botox
הספריה המשפטית
ניהול ההליך הפלילי - דין ומהות

הפרקים שבספר:

כלל רציפות הדיון (סעיף 125 לחוק)

1. כללי
סעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"125. רציפות המשפט
כל עוד לא הוחל בגביית ראיות, רשאי בית-המשפט מזמן לזמן לדחות את מועד תחילת המשפט או המשכו כפי הצורך; הוחל בגביית הראיות, ימשיך ברציפות יום יום עד גמירא, זולת אם ראה, מטעמים שיירשמו, כי אין כל אפשרות לנהוג כך."

הסעיף האמור קובע את כלל רציפות הדיון הפלילי. משמעות הדבר כי אם החל בית-המשפט בגביית ראיות, ימשיך לנהל את המשפט ברציפות יום-יום עד להשלמתו. אלא אם סבר כי אין כל אפשרות לנהוג כך וזאת מטעמים שיירשמו.
הוראת הסעיף קובעת כלל חשוב של אדמיניסטרציה שיפוטית.

שמיעה רצופה של ההליך חוסכת זמן שיפוטי יקר, מאפשרת ריכוז תשומת-ליבו והתרשמויותיו של השופט בנושא אחד ומביאה, בדרך-כלל, למתן פסק-דין זמן קצר לאחר תום הראיות והטיעונים ולמניעת עיוות דין לנאשם כתוצאה מהימשכות יתרה של ההליכים {בג"צ 4974/92 יעקב רובין נ' יאיר לוי, פ''ד מו(5), 772 (1992)}.
מגמתו הכללית של המחוקק בחוק סדר הדין הפלילי היתה להבטיח שהמשפט הפלילי יתנהל מתחילתו ועד סופו בקצב, אשר בנתון לנסיבות, לא יתארך יתר-על-המידה ויחד-עם-זאת לא יגרום עיוות דין, אם לנאשם ואם לציבור {ע"פ 125/74 מירום, חברה למסחר בינלאומי בע"מ ואח נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1), 57 (1975)}.

שמיעתו של משפט ארוך, מסובך ובמקטעים במשך שנים רבות לא תשרת את מטרת הצדק, ובסופו-של-דבר עשויה לגרום לעיוות דין כאמור. מאחר שמשפט פלילי עוסק בדיני נפשות, בו נקבעת אשמתו או חפותו של נאשם, ועל המאזניים מוטלים, בין השאר, חירותו של הנאשם ושמו הטוב. מטעמים אלה, מובנת הדרישה כי משפט פלילי ימשך באופן רציף וללא דחיות, אלא מטעמים שיירשמו.

הלכה למעשה, עקב העומס שבבתי-המשפט, בתי-משפט מתעלמים מסעיף זה שבמערכת המשפט הפלילי. גם כאשר מדובר במשפט רב היקף, שיש לשמוע בו מספר גדול ורב של עדים, ועל-אף מאמצו של בית-המשפט בכדי לסיימו, אין זה מתבטא בכך שהמשפט נשמע מדי יום-ביומו, כפי הקבוע בחוק, או לפחות יום שלם אחד מדי שבוע-בשבוע.

הסיבה לעומס זה נובעת מגורמים שונים, שאינם, בדרך-כלל, בשליטתה של מערכת בתי-המשפט. אך אין בכך כדי להצדיק שלילת חירותו של אדם בטרם משפט, כשהוא בחזקת זכאי וחף מפשע {בש"פ 3838/90 מדינת ישראל נ' שילון, פ"ד מד(4), 366 (1990)}.

אולם, קיימים אילוצים, המחייבים, במקרים מסויימים, סטיה מן הכלל המחייב שמיעה רצופה של ההליך המשפטי, וקיימים מקרים, שבהם דווקא מחייבים שיקולים של צדק ומניעת עיוות דין, דחיה של הדיון.

במקרים אלה, ניתן לבית-המשפט שיקול-דעת רחב בגדר הסיפא של סעיף 125, שהרי אין מדובר בכלל טכני אלא בכלל המיועד לייעל את הדיון, ואין המטרה מקדשת את האמצעים {בג"צ 4974/92 יעקב רובין, עו"ד נ' יאיר לוי, פ"ד מו(5), 772 (1992)}.

אחת הדרכים העיקריות להתמודד עם העומס הרב המוטל על כתפי השופטים, היא קיום משפטים שנקבעו בשעתם וברציפות תוך שמירת כללים נאותים של אדמיניסטרציה שיפוטית.

נדגיש כי כחלק מסמכויות ניהול המשפט, בית-המשפט הוא הקובע את מועדי ההוכחות ועל הסניגורים להתאים עצמם לאילוצי יומנו של בית-המשפט ולא להיפך.

כאשר נעתר בית-המשפט לבקשת דחיית דיון של סניגור, עניינם של מתדיינים אחרים המחכים לתורם, נפגע. אמנם ראוי הוא שבתי-המשפט יתחשבו ביומניהם של עורכי-דין, אך ככלל, גם שיקול זה ראוי לו שייעצר במקום כלשהו ובוודאי כך הוא במקום שנאשם יושב במעצר {בש"פ 5926/94 מדינת ישראל נ' קיסוס, תק-על 94(3), 9 (1994); בש"פ 2630/97 מדינת ישראל נ' סמיר אבו-חג'ג', פ"ד נא(1), 512 (1997)}.


