botox
הספריה המשפטית
ניהול ההליך הפלילי - דין ומהות

הפרקים שבספר:

תפיסת נכסי נאשם שנמלט (סעיף 104 לחוק)

סעיף 104 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"104. תפיסת נכסי נאשם שנמלט
(א) נאשם שנמלט או מסתתר ואין אפשרות למצאו, רשאי בית-המשפט, לבקשת פרקליט מפרקליטות המדינה, ואם הוא סבור שהדבר עשוי להביא להתייצבותו של הנאשם, לצוות על תפיסת כל נכס מנכסיו של הנאשם, מיטלטלין או מקרקעין, על רישום עיקול עליהם בפנקסי המקרקעין או על מינוי כונס נכסים עליהם, ולהורות מה ייעשה בנכס ובפירותיו כל עוד הצו בתקפו.
(ב) צו לפי סעיף זה לא יפגע בזכותו של נושה לרדת לאותם נכסים.
(ג) ניתן צו לפי סעיף זה, רשאי כל מי שתלוי בנאשם ותפיסת הנכס עשויה לפגוע בפרנסתו, לבקש מבית-המשפט לבטל את הצו או לשנותו."

סעיף 104 לחוק סדר הדין הפלילי נועד לאפשר לבית-משפט להפעיל לחץ על נאשם להתייצב למשפטו {בג"צ 2274/99 שפיר נ' בית-הדין הרבני האזורי רחובות, פ"ד נו(1), 673, 697, (2001)}.

לפי סעיף זה, רשאי בית-המשפט, אם מצא שהנאשם נמלט או מסתתר, לצוות על תפיסת "כל נכס מנכסיו" ולעקלם או למנות להם כונס נכסים. כמו-כן רשאי בית-המשפט להורות מה יעשה בנכס ובפירותיו כל עוד צו התפיסה בתוקף.

תפיסה מכוח הסעיף, כך נקבע, משמעותה נטילת השליטה בנכס ובפירותיו, ובנסיבות מיוחדות וחריגות אף מכירת הנכס התפוס {יעקֹב קדמי על סדר הדין בפלילים - הדין בראי הפסיקה, חלק שני, כרך א', 1028 (2009)}.

אין ספק איפוא כי תפיסת נכסים מכוח סעיף 104 לחוק סדר הדין הפלילי היא צעד משמעותי ואף קיצוני הפוגע בזכויות הנאשם, והצדקתו של צעד זה נעוצה בצורך להגן על האינטרס הציבורי הטמון בניהול ההליך הפלילי, ובצורך להרתיע נאשמים מלהתחמק ממשפטם {בש"פ 7323/98 מדינת ישראל נ' רג'ואן, פ"ד נג(4), 126 (1999)}.

הפעלת הסמכות לפי סעיף 104 לחוק סדר הדין הפלילי עשויה לפגוע לא רק בזכויותיו של הנאשם בנכס אלא גם בזכויותיהם של אחרים. הסעיף לפי לשונו מגן על עדיפות זכותו של נושה לרדת לאותם נכסים.

כמו-כן מאפשר הסעיף למי שתלוי בנאשם ותפיסת הנכס עשויה לפגוע בפרנסתו, לבקש מבית-המשפט לבטל את הצו או לשנותו.

אולם מה לגבי מי שאינו בא בשם היותו "נושה" או "תלוי שתפיסת הנכס עשויה לפגוע בפרנסתו", אלא בשם זכות נטענת בנכס (זכות קניינית, חוזית וכד')? לשאלה זו אין תשובה ברורה בסעיף 104, אולם מטבע הדברים ייתכנו מצבים שבהם תתעורר שאלה כזו.

סעיף 104 לחוק סדר הדין הפלילי אינו מתווה מנגנון השגה על החלטה בדבר תפיסת נכסים.

כלל הוא כי זכות הערעור איננה זכות קנויה, והיא קיימת רק אם וככל שהוענקה מפורשות על-ידי המחוקק {בג"צ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פ"ד מב(1), 353 (1988)}.

עם-זאת, זכות הערעור עומדת לא רק למי שהיה בעל-דין על-פי המסמכים הפורמאליים, אלא לכל מי שהיה בפועל צד להליך שהתקיים בבית-המשפט.

