botox
הספריה המשפטית
ניהול ההליך הפלילי - דין ומהות

הפרקים שבספר:

גביה מוקדמת של עדות של ילד ועדות מוקדמת של אדם עם מוגבלות (סעיפים 117א, 117ב לחוק)

1. כללי
סעיפים 117א, 117ב לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובעים כדלקמן:

"117א. גביה מוקדמת של עדות של ילד (תיקונים: התשנ"ה (מס' 2) התשס"ד (מס' 4))
(א) הוגש כתב אישום לבית-משפט או נפתחה חקירה בעבירה, מן העבירות המנויות בתוספת לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955 (להלן "חוק הגנת ילדים"), רשאי בית-המשפט לגבות לאלתר עדותו של ילד כמשמעותו בחוק האמור, על-פי בקשתו של תובע או מי שעשוי להיות נאשם בעבירה, ובהרשאתו של חוקר ילדים.
(ב) על עדות לפי סעיף-קטן (א) יחולו הוראות סימן זה, בשינויים המחוייבים, וכן יחולו הוראות סעיפים 2(ב), (ג), 2א ו- 10 לחוק הגנת ילדים.



117ב. עדות מוקדמת של אדם עם מוגבלות (תיקונים: התשנ"ה (מס' 2) התשס"ד (מס' 4))
(א) הוגש כתב אישום לבית-משפט בעבירה שבה מתלונן או עד הוא אדם עם מוגבלות שכלית או אדם עם מוגבלות נפשית, כהגדרתם בחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות, רשאי בית-המשפט לגבות לאלתר את עדותו של אותו אדם, על-פי בקשתו של התובע או של הנאשם.
(ב) גביית עדות לאלתר כאמור בסעיף-קטן (א) תתועד בהתאם להוראות סעיף 10 לחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות."

הכלל הבסיסי הקבוע בסעיף 2 לפקודת הראיות קובע כי הכול כשרים להעיד, בכפוף לחריגים המנויים בסעיפים 3 ו- 4 לפקודת הראיות.

לפיכך עדותו של הלוקה בשכלו או בנפשו הינה קבילה וההתחשבות במצבו הנפשי או השכלי של העד נעשית בשלב שבו נקבע משקלה של העדות {ע"פ 5339/98 מדינת ישראל נ' פלוני, פ''ד נו(3), 776, 769, (1999)}. זהו הדין לגבי עדותם של ילדים הלוקים בשכלם או בנפשם.

אשר להעדת ילדים בעבירות מין, קובע סעיף 4ג לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955 (להלן: "חוק הגנת ילדים") כי ילד עד גיל 14 שהינו בעל מוגבלות שכלית כהגדרתו בחוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), התשס"ו-2005 (להלן: "חוק הליכי חקירה והעדה"), ייחקר בידי חוקר ילדים שהוא חוקר מיוחד כהגדרתו בחוק ויחולו הוראות חוק הגנת ילדים, כאשר העבירה שבה נחקר הילד היא עבירה המנויה בתוספת לחוק זה.
באשר למשקל הניתן לעדות של מי שלוקה בנפשו או הלוקה בשכלו, קיים ה"מבחן המשולש" שנקבע בפסיקה להערכת משקלה של עדות הלוקה בנפשו. {ע"פ 800/85 ברדה נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4), 266, 271-270 (1986)), וכן ע"פ 7169/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009), פסקה 12}:

ראשית, מבחן ההתרשמות הבלתי-אמצעית של בית-המשפט מן העד ומן האופן בו הוא מעיד, תוך נתינת הדעת לחוות-הדעת הרפואית.

שנית, מבחנה הפנימי של העדות - בדיקת העדות על-פי סימני האמת העולים ממנה, כגון הגיונה או חוסר הגיונה הפנימי, סידורם או בלבולם של הפרטים הנמסרים בה וכיוצא באלה סימנים של שכל ישר, המביאים אדם בר-דעת להתייחס לדברי זולתו באמון.

שלישית - מבחנה של העדות על-פי סימני אמת חיוניים, אשר יש בהם, לפי מבחני השכל הישר, כדי להשליך אור על אמיתותה.

