botox
הספריה המשפטית
ניהול ההליך הפלילי - דין ומהות

הפרקים שבספר:

צירוף אישומים ונאשמים או הפרדתם (סעיפים 86 עד 88 לחוק)

1. מבוא
סעיפים 86 עד 88 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובעים כדלקמן:

"86. צירוף אישומים
מותר לצרף בכתב אישום אחד כמה אישומים אם הם מבוססים על אותן עובדות או על עובדות דומות או על סדרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשה אחת; בצירוף אישומים כאמור מותר, על-אף כל דין אחר, לצרף לאישום בבית-משפט מחוזי גם אישום בעבירה שאינה פשע.

87. צירוף נאשמים
מותר להאשים בכתב אישום אחד כמה נאשמים אם כל אחד מהם היה צד לעבירות שבכתב האישום או לאחת מהן, בין כשותף ובין בדרך אחרת, או אם האישום הוא בשל סדרת מעשים הקשורים זה לזה שהם מהווים פרשה אחת; אולם אין באי-צירופו של צד אחד לעבירה מניעה לשפיטתו של צד אחר.


88. הפרדת המשפט
בית-המשפט רשאי, בכל שלב שלפני הכרעת הדין, לצוות על הפרדת המשפט באישום פלוני שנכלל בכתב האישום, או על הפרדת משפטו של נאשם פלוני שהואשם עם אחרים."

2. צירוף אישומים (סעיף 86 לחוק)
סעיף 86 רישא לחוק סדר הדין הפלילי, מורה על צירופם של כמה אישומים בכתב אישום אחד, הינו כדין בכל אחד משלושת סוגי המקרים, כאשר האישומים מבוססים על "אותן עובדות" או על "עובדות דומות" או על "סדרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשה אחת".

"אותן עובדות" הם אישומים העוסקים בגזרות שונות של פרשה אחת, בעוד שהמאפיין אישומים המבוססים על "עובדות דומות" הוא דמיון מבחינת העובדות להבדיל מדמיון מבחינת טיב המעשה ואופיו, ואילו הסוג השלישי, עניינו בסדרת מעשים נפרדים מבחינת הזמן והמקום אשר קיים ביניהם חוט מקשר, ההופך אותם לפרשה כוללת אחת {ראה פסקי-דין נוספים שיישמו את הלכת ח'דר, שם, בין היתר, ת"פ (ב"ש) 2532/08 מדינת ישראל נ' מכלוף דיין, תק-של 2011(3), 31790 (2011), וכן עפ"ת (מרכז) 40930/07/10 סלימאן אלעסאוי נ' מדינת ישראל, תק- מח 2010(3), 16323 (2010)}.

כדי שצירוף האישומים יהיה תקין, די אם יתקיים אחד מהתנאים הבאים:

א. האישומים מבוססים על אותן עובדות - תנאי זה מאפשר צירוף אישומים המבוססים "על אותן עובדות", קרי, אם המדובר בגזרות שונות של פרשה אחת {י' קדמי על סדר הדין בפלילים, כרך א', 596; בג"צ 5283/98 חדר נ' בית-המשפט המחוזי בירושלים, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.11.1998) (להלן: "פרשת חדר", 725}.

ב. האישומים מבוססים על עובדות דומות - תנאי זה מאפשר צירוף אישומים המבוססים על "עובדות דומות", קרי, כאשר קיים דמיון מבחינת העובדות, להבדיל מדמיון מבחינת טיב המעשה ואופיו.

ג. האישומים מבוססים על סדרת מעשים, הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשה אחת.

לרקע תנאים אלה יש להבין את הפסיקה שעסקה בצירוף אישומים, אשר קבעה, למשל, שניתן לצרף בכתב אישום אחד, שבו הואשם נאשם אחד, שני אישומים:

האחד, בגין עבירות של ניסיון לרצח, שוד בנסיבות מחמירות ומסחר ברכב גנוב.

השני, בגין מעשה רצח שבוצע במועד אחר.

עניין זה נכנס לגדר התנאי השני, כלומר האישומים מבוססים על "עובדות דומות", שכן די בכך שאישומים מבוססים על עובדות שרובן, או עיקרן, דומות כדי להכשיר את צירופם כאישומים המבוססים על עובדות דומות.

על-מנת שסדרת מעשים תיחשב לפרשה אחת נדרש קיומו של קשר ממשי בין המעשים הנמנים על אותה הסדרה עד שהם יהוו "פרשה עובדתית אחת", "פרשה כוללת אחת", ומכל מקום נדרשת זיקה אמיתית בין כל המעשים, בינם לבין עצמם.

כך למשל, ב- ע"פ 102/78 {חלפאללה נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3), 128 (1979) להלן: "עניין חלפאללה")} נפסק כי לא היה מקום לצירוף אישומים כאשר היה מדובר בשני מעשים שנעשו באותו היום, על אותו רקע (סכסוך על רקע פגיעה בכבוד המשפחה), ושנעשו על-ידי נאשמים שונים (אמנם בני משפחה אחת) כלפי קורבנות שונים, שכן אין מדובר ב"פרשה אחת".

עם-זאת, הואיל ובית-המשפט המחוזי דחה את הטענה בדבר הפגם שבצירוף, ומשלא נמצא, בשלב הערעור ובדיעבד, כי נגרם עיוות דין, לא ראה בית-המשפט העליון לבטל את ההרשעה בשל הפגם, בהסתמך על הוראת סעיף 195 לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965 {הוא סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי}.