חזקה על עורך-דין, אשר נטל על עצמו לייצג נאשם, אשר היקף חומר החקירה בו הינו עצום, כי הבין המשמעות של ייצוג כאמור, הדורש התמסרות כמעט טוטאלית לתפקיד. לפיכך, חזקה עליו כי ידע כי בית-המשפט ירצה לקיים דיונים באופן רצוף ויעיל, כדי שלא יגרם לנאשמים עינוי דין.

כן לא יוכל עורך-הדין להישמע בטענה כי הוא חפץ לקבל על עצמו מטלות נוספות {ראו גם: פ"ח 856/05 מדינת ישראל נ' אברהם גבאי, תק-מח 2006(1), 3195 (2006); ע"פ 1731/92 אלי בן ראובן וינר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3), 265 (1992); ת"פ (יר') 469/97 מדינת ישראל נ' צבי בן ארי (לרנר), תק-מח 98(1), 1294 (1998)}.

אין להתעלם מקשייהם של הסניגורים, החפצים ליתן לנאשמים המיוצגים על-ידם הגנה מרבית, על-מנת שלא תיפגע זכותם למשפט הוגן.

גם בית-המשפט מעמיד לעצמו מועדים והכל כדי למנוע עינוי דין מתמשך של הנאשמים ולעמוד במידת האפשר בתכלית, המונחת ביסוד הוראת סעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי.

חזקת החפות והזכות למשפט מהיר, העומדות בלב המשפט הפלילי, אינן נפגמות אף מקום בו נאשמים אינם משתפים פעולה ואינם מסייעים לקידום ההליך בעניינם. במקרים שכאלו, לבית-המשפט היושב בדין הכלים לקידומו היעיל של המשפט {ראה גם: בש"פ 1237/12 מדינת ישראל נ' אהרון רוני בראנס, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

כך לדוגמה, אין כל חובה להיעתר לבקשת סניגור לצמצום היקף ימי הדיונים והדבר נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט וזאת, כאשר, ככלל, השאיפה בהליך הפלילי היא לקיום המשפט במהירות המרבית, כקבוע בסעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי.

2. השפעת דחיית מועד הדיון על הארכות מעצר עד תום הליכים
בקשה לצמצום ימי הדיון, אינה עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובעת רציפות הדיון, והיחס בינה לבין הוראות סעיפים 61 ו-62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996, המסדירות שחרור נאשם מן המעצר באין הכרעת דין, הארכת המעצר וחידושו {ראה גם: תפ"ח (יר') 856/05 מדינת ישראל נ' אברהם גבאי ואחרים, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

הוראת סעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי אינה מתקיימת במקרים רבים, והתוצאה היא השתהותם של הליכים, כך שבתיקים מסויימים מתבקשת הארכת מעצר ב- 90, יום פעם אחר פעם, והיו מקרים שבהם, עם השתנותה של נקודת האיזון, הוחלט על שחרור לחלופת מעצר אך ורק עקב חלוף הזמן.

ההתמודדות עם הסוגיה קשה, והאיזון בין אינטרס ציבורי לבין זכויות החירות של העצור, אינו פשוט {ראה גם: בש"פ 627/05 מדינת ישראל נ' יהונתן אלזם, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.

נקודת המוצא שבשימוש בסמכות לפי סעיף 62 לחוק המעצרים יש לשחרר את הנאשם, אלא בקיומם של נימוקים כבדי משקל נגד זאת, בתוך השתנות האיזון. עוצמת שיקולי המעצר הנדרשת להארכה גוברת עם כל הארכה.

עם-זאת, כשהמדובר למשל בחשש לבטחון הציבור ובמסוכנות "אין בית-המשפט חייב לבחון את החשש רק במעגל צר של סכנה לאדם זה או אחר, אלא הוא רשאי לבחון את החשש גם במעגל רחב של סכנה לציבור הרחב" {בש"פ 4077/98 מדינת ישראל נ' צ'ורני, פ"ד נב(3), 241, 246, (1998) כב' השופט זמיר; בש"פ 627/05 מדינת ישראל נ' יהונתן אלזם הנ"ל}.

תפקידו של בית-משפט הוא בקרת ההליך, ומבלי לפגוע, במקרים כאלה, ובהתחשב בהוראות הדין הן באשר לשמיעה רצופה (סעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי) והן בסעיף 61 לחוק המעצרים, יש מקום ל"יד קשה" מצד בית-המשפט הדן לגבי כולי עלמא, כדי שהליך יתקדם ויזורז {בש"פ 3705/13 מדינת ישראל נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

בית-משפט מודע למציאות קשה של עומס בבתי-המשפט, ועל-כן לא מעטים התיקים שבהם ניתנת הארכה, חרף הוראות סעיף 61 ו- 62 לחוק המעצרים והוראת סעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי. השאלה שיש לבחון היא אם אכן ניתן לומר כי "נקודת האיזון" נעה לכיוון של שחרור בתנאים.