המבחן האחרון בא לשמש שסתום ביטחון לשני המבחנים הראשונים, שכן אפילו התרשם בית-המשפט לטובה מן העד, ומצא בעדותו היגיון פנימי, עדיין קיים חשש להטעיה, שלא יוסר אלא אם נמצא לעדות אימות מהותי ומשמעותי בראיה חיצונית.

2. על עדות קטין בעבירות מין - כללי
עבירות מין מאופיינות בכך שהן נעשות בצנעה, ובדרך-כלל אין אפשרות להעיד עד ראיה להתרחשות. מאפיין נוסף של עבירות המין הינו הקושי הרב של הקרבן לבוא ולהתלונן על המעשים. במיוחד נכון הדבר כאשר מדובר בעבירות מין בתוך המשפחה, לא-כל-שכן כאשר מדובר בעבירות שנעברו כלפי קטינים {תפ"ח (חי') 3037/06 מדינת ישראל נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

מאפיינים אלו של עבירות המין מחייבים בחינה זהירה של העדויות:

מחד, בית-המשפט צריך לזכור כי לקרבן קשה למצוא עדים שיתמכו בגרסתו.

מאידך, יש חשש שמא מתלונן יטפול עלילת שווא כנגד נאשם, ובשל הקושי הראייתי יִקשה על הנאשם לשכנע בחפותו {ראה למשל ע"פ 288/88 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4), 45) (1988}.

המחוקק, בהיותו מודע לקשיים אלו, קבע הוראות מיוחדות שתכליתן לאזן בין האינטרסים והצרכים המנוגדים. עד לשנת 1982 נקבע כי בהרשעה על-פי עדותו היחידה של קרבן לעבירת מין נדרשת תוספת ראייתית מסוג של סיוע. בשנת 1982 הבין המחוקק כי תוספת ראייתית זו מכבידה מעבר לנדרש ועלולה למנוע הרשעתם של עברייני מין, ועל-כן רוככה הדרישה {ראה י' קדמי על הראיות, חלק ראשון, 187-186) סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות}.

כך, אין דרישה לתוספת ראייתית לעדותו של קרבן העבירה, אלא רק חובת הנמקה מיוחדת כתנאי לביסוס הרשעה על עדות כזו כעדות יחידה.

כאשר קרבן עבירת המין הינו ילד (קטין שגילו פחות מ- 14 שנים), נדרשת מערכת איזונים נוספת ועל-כן חוקק החוק לתיקון דיני ראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955. חוק זה מסדיר את חקירתם של ילדים וקובע הוראות שונות. ההוראה המרכזית לעניין העדתו של ילד מצויה בסעיף 2, המורה כי "אין מעידים ילד על עבירה המנויה בתוספת, שנעשתה בגופו או בנוכחותו או שהוא חשוד בעשייתה, ואין מקבלים כראיה הודעתו של ילד על עבירה כאמור, אלא ברשות חוקר ילדים".

לא התיר חוקר הילדים את העדתו של ילד, ניתן להגיש כראיה את עדותו של הילד בפני החוקר {סעיף 9 לחוק הגנת הילדים}.

משמעות הדבר הינה כי כחריג לכללי הראיות הרגילים האוסרים קבלת "עדות שמיעה" כראיה לאמִתות תוכן, הרי שבמקרה המיוחד של קטין תהא עדותו בפני החוקר ראיה קבילה {ראה י' קדמי על הראיות, חלק ראשון, 204; ע"פ 421/71 מימרן נ' מדינת ישראל פ"ד כו(1), 281 (1972)}.

עם-זאת, קבע המחוקק כי לא ניתן להרשיע נאשם על-סמך עדותו של ילד בפני חוקר נוער אשר אינו מעיד בבית-המשפט, אלא אם נמצאה לעדותו תוספת ראייתית ברמה של סיוע {סעיף 11 לחוק הגנת ילדים}.

קבלת עדותו של ילד בפני חוקר ילדים כראיה לאמִתות תוכנה מעוררת שאלות קשות. בתי-משפט הדגישו בפסיקה רבה את חשיבותה של ההתרשמות הישירה והבלתי-אמצעית של בית-המשפט מהעד המופיע בפניו.