אילו היה מדובר רק בצירוף אישומים יש להניח, כי במקרה כמו זה שנדון בעניין חלפאללה היה נקבע שניתן לצרף את שני האירועים לכתב אישום אחד, שכן מדובר ב"עובדות דומות".

ואולם מכיוון שבפרשת חלפאללה בכל אירוע הואשם נאשם אחר, הרי שעל-אף העובדות הדומות לא ניתן לראות בשני האירועים משום "פרשה אחת".

ולכן, יש לבחון את הסוגיה גם מזוויות אחרות.

המונח "פרשה אחת" הוא מונח גמיש. הגבולות שייחשבו כ"פרשה אחת" אינם ניתנים להגדרה מראש, והם ייקבעו על-פי אופיים וטיבם של המעשים המתוארים בכתב האישום העומד לבחינה.
אין ספק שבקביעת הגבולות על בית-המשפט להתחשב גם במטרה שהאפשרות לצירוף אישומים ונאשמים אמורה להגשים.

אמות-המידה לבחינת תקינות צירוף אישומים נקבעו בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בבג"צ 5283/98 {חדר נ' פרקליטות מחוז ירושלים, פ"ד נה(3), 721 (1979) (להלן: "עניין חדר")}.

המאפיין אישומים המבוססים על עובדות דומות הוא דמיון מבחינת העובדות, להבדיל מדמיון מבחינת טיב המעשה ואופיו.

התנאי בדבר "עובדות דומות" אין משמעו כי בין עובדותיהם של האישומים אין כל הבדל. כל שצריך להתקיים הוא מכנה משותף עובדתי. כלומר, די בכך שאישומים מבוססים על עובדות שרובן, או עיקרן, דומות כדי להכשיר את צירופם כאישומים המבוססים על עובדות דומות.

בשאלה אם צירוף אישומים הוא כדין מחליט בית-המשפט בלי לבחון את הראיות ועל יסוד בדיקת העובדות הנטענות בכתב האישום בלבד. שאלת קיומן של ראיות לכאורה כלל אינה מתעוררת.

בהעדר בסיס ממשי לקיום חשש שבירור האישומים במאוחד עלול לפגוע בהגנת הנאשם, אין בית-המשפט שועה לטענה כי בעצם צירופם של אישומים המבוססים על עובדות דומות יש כדי "להשחיר" את פני הנאשם ולפגוע בסיכוייו שגרסתו ביחס לאישום זה או אחר תזכה לאמונו של בית-המשפט.

3. צירוף נאשמים (סעיף 87 לחוק)
צירוף נאשמים אחדים בכתב אישום אחד מותר אם הוא מקיים את התנאים המפורטים בהוראת סעיף 87 הנ"ל.
על-פי ההוראה האמורה, מותר להאשים בכתב אישום אחד נאשמים אחדים בהתקיים אחד מהתנאים הבאים:

א. אם כל אחד מהם היה צד לכל העבירות שבכתב האישום, בין כשותף ובין בדרך אחרת - לפי תנאי זה כל נאשם אמור להיות צד לכל העבירות שבכתב האישום (כשותף או כמסייע וכד').

ב. אם כל אחד מהם היה צד לאחת מן העבירות שבכתב האישום, בין כשותף ובין בדרך אחרת - לפי תנאי זה כל אחד מהנאשמים אמור להיות צד לאחת העבירות שבכתב האישום.

ג. אם האישום הוא בשל סדרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשה אחת {ת"פ (רשל"צ) 47582-12-11 מדינת ישראל נ' אורי אברהם ואח', תק-של 2012(4), 64392 (2012)}.

דרישת סעיף 87 לחוק סדר הדין הפלילי היא שכל אחד מהנאשמים יהיה צד ולו לאחת העבירות הנזכרות בכתב האישום. אין די בכך שנאשם א' שותף לעבירה המיוחסת לנאשם ב', כאשר נאשם ג' שותף לעבירה אחרת המיוחסת לנאשם ב'. במקרה כזה לא ניתן לומר על נאשם א' שהוא צד לעבירה שנאשם בה גם נאשם ג' .

כלומר, כתב האישום יכול לעסוק במספר נאשמים, ובלבד שתתקיימנה הדרישות הקבועות בסעיף {ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1), 793, 805 (1996) (להלן: "פרשת סוסן")}.

אמת-המידה, העולה מנוסח הדברים בסעיף 87, היא, לכאורה, באישום ולא בנאשמים. ואולם, לאור הקשר הדברים יש להבין את התנאי החלופי הנ"ל כדלהלן: האישום הוא בשל סדרת מעשים, הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשה אחת, ודי לעניין זה כדי לצרף נאשם, אם יש לו חלק באחד מן המעשים שהוא חלק מן הסדרה.

כלומר, ניתן לצרף נאשם, לא רק אם הוא צד לעבירה, המוגדרת באחד מן האישומים, אלא גם כאשר הוא רק בגדר צד לאחד המעשים, המהווה חלק מסדרה, המשמשת יסוד לאישומים.

אישומים המבוססים על "אותן עובדות" הם אישומים העוסקים בגזרות שונות של פרשה אחת, בעוד שהמאפיין אישומים המבוססים על "עובדות דומות" הוא דמיון מבחינת העובדות (רובן או עיקרן), להבדיל מדמיון מבחינת טיב המעשה ואופיו.

