botox
הספריה המשפטית
ניהול ההליך הפלילי - דין ומהות

הפרקים שבספר:

חזרה מהודיה (סעיף 153 לחוק)

1. מבוא
סעיף 153 לחוק סדר הדין (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, הפלילי קובע, כדלקמן:

"153. חזרה מהודיה
(א) הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית-המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו.
(ב) התיר בית-המשפט לנאשם לחזור בו מהודייתו אחרי הכרעת הדין, יבטל בית-המשפט את הכרעת הדין במידה שיסודה בהודיית הנאשם ויחדש את הדיון אם הדבר מתחייב מן הנסיבות."

חזרה מהודיה טעונה רשותו של בית-המשפט, ומתן רשות זו מותנה בקיומם של "נימוקים מיוחדים".

לנאשם יותר לחזור בו מהודיה שמסר במהלך המשפט כאשר הודיה זו ניתנה שלא מרצונו החופשי, או בניגוד לאמונתו הכנה והאמיתית בחפותו, אך זאת, רק בהתקיים נסיבות חריגות ומיוחדות {סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי; ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1), 577 (2002); ע"פ 1932/04 רג'בי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.

כך למשל, בהתקיים פסול בהודיה עקב פגם ברצונו החופשי ובהבנתו של הנאשם את משמעות הודייתו או אם ההודיה הושגה שלא כדין באופן המצדיק פסילתה {ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1), 577 (2002)}.

כמו-כן, גם הודיה שנמסרה בעקבות הבעת דעה מצד השופט באשר לעונש הצפוי לנאשם תיבחן כנסיבה חריגה המצדיקה פסילת ההודאה {ע"פ 6877/95 גולן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1), 332, 336 (1997)}.

בבוא בית-המשפט לשקול, אם לתת לנאשם רשות לחזור בו מהודאתו לפני גזר הדין, לא די, בבירור השאלה, אם ההודאה ניתנה בשעתה מרצונו הטוב והחופשי של הנאשם.

גם אם השתכנע בית-המשפט בכך, עליו לשאול עצמו, מהי הסיבה הכנה והאמיתית אשר מביאה את הנאשם לבקש את החזרה מן ההודאה.

אם סובר הנאשם, כי טעה בשיקוליו בעת שהודה, והמטרה האחת והיחידה העומדת ביסוד בקשתו היא כי תינתן לו ההזדמנות להוכיח את חפותו, כי אז נכון וראוי הוא שלא להכביד במשקלם של אותם "נימוקים מיוחדים", הנדרשים בהוראת סעיף 153(א) הנ"ל.

גישה זו עלולה לפתוח פתח לנאשמים להתחרט על הודאתם. אולם כשנשקל הצורך למנוע זאת, לעומת הדרישה לעשיית צדק, חייבת לנטות כפה של האחרונה, חרף "המחיר" שמשלם הציבור כתוצאה מזה {ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' ד"ר קאסם סמחאת, פורסם באתר האינטרנט נבו (1991)}.

שיקול נוסף התומך במתן היתר לנאשם לחזור בו מהודייתו הוא "רצונו הכן והנחוש של המערער לנסות להוציא לאור את צדקתו", וההשלכות של ההרשעה על שמו הטוב ועל עיסוקו {ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' סמחאת, פ"ד מה(5), 798 (1991)}.

יובהר, כי שקילת האפשרות להתיר חזרה מהודיה צריכה להיעשות בכל מקרה ומקרה על-פי מכלול נסיבותיו, כאשר רשימת "הנימוקים המיוחדים" לכך אינה רשימה סגורה.

גם טענות שמפנה הנאשם כנגד הייעוץ המשפטי שניתן לו, עשויות להוות "נימוקים מיוחדים" שיצדיקו חזרה מהודיה. הצדקה לכך תימצא, למשל, מקום בו פעל בא-כוחו של נאשם תוך הפרת אמונים כלפיו, בעודו מונע משיקולים זרים {ע"פ 5561/03 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נח(4), 145 (2004)}.

עם-זאת נקבע, כי המלצתו של סניגור לנאשם להודות, תוך הבהרה שאם לא יודה צפוי לו עונש כבד יותר, אין בה כדי להצדיק מתן היתר לחזור בו מן ההודיה שמסר {רע"פ 10705/05 מסיקה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006); ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2), 572 (1987)}.

סמכותו של בית-המשפט, מכוח סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי, לאפשר חזרה מהודיה בכל שלב של המשפט, כוללת גם את שלב הערעור {ע"פ 5561/03 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נח(4), 145 (2004)}.

הטעם העיקרי לכך שרק בנסיבות נדירות יוּתר לנאשם לחזור בו מהסדר טיעון לאחר גזירת דינו, הוא החשש כי הסכמתם של נאשמים להסדרי טיעון תהא למעשה מותנית בחומרת העונש שמוטל עליהם בדיעבד {ע"פ 5561/03 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נח(4), 145 (2004)}.

על-כן, היתר לחזרה מן ההודיה לאחר גזר הדין, יינתן רק במקרים נדירים, שכן מתן פתח רחב לנאשמים להתחרט על הודייתם עלול להוביל לתוצאה בלתי-רצויה, שבה נאשמים יודו לאחר שבאי-כוחם יסבירו להם כי כך יהיו צפויים לעונשים פחותים, ולאחר מתן גזר הדין, ישקלו האם כדאי לחזור בהם מהודייתם {ע"פ 10518/06 בטאט מירון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

החשש מתוצאה בלתי-רצויה זו אף גובר מקום בו הודיית הנאשם ניתנה במסגרת הסדר טיעון, המשקף את ה"תן וקח" שהצדדים הסכימו עליו בגדרו.

אולם, אין אלה פני הדברים במקרה שבו מבקש הנאשם לחזור בו מהודייתו עוד לפני מתן גזר הדין. בנסיבות כאלה קטן החשש שמא מדובר בתכסיס {ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' סמחאת, פ"ד מה(5), 798 (1991)}.

הגישה המקלה יותר לגבי חזרה מהודיה מתבקשת כאשר הבקשה מוגשת לפני מתן גזר הדין. ברם, אף במקרה כזה אין להיעתר לבקשה באופן אוטומטי, אלא יש להתחשב ביתר הנסיבות.
לפיכך, עיתוי הגשת הבקשה לחזור מן ההודיה מהווה שיקול מכריע בבחינת בקשתו של הנאשם לחזור בו מן ההודיה שמסר {(ע"פ 3991/04 רג'בי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.