אין לו לבית-המשפט אמצעי טוב יותר לעמוד על מהימנותו של עד מאשר להתרשם מאופן מתן עדותו על דוכן העדים. יכול הוא אז להבחין ב"אותות האמת" על-פי נימת קול, רעד, סומק, מבוכה, היסוס, השפלת מבט וכיוצא באלה, או מביטחון עצמי, מבט מישיר ותשובות גלויות, ספונטאניות ובלתי-מתחמקות וכיוצא באלה.
אך בעבירות נגד המוסר ביקש המחוקק להגן על ילדים מפני הנזק הנפשי העלול להיגרם להם כתוצאה ממתן עדות בבית-המשפט וחשיפה לחקירה נגדית. לכן קבע בסעיף 2 של חוק הגנת ילדים, כי ילדים לא יעידו בבית-המשפט אלא ברשות חוקר נוער. בכך מנע בית-המשפט את ההתרשמות הבלתי-אמצעית מהעד. במקום זאת התיר, כחריג לכלל האוסר עדות שמיעה, את עדותו של ילד מכלי שני, מחוקר נוער שגבה את עדותו, ואיפשר קבלת זכרון-דברים או דו"ח, שנרשמו על-ידי חוקר הנוער בשעת החקירה או אחריה. את הפגיעה בזכות הנאשם, שנמנעה ממנו החקירה הנגדית, איזן המחוקק על-ידי דרישת סיוע בראיה אחרת {ע"פ 694/83 דנינו נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4), 249, 257 (1985)}.

כאשר מקבל בית-המשפט את עדותו של הילד בפני חוקר הילדים במקום העדתו בבית-המשפט, נשללים ממנו כלים חשובים בהערכת מהימנות:

ראשית, בית-המשפט לא זוכה להתרשמות בלתי-אמצעית מהילד - אמנם ניתן למזער קושי זה על-ידי אמצעים טכניים, כגון הקלטת הקטין וצילום החקירה אולם עדיין ישנו פער בין ההתרשמות הבלתי-אמצעית להתרשמות באמצעות מכשיר הקלטה.

שנית, נשללת מהנאשם זכות בסיסית של חקירת העד - לחקירה הנגדית חשיבות רבה גם בעימותו של העד עם עובדות סותרות, עם גרסת הנאשם ועדיו וכדומה. לנאשם אין גם אפשרות לעמת את העד עם עברו, עם עדויות קודמות וסותרות שלו וכדומה.

שלישית, לבית-המשפט קשה להתרשם אם הילד הבין את חובתו לומר אמת - חוקר הילדים אינו מזהיר את הילד, ולכל היותר שואל מספר שאלות כדי להבין אם הילד מבין את החובה. יש כמובן הבדל בין שיחה עם חוקר ובין עמידה בבית-משפט לעניין הבנת משמעות החובה לומר אמת.

לבסוף, החשש שמא בחקירת חוקר הילדים בבית-המשפט יצליח זה בקלות יתרה לשכנע את בית-המשפט במהימנות עדות הילד, ובכך תועבר למעשה ההכרעה בעניין המהימנות מבית-המשפט לחוקר - חוקר הילדים הינו עד מנוסה, מקצועי, ויקל עליו לעמוד בחקירה הנגדית ולחזק את קביעת המהימנות שנתן לעדות הקטין.

כאמור, קשיים אלו ואחרים לא נעלמו מעיני המחוקק, ועל-כן נקבע כי בית-המשפט לא ירשיע נאשם על-סמך עדותו של ילד נחקר בבית-המשפט, אלא-אם-ימצא לה סיוע {סעיף 11 לחוק הגנת הילדים; ע"פ 192/56 יהודאי נ' היועץ המשפטי, פ"ד יא(1), 365, 375 (1957)}.

הוספת דרישת הסיוע (אשר בתיקים בהם עדות הקטין הינה עדות יחידה, אינה אלא החזרת התוספת הראייתית שבוטלה בתיקון סעיף 54 לפקודת הראיות) נועדה לאזן בין האינטרסים הנוגדים ולהבטיח כי למרות הקשיים שבהערכת מהימנות הילד, לא יורשעו חפים מפשע. מחד עומד האינטרס החשוב של הגנה על טובתו ושלומו של הקטין, ומנגד עומד אינטרס הנאשם להליך הוגן {ע"פ 446/02 מדינת ישראל נ' גלעד חיים, פ"ד נז(3), 769, 775, 776 (2002) (להלן: "פרשת גלעד חיים")}.