ואילו הסוג השלישי עניינו בסדרת מעשים נפרדים - מבחינת הזמן והמקום - אשר קיים ביניהם חוט מקשר, ההופך אותם לפרשה כוללת אחת {ראה עניין חדר לעיל}.

על-פי התנאי החלופי הראשון, על האישומים להתבסס על אותן עובדות.

על-פי התנאי החלופי השני, על האישומים להתבסס על עובדות דומות.
כך, למשל, בעניין חדר לעיל, נמצא כי, שני אישומים שעסקו בשני פשעים חמורים: רצח וניסיון לרצח, בוצעו על רקע דומה ובנסיבות עובדתיות דומות, ועל-כן המקרה נכנס לגדר התנאי החלופי השני.

על-פי התנאי החלופי השלישי, על האישומים להתבסס על סדרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשה אחת.
כדי שסדרת מעשים תחשב ל"פרשה אחת", מן הראוי שכל מעשה ומעשה שבאותה סדרה יהיה בעל זיקה הדוקה ליתר המעשים, באופן שהאחד ינבע מהשני, או יהיה קשור עימו בקשר ישיר {ת"פ (מחוזי יר') 1256/01 מדינת ישראל נ' כהן , פורסם באתר האינטרנט נבו (2003)}.

ב- ת"פ 52056-05-11 {מדינת ישראל נ' אלסאנע (עציר), פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}, נקבע כי אין מדובר באישומים המבוססים על סדרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשה אחת {בג"צ 398/83 אביטן נ' ד"ר א' וינוגרד, פ"ד לז(3), 467 (1983)}. נקבע שמדובר למעשה בשתי פרשות, שיש ביניהן קשר ראייתי, באופן שדיון משותף בפני מותב אחד יהיה יעיל יותר, במובן זה שיחסוך את הצורך לגבות פעמיים עדויות של חלק גדול מהעדים, ואף ימנע אפשרות של החלטות סותרות וממצאים מנוגדים שייקבעו על-ידי מותבים שונים.

דא עקא שיקולי יעילות לבדם אין בהם די כדי להכשיר צירוף בכתב אישום אחד {ראה עניין חלפאללה לעיל}

הטענה נגד כשרות צירופם בכתב אישום אחד של אישומים או של נאשמים היא טענה מקדמית בדבר פגם או פסול בכתב האישום, כמשמעם בסעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי. בטענה מסוג זה מחליט בית-המשפט תוך התייחסות לעובדות הנטענות בכתב האישום, מבלי לבחון את הראיות לכאורה {עניין חדר}.

זאת ועוד, באשר להבחנה בין מקרים בהם מיוחסים כל האישומים המצורפים לכל הנאשמים, לבין מקרים בהם ישנם אישומים המיוחסים לחלק מהנאשמים, או לאחד מהם, מהפסיקה עולה שאין מניעה לערוך צירוף {תפ"ח 46038-03-12 מדינת ישראל נ' ניאמציק (עציר) ואח', תק-מח 2013(1), 2511 (2013) (להלן: "עניין ניאמציק")}.

כך למשל בפרשת חדר נקבע כי לצורך הצירוף די בכך שמדובר בפרשיות ששתיהן התרחשו באזור ירושלים, בהפרש זמן של כחודש ימים זו מזו. נטען נגד העותר כי שהה בבית קורבנו, קיים עמו יחסים מיניים, ולאחר מכן שדד אותו, תוך שהשתמש כלפיו באלימות בכוונה להמיתו, גנב את מכוניתו ונמלט. זאת, אף שהתקיים שוני באמצעי התקיפה ובתוצאות, שבמקרה האחד ניצל הקורבן ממוות, אף שנחנק בעזרת חוט טלפון עד לאובדן הכרתו ושורשי כפות ידיו נחתכו בסכין גילוח, ואילו במקרה השני הומת הקורבן בדקירות סכין רבות.

בדומה לכך, ב- תפ"ח (יר') 610/03 {מדינת ישראל נ' יצחק בר מוחה, תק-מח 2004(1), 2958 (2004)} הנאשם מס' 1 היה פעיל במסכת של מעשי אלימות, אם בדרך של ניסיון רצח ואם בדרך של סחיטה באיומי רצח. בשני המקרים דובר בביצוע פעולת האלימות יחד עם אחרים בין הנאשמים ובין אנשים לא מזוהים, ולכן ניתן היה לצרף את הכלל כי נוכח היות בית-המשפט היושב לדין מורכב משופטים מקצועיים, הדנים בכל אישום ובכל נאשם על-פי הראיות הקבילות המתייחסות אליו, הרי שבצירוף האישומים לכתב אישום אחד אין כל פסול {עניין ניאמציק}.

המגמה הקיימת בפסיקה היא לנהוג בעניין זה בגמישות רבה, ולצרף אישומים בפרשיות שונות בכתב אישום אחד, אם על-מנת להציג פרשה במלואה, ואם מטעמי יעילות ונוחות, כל עוד אין הנאשם מתנגד לכך, מטעמים של פגיעה בהגנתו ואם מטעמים הקשורים ברצון שלא לחשוף בפני בית-המשפט אישומים נוספים המשחירים את פניו. (ראה בעניין זה: י' קדמי על סדר הדין בפלילים, חלק שני - הליכים שלאחר כתב אישום א' (תשס"ט-2009), 938; ת"פ (חי) 17844-09-11 מדינת ישראל נ' אבו נאסר (עציר) ואח', תק-מח 2011(4), 13732 (2011)}.