צד אינו רק מי שעל-פי המסמכים הפורמאליים הוא בעל דין. צד הוא גם מי שנתקיים בעניינו הליך אשר הכריע בדבר זכותו ה"הופלדיאנית".

גישה זו ראויה היא מבחינת המדיניות המשפטית, שכן היא מאפשרת למי שזכותו נפגעה בהיותו צד להליך שנוהל בעניינו, גם אם אינו צד פורמאלי, לערער על הפגיעה בו {בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1), 670 (1991)}.

מקום שבמסגרתם של הליכים המתנהלים על-פי כתבי הטענות הפורמאליים -לרבות כתב אישום - מתנהל הליך נוסף, המהווה, למעשה, משפט נלווה, ובמסגרתו של הליך כזה מוכרעות זכויותיו של מי שאינו צד למשפט העיקרי, רואים את ההכרעה בעניינו של האחרון כפסק-דין שניתן במשפט שהוא צד לו. בתור שכזה, קנויה למי שעניינו הוכרע במשפט נלווה זכות ערעור מכוח ההוראה הכללית שבחוק בתי-המשפט, המקנה זכות ערעור לכל מי שניתן בעניינו פסק-דין {בג"צ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית-משפט השלום בחדרה השופט עמירם שרון, פ"ד נב(3), 721 (1998) (להלן: "עניין צירינסקי"}.

הנה-כי-כן, זכות ערעור קמה גם לאדם שלא היה בעל דין "פורמאלי" בהליך העיקרי, ובלבד שהתקיים בעניינו הליך שהכריע באשר לזכות הופלדיאנית שלו.

במילים אחרות, מדובר במצבים שבהם פסק-הדין בהליך הנלווה שינה את מערך הזכויות שהיו נתונות לעותר או החובות שחלו עליו עובר לנתינתו {דברי כב' השופטת ד' דורנר בעניין צירינסקי הנ"ל, בעמ' 742}.

מבחן זה, שלפיו נדרש כי מגיש ההליך הערעורי יהא "צד להליך בפועל", יושם במגוון מצבים (ראו למשל רע"א 9124/06 פרץ פרי נ' לוקי ביצוע פרוייקטים בניה (1989) בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); ע"א 5956/03 אוזן נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נח(2), 433 (2003)}.

על יסוד מבחן זה הוכרה למשל זכות הערעור של עורך-דין על חיובו בהוצאות אישיות {ע"א 2240/90 בן עטר נ' מלצר, פ"ד מז(4), 46 (1993)}; ושל עֵד בהליך משפטי על שיעור שכר הבטלה שנפסק לזכותו {בש"א 2369/06 כהן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

ב- בש"פ 7925/11{טל לוין נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}, קבע בית-המשפט כי על-פי ההלכה הנוגעת לזכויות הדיוניות של מי שעניינו הוכרע בהליך נלווה, קמה לעוררת זכות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי. העוררת אמנם לא היתה צד להליך הפלילי בעניינו של הנאשם, אולם יש לראות בהליך תפיסת הנכסים משום הליך נלווה שהיא היתה צד לו. ודוק: בית-המשפט המחוזי התייחס לעוררת כ"משיבה 2" בהליך שהתקיים לפניו, ומכל מקום ברי כי העוררת היתה צד להליך בפועל.

באשר לסיווגו המתאים של הליך הערעור - ערעור פלילי או ערעור אזרחי.
בעניין זה, הערעור שיש להגיש במקום שבו ההכרעה בהליך הנלווה היא בעלת אופי אזרחי, הוא ערעור אזרחי, וזאת גם אם ההליך העיקרי הוא הליך פלילי {ראו עניין בנק לאומי לישראל הנ"ל; יעקֹב קדמי על סדר הדין בפלילים - הדין בראי הפסיקה, חלק ראשון, כרך ב' (2008), 723}.