2. חזרה מהודיה במסגרת הסדר טיעון
קיים חשש מתוצאה בלתי-רצויה שבה נאשמים יודו לאחר שבאי-כוחם יסבירו להם כי כך יהיו צפויים לעונשים פחותים, ולאחר מתן גזר הדין, ישקלו האם כדאי לחזור בהם מהודייתם אשר גובר מקום בו הודיית הנאשם ניתנה במסגרת הסדר טיעון, המשקף את הסכמת הצדדים {ע"פ 10518/06 בטאט מירון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

כאשר "הסדר טיעון כרוך", דהיינו הסדר בו מתנה התביעה את הסכמתה בהצטרפות כל הנאשמים בתיק, מגובש לא בעקבות מהלך פזיז ונמהר, אלא בעקבות מגעים ממושכים בין הצדדים, על דעתם של הנאשמים כולם, ובעיקר כאשר הסניגורים מבהירים לנאשמים את השקפתם באשר למצבם נוכח הראיות שבידי המאשימה.

בית-המשפט יראה בעתירה לביטול ההודיה משום הפרה בוטה של ההסכם להסדר הטיעון ולפיכך, לא יתיר להם לחזור בהם מהודייתם, הואיל ומטרתו של צעד זה הוא להשיג רווח משני למבקשים {ע"פ 2094/11 ציון בן עמי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

ככלל, הסדרי טיעון, כמו הליכים אחרים במשפט הפלילי, אינם נקיים מלחצים, על מבקש המעוניין לחזור בו מהודאתו יש להוכיח כי היה נתון תחת לחץ אשר הופעל עליו מצד המאשימה, על-מנת להגיע לאותו הסדר טיעון וכי לא הבין את מהות ההודיה.

כמו-כן, יש להוכיח נימוקים מיוחדים להתרת החזרה מהודיה, כאשר ההודיה ניתנה שלא מרצון חופשי, או בניגוד לאמונתו הכנה והאמיתית בחפותו של המבקש {ע"פ 2094/11 ציון בן עמי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); רע"פ 2292/08 שי אמסלם נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

3. הסדר טיעון - חזרה מהודיה בנסיבות מיוחדות
הרשעה על בסיס הסדר טיעון צריכה להיעשות, תמיד, לאחר שבית-המשפט מוודא היטב כי הודיית הנאשם מבוססת על הבנתו המלאה של משמעויות ההסדר, וכי היא נמסרה מרצון חופשי ובידיעתו של הנאשם כי בית-המשפט אינו מחוייב בקבלת ההסדר, תוך הבנת התוצאות המשתמעות מכך {ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1), 577 (2002)}.

כאשר מתברר, ואף בדיעבד, כי ההליך שהוביל להסדר הטיעון מעורר ספקות לגבי תוקפה של ההסכמה שנתן הנאשם, עשוי הדבר להצדיק חזרה מן ההודאה, וזאת במיוחד אם בקשתו של הנאשם לחזור בו הובאה בפני בית-המשפט עובר לגזר הדין.

לעיתים המנגנון של הסדרי הטיעון עלול להקשות על בית-המשפט להבחין בין הודאה "מוסרית", הודאה שביסודה קבלת אחריות לבין הודאה שאין ביסודה אלא שקלול אינטרסים תועלתני או סיבות אחרות.

על בית-המשפט לאזן בין האינטרס הציבורי בדבר יציבות ההליך הפלילי ובדבר מניעת מצב שבו יתאפשר לנאשם לבצע מניפולציה לאחר שמתברר לו כי הוא צפוי לקבל עונש חמור משחשב תחת הסדר הטיעון {רע"פ 2292/08 שי אמסלם נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

הנסיבות הסובבות גיבוש של הסדר טיעון אינן חופשיות מלחצים וסביר להניח שכך הוא הדבר ברבים מן המקרים, במיוחד מנקודת ראותו של הנאשם.

גם כאשר סניגור חושף בפני נאשם את הסיכונים הכרוכים בניהול משפט מלא, שהינה סיטואציה מלחיצה בפני עצמה, אין בה כדי לאיין את ההודאה שניתנה לאחר מכן במסגרת הסדר טיעון {רע"פ 2292/08 שי אמסלם נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

על בית-המשפט לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, תוך הקפדה על שמירת זכויותיו של הנאשם והקפדה על הצורך למנוע תכסיסנות ומניפולציות.

כמו-כן, מצב שונה הוא כאשר בקשה לביטול הודייה, מוגשת עובר לגזר הדין, במצב דברים זה, אין בית-המשפט מקשה על נאשם ובדרך-כלל לא ימנע ממנו את האפשרות לחזור בו מהודאתו ולנהל הליך הוכחות בניסיון להוכיח את חפותו, שהרי בנסיבות כאלה קטן החשש שמא מדובר בתכסיס.

שאלת קבילותה של הודיית נאשם עולה בדרך-כלל כאשר היא ניתנה מחוץ לכתלי בית-המשפט ומובאת כראיה במשפט. אולם שאלת ערכה הראייתי של הודיה עשויה לעלות גם כאשר היא ניתנה בין כתלי בית-משפט, בין היתר, כאשר הנאשם מבקש לחזור בו ממנה.

נסיבות מתן הודיה, מחוץ לכתלי בית-המשפט או במהלך המשפט, הן שונות בדרך-כלל, והסוגיות העולות בהקשר לקבילותן ולמשקלן שונות אף הן. אולם הדרישה הבסיסית לקיומה של הודיה חופשית ומרצון כתנאי להרשעת נאשם על-פיה משותפת לכל סוגי ההודיות.

קבילות הודיית נאשם הניתנת מחוץ לבית-המשפט מותנית בהוכחת התביעה בדבר נסיבות מתן ההודיה, ושכנועו של בית-המשפט כי היא הודיה שניתנה מרצון חופשי {סעיף 12 לפקודת הראיות; ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006); ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006); ד"נ 3081/91 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4), 441 (1991)}.

הודיה שניתנה בין כתלי בית-המשפט, תחת עינו הפקוחה של בית-המשפט ניתנת בדרך-כלל מרצון חופשי, לאחר שהוסברה לנאשם משמעות הודייתו, והובהר לו במקרה של הסדר טיעון, כי בית-המשפט אינו כבול להסדר הטיעון.

ברם, גם במתן הודיה כזו ייתכנו מצבים שבהם נפגמת ההודיה אם היא ניתנה בתנאים שאינם משקפים רצון חופשי של הנאשם במובנו הרחב של מושג זה, בין בשל אירועים חיצוניים כגון הפעלת לחץ על הנאשם להודות, ובין ממניעים פנימיים לנאשם, כגון טעות או אי-הבנה של משמעות.