בהגשת כתב אישום צריכה התביעה להשתדל לבחור בין סעיפי האישום האפשריים את אותו האישום המבטא בצורה הנאותה ביותר את מהות המעשה. במסגרת זאת מותר לה כמובן לבחור את הסעיף המחמיר ביותר עם הנאשם. אם יש לתובעים ספקות כלשהם לגבי האפשרות להוכיח את כל האלמנטים של עבירה זו, ניתן לצרף אישום נוסף או אלטרנטיבי, ודבר זה גם מוצדק אם הוא נחוץ כדי להאיר היבט מיוחד של הפרשה. אך אין להרבות בסעיפי אישום סתם, תוך מה שנקרא באנגלית: "THROWING THE BOOK AT THE ACCUSED" {בש"פ 5284/91 דוד לויאן נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1), 156 (1991)}.

דרך המלך הינה צירוף נאשמים מכוח סעיף 87 לחוק סדר הדין הפלילי.

צירוף הנאשמים ייעשה במקרה בו דנים במעשים המיוחסים לנאשמים והקשורים זה לזה עד שהם מהווים מקשה אחת {ת"פ (יר') 3120/02‏ מדינת ישראל נ' רון, פ''ד תש"ס(ב), 724 (2003) (להלן: "עניין רון")}.

איחוד נאשמים תורם למשפט בשני היבטים עיקריים:

ההיבט הראשון הינו יעילות הדיון וחיסכון זמן שיפוטי בשמיעה כפולה של עדים וראיות.

ההיבט השני, הנובע מההיבט הראשון, הינו קידום הצדק במסגרת הכרעת דין אחת בנוגע לראיות ומהימנותם, העומדות לבחינת בית-המשפט, מתוך ראיית התמונה בשלמותה.

זאת ועוד, הלכה היא כי שיקולים אלו יפים גם כאשר מבקשים לצרף לכתב אישום אחד הורה וילדו {בג"צ 4451/04 יוסף קסטוריאנו נ' ח. כוחן, פורסם באתר האינרנט נבו (2004) (להלן: "בג"צ קסטוריאנו") וכן רע"פ 2395/05 קסטוריאנו נ' מדינת ישראל, פ''ד נט(6), 544 (2005) (להלן: "עניין קסטוריאנו"), ובספרות: י' קדמי על הראיות חלק ראשון (מהדורה משולבת ומעודכנת 2009), 445-444}.

עם-זאת, לכלל זה ישנו חריג בדמותו של סעיף 88 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע כי בסמכות בית-המשפט להפריד את המשפט באישומים העומדים תלויים כנגד נאשמים. לאור היתרונות הטמונים בניהול משפט אחד, כאמור, הפסיקה דרשה כי הפרדת המשפט תיעשה במידה ותקופח הגנת מי מהצדדים {ראה פרשת סוסן} ועלול להיווצר עיוות דין.

פגיעה בהגנתו של נאשם יכולה להיות נעוצה בחשיפת אופיו השלילי עקב ריבוי אישומים והיווצרות דעה קדומה, בהשלכה שלילית של ראיות המתייחסות לנאשמים אחרים או בשל מימדי הנטל המוטל עליו בעקבות הצירוף {י' קדמי סדר הדין בפלילים חלק שני הליכים שלאחר כתב אישום א' (מהדורה מעודכנת 2009), 945-943}. במידה ולכתב האישום צורפו הורה וילדו, יש לבחון שמא בנסיבות המקרה אי-הרצון של נאשם להעיד דברים שיש בהם כדי להפליל, לדעתו, את קרוב משפחתו, מגיעים לכדי קיפוח הגנתו, יחד עם שאר השיקולים שנמנו .

כמו-כן, על הטענות להיטען בפה מלא ועל המבקש להוכיח כי מתקיים עימות בין גרסאות הנאשמים ולפיכך הפרדת כתבי האישום חיונית לבירור הגנת הנאשמים {ת"פ (ב"ש) 8227/07 מדינת ישראל נ' ביטון שלומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008); בג"צ 2288/08 שונטל ביטון נ' בית-המשפט המחוזי בבאר שבע, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008) (להלן: "עניין ביטון"); ת"פ 8256-05-11 מדינת ישראל נ' קדץ ואח', תק-מח 2012(3), 3097 (2012)}.

כאמור, ניתן לצרף נאשמים לכדי כתב אישום אחד בשני מקרים:

האחד, מקום בו כל אחד מהצדדים היה צד לעבירות המנויות בכתב אישום.

השני, באם המעשים המיוחסים להם קשורים זה לזה עד שהמה מהווים פרשה אחת.

דרך המלך הינה צירוף נאשמים לכתב אישום אחד בהתקיים תנאי סעיף 87 לחוק. דרך זו מיועדות להגשים שתי תכליות עיקריות:

האחת, יעילות דיונית המושגת בניהול הליך אחד ובשמיעת העדים פעם אחת.

השניה, צדק מהותי המושג בהערכה אחידה של הראיות ומהימנות העדים על-ידי אותו בית-משפט, ובאפשרות לקבוע מדרג ענישה על-פי חלקו של כל נאשם במכלול המעשים {בג"צ קסטוריאנו; עניין קסטוריאנו; פרשת סוסן; עניין רון; י קדמי סדר הדין בפלילים, חלק שני, 941-940}.