כך נפסק גם בהקשר של חיוב עורך-דין המייצג בהליך פלילי בהוצאות אישיות. הואיל והחיוב בהוצאות הוא חיוב אזרחי, הרי בהעדר הוראת חוק המורה אחרת, אף הערעור על החיוב אינו יכול להיות אלא אזרחי {ע"א 4845/95 ניר נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(2), 639 (1995); ראו גם בג"צ 2685/92 ניר נ' נשיא בית-המשפט המחוזי בבאר שבע, פ"ד מז(2), 203 (1993)}.

בגדרי הסדרים הקבועים בדין לגבי חילוטו של רכוש בהליך פלילי או אזרחי, נקבע כי מי שטוען לזכות ברכוש יוכל לערער על הצו בדרך שמערערים על החלטה בהליך אזרחי {סעיף 36ה לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל"ג-1973; סעיפים 22-21 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000}.

תימוכין לכך ניתן למצוא בסדרי הערעור שנקבעו ביחס להוראות התפיסה הקבועות בפרק הרביעי לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), תשכ"ט-1969 {להלן: "הפקודה"}.

סעיף 32 לפקודה קובע כי שוטר רשאי לתפוס חפץ "אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה".

סעיף 34 מוסיף וקובע כי אדם התובע זכות בחפץ רשאי לפנות לבית-משפט שלום בבקשה לצווֹת שהחפץ יימסר לו, וסעיף 36 מורה כי בית-המשפט יהא רשאי להורות מה יעשה בחפץ תפוס שהוגש כראיה. סעיף 38א מקנה לאדם שהחפץ נלקח ממנו או למי שתובע זכות בחפץ זכות ערר לבית-המשפט המחוזי.

עוד נקבע כי בית-המשפט המחוזי ידון בערר בדן יחיד, וכי על החלטתו ניתן לערור - בכפוף למתן רשות - לפני בית-המשפט העליון.

סעיף 38א לפקודה נחקק בשנת 1997 (חוק לתיקון פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (תיקון מס' 10), התשנ"ז-1997; ס"ח 1634, התשנ"ז, בעמ' 210).

קודם לכן, לא היתה הוראה הקובעת את דרכי ההשגה על החלטות בעניין תפיסת חפץ לפי הפרק הרביעי לפקודה.

משמעות הדבר, לפני פסק-הדין בעניין חסן, היתה שלילת יכולתו של התובע זכות בחפץ - שאינו בעל דין בהליך הפלילי גופו - לערער על ההחלטה, ותרופתו היתה נקיטת הליך בג"צ או הליך אזרחי נפרד {ע"פ 426/87 שוקרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(1), 732 (1988); כן ראו בג"צ 329/77 דבראשווילי נ' שופט השלום מ' חסון, פ"ד לא(3), 542 (1977) (להלן: "פרשת חסון") ; יעקֹב קדמי על סדר הדין בפלילים - הדין בראי הפסיקה, חלק ראשון, כרך ב' (2008), 723}.

אולם, לאחר פסק-הדין בעניין חסן נפתח פתח להגשת ערעור {למשל בג"צ 2260/94 Whisky Asso. נ' שופט בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו יהושע דיאמנט, פורסם באתר האינטרנט נבו (1994)}.
לא יכולה להיות מחלוקת על-כך, שהחלטה שניתנה מכוח הוראות סעיף 36 לפקודת סדר הדין הפלילי - מהווה "פסק-דין", ככל שמדובר בערעור עליה.

אין המדובר, איפוא, ב"החלטת ביניים" אלא ב"החלטה סופית", שעל-פי טיבה היא "החלטה נלווית" לפסק-הדין.

כלומר, החלטה "חיצונית" לפלוגתאות המוכרעות בפסק-הדין, ה"מלווה" את פסק-הדין המשמש רקע לנתינתה; ויחד-עם-זאת - החלטה "עצמאית" לעניין ערעור כנגדה, כאילו היתה "פסק-דין {ראה והשווה גם ע"פ 1982/93 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3), 238 (1994)}.

יובהר כי בסעיף 104 לחוק סדר הדין הפלילי לא קיימת הוראה בדבר דרכי הערעור הפתוחות לפני הטוען לזכות בנכס, זאת בשונה מן ההסדר שבפקודה הכולל היום את הוראת סעיף 38א. על-כן, פרשת מתווה חסן הוא המתאים {בש"פ 7925/11 ‏טל לוין נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.