נוכח חשיבותה המכרעת של הודיית נאשם הניתנת במשפט לביסוס הרשעתו, הושאר פתח לנאשם לחזור בו מהודיה כזו, ואף בשלב מתקדם של המשפט. פתח זה הושאר בעיקרו לצורך אותם מקרים נדירים וחריגים שבהם עשוי להתברר כי הודיית נאשם נגועה בפגם.

מתן היתר גורף לנאשם לחזור בו מהודיה באשמה פירושו מתן היתר לסטות מנתיבו של ההליך הפלילי שהתגבש בהתאם להודיית הנאשם, והעמדתו במידה רבה לשליטתו של הנאשם, ובכלל זה, למהלכים מניפולטיביים מצידו, שיסודם בהערכות משתנות של סיכונים וסיכויים באסטרטגיה דיונית כזו או אחרת.

חשש זה כבד במיוחד כאשר הבקשה לחזור מן ההודיה עולה בשלב מתקדם של המשפט, ועל אחת כמה וכמה לאחר מתן הכרעת דין וגזר דין, או בשלב ערעור.

הוראת החוק המאפשרת חזרה מהודיה נועדה להשיג שתי מטרות מרכזיות שיש לאזן ביניהן:

האחת - לאפשר לנאשם לחזור בו מהודיה שנתן במשפט כאשר נטען כי נפל בהודייה פגם והיא אינה משקפת את האמת.

השניה - להגן על גורמי היציבות, הוודאות והאמינות החיוניים להליך הפלילי, אשר התנהל ונסמך על הודיית הנאשם באשמה.

האיזון בין שתי תכליות אלה מביא לתוצאה כי על-פי החוק, חזרה של נאשם מן ההודיה שנתן במשפט אינה מותנית ברצונו בלבד. רצון זה כפוף לאישורו של בית-המשפט.

אישור זה אמור להינתן שלא כדרך השגרה, ורק בנסיבות מיוחדות ומנימוקים מיוחדים שיירשמו. ככל ששלב המשפט מתקדם יותר, כך תלך ותקטן נכונותו של בית-המשפט לאשר חזרה מההודיה, ותידרש מידת שכנוע רבה יותר לקיומו של פסול ממשי בהודיה המצדיק ביטולו של הליך פלילי שכבר נתקיים, ופתיחתו מחדש.
היכולת להעריך את שאלת קיומן של נסיבות חריגות, עשויות להצדיק חזרה מהודיית נאשם, שבעקבותיה מתרחש "מהפך" בהליך הפלילי המתנהל בפניו.

4. הסדר טיעון - חשד בדבר אמיתות ההודיה
בית-המשפט רשאי להתיר לנאשם לחזור בו מהודייתו {סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי}. ככלל, אפשרות זו קיימת גם בשלב הערעור {ע"פ 635/05 דענא נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); רע"פ 7292/04 שרמן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)}.

כאשר מדובר בחזרה מהודיה בשלב הערעור, בית-המשפט יאפשר חזרה כאמור בשלב זה, בנסיבות חריגות וקיצוניות בלבד, אף יותר מאשר בשלב המשפט. {ע"פ 6952/10 עליג'ן בשימוב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

עיתוי הגשת הבקשה לחזור מן ההודיה מהווה שיקול מכריע בבחינת בקשתו של הנאשם לחזור בו מן ההודיה שמסר {ע"פ 3227/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

באם בית-המשפט ינקוט בגישה מחמירה יותר ובין אם בגישה מקילה יותר, נעוץ, בעיתוי הגשתה של הבקשה לחזרה מהודיה.

כאשר מדובר בנאשם אשר ביקש לראשונה לחזור בו מהודייתו לאחר שנגזר דינו ובמסגרת הערעור, בית-המשפט יחמיר עימו. אולם כאשר מדובר בנאשם המבקש לחזור בו מהודייתו עובר לגזירת הדין, בית-המשפט יקל עימו {ע"פ 3754/91 סמחאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5), 798 (1991); ע"פ 5583/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

ככלל, אין לאפשר לנאשם לבחון אם העונש שנגזר במסגרת הסדר טיעון עונה על ציפיותיו המוקדמות, ואם ייראה לו שהעונש כבד מדי לחזור בו מן ההודיה {ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2), 572 (1987)}.

ערכאת ערעור תתיר לנאשם לחזור בו מהודאתו רק במקרים חריגים ונדירים, בהם מתרשם בית-המשפט כי קיים חשש ממשי שהודאת הנאשם נעשתה בניגוד לרצונו האמיתי, ואולי אף בניגוד לאמונתו הכנה בחפותו {רע"פ 104/00 אלהייב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2000); ע"פ 6952/10 עליג'ן בשימוב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

בסיטואציה מורכבת של הסדרי טיעון ישנה חשיבות רבה לעיקרון על-פיו בהליך הפלילי, אין בית-המשפט חייב לקבל כל הודיה של נאשם (סעיף 154 לחוק סדר הדין הפלילי).

מדובר בנסיבות טעונות בעבור כל הצדדים ובעיקר לגבי הנאשם. הצדדים טרודים בחישובים ובשיקולים, בהערכת סיכונים וסיכויים, ציפיות ושאיפות ריאליות יותר או פחות {א' גזל "הסדרי טיעון ובעיית החף", משפטים ל"ה (תשס"ה), 1}.

לנאשם המשמעות היא הרשעה בדין, על כל משמעויותיה, תוך "רווח" מסויים בתיקון כתב האישום, יש נאשמים שההחלטה להודות מובנת להם מן הנסיבות, ויש מהם שהיא קשה עליהם.

התביעה בהסדר טיעון, חוסכת בתהליך הראייתי, שלפעמים אינו קל, עליה לשקול היטב את האינטרס הציבורי, אשר משמעותו לא רק חיסכון בזמן לה ולבית-המשפט אלא בראש וראשונה אכיפת החוק כהלכתה {בג"צ 5699/07 פלונית א' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(3), 550 (2008)}.

בכל מקרה, בטרם יקבל בית-המשפט את הודיית הנאשם, עליו להסביר לנאשם כי הוא אינו קשור להסדר הטיעון, וכי קיימת אפשרות שלא יגזור עליו את העונש המוסכם בינו לבין התביעה.

כמו-כן, בית-המשפט יוודא כי ההודיה היא הודיית אמת, וכי הנאשם הבין את משמעות הודייתו ואת התוצאות הצפויות בעקבותיה.