למרות הוספת דרישת הסיוע ניתן למצוא ביקורות רבות על ההסדר החקיקתי וקריאה לצמצם, ככל האפשר, את המקרים בהם תוגש עדותו של ילד ללא חקירה {ראה שי ניצן "עדות קטין בעבירות מין - בחינה מחדש", משפטים יח 297 (1988); אליהו הרנון "עדות ילדים בעבירות מין - האם לא הגיעה השעה לעיין מחדש בהסדר הישראלי", משפטים כד 151 (1994); אמנון סטרשנוב "העדת ילדים בבית-המשפט בעבירות מין - גישה אחרת", הפרקליט מב 484 (1995); וביקורת מכיוון אחר - יצחק קדמן "'החוק ועונשו' - החוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) והפעלתו - ראיה ביקורתית" פגיעות מיניות בילדים: החוק, החוקר ובית-המשפט, 95 (מאיר חביב עורך, 1993}.

דרישת הסיוע כתוספת ראייתית הינה ההגנה היחידה שניתנה לנאשם. לפיכך ציינו בתי-המשפט את חשיבותה. נדרש סיוע ממשי ומהותי, ולא די בסיוע טכני {ראה 532/82 פייבר נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3), 243 (1983); ע"פ 40/85 דקל נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(2), 652, 659 (1985); ע"פ 694/83 דנינו נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4), 249, 256 (1985); ע"פ 1121/96 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 353, 365 (1996); ע"פ 318/79 אנגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3), 98 (1980)}.

ראיית הסיוע צריכה להיות ראיה עצמאית, עליה להתייחס לנקודה מהותית ביריעת המחלוקת, ועליה להיות ראיה המסבכת את הנאשם במובן זה שאינה מתיישבת עם אפשרות אחרת מאשר האפשרות המפלילה {ראה ע"פ 4649/01 אסולין נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1), 616, 622 (2001)}.

יובהר כי קביעת המהימנות הנעשית על-ידי חוקר הילדים אינה באה במקום הכרעה שיפוטית והמסקנה הסופית בדבר מהימנות דברי הילד היא לעולם של בית-המשפט {דנ"פ 3750/94 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4), 624, 626 (1994); ע"פ 446/02, פרשת גלעד חיים, שם, 776).

בבוא בית-המשפט לקבוע ממצאי מהימנות עליו לבחון את עדות החוקר, את חוות-דעתו לגבי מהימנות הילד ואת נימוקיה. מקום שחקירת הילד צולמה והוקלטה, יתבונן בית-המשפט וישתדל להתרשם, ככל הניתן, גם מצילומים אלו.

עם-זאת בית-המשפט צריך לזכור כי קביעת מהימנות של כל עד, לא-כל-שכן עד שלא הובא לחקירה, נעשית על-פי מכלול ראיות, ולא על-פי התרשמות מהעדות שנתן העד בלבד. בכך שונה בית-המשפט מהחוקר הקובע את התרשמותו אך ורק על-פי עדותו של הילד שבפניו ואינו נחשף למלוא חומר החקירה.

לעניין זה יודגש כי מהימנותו של עד נתונה, על-פי שיטת המשפט הנהוגה אצלנו, להכרעתו של השופט היושב בדין בערכאה הדיונית.

סעיף 53 לפקודת הראיות קובע את אמות-המידה לפיהן תיקבע מהימנותו של עד:
"53. משקלה של עדות
ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם עניין של בית-המשפט להחליט בו על-פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט."

כלי המדידה העיקריים המיושמים בעת הפעלתם הם הכושר השיפוטי, ניסיון החיים והתבונה האנושית {ע"א 91/51 "מדור", חברה לבניין ולפיננסים בע"מ נ' ביק, פ"ד ה' 792 (1951); ע"פ 515,475,419,409,406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3), 393 (1980); ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4), 221, 392 (1993)}.

