חקירת העדים (סעיף 172 לחוק)

1. נוכחות עד בזמן גביית עדות עד אחר
סעיף 172 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, קובע, כדלקמן:

"172. עדים יעידו זה שלא בפני זה
עד שטרם העיד - פרט לנאשם - לא יהא נוכח בגביית עדותו של עד אחר, אולם עד ששמע עדותו של עד אחר, אינו נפסל לעדות בשל כך בלבד."

הוראת סעיף 172 לחוק סדר הדין הפלילי קובעת ככלל, כי עדים יעידו זה שלא בפני זה. במיוחד אמורים הדברים באשר לנוכחות עד במהלך חקירתו הנגדית של עד אחר. הדבר נועד למנוע השפעה פסולה על העד, תוך שינוי תוכן עדותו שלו {י' קדמי על סדר הדין בפלילים - הדין בראי הפסיקה, חלק שלישי (תשס"ג), 1123}.

ואולם, אם שמע עד עדותו של אחר, לא יהא בכך בלבד כדי לפוסלו לעדות, אך תהא לכך השלכה לעניין משקל עדותו {הוראת סעיף 172 האמורה; ראו גם בג"צ 106/01 סג"מ דנה מועד נ' האלוף שי אביטל, פ"ד נו(2), 145 (2001); ע"פ (יר') 9393/05 מדינת ישראל נ' גולדברג שמעון, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

דהיינו, אי-קיומו של הכלל הקבוע בסעיף 172 לחוק הנ"ל, אינו מביא לפסילת העדות, כקבוע בסיפא לסעיף, מה שמצביע על-כך שאין מדובר בכלל מוחלט, אלא בכלל שבכוחו להשליך רק על משקל העדות "הנגועה" ולא על קבילותה.

ההיגיון שביסוד הכלל האמור הוא החשש מ"זיהום" עדויות, או תיאום עדויות, וצמצום האפשרות שעד יושפע מעדות קודמו, בין אם מדובר בעדים של אותו הצד ובין אם מדובר בעדים של צדדים שונים {רע"א 1238/13 ‏ערן יושיע נ' אורן רז, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

התוצאה של פגם מסוג זה צריכה להיות במישור המשקל ואיננה יכולה להיות פסילה ישירה של העדויות {ע"פ 4936/11 משה ישועה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); ע"פ 6399/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

יודגש, כי אין הכרח שהעדות תיפסל מלשמש ראיה קבילה, זאת ככל שהערכאה המבררת השתכנעה כי מדובר בעדות אוטנטית המלמדת על "ממשות החוויה" {ע"פ 6399/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

במקרים בהם יבטל בית-משפט הרשעתם של נאשמים מחמת זיהום יהיו במקום בו העדות שזוהמה היתה ראיה יחידה במשפט או משום שראיית החיזוק היתה "ראיה מזוהמת" ומשכך לא נמצאה תוספת ראייתית הולמת {ע"פ 3873/08 אטיאס נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010); ע"פ 6877/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); ע"פ 111/08 שרעבי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

שיקול נוסף אשר ילקח בחשבון על-ידי בית-המשפט, לפני פסילה ישירה של עדות בהתאם לסעיף 172 לחוק סדר הדין הפלילי, יהיה על-פי הוראת סעיף 22(א)(7) לחוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), תשס"ו-2005 (להלן "חוק הליכי חקירה והעדה").

סעיף 22(א)(7) לחוק הליכי חקירה והעדה, קובע, כדלהלן:

"22. עדות בבית-משפט של אדם עם מוגבלות שכלית או נפשית
(א) ראה בית-המשפט כי עד העומד להעיד בפניו או המעיד בפניו (בסעיף זה - העד) הוא אדם עם מוגבלות, וכי מסירת עדותו בדרך הרגילה עלולה לפגוע בו או לפגום בעדותו, רשאי בית-המשפט להורות, מיזמתו או לבקשת בעל דין, בשים-לב לרצונו של העד ובכפוף להוראות סעיף 172 לחוק סדר הדין הפלילי, על גביית העדות באחת או יותר מהדרכים המפורטות בפסקאות (1) עד (10) (בסעיף זה: "אמצעי התאמה"):
(...)
(7) הסתייעות באמצעים של תקשורת חלופית או תקשורת תומכת, לרבות הסתייעות בבני אדם, בעזרים ממוחשבים, בלוחות תקשורת, בתמונות, בסמלים, באותיות או במילים..."