עוד יובהר, כי בנסיבות בהן מתוקן כתב אישום במסגרת הסדר טיעון, מחובתו של בית-המשפט לוודא כי הנאשם מודע למיוחס לו בכתב האישום המתוקן ואינו מקבל על עצמו את ההסדר מתוך ציפיה בלתי-מבוססת בנוגע לעונש שיוטל עליו {ע"פ 5102/10 מדינת ישראל נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010); ע"פ 6952/10 עליג'ן בשימוב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

בעיקר שעה שמדובר בהסכמת נאשם להודות בכתב אישום, אשר משמעותו עלולה להיות מאסר מאחורי סורג ובריח. חובה על בית-המשפט מתוקף תפקידו לעשיית משפט לשמור על זכויותיו הדיוניות של הנאשם.

כאשר בית-משפט נתקל בסתירה בין ההודיה בעובדות כתב האישום לבין, למשל בגרסה שנמסרה על-ידי הנאשם לקצין המבחן, על בית-המשפט לבררה ולדרוש מהנאשם הסבר לגביה.
חובתו הכללית של בית-המשפט לדרוש ולחקור, מקבלת משקל מוגבר כאשר ישנן אינדיקציות המעוררות חשד או חשש להודיה שאינה אמיתית או רצונית.

מקום שההרשעה מבוססת על הודיה בלבד, ללא שמיעת עדויות ושעה שקיים לכאורה חשש לפערי תקשורת יש לברר את הפער בין שתי הגירסאות {ע"פ 6952/10 עליג'ן בשימוב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

אמנם יתכנו מקרים בהם נאשמים שהודו הודיות אמת ימשיכו לספר (לחבריהם, לשירות המבחן, לאסירים אחרים ולעיתים אולי גם לעצמם) שהם אינם "באמת" אשמים.

לכן, במקרים של הסדר טיעון, אל מול הזמן שנחסך לבית-המשפט אשר אינו צריך לשמוע ראיות ולהכריע ביניהן בפסק-דין מנומק, עליו להקדיש תשומת-לב רבה לבירור אמיתות ההודיה, ובמידת הצורך גם לנמק את דבריו {ע"פ 6952/10 עליג'ן בשימוב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

5. הסדר טיעון - חזרה מהודיה - קיום סיבוב קודם בשאלת החזרה מהודיה
הודיית נאשם, נשענת בראש וראשונה על שאלת רצונו החופשי של הנאשם בשעת ההודיה ומידת הבנתו את משמעות החלטתו. על בית-המשפט לבדוק כראוי את "אותות האמת" של החזרה מהודיה, שמא יש בה ממש {ע"פ 10478/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

כאשר חזרת נאשם מכתב האישום הינה "חזרה טקטית" שבאה לתעתע במערכת ולהיטיב את מצבו, מתוך תקווה שלא ייאלץ לרצות עונש מאסר בפועל, בית-המשפט לא יעתר לבקשתו לפסול הודייתו.

במקרים בהם היתה חזרה מהודיה "בסיבוב ראשון" והנאשם שב ומבקש להודות, על בית-המשפט להתייחס בחשדנות להודיה נוספת ולבחון אותה בזכוכית מגדלת.

בעיקר כאשר הבקשה באה בפעם שניה, לאחר שאושרה חזרה מהודיה בראשונה והיא באה לאחר גזר הדין, יחייב הדבר את בית-המשפט להעלאות את רף הבדיקה.

יובהר, כי גם אם חזרתו של נאשם מן ההודיה בפעם הראשונה נובעת מאי-הבנתו לגבי מהות ההליך, הצדקת חזרתו מההודיה בפעם השניה מוקשית, ואישור חזרה מהודיה, בפרט כאשר מדובר בהסדר טיעון, מהוה "'אפשרות תמרון' שאינה משרתת את טובת הציבור ואת דרישות הצדק {ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2), 572, 579 (1987); ע"פ 10478/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

6. חזרה מהודיה בעובדה אחת שבכתב האישום
סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי מקנה לבית-המשפט את הסמכות להתיר לבעל דין לחזור בו מהודייתו גם בשלב הערעור מקום בו הוכח כי קיימים "נימוקים מיוחדים" המצדיקים מתן היתר שכזה.

נוכח חשיבותה המכרעת של הודיית נאשם הניתנת במשפט לביסוס הרשעתו, הושאר פתח לנאשם לחזור בו מהודיה כזו לצורך אותם מקרים נדירים וחריגים שבהם עשוי להתברר כי הודיית נאשם נגועה בפגם.

כך למשל אם הודה במיוחס לו מבלי שהבין די צורכו את משמעות הודייתו והשלכותיה, או שהיה נתון ללחץ כזה או אחר שהביאו להודות מבלי שרצה בכך באופן אמיתי, או שנפל פסול אחר בהודיה השולל ממנה את אופיה הבסיסי כהודייה חופשית ומרצון {רע"פ 2292/08 שי אמסלם נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

בית-המשפט לא יקבל הודיה כאשר קיים חשש כי ההודאה אינה כנה ואמיתית או שנעשתה מתוך טעות ואין חשיבות לעצם העובדה כי נאשם מעוניין לחזור בו מהודייתו לגבי נתון עובדתי אחד בכל כתב האישום {ע"פ 9902/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

7. משפט חוזר בשאלת החזרה מהודיה. חזרה מהודיה איננה מקימה עילה למשפט חוזר
העילות לקיומו של משפט חוזר מנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984, הקובע כדלקמן:

"31. משפט חוזר (תיקונים: התשמ"ו (מס' 3), התשנ"ו, התשס"א)
(א) נשיא בית-המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית-המשפט העליון שקבע לכך הנשיא, רשאי להורות כי בית-המשפט העליון או בית-משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בעניין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:
(1) בית-משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו עניין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;
(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית-המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;
(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה.
(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין..."

ביסוד הסמכות לעריכתו של משפט חוזר, עומד האיזון בין השאיפה לאמת, והצורך להבטחת מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, לבין השאיפה לסופיות הדיון {מ"ח 7929/96 אחמד קוזלי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1), 529 (1999); מ"ח 7558/97 סימון בן ארי נ' מדינת ישראל, פד"י נג(1), 433 (1999); מ"ח 3032/99 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 354 (2002)}.

כאשר דן בית-המשפט בבקשה למשפט חוזר, אין הוא ממלא תפקיד של ערכאת ערעור, הואיל והליכי הערעור הינם ביקורת על הערכאה הדיונית.