הפעלת מבחנים אלה נעשית, בראש ובראשונה, על-ידי התרשמות ישירה ובלתי-אמצעית של בית-המשפט מהופעת העד במהלך מסירת העדות, וכן על-ידי השוואה של העדות עם ראיות אחרות ועם מכלול הנתונים העובדתיים הנפרשים לפניו {ע"פ 611/80 מטוסיאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4), 112 (1981); ע"פ 2439/93 עניין זריאן; ע"פ 6289/94 דזנשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2), 175 (1998); י' קדמי על הראיות, חלק שלישי (תשס"ד), 1592 - 1598 והאסמכתאות שם}.

אחד הנתונים שבית-המשפט צריך להתחשב בהם הוא הפרופיל האישיותי של העד. למושג "אישיות" בהקשר זה משמעות רחבה והוא כולל את אופיו של העד, מצב בריאותו, עברו וזיקתו לעניין נשוא הדיון וכן גורמים נוספים המשפיעים על הערכת מהימנותו {ע"פ 949/80 שוהמי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4), 62 (1981); ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6), 205 (2002); קדמי, בספרו שם, 1607-1605}.

ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם עניין של בית-המשפט להחליט בו על-פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט {ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, דינים עליון, סח, 640 (2004)}.

יש מי שהדגישו את ההתרשמות הבלתי-אמצעית של השופט, כמו למשל ב- ע"א 406/78 {בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3), 393, 436 (1980)} שבו נאמר כי עניין האמון אותו יש לתת בעד פלוני הוא כמעט לחלוטין עניינם של השופטים השומעים את עדותו, הצופים בהתנהגותו והמתרשמים באופן בלתי-אמצעי מתגובותיו, תנועותיו, הבעת פניו ואופן דיבורו; הסתכלות כאמור, המשולבת עם הבחינה ההשוואתית הזהירה של תוכן הדברים ושקילתם במסגרת מכלול הנתונים ההוכחתיים שלפני בית-המשפט היא הדרך בה מתגבשת מסקנתם של השופטים אם אמת או שקר בפיו של העד {השווה ע"פ 312/67, 49/68, 80/68 דניאל מרדכי, יוסף צאיג ו-משה מאיה נ' היועץ המשפטי לממשלה, וערעור שכנגד מדינת ישראל נ' יוסף צאיג, פ"ד כב(2), 63, 71 (1968)}.

מנגד היו שהדגישו כי על השופט להיזהר מקביעת ממצאי מהימנות רק על-סמך אותה התרשמות ישירה ובלתי-אמצעית {ראה א' שטרוזמן "האמת קבורה - עדויות שמיעה", המשפט א, 239, 247-246}.

מהימנות גרסה היא בסיס אפשרי להרשעה, כאשר מהימנות היא, בעיני בית-המשפט, למעלה מספק סביר. אך במה דברים אמורים, כאשר אין בשאר הנסיבות כדי לפחת במידה רבה מן האמון הזה. יש לזכור, שלאחר שהוסף סעיף 54א לפקודת הראיות, ובוטל הצורך בסיוע לעדות יחידה בעבירות מין, דרושה זהירות שלא יורשע אדם חף מפשע. כך, נקבע ב- ע"פ 6378/95 {אליהו ברוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5), 278 (1996)} שלא היה זה בטוח להשתית את הרשעת המערער על עדותה היחידה של המתלוננת, הלוקה בסתירות ובתמיהות.

"אותות האמת" אליהן מפנה סעיף 53 לפקודת הראיות מצויות לאו דווקא בצורת הדיבור או בדרך מסירת העדות, אלא הכוונה לסימנים ומסקנות הנלמדים מראיות חיצונית לעדות. הווה אומר, בית-המשפט יכול להעזר באותות האמת העולים מיתר הראיות כדי לגבש דעתו בעניין אמינות העד {ע"פ 869/81 מוחמד שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4), 169, 228 (1984); וראה גם ע"פ 347/88 איוון ג'והן דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4), 221, 568 (1993)}.
ככלל, ייזהר בית-המשפט מלסמוך אך ורק על התרשמותו הבלתי-אמצעית וינסה לאתר נקודות אחיזה נוספות בשלל הראיות שבפניו כדי לקבוע ממצאי מהימנות שהרי ההתרשמות מעדות ישירה ובלתי-אמצעית עשויה להשתנות, והיא תלויה לא רק בעד אלא גם במתבונן.