החוק, נועד להסדיר הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלויות שכליות ונפשיות.

החוק מציע דרכים להתאמת הליכי העדתם תוך התחשבות במוגבלותם, זאת בין אם הם מעידים כמתלוננים או כעדים ובין אם הם מעידים כנאשמים. הדרכים להתאמת ההליכים נתונות, בכפוף להוראות סעיף 172 לחוק סדר הדין הפלילי לשיקול-דעתו של בית-המשפט {ע"פ 10166/09 פלונית נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

2. בקשה לפי סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002 וסעיף 172 לחוק סדר הדין האזרחי
סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002 (להלן: "חוק חקירת חשודים"), קובע, כדלהלן:

"13. איסור פרסום קלטת - עונשין
המפרסם תיעוד חזותי או קולי של חקירה, כולו או חלקו, בלא רשות בית-משפט, דינו - מאסר שנה..."

הזכות לחופש הביטוי והפרסום הינה יסוד מוסד בחברה דמוקרטית ובשיטה המשפטית הקיימת.

ברם, אין חירות הביטוי דו"חה מפניה לחלוטין זכויות או חובות אחרות. כך הוא בהתנגשות שבין חירות הביטוי לבין זכותו של אדם לשמו הטוב ולפרטיותו, כך הוא בהתנגשות שבין חירות הביטוי לבין "עבירות הביטוי" השונות האסורות על-פי דין וכך הוא בתחומים נוספים {בש"פ 4275/07 רשות השידור נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

גם בהליכים של משפט וחקירה, קיימת סוגייה ביניהם לבין חירות הביטוי. גם הם מהווים נדבך בדמוקרטיה וגם עליהם ניתן לומר כי מבלעדיהם לא תיכון דמוקרטיה.

הסוגיה של איסור פרסום לגבי עניינים הנמצאים בעיצומו של הליך שיפוטי או לקראתו, מעוררת, את מלאכת האיזון בין עקרונות וזכויות יסוד הניצבים אלה לצד אלה.

מצידן האחד של כפות המאזניים מונח עקרון פומביות הדיון, אשר זכה לעיגון חוקתי בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, לצד עיגון חוקי בסעיף 68(א) לחוק בתי-המשפט {בש"פ 1659/11 ‏‏חיים שטנגר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

על-אף האמור, סעיף 68(ב) לחוק בתי-המשפט מונה שורת מקרים ועניינים בהם רשאי בית-המשפט לדון בעניין מסויים, בדלתיים סגורות, אם ראה צורך בכך. ובמקום בו נקבע כאמור, לא יפורסם דבר על דיון שהתנהל בבית-המשפט אלא ברשות בית-המשפט {סעיף 70(א) לחוק בתי-המשפט}.

כך למשל, קיימות הוראות חוק לעניין הגבלות פרסום להליכים משפטיים, כענייני משפחה וענייני קטינים, יחסי חוץ וביטחון שהם אינטרס המדינה ועוד, לפיהן במקרים הראויים יגברו אינטרסים אחרים על אינטרס היסוד של חירות הביטוי והפרסום.

בחלק מהמקרים מקנה החוק לבית-המשפט את שיקול-הדעת אם לאסור הפרסום {סעיף 68(ב) לחוק בתי-המשפט}, בחלקם הפך את הסדר הנורמטיבי ולפיו הפרסום ייאסר מלכתחילה אלא-אם-כן החליט בית-המשפט להתירו {סעיף 68(ה) לחוק בתי-המשפט} ובחלקם אסר קטגורית את הפרסום {סעיף 9 לחוק הנוער (שפיטה ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971}.

הנורמה הכללית לפיה דיוני בית-המשפט יתקיימו בדלתיים פתוחות ומותרים הם בפרסום, לא כוללת היתר פרסום על דרך תיעוד צילומי של דיוני בית-המשפט {סעיף 70(ב) לחוק בתי-המשפט}.

בין הוראת סעיף 70(ב) לחוק בתי-המשפט לעניין איסור צילום של דיון בבית-המשפט לבין הוראת סעיף 13 לחוק חקירת חשודים, ישנו דמיון בתוכן לעניין איסור פרסום תיעוד חזותי של חקירה.

האיסור שבסעיף 13 לחוק הנ"ל, אינו אוסר את פרסום תוכנו של תיעוד החקירה אלא את פרסומו על דרך "תיעוד חזותי או קולי". זאת, בדומה אנאלוגית להוראת סעיף 70(ב) לחוק בתי-המשפט לעניין איסור צילום ושידור של הליכי בית-משפט המותרים בפרסום במדיה אחרת.