נקודת המוצא לדיון בבקשה למשפט חוזר היא שפסק-הדין נשוא הבקשה ניתן כדין ובדין יסודו, אך בשל קיומה של אחת העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי-המשפט הנ"ל, מוטל ספק בצדקת פסק-הדין, ומכאן האפשרות שתוצאתו תשתנה {מ"ח 3201/03 שרון טופז נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2003)}.

לפיכך, דרושה הוכחתה של תשתית ראייתית איתנה וממשית בדבר קיומה של אחת העילות, בטרם יעדיף בית-המשפט שיקולי צדק על שיקול של סופיות הדיון, ומשכך משפט חוזר הינו החריג ולא הכלל {מ"ח 6731/96 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4), 241 (1997); מ"ח 3201/03 שרון טופז נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2003)}.

האיזון הראוי בין שני ערכים אלה כאמור, מחייב כי לא יתקיים משפט חוזר אך ורק משום שנאשם מתקשה להשלים עם הרשעתו {מ"ח 3794/07 שמואלי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); מ"ח 3633/08 עידית אליטוביץ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

חזרה מהודאה אינה מקימה עילה למשפט חוזר. ביטולה של הודיית נאשם מוסדרת בהוראת בסעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי, על-פיה לבית-המשפט מסורה הסמכות לעשות זאת, ובלבד שיימצאו נימוקים מיוחדים לכך {מ"ח 3201/03 שרון טופז נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2003)}.

על המבקש נדרש להראות כי נפל פגם מהותי בהודאתו. פגם כזה יכול להיות, אי-הבנת משמעות ההודאה, פגם ברצון החופשי שלו, או השגת הודאה שלא כדין על-מנת להתיר לו על יסוד הודאתו לחזור בו מההודאה במסגרת בקשה למשפט חוזר{מ"ח 5148/11 טלעת נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1), 577 (2002)}.

בנוסף, אין די לטעון בעלמא כי נפל פגם בהליך ההודאה מבלי להניח תשתית משכנעת המסבירה מהו הפגם וכיצד הוא נגרם. טענת המבקש כי "לא ברור" מדוע הוא הודה כפי שהודה, לא מקימה לו כעת עילה לקיום משפט חוזר על בסיס חזרתו מהודאתו {מ"ח 713/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

אם הנסיבות בהן יתיר בית-המשפט לנאשם לחזור בו מהודייתו הינן חריגות, על אחת כמה וכמה הן יהיו חריגות בהליך של בקשה למשפט חוזר {מ"ח 3633/08 עידית אליטוביץ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

כמו-כן יודגש, כי הודיה חייבת להיות הודאה אמיתית ושניתן ליתן אותה רק בנסיבות בהן ההתנהגות המתוארת בכתב האישום בוצעה בפועל ובאמת על-ידי הנאשם.

מקום בו הודה נאשם בבית-המשפט תוך שהובהר לו על-ידי בית-המשפט על משמעותה של הודאתו ועל התוצאות להן הוא צפוי בעקבותיה, תיוותר ההודאה על כנה.

היתר לחזרה מהודאה במשפט חוזר, לא יינתן כאשר הבקשה לחזור מן ההודיה איננה עניין חדש, וכשהיא נדונה והוכרעה בפסק-דין חלוט. היתר כאמור אף לא יינתן כאשר למבקש ההיתר היו הזדמנויות רבות לבקש מבית-המשפט לחזור בו מהודייתו.

יתרה מכך, ככל שממתין מי שמסר הודאה בבית-משפט עם בקשתו לחזור בו מההודאה עד לשלבים הסופיים בהליכים נגדו, כך יטה בית-המשפט שלא לקבל את בקשתו.

נטיה שלא לאפשר חזרה מהודאה תלך ותתחזק כשהיא מגיעה לראשונה במסגרת בקשה לקיום משפט חוזר {מ"ח 713/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

כמו-כן, על מי שטוען טענות מסוג כשל בייצוג המשפטי בהליכי המשפט. עליו להביא את תצהיר עורך-הדין על-מנת שבית-המשפט יוכל לעמוד על טיב מניעיו ואופן ניהול ההגנה של המבקש, וכאשר הוא אינו עושה כן, אזי מתעורר החשש כי גרסת עורך-הדין תסתור את גרסתו {מ"ח 3546/05 נימני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.

אולם ככלל, אין בטענה כאמור כדי להקנות למבקש זכות לקיום משפט חוזר ולנהל מחדש את המשפט באופן שונה {מ"ח 4512/99 בן מיכאל נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1), 357 (1999); מ"ח 713/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

עוד יובהר, כי באין תשתית המצדיקה משפט חוזר בשאלת החזרה מהודיה, אין מגיע בית-המשפט כלל לשאלת הראיות לגופן ואין כאמור הצדקה "להחזיר את הגלגל אחורה".

מי שמחליט על המשפט החוזר, איננו פועל פעולה אוטומאטית, המעוגנת אך ורק בקיומה או בהעלאתה של טענה עובדתית, אלא עליו גם לבחון, אם העובדה או הראיה כאמור בסעיף 31(א)(2) שוקלות דיין על-מנת להצדיק ביטולו של הליך שנסתיים כדי להחזיר את הגלגל אחורה {מ"ח 6/84 מאמא נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3), 498 (1984); מ"ח 3633/08 עידית אליטוביץ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

8. חזרה מהודיה - עבירות תכנון ובניה
כאשר מדובר במבקש, אשר הורשע בעבר בבניה בלתי-חוקית במסגרת הסדר טיעון, כאשר אשמתו במיוחס לו ברורה, אל לבית-המשפט ליתן יד להימשכות נוספת של ההליכים, כאשר נראה כי כל מטרתו היא דחיית הקץ, עד כדי ניצול לרעה של הליכי בתי-המשפט {רע"פ 395/12 טובה גוזלן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

9. חזרה מהודיה - פועל יוצא מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה
הבסיס הנורמטיבי באשר לחזרה מהודיה קבוע בסעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי על-פיו בית-המשפט רשאי להתיר לנאשם לחזור בו מהודייתו "מנימוקים מיוחדים שיירשמו".