כך ניתן למצוא מקרים בהם שופטים שונים התרשמו בדרך שונה, ואף הפוכה, מאותו עד שעמד בפניהם {ראה מאמרו של פרופ' עמנואל גרוס "חקר האמת וביקורת שיפוטית", עיוני משפט כ 551, 564 ואילך (1996)}.

כל אדם עשוי להגיב במהלך עדותו בדרך שונה. לכל אדם מטען אישי אחר עמו הוא מגיע לעדות. כל אדם עשוי להגיב למצבי לחץ באופן אחר. יש מי שמדחיק מאורע טראומתי, ויש מי שדווקא נוהג לחזור ולדון בו שוב ושוב. יש מי שבזכרונו נחקק כל פרט ופרט מהאירוע, ויש מי שבזכרונו נחקקים רק עיקרי העובדות והוא מדחיק את כל פרטי הלוואי. יש מי שמעמד מתן העדות גורם לו לחץ ובלבול, ויש מי שדווקא מתעשת ומתרכז ומשתדל לדייק בכל מילה היוצאת מפיו.

מסקנה היא כי אין מבחן אחד על-פיו תיקבע מהימנותו של עד. התרשמותו של בית-המשפט צריכה להיעשות על-פי מכלול הראיות שבאו בפניו מהן יגבש התרשמות כוללת על עדותו של העד. בית-המשפט יבחן את העדות במבחן פנימי - מתוך השוואה לחלקיה השונים של העדות - ועל-פי מבחן חיצוני - השוואה לשאר העדויות שהובאו.

כלומר, התנהגותם של העדים ומה שעשוי להתפרש כגרסה עקבית וכאותות אמת עלולים לעיתים להטעות ויש להיזהר מכך. כאשר, בצד הגרסה שבראיות, קיימים נתונים חיצוניים, אובייקטיביים שהינם רלבנטיים לבחינת אמיתות הגרסה, שומה על בית-המשפט, במסגרת קביעת ממצאיו, להתמודד עימם ולבחון את השלכתם והשפעתם על גרסת העדויות.

"הבחינה הפנימית" של העדויות ניזונה מהתרשמות מהעדים ומסימני האמת המתגלים במהלך עדותם. "הבחינה החיצונית", נעשית באמצעות העמדת העדויות מול מערך הנתונים האוביקטיבי, וזה תהליך ניתוח הגיוני, הניזון משכל ישר ונסיון חיים {ע"א 1516/99 מרום לוי נ' נזיה חיג'אזי, פ"ד נה(4), 730, 748 (2001)}.

יודגש כי ההתרשמות החיצונית מחייבת בחינה והתייחסות גם לעדות הצד האחר. כאשר מוצא בית-המשפט כי עדות מתלוננת בעבירות מין מהימנה עליו, משתמע מכך כי מצא שעדותו של הנאשם - אם העיד ומסר גרסה סותרת - אינה מהימנה. לכן לא ניתן לקבוע ממצאי מהימנות רק בדרך בחינת עדותה של מתלוננת ללא בחינה מנגד של עדות הנאשם, כפי שמנגד לא ניתן לבסס ממצאי מהימנות על בחינת עדות הנאשם בלבד ללא בחינתה אל מול עדויות התביעה.

ההתרשמות הכוללת של בית-המשפט מהעדויות נעשית בסופו של המשפט, כאשר בית-המשפט מביא בין השיקולים את כלל הראיות שהובאו על-ידי הצדדים.

דווקא כאשר מבקשים אנו להעריך מהימנות עדותו של ילד שלא העיד בבית-המשפט ולא עומת אל מול שלל הראיות הסותרות, ולא נחקר חקירה נגדית, הרי שבהערכת מהימנות גרסתו ישנה חשיבות יתרה לבחירת מכלול הראיות והשתלבותה של עדות הילד במכלול זה.