איסורי הפרסום שקבע המחוקק בסימן ו' לחוק בתי-המשפט נמנים על שלוש קבוצות נפרדות על-פי תכליות האיסור.

האחת - פרסומים אסורים לפי סעיף 70 {למעט סעיף 70(ב) לחוק בתי-המשפט}. פרסומים אלה אסורים בשל העדפת האינטרס הספציפי (והחיצוני להליך השיפוטי עצמו) המוגן בהם, על פני חירות הביטוי והפרסום.

השניה - פרסומים אסורים לפי סעיף 71 לחוק, שתכלית איסורם הינה "מניעת פגיעה בהליך הפלילי" עצמו, שעה שמטרת הפרסום האסור הינה להשפיע על מהלך המשפט הפלילי או תוצאותיו.
השלישית - איסור צילום באולם בית-המשפט ואיסור פרסומם של צילומים אלה. תכליתו של איסור זה יכול ותהיה בהגנה על האינטרסים המוגנים שבקבוצה הראשונה (קטינים, מתלוננים, עדים, בטחון המדינה וכו'). אולם, תכליתו של איסור זה מתייחסת ישירות גם לפגיעה העשויה להיוודע מצילומים שכאלה ופרסומם על מהלך המשפט, ולפחות בעקיפין גם על תוצאותיו.

לשון הוראת סעיף 13 לחוק חקירת חשודים, אינה מלמדת אם תכלית איסור הפרסום נועדה להגן על "ההליך המשפטי וטוהרו או על אינטרס אחר שמחוץ להליך גופו. למשל, הגנה על פרטיותו וכבודו של הנחקר המצולם באותו התיעוד.

התכליות והנימוקים שביסוד איסור הצילום ופרסום צילומים מדיוני בית-המשפט {סעיף 70 לחוק בתי-המשפט}, משלבים בתוכם הן את המעגל הפנימי של הגנה על תקינות ההליך המשפטי, הן את המעגל החיצוני של הגנה על כבודם ופרטיותם של צדדים להליך והן שיקולים שעניינם בתוצאה הבלתי-נמנעת משידור סלקטיבי נקודתי ומגמתי מקטעי משפט קצרצרים.

כך למשל, התרת צילומים ופרסומים של עדים, תשפיע על נכונותם להעיד ותשפיע על עדותם, הואיל ויכול וייחשפו לעדויות אחרות.

הרציונל והנימוקים העומדים ביסוד תכלית איסור צילום ופרסומו מדיוני בית-המשפט, במיוחד ערכאה השומעת עדים, עומדים בחלקם הלא מבוטל גם ביסוד תכלית איסור הפרסום של תיעוד חזותי שבסעיף 13 לחוק חקירת חשודים.

האיסור בסעיף 13 לחוק חקירת חשודים מדבר בפרסום תיעוד חזותי או קולי של החקירה בלבד. פרסום תוכן חקירה משטרתית במדיום שאינו חזותי או קולי אינו אסור על-פי סעיף 13 לחוק חקירת עדים.

ההנחה הטמונה בהסדר זה היא כי, בהעדר מגבלות אחרות לפרסום תוכן החקירה על-פי הוראות דין אחרות, הצגה לעיני הציבור של תוכן מילולי של חקירה באמצעות תמליל אינה פוגענית במידה כזו המצדיקה את איסור פרסומה, בהתחשב בעקרונות חופש הביטוי, חופש הפרסום ופומביות הדיון, המושרשים עמוק בשיטה המשפטית החוקתית בישראל.

לעומת-זאת, הערך המוסף של פגיעה הכרוכה בפרסום חזותי או קולי של התנהלות החקירה על פני פרסום תמליל החקירה, הוא בעל משקל משמעותי, המצדיק איסור פרסום של תיעוד החקירה במדיומים אלה, בכפוף להיתר שיפוטי לפרסום במקרים בהם איזון השיקולים מטה את הכף לכך.

הפער האיכותי בין פרסום התוכן המילולי של החקירה, לבין פרסום תיעוד חזותי או קולי שלה מבחינת פוטנציאל הפגיעה הטמון בו מצדיק, את הטלת האיסור האמור {ע"פ 10994/08 מדינת ישראל נ' רון תורג'מן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

יודגש, כי סעיף 13 מתייחס, לתיעוד חזותי של חקירה, כולו או חלקו. "חקירה" על-פי סעיף 1 לחוק, הינה "תשאול או גביית הודעה בקשר לעבירה בידי שוטר". דהיינו, הסעיף מתייחס גם להודעות ותשאולים של עדים, מתלוננים, מומחים וכיוצא באלה.