נימוקים אלה אינם מפורשים בסעיף, אולם התגבשו בפסיקה. בעניין זה נקבעו מספר כללים, תוך שהובהר שיש צורך בנימוקים שמשקלם משמעותי {ע"פ 5583/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

עיקר המשקל מושם על מצב בו, מתעורר חשש ממשי כי נפל בהודיה פסול הנובע מפגם ברצונו החופשי של הנאשם או בהבנתו את משמעות ההודיה, או מכך שהיא הושגה שלא כדין באופן המצדיק את פסילתה {רע"פ 2292/08 אמסלם נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.
יובהר, כי המקרים בהם מתאפשר לנאשמים לחזור בהם מהודאתם הם חריגים ונדירים על הנאשם המבקש לחזור בו מהודיה להוכיח את רצונו הכן והנחוש לנסות להוציא לאור את צדקתו {ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' סמחאת, פ"ד מה(5), 798 (1991)}.

בין מכלול שיקולי בית-המשפט, לאשר בקשה של נאשם לחזור בו מהודאתו, יבואו גם הסיבה לכך שהנאשם החליט לחזור בו מהודעתו וכן השלב בו מבקש הנאשם להרשות לו לחזור מהודייתו, האם לפני גזר הדין או לאחריו {ע"פ 3754/91 סמחאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5), 798 (1991).

כך למשל, כאשר נטען לטעות בהבנת משמעותה של ההודיה, תוצאותיה או דרך הצגתה, ככלל, השיקול יהיה כנגד התרת החזרה מהודיה הואיל והנאשם מיוצג על-פי-רוב.

כמו-כן, כאשר פירוש החזרה מהסדר הטיעון עשוי להיות כי לא ניתן יהא להעיד את המתלונן על בית-המשפט לכלול עניין זה בין נימוקיו לדחיה או לקבלת בקשה לחזרה מהודיה של נאשם.

יובהר, כי בכל מקרה, יידרשו נסיבות מיוחדות וטעמים מיוחדים, שהרי חזרה מהודיה, משבשת את ההליך השיפוטי התקין, גורמת לאבדן זמן שיפוטי יקר ולבזבוז עיתותיהם של עדים ופרקליטים, ולעיתים אף מביאה לכך שלא ניתן עוד להעלות עדים חשובים על דוכן העדים {ע"פ 3914/08 עאמר עאסלה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

ברם, אם הטעם ענייני וטרם ניתן גזר הדין, בדרך-כלל יאפשר בית-המשפט לנאשם לחזור בו מהודייתו. כמו-כן, ככל שמדובר בשלב מוקדם יותר תהא הנטיה ליברלית יותר.

אולם בית-המשפט יכריע על-פי-רוב, בהתאם לנסיבות ועובדותיו של כל מקרה, ובהתאם לרצונו החופשי והבנתו של הנאשם בשעת ההודיה, זאת, משלא קבע המחוקק אמות-מידה לנימוקים המיוחדים {ע"פ 5561/03 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נח(4), 145 (2004); ע"פ 3914/08 עאמר עאסלה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

כך למשל, ב- ע"פ 635/05 דענא נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008), אופשרה חזרה מהודיה לאחר גזר הדין בשל אינטרס זר שעמד בהמלצת סניגור בפני אחד משני אחים, שהיו מיוצגים בידי אותו סניגור, להודות כדי להביא להקלה בעונשו של אחיו.

10. כשלי סניגור - חוסר ניסיונו, העדר בקיאות, פגמים בייצוג ומניעים זרים של עורך-הדין
חזרה מהודיה שמסר נאשם במהלך המשפט, תתאפשר בהתאם להוראות סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי הקובע כי נאשם רשאי לחזור בו מהודיה שמסר במהלך המשפט אם הרשה זאת בית-המשפט בנסיבות ומטעמים מיוחדים.

קיומו של חשש ממשי לכך שההודיה ניתנה בניגוד לרצונו החופשי של הנאשם, ייבחן על-פי מכלול הנסיבות הנלוות להודיה. כך גם מקום שבית-המשפט התרשם מרצונו הכן והנחוש של הנאשם לנסות ולהוציא לאור את צדקתו, וההשלכות של ההרשעה על שמו הטוב ועל עיסוקו {ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' סמחאת, פ"ד מה(5), 798 (1991)}.

טענות נגד הייעוץ המשפטי שניתן לנאשם, יכול שיצדיקו, בעיקרון, חזרה מן ההודיה. למשל, במקום שבו בא-כוחו של הנאשם פועל מתוך מניעים זרים תוך הפרת אמונים כלפיו {ע"פ 5622/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)}.

המלצתו של סניגור לנאשם להודות, תוך הבהרה שאם לא יודה צפוי לו עונש כבד יותר, אינה מצדיקה מתן היתר לחזור מן ההודיה. בהמלצה כזאת אין פסול, כל עוד אין בה כדי לשלול את הרצון החופשי של הנאשם וכל עוד ההכרעה והבחירה החופשית אם להודות נשארת בידי הנאשם {ע"פ 636/05 דענא נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

על בית-המשפט למצוא אמירה מפורשת כי העבירות לא בוצעו ועל התנאי של אמונה בחפות להתקיים, בכדי להוות שיקול להתיר חזרה מהודיה.

בחירה מסויימת בדרך ניהול הליך, גם אם היתה שגויה בדיעבד, אינה נכנסת לגדר הפרת אמונים או מעילה באמון, המצדיקות חזרה מהודיה. כך גם בכל הנוגע לבחירה בהודיה, תחת כפירה וניהול הוכחות.

שיקול נוסף שיש לבחון הוא מידת העוול שיגרם למערער באם לא יתאפשר לו לחזור בו מהודייתו וההשלכות של ההרשעה על שמו הטוב ומקצועו. היתר לחזרה מהודיה ינתן רק כאשר מדובר בעוול אשר יש בו כדי לקיים את הנסיבות המיוחדות הנדרשות בסעיף הנ"ל.

על בית-המשפט לנהוג זהירות בטענות הכרוכות בכשל בייצוג והנחת היסוד היא כי סניגורים עושים מלאכתם נאמנה {ע"פ 3914/08 עאמר עאסלה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

עצם העובדה כי כשל בייצוג, מהווה כשיקול טקטי, ושיקול כזה השתבש אינו מצדיק חזרה מהודיה {עפ"א (ב"ש) 47825-02-11 מיכאל פרץ נ' מדינת ישראל ו.מח. לתכנון ובניה מחוז דרום, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

יודגש, כי על מבקש הטוען טענות בדבר כשל בייצוגו המשפטי, להביא את תצהיר עורך-הדין על-מנת שבית-המשפט יוכל לעמוד על טיב מניעיו ואופן ניהול ההגנה של המבקש, וכאשר הוא אינו עושה כן, אזי מתעורר החשש כי גרסת עורך-הדין תסתור את גרסתו {מ"ח 713/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013); מ"ח 3546/05 נימני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

על בית-המשפט למצוא טעמים מיוחדים אשר יצדיקו מתן היתר לנאשם לחזור בו מהודייתו. עליו להתרשם כי הנאשם המבקש חזרה מהודיה, מאמין בכנות מלאה בחפותו וכי הודה בעובדות כתב האישום בניגוד לרצונו החופשי. כמו-כן, על בית-משפט אף להתייחס לעיתוי הגשת הבקשה, באם לפני מתן גזר הדין או לאחריו.

