרת מרמת הענישה ושיקול-דעתה של ערכאת הערעור אינו מוגבל למקרים אלו בלבד.

עוד יובהר, כי בית-משפט ייתן לנאשם רשות לערער בפני ערכאה שלישית בכפוף למבחנים שהותוו בהלכה, היינו במקרים המעלים שאלות עקרוניות בעלות חשיבות ציבורית או משפטית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים.

כך למשל, מקרים בהן מקבל בית-המשפט ערעור המדינה על קולת העונש אינם בגדר מקרים חריגים המצדיקים מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית {רע"פ 4897/05 יאיר שור נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.

6. החזרת ההליך לבית-המשפט המחוזי מכוח סעיף 213 לחוק
לפי סעיף 212 לחוק סדר הדין הפלילי, רשאי בית-המשפט שלערעור "להסיק מחומר הראיות שהיה לפני הערכאה הקודמת או לפניו מסקנות שונות משהסיקה הערכאה הקודמת או לקבוע כי אין יסוד למסקנותיה".

לפי סעיף 213 רשאי הוא לקבל את הערעור, לשנות או לבטל את פסק-דינה של הערכאה הקודמת ולקבוע תחתיו פסק-דין אחר, וכן רשאי הוא להחזיר את התיק לערכאה הקודמת תוך מתן הוראות.

הוראת סעיף 213 הנ"ל מקנה לערכאת הערעור שיקול-דעת רחב, בין היתר, אם ברצותה תחזיר את התיק לערכאה הדיונית, או תכריע בעצמה {רע"פ 2936/12 רמי ארביב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

החזרה תהא במיוחד שהמדובר בהכרעת הדין, במקרים שבהם יהא צורך בשמיעת עדים. שיקול-הדעת יופעל על-פי נסיבות כל מקרה והשכל הישר.

יובהר, כי סמכויותיה של ערכאת ערעור מקבלים משנה-תוקף מקום שערכאת הערעור סברה, כי עיקר הקושי בהכרעת הדין של הערכאה הדיונית מקורו בהעדר קביעת ממצאים עובדתיים מספקים, ולא בקביעות שגויות.

אולם יודגש, כי חילוקי-דעות בין ערכאה דיונית לערכאת ערעור ראשונה אינם בהכרח, כידוע, יסוד לרשות לערעור נוסף {רע"פ 2936/12 רמי ארביב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

7. הפעלת שיקול-הדעת על-פי סעיף 213 לחוק
הערכת ראיות התביעה בנויה על היסק הגיוני ומושכלות של שכל ישר, והטלת ספק סביר במסקנות המתבקשות ממערכת ראיות נתונה מותנית אף היא בעמידה באמות-מידה של סבירות ועליה להתיישב עם מהלכי חיים מסתברים {ע"פ 9372/03 וייזל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1), 745, 766-765 (2004)}.

אולם, אין מניעה שבית-המשפט הדן בעניין מסויים כערכאת ערעור יתייחס בפסק-דינו לשאלה העולה בערעור, גם אם הצדדים לא הפנו את תשומת-לבו אליה וכי אין הכרח בהשלמת הדיון בסוגיה זו בערכאה הדיונית דווקא {דנ"פ ליאור מטיס נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

דהיינו, גם אם מוטל נטל ההוכחה בהקשר מסויים על התביעה, אולם כי מדובר ב"נטל רדום", אשר על הטוען לפגיעה באמצעי מחייתו להעירו ולהעלותו בפני בית-המשפט, אין מניעה לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 213(3) לחוק סדר הדין הפלילי ליתן בקשר לפסק-הדין כל החלטה אחרת שהערכאה הקודמת היתה מוסמכת לתיתה, בהתאם לראיות אליהן הופנה על-ידי הצדדים.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

סמכויות בית-משפט של ערעור (סעיף 213 לחוק)