לפיכך, אין להבחין בין הפגיעה הנובעת מצילום ושידור עדותו של עד, או נאשם, במהלך הדיון בבית-המשפט, לבין שידור בטלוויזיה של הודעות שמסרו העדים האמורים או הנאשם בשלב החקירה המשטרתי.

הדברים אמורים לעניין הרתיעה העשויה להיווצר אצל כל אחד מאלה ממסירת עדות או הודעה, שעה שידוע להם כי זו עתידה להיות משודרת {בש"פ 4275/07 רשות השידור נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

הדברים אמורים גם לעניין הפגיעה בפרטיות ובכבוד האדם העלולה להילוות מטבע הדברים לשידור שכזה. עניין לנו, איפוא, באיסור הנועד למנוע הן פגיעה בהליך המשפטי לגופו, והן בפרטיותם וכבודם של מוסרי ההודעות או העדויות.

יובהר, כי בניגוד לסעיף 71 לחוק בתי-המשפט, איסור הפרסום על-פי סעיף 13 לחוק החקירות אינו דורש כוונה מיוחדת להשפיע על מהלך המשפט ותוצאותיו ואף אינו מוגבל לתקופה שבה העניין הפלילי "תלוי ועומד בבית-משפט".

משמעות הדברים היא, כי האינטרס המוגן אינו רק ההליך הפלילי המתנהל בבית-המשפט לגופו, אלא בנוסף לכך אינטרס ההגנה על פרטיותם וכבודם של מוסרי הודעות בחקירה משטרתית, אפילו לא הגיעה אותה החקירה לכלל משפט והגשת כתב אישום ואפילו הוגש כתב אישום ונסתיימו זה מכבר ההליכים.

הפרסום על-פי סעיף 13 לחוק חקירת חשודים יהיה מותר אם הרשה זאת בית-המשפט, כאשר נקודת המוצא היא, איסור פרסום תיעוד חזותי של חקירה, כאשר אישור בית-המשפט הינו החריג המתיר, וגם זאת בדומה להסדר הקבוע בסעיף 70(ב) לחוק בתי-המשפט.

על מבקש ההיתר לשכנע כי מתקיימות נסיבות המצדיקות חריגה מכלל האיסור.

תכליות איסור הפרסום הינן כאמור הן מנימוקים של הגנה על טוהר ההליך השיפוטי ותקינותו והן מנימוקים של הגנה על כבודם ופרטיותם של הנחקרים. על-כן, גם במקרה בו הנחקר {בין אם זה החשוד, הנאשם או עד} נותן הסכמתו לפרסום, אין די בכך להכריע בבקשה, אלא על בית-המשפט להמשיך ולבחון את שאר התכליות העומדות ביסוד איסור הפרסום.

לעומת-זאת, אם הנחקר (חשוד, נאשם או עד) מתנגד לפרסום המבוקש, יהיה בכך שיקול נכבד ביותר שלא להתיר הפרסום, וזאת גם לאחר שהסתיימו ההליכים המשפטיים.

אולם אין לשלול על הסף מקרים בהם על-אף התנגדות הנחקר יימצאו טעמים מיוחדים בחריגותם שיצדיקו התרת הפרסום.

שיקול מרכזי נוסף יהיה השלב הדיוני בו מצויים ההליכים המשפטיים נשוא חומר החקירה המתועד חזותית.

ככל שהליכים אלה מצויים בשלביהם המוקדמים וטרם שמיעת העדויות, כך תיטה הכף לעבר איסור פרסום חומר החקירה המתועד חזותית. זאת, מתוך ההשפעה על ניהולו התקין של המשפט ועל עדים שטרם העידו {בש"פ 4275/07 רשות השידור נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.
האיסור אינו מוגבל בזמן, ואינו מותנה בקיום משפט פלילי. הוא חל ומחייב, בין אם המשפט טרם החל, ובין במהלכו או לאחר שהסתיים. הוא חל גם מקום שהתיק הפלילי נסגר בלא שנוהל משפט כלל {ע"פ 10994/08 מדינת ישראל נ' רון תורג'מן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חקירת העדים (סעיף 172 לחוק)