טענות שמפנה הנאשם כנגד הייעוץ המשפטי שניתן לו, עשויות להוות "נימוקים מיוחדים" שיצדיקו חזרה מהודיה.

כך למשל, כאשר ייעוץ של סניגור לנאשם להסכים להסדר הטיעון נובע מתוך הפרת אמונים כלפיו, בעודו מוּנע משיקולים זרים, עלול לגרום לנאשם עוול קשה שיצדיק היתר מבית-המשפט לחזור בו מהודייתו {ע"פ 635/05 אמג'דת דענא נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

11. ביטול הודיה - ניתנה בהעדר - פגם בייפוי-כוח של עורך-הדין
הזכות להיות נוכח במשפטו ופומביות הדיון גם יחד נחשבים לאחד הבטחונות החשובים למשפט הוגן של נאשם ולמניעת משוא פנים. לפיכך כלל יסודי הוא שנאשם זכאי וחייב להיות נדון בפניו {ראו מ' שלגי וצ' כהן, סדר הדין הפלילי (מהדורה שניה, דין הוצאה לאור בע"מ, תשס"א-2000), 297}.

כלל זה בא לידי ביטוי בהוראת סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי לפיו אין לשמוע דברים או לקיים דיון שלא בפני הנאשם.

הדברים נכונים גם במצבים בהם מדובר בתאגיד. הוראת סעיף 127 לחוק סדר הדין הפלילי קובעת כי לא ינוהל המשפט אלא בפני אדם המורשה כדין לייצג את התאגיד. למעשה, מבחינת סדרי הדין, מתנהל המשפט לתאגיד כאילו היה המורשה הנאשם, אם כי מבחינה עניינית נדונה אשמת האישיות המשפטית.

יחד-עם-זאת, נאשם שזומן לתחילת משפטו ולא התייצב, אך ביקש שמשפטו יתנהל שלא בפניו, והוא מיוצג על-ידי סניגור, ניתן לדון שלא בפניו, וזאת אם בית-המשפט סבור שלא יהיה במשפטו משום עיוות דין לנאשם.

שהרי בנוגע לתשובת הנאשם באישום קובע סעיף 152 לחוק סדר הדין הפלילי כי תגובת הנאשם יכול שתעשה על-ידי סניגורו, אולם בנסיבות המחייבות לוודא כי הנאשם יודע במה הודו בשמו, ראוי שבית-המשפט יזקק לאישור מפיו של הנאשם {עפ"א 15033-07-11 יעד להנדסה ובניין ג.פ. בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

ברם, מחובתו של בית-המשפט לשאול את הנאשם באופן ברור על עמדתו לגבי כל אישום ואישום בנפרד, ולרשום את תשובתו באופן ברור ומדוייק ועליו לברר מפיו כי הוא מבין את דברי סניגורו {ע"פ 3152/98 אילן מועלם נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1998)}.

"כסניגור יכול לשמש רק מי שהוסמך לכך כדין - על-פי הוראות חוק לשכת עורכי-הדין - שהנאשם ייפה את כוחו או הביע את רצונו בכתב, שאותו סניגור ייצגו, או שבית-המשפט מינה אותו לשמש סניגור, מכוח הוראות מפורשות שבדין."
{י' קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני(א) (מהדורה מעודכנת, תשס"ט-2009), 1070}

בהעדר ייפוי-כוח כדין, ובהעדר הצהרה בעל-פה, כאמור, שנכתבה בפרוטוקול, עו"ד אינו מוסמך לייצג אדם בהליכים משפטיים ולפיכך אינו מוסמך לענות בשמו לאישום.

משכך, כאשר נופל פגם חמור כאמור בניהול ההליך, אין לקבל את העובדה כי הנאשם הבין את דברי סניגורו בעניין זכויותיו טרם הודה בעובדות כתב האישום, שהרי סניגורו אינו מוסמך לעמוד בשמו בפני בית-המשפט, בעיקר בהעדרו של הנאשם מהמשפט, ואינו מוסמך לייצגו כלל.

במצב דברים כאמור, בית-המשפט יטה לקבל בקשה של נאשם לחזור בו מהודייתו, יתרה מכך, אם נפלו פגמים נוספים בהליך אשר נגררו תחת הפגם הראשון, הוא פגם בייפוי-הכוח.

12. חזרה מהודיה והדין המשמעתי
חזרה מההודיה אפשרית "בכל שלב" של המשפט אולם רק ברשותו של בית-המשפט ובקיומם של נימוקים מיוחדים.

רשימת "הנימוקים המיוחדים" אינה רשימה סגורה ושקילת האפשרות להתיר חזרה מהודיה צריכה להיעשות בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו {עש"א (יר') 364-08 תייסיר חמאדה נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' סמחאת, פ"ד מה(5), 798 (1991)}.

כמו-כן, חרטה של נאשם, כשלעצמה, אין בה כדי להוות נימוק מיוחד ורק בנסיבות חריגות ונדירות תאושר חזרתו מהודייתו {ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1), 577 (2002); ע"פ 1932/04 מוניר רג'בי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005); י' קדמי על סדר הדין בפלילים, כרך ב, (תשס"ג), 997}.

סמכותו של בית-המשפט, מכוח סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי, לאפשר חזרה מהודיה בכל שלב של המשפט, כוללת גם את שלב הערעור, עם-זאת, עיתוי הגשת הבקשה מהווה שיקול מכריע בבחינת הבקשה לחזרה {ע"פ 5561/03 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נח(4), 145 (2004) ; ע"פ 3991/04 מאהרן רגבי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.
אין זה מובן מאליו שניתן לגזור גזירה שווה מהוראות ההליך הפלילי להליך המשמעתי וכי מערכות השיקולים בעניינים הפלילים אינן בהכרח חופפות למערכות השיקולים בענייני משמעת.