4. האם בית-המשפט המחוזי רשאי ומוסמך לדון בכתב אישום בו צורפו נאשמים, גם אם העבירות המיוחסות לחלק מהנאשמים הינן בסמכותו של בית-משפט השלום
בית-המשפט המחוזי רשאי ומוסמך לדון בכתב אישום בו צורפו נאשמים, גם אם העבירות המיוחסות לחלק מהנאשמים הינן בסמכותו של בית-משפט השלום, ובלבד לגבי חלק מהעבירות המיוחסות לחלק מהנאשמים יש סמכות לבית-המשפט המחוזי ושהתקיימו התנאים כמפורט.

סעיף 86 לחוק סדר הדין הפלילי מסדיר את צירופם של אישומים בכתב אישום אחד, תוך שמצויין בו במפורש שבצירוף אישומים מותר לצרף לאישום בבית-המשפט המחוזי גם אישום בעבירה שאינה פשע, על-אף כל דין אחר.

סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"186. הרשעה בעבירות אחדות
בית-המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהובאו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה."

סעיף זה מורה כי במשפט שבו מואשם הנאשם בגין מעשה אחד ביותר מעבירה אחת, ניתן להרשיעו בכל אחת מן העבירות שהוכחה בהן אשמתו, אולם לא ניתן לגזור עליו יותר מעונש אחד.

יצויין כי כאשר מוגשים כתבי אישום נפרדים, כלומר מתקיימים שני משפטים נפרדים בגין אותו מעשה, האיסור על ענישה כפולה נובע ממילא מהכלל האוסר על העמדה נוספת לדין בגין מעשה שהנאשם כבר זוכה ממנו או הורשע לגביו (למעט במקרה שבו המעשה גרם למותו של אדם, והנאשם הורשע קודם לכן בשל עבירה אחרת שבאותו מעשה), כאמור בסעיף 5 לחוק סדר הדין.

סעיפים 5 ו- 186 לחוק סדר הדין הפלילי מבטאים שניהם את העיקרון של מניעת "דין כפול" בשל "אותו מעשה", האחד במישור ההעמדה לדין והאחר במישור הענישה.

הוראות אלה מתכוונות לקבוע שני עקרונות למניעת דין כפול:

האחד, שאין להעמיד אדם לדין פעמיים בשל אותו מעשה או מחדל. אין זה מונע אישומו בכתב אישום אחד בעבירות שונות הנובעות מאותו מעשה או מחדל.

השני, שאין להעניש אדם פעמיים בשל אותו מעשה או מחדל, כלומר אף-על-פי שהורשע באותו כתב אישום בכמה עבירות שלכל אחת מהן נקבע עונש, אין להטיל עליו עונש נפרד לגבי עבירות המבוססות על עובדות אחרות {דברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ג-1963, בעמ' 185}.

סעיף 2 לחוק המוצע (מקביל לסעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי) כולל את העיקרון הראשון, בתוספת המקרה היוצא-מן-הכלל הנזכר בסעיף 21 לפקודת החוק הפלילי, 1936. היינו, אין לדון אדם פעמיים בשל אותו מעשה או מחדל.

אולם אם המעשה או המחדל גרמו למותו של מישהו, מותר לדון את הנאשם בשל כך, גם אם נדון כבר בשל התוצאות האחרות של מעשהו.

העיקרון השני כלול בסעיף 163 (צ"ל 164, המקביל לסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי) לפיו יכול בית-המשפט להרשיע נאשם - באותו משפט - בשל כל אחת מן העבירות שנתגלו מן העובדות שהוכחו, אך לא יטיל עליו אלא עונש אחד בשל אותו מעשה או מחדל.

5. מהי משמעות "אותו מעשה" המופיע בסעיף 186 לחוק (וכן בסעיף 5 לחוק); מהו המבחן שלפיו ייקבע אם רצף התנהגותי מסויים מהווה מעשה אחד או ריבוי מעשים
על-פי גישתו של פרופ' פלר, רצף של מעשים פליליים איננו מהווה עבירות מספר אלא יש לראות בו עבירה אחת רבת-פריטים {ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (כרך ג'), 289-287}.

ואולם, הגישה בפסיקתנו, ואף במדינות רבות אחרות, היא פרגמטית. לפי גישה זו ישנן נסיבות שבהן יהווה רצף של התנהגויות עבירות מספר.

כך, למשל, בארצות-הברית, הורשע נאשם, שירה לתוך מכונית והרג שני אנשים, בשתי עבירות של רצח. ערעורו נדחה, ובית-המשפט הפדרלי לערעורים קבע כי מותם של הקורבנות נגרם כתוצאה משני מעשי רצח נפרדים {ראה Miller v. Turner (1981) (9)}.

יתרה-מזו, אף בנסיבות שבהן מקרי המוות נגרמו לכאורה על-ידי מעשה פיזי אחד נגזרו על הנאשם עונשים כמספר הקורבנות. בית-המשפט האמריקני פסק כי מניח מטען נפץ בבניין, אשר גרם למותם של שבעה שוטרים, ביצע שבעה מעשי רצח נפרדים {U.S. v. McVeigh (1996)}.
כן נפסק כי יש להרשיע נאשם, אשר הצית בניין ואשר גרם על-ידי מעשה ההצתה לקיפוח חייהם של שלושה אנשים, בשלוש עבירות של רצח {Peopl v. Williams (1985)}.