בהליך המשמעתי השיקול המרכזי הוא שיקול של הגנה על אינטרס שיש לציבור. כך למשל, בשמירה על רמתו וכבודו של מקצוע הרוקחות ועל אמון הציבור ברוקחים כאשר מדובר ברוקח שמכר תרופות מזוייפות לציבור {עש"א (יר') 364-08 תייסיר חמאדה נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

בהתחשב בכך, יש לאזן בין זכויותיו של נאשם לבין האינטרס הציבורי עת העמדתו לדין, כאשר האינטרס הציבורי הוא שגובר.

לאור זאת, יש ליתן משקל של ממש לשאלה אם אמנם נותן הסדר טיעון, ביטוי הולם לאינטרס הציבורי {ע"א 10979/04 ד"ר ליביו לאור נ' שר הבריאות, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.

על נאשם בהליך משמעתי ליתן טעם חריג ומוצדק לחזרתו מהודאתו, בעיקר כאשר הובהר לו מראש כי בית-המשפט או במקרה כאמור, שר הבריאות, אינו כבול להסדר הטיעון.

כאשר בוחר נאשם להודות באשמה עוד טרם מנוהל נגדו הליך הוכחות, מבלי שנתבררו העובדות במלואן ומבלי שידע או התעניין אילו ראיות עומדות כנגדו, הוא מנתק את החלטתו בעניין מחומר הראיות תוך שמעדיף לקנות סיכון בעניין עונשו ואל לו לבוא בדברים כנגד ראיות שיוצגו כנגדו במשפט {עש"א (יר') 364-08 תייסיר חמאדה נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

13. חזרה מהודיה - גרסאות חלופיות
הדגש המרכזי במתן היתר לבקשת נאשם לחזרה מהודיה מושם בראש וראשונה על שאלת רצונו החופשי של הנאשם בשעת ההודיה, ומידת הבנתו את משמעות החלטתו. ברי כי ההליך הפלילי אינו "תכנית כבקשתך" ואין לאפשר לנאשם לתעתע בבתי-המשפט {ע"פ 10478/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

יובהר, כי במידה ובקשתו של המבקש לחזור מהודייתו ניתנת אך ורק נוכח הבנתו שהמאשימה אינה מוכנה לבוא עמו בהסדר טיעון, אין בכך כדי לאפשר לו חזרה מהודיה.

כמו-כן, על טענות נאשם שמועלות בבקשתו לחזור בו מהודאותו להתיישב זו עם זו. אין לטעון מחד כי הנאשם מעולם לא הודה בביצוע העבירות ומאידך כי הודייתו לא ניתנה מרצונו החופשי.

אין מקום לגרסאות חלופיות ואין להשאיר בפני בית-המשפט את ההחלטה מי מהן היא הרצויה.

כמו-כן, בבחינת מכלול הטענות המועלות בבקשה יש להביא טעמים מיוחדים שיש בהם ממש המצדיקים חזרה מהודיה {לפי סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי}.

חזרה מהודיה תתקבל בנסיבות חריגות ומיוחדות, ושיקולים נוספים יעמודו בפני בית-המשפט בטרם יאשר בקשה כאמור, כך למשל, עיתוי הבקשה, כנותו של הנאשם ונסיבות כל מקרה לגופו.

14. חזרה מהודיה נוכח חומרת העונש
הטעם העיקרי לכך שרק בנסיבות נדירות יוּתר לנאשם לחזור בו מהסדר טיעון לאחר גזירת דינו, הוא החשש כי הסכמתם של נאשמים להסדרי טיעון תהא למעשה מותנית בחומרת העונש שמוטל עליהם בדיעבד {ע"פ 5561/03 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נח(4), 145 (2004)}.

נאשם אשר חוזר בו מעמדתו לגבי ההליך לנוכח חומרת העונש שהוטל עליו, ולא בגלל שהודייתו, באמצעות סניגורו, לא היתה הודאת אמת. בקשתו לחזור בו מהודאות לא תתקבל.

סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי "באין הוראה אחרת בחוק זה לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו".

לנאשם הזכות להיות נוכח במשפטו. זוהי זכות יסוד, המבטיחה כי נאשם לא יישפט "מאחורי גבו" וכי תינתן לו ההזדמנות להתמודד עם ראיות התביעה ולפרוס את הגנתו. קיומו של משפט הוגן אינו עניינו של הנאשם בלבד, אלא הוא גם אינטרס ציבורי {בג"צ 7357/95, 1479/96 ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד נ(2), 769, (1996)}.

הליך שהתקיים שלא בנוכחות הנאשם, עליו לעמוד בהוראת סעיף 128(2) לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע את התנאים לשפיטת נאשם שלא בנוכחותו.
הסעיף מאזן בין האוטונומיה של הרצון הפרטי, שבגדרו האדם חופשי, במגבלות מסויימות, לוותר גם על זכות יסוד לבין האינטרס הציבורי בנוכחות הנאשם במשפטו.

האינטרס הציבורי מתבטא הן בכך שאפשרות התביעה להוכיח את טענותיה, למשל, על-ידי זיהוי הנאשם על-ידי עדיה באולם בית-המשפט, לא תיפגע עקב העדרות הנאשם מן המשפט, והן בכך שלנאשם עצמו לא ייגרם עיוות דין עקב ההעדרות.

עיוות דין לנאשם אינו פוגע בו בלבד, אלא גם באינטרס הציבורי למשפט צדק. אכן, ויתור הנאשם על זכותו להיות נוכח במשפט מהווה שיקול באיזון בין האינטרסים המתנגשים.

עם-זאת, הוויתור כשלעצמו אינו סוף-פסוק. על בית-המשפט לעשות שימוש בסמכות שהקנה לו החוק ולאזן בין האינטרסים המתנגשים {בג"צ 7357/95, 1479/96 ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד נ(2), 769, (1996)}.

על בית-המשפט לדאוג כי התממשו שני האינטרסים האמורים במלואם, כך שהתביעה לא תיזוק מאי-נוכחות המבקש, ומנגד, תמומש במלואה האוטונומיה של הרצון החופשי של המבקש, שלא להיות נוכח בדיון השני.

יובהר, כי מקום שנאשם ייפה את כוחו של עורך-דין להתייצב במשפט ולהופיע בשמו, במצב בו נאשם מבקש שלא להיות נוכח במשפטו, הרי שגם הבקשה כי המשפט יתנהל שלא בפני הנאשם יכולה לבוא מפי הסניגור ואין הכרח כי הנאשם עצמו, במו פיו, יאמר אותה לבית-המשפט. כך גם לגבי הודיה של נאשם אשר יכולה לבוא מפיו של סניגורו.

משמעות הדברים היא, כי המבקש לא מצא לנכון להודיע לבית-המשפט בדרך כלשהי, כי מקורה של