על-פי הגישה בישראל, הקביעה אם רצף של התנהגויות מהווה עבירה אחת או עבירות מספר נעשית על יסוד שני שיקולים:

האחד, מבוסס על ניתוח האירוע הפלילי ובו נבדק אם מדובר בפעולות נפרדות עוקבות שניתן לפצל ביניהן אף שבוצעו ברצף.

השני, נוגע למהות האינטרס של קורבן העבירה - על-פי שיקול זה, ריבוי נפגעים יכול להוות אינדיקציה לריבוי עבירות, הנובעות ממעשים נפרדים, אלא-אם-כן קיימת קירבה עניינית בין הנפגעים כתוצאה מקיומו של אינטרס משותף שנפגע על-ידי הפעולה העבריינית. או אז, המעשה הוא אחד.

הגישה הפרגמטית היא ראויה שכן, קשה לתחום באופן ברור וחד בין פעולה מתמשכת אחת לבין שרשרת או רצף של פעולות נפרדות ועצמאיות. אכן, ניתן להתוות קווים מנחים ולהציג שיקולים מדריכים, אולם אין המדובר במבחנים פורמאליים הניתנים להחלה בכל סיטואציה, וכל מקרה צריך להיבחן לגופו.

במספר מעשי רצח בירי, למשל, יש לראות את רצף ההתרחשויות כאוסף של אירועים נפרדים, כלומר הרוצח ביצע מעשי רצח נפרדים, כמספר הקורבנות.

מסקנה זאת היא הכרחית גם מנקודת מבט מוסרית, המכירה בקדושת חייו של אדם כערך יסוד. ערך חיי האדם וסלידתנו העמוקה ממעשים הפוגעים בו חייבים למצוא ביטוי מפורש ונפרד גם במסגרת גזירת העונש, הן לעניין מספר העונשים שיש לגזור על הנאשם והן לעניין הצטברותם. אף כי מעשה רצח של אדם בודד הוא כשלעצמו מעשה נפשע וחמור מאין כמותו, גזירה של אותו עונש על מי שרצח אדם אחד ועל מי שרצח רבים עלולה להתפרש כהחלשה של משמעות ערך חיי האדם, ואף עלולה לפגוע במידת ההרתעה. שכן, מה יעצור רוצח מלהרבות את קורבנותיו אם בגין הקורבנות הנוספים הוא לא יהיה צפוי לכל תוספת עונש?

מטעמים אלו נגזרו על מחבל, אשר דקר בסכין אנשים שהמתינו בתחנת אוטובוס ואחרים שניקרו בדרכו, וגרם באופן זה למותם של שניים ולפציעתם של שלושה, שני עונשי מאסר עולם נפרדים ועשר שנות מאסר בגין כל אחת מעבירות הניסיון לרצח. נקבע כי עונשים אלה יצטברו זה לזה {ע"פ 399/89 מדינת ישראל נ' זלום, פ"ד מו(2), 187 (1992)}.

גזירת עונשי מאסר חופפים על מספר מעשי רצח - אף אם מדובר בכאלה שבוצעו ברצף אחד - יש בה מכללא משום מיזעור של הזוועה שבגרם המוות הזדוני והמכוון של שורה של אנשים.

קדושת חיי אדם מוצאת ביטוי גם בענישה של עבריין ובהדגשת משמעותו של כל קיפוח של חיי אדם בעינינו.

לכן, יש לגזור עונש נפרד על כל עבירה, ומעשי פגיעה נפרדים בחיי אדם צריכים גם למצוא ביטויים בעונשים המצטברים זה לזה.

מטעמים דומים נפסק כי אדם שכבר נשפט למאסר עולם בגין מעשה רצח ועבר עבירת רצח נוספת, יצטבר עונש מאסר העולם בגין העבירה הנוספת לעונש מאסר העולם בגין העבירה הקודמת.

כך גם ב- ע"פ 104/89 {דרורי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1), 843 (1990)} נפסק כי פריצת כמאה כספות בנק מהווה שורה של מעשים פליליים, כמספר הכספות שנפרצו, וכי לפיכך מדובר בכמה מעשי גניבה שניתן לגזור בגינם עונשים נפרדים.

6. ייעול הדיון כמטרה לצירוף אישומים ונאשמים
ככלל, צירוף אישומים וצירוף נאשמים נועד לייעל את הדיון. צירוף כזה מאפשר שמיעת כל העדים הנוגעים לאותה פרשה על-ידי מותב אחד. מעבר ליעילות המושגת בדרך זו, הדבר מביא למתן החלטה אחת לגבי כל הפרשה ומונע אפשרות של החלטות סותרות ומימצאים מנוגדים שייקבעו על-ידי הרכבים שונים.

כל עוד אין בכך משום פגיעה בהגנתו של הנאשם, המגמה היא להותיר על כנם צירוף אישומים ובמיוחד צירוף נאשמים, בהתחשב בכך שהדבר תורם תרומה חיובית וממשית בשני מישורים:

ליעילות הדיון - בכך שעדים נשמעים פעם אחת ובחבילה אחת.

לעשיית צדק - בכך שניתן פסק-דין אחד החורץ משפט אחד לכל המעורבים, בעקבות קביעת עמדה אחת באשר לכוחן של הראיות.

יתרה-מזאת, אין למנוע מהמאשימה את היתרון שהיא יכולה להשיג בכך שמי מהנאשמים, במהלך עדותו שלו בפרשת ההגנה, יסבך את הנאשמים האחרים, וזהו שיקול לגיטימי שביסוד מהלך של צירוף נאשמים .

צירוף נאשמים טומן בחובו את הסיכון כי דבריו ותגובותיו של נאשם אחד יהיו בעלי השלכה, ולו עקיפה, על הגנתו של נאשם אחר. אחד הנאשמים שהודה בעובדות הכורכות בעקיפין גם את מי שלא הודה, עלולה הודייתו זו שלא להיות נוחה לנאשם שאינו מודה, לפחות מבחינת תחושתו הסובייקטיבית. אך האפשרות לצרף נאשמים במשפט אחד, וכן לאחד משפטים, נועדה לקיים סדרי דין סבירים ויעילים החוסכים את הצורך לשמוע עדים פעמים מספר - תופעה הנוגדת באופן ברור וגלוי את האינטרס הציבורי - והיא מעין פשרה בין מניעתה ההחלטית של כל השלכה עקיפה על עניינו של נאשם לבין המגמה למנוע ככל האפשר דיוני כפל ושילוש.

7. הפרדת המשפט (סעיף 88 לחוק)
סעיף 88 לחוק סדר הדין הפלילי קובע חריג לכלל אודות צירוף הנאשמים. על- פי סעיף זה ניתנה לבית-המשפט הסמכות להפריד אישומים או נאשמים מהמשפט. המבחן המרכזי לעניין זה הינו מבחן עיוות הדין {ע"פ 917/81 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4), 645 (1982); ע"פ 350/91 ממן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2), 345 (1991)}.

על-פי מבחן זה על בית-המשפט לבחון האם הגנתו של הנאשם עלולה להיפגע מהדיון במאוחד, וכל עוד אין בצירוף פגיעה בהגנתו של הנאשם, המגמה השלטת היא להותיר על כנם צירוף אישומים ונאשמים, בהתחשב שהדבר תורם תרומה חיובית ממשית הן ליעילות הדיון והן לעשיית הצדק.
באופן זה, ישמעו העדים פעם אחת במאוחד ויינתן פסק-דין אחד החורץ דין אחד לכל המעורבים על-סמך קביעה עובדתית אחת באשר לראיות ולהערכתן. פגיעה בהגנתו של נאשם יכולה להיות נעוצה בחשיפת אופיו השלילי עקב ריבוי אישומים ויצירת דעות קדומות לחובתו, בהשלכה שלילית של ראיות המתייחסות לנאשמים אחרים או בשל מימדי הנטל המוטל עליו בעקבות הצירוף {קדמי, שם, 943-944; ת"פ (יר') 3120/02 מדינת ישראל נ' רון, פ"מ תשס"ב(2), 724 (2006)}.

כך, למשל, ב- ת"פ (ת"א) 10291-01-12 {מדינת ישראל נ' צרני ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)} קבע בית-המשפט כי הפרדת משפטו של המבקש מיתר הנאשמים עלולה להוביל למצב בו תוצג בפני בית-משפט תמונה חלקית ולא מלאה של האירועים והצגת התשתית העובדתית תימצא חסרה. מעורבות חלק מהנאשמים באישומים השונים - מחייבת בירור האשמה ושמיעת הראיות כמקשה אחת. הפרדת המשפט בנסיבות אלו, תצריך העדת עדי תביעה ונאשמים מספר פעמים במספר הליכים מקבילים, דבר שעלול להכביד ולסרבל ההליכים שלא לצורך, ואף עלולה להוביל לקביעות מהמינות סותרות.

לעומת-זאת, ב- ת"פ (ב"ש) 6468-03-11 {מדינת ישראל נ' עמר (עציר) ואח', תק-מח 2013(1), 19174 (2013)} נפסק כי "התובעת לא פרטה בתגובתה אילו עדים מדובר שיעידו יותר מפעם אחת. לכאורה, על פני כתב האישום, מדובר במעשה ממוקד יחסית, המערב מספר אנשים מצומצם (יחסית לכתב אישום בהיקף כזה). תיאורטית, כמובן, ראיית השיטה יכולה להשפיע על הבנת הראיות. אולם, הנאשמים 3 ו- 4, על-פי כתב האישום, אינם חלק מה"שיטה" של הנאשם 1, אף אם הנאשם 3 שיתף עצמו במעשה אחד מוגדר. הנאשם 4 כלל אינו שותף אפילו במעשה אחד במסגרת ה"שיטה", אלא לגמרי נספח צדדי לכל סיפור המעשה".
לעניין ההלכה, ההפרדה לא תיעשה אך ורק כאשר ההגנה עלולה להיפגע. סעיף 88 לחוק סדר הדין הפלילי אינו מפרט כל מבחן שכזה. על-פי הפסיקה המבחן העיקרי הוא דווקא מבחן היעילות. מבחן הפגיעה בהגנת הנאשם מופעל כגורם המאזן את שיקולי היעילות, ויכול להביא להפרדה אף אם משמעות הדבר היא הכבדה של ממש, ובלבד שלא תקופח ההגנה.

אולם, שיקולי יעילות אינם שיקולי יעילות התביעה ובית-המשפט בלבד. אכן, לפעמים, הראייה המרכזית בפרשה מסויימת הופכת אישום בודד לבלתי ניתן להפרדה גם מכתב אישום ארוך, ואין מנוס מהטרחת נאשם שולי יחסית לשמיעת משפט ארוך שרובו אינו נוגע לו. אולם, על התובעת להראות כי הדברים מגיעים עד כדי כך.

הטרחה לכאורה היא הטרחת מספר עדים להעיד פעמיים, ועבודת פרקליטות ובית-המשפט פעמים, בנוגע לאישום אחד בלבד. כך, נקבע בפרשה זו כי מאמץ זה פחות בהרבה מאשר חיוב שני הנאשמים, על סניגוריהם, לשמוע ראיות וטענות משפטיות ביחס לפרשות רבות מאוד, חלקן מורכבות למדי, אשר כלל לא נוגעות להם.

למעשה אף אם ההגנה אינה נפגעת באופן משפטי ישיר, הרי שיש פגיעה של ממש בנאשמים עצמם בעצם הסרבול והוספת עלויות משניות רבות מאוד לניהול המשפט. לפיכך, יש לראות הפגיעה כמשמעותית ועיקרון היעילות מחייב הפרדת הנאשמים.


8. האם הסמכות השיורית הינה הסמכות היחידה הנתונה לבית-המשפט המחוזי, או שמא ניתן להרחיב את סמכותו של בית-המשפט המחוזי לדון בעניינים נוספים גם אם הם בסמכות בית-משפט אחר, כאשר מתקיימים התנאים לכך ומהו המקור המשפטי להרחבת סמכות שכזו
סמכותו של בית-המשפט המחוזי הינה סמכות שיורית, לפיה הסמכות המוקנית לבית-המשפט המחוזי הינה לדון בכל עניין שאיננו בסמכות בית-משפט אחר.

בהתקיים התנאים לכך מותר - כעולה מהוראות סעיף 86 סיפא לחוק סדר הדין הפלילי, לצרף לאישום בבית-משפט מחוזי גם אישום בעבירה שאינה פשע.

ביחס לכך, הוראות סעיף 86 סיפא מרחיבה את גדר סמכותו של בית-המשפט המחוזי, מעבר לגבולותיה ה'שיוריים" אשר נקבעו בסעיף 40(1) לחוק בתי-המשפט. המחוקק כיוון לכך שפרשה עובדתית אחת תתברר לפני בית-משפט אחד ואין חולק כי זהו גם המצב הרצוי { פרשת חדר}.

9. טענה נגד כשרות צירופם בכתב אישום אחד של אישומים או של נאשמים - טענה מקדמית
הטענה נגד כשרות צירופם בכתב אישום אחד של אישומים או של נאשמים היא טענה מקדמית, בדבר פגם או פסול בכתב האישום כמשמעה בסעיף 149(3) לחוק, בטענה מסוג זה מחליט בית-המשפט תוך התייחסות לתכנו של כתב האישום כמו שהונח לפניו .
כך מתחייב הן מאופי הטענה והן מן העיתוי שבו היא מוצבת להכרעת בית-המשפט, השלב שבמסגרתו נדונות טענות מקדמיות {ראה למשל ת"פ (מחוזי ב"ש) 8202/07 מדינת ישראל נ' כהן אהרון, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); ת"פ (נצ') 66/08 מדינת ישראל נ' קיריל בן אלכסנדר, תק-מח 2008(3), 2783 (2008); ב"ש (ב"ש) 20341/05 סויסה סמי נ' מדינת ישראל, תק-מח 2006(2), 10227 (2006)}.

אין בסעיף 87 התייחסות לשאלה האם ניתן להאשים בכתב אישום אחד המוגש לבית-המשפט המחוזי, גם נאשמים המיוחסת להם עבירה המצויה בסמכותו העניינית של בית-משפט השלום.

שאלה זו הוסדרה בבית-המשפט. סעיף 86 לחוק מאפשר לצרף אישומים שונים באותו כתב אישום. כאמור, הסעיף אינו מבהיר בכמה נאשמים עוסק כתב האישום, שבו קובצו האישומים השונים, ואילו מסעיף 87 עולה כי כתב האישום יכול שיעסוק במספר נאשמים, ובלבד שתתקיימנה הדרישות הקבועות בסעיף 87 {ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1), 793 (1996) פסקאות 4-3 לפסק-דינו של כב' השופט א' מצא}.

סעיף 86, סיפא, קובע, כי בנסיבות בהן מותר לצרף אישומים, יהיה בית-המשפט המחוזי מוסמך לדון גם בעבירות שכרגיל אינן בתחום סמכותו.

הוראת סעיף 86, סיפא, מרחיבה את גדר סמכותו של בית-המשפט המחוזי, מעבר לגבולותיה ה"שיוריים", אשר נקבעו בסעיף 40(1) לחוק בתי-המשפט.

גבול הסמכות, מכוח ההרחבה האמורה, הוא כגבול ההיתר שמעניק סעיף 86 לחוק סדר הדין הפלילי, לצרף בכתב אישום המוגש לבית-משפט מחוזי גם אישום בעבירה אשר לפי הוראות חוק בתי-המשפט הסמכות לדון בה נתונה לבית-משפט השלום. ההיתר לצרף אישומים, לפי סעיף 86, חל כאשר האישומים מבוססים על אותן עובדות או על עובדות דומות או על סדרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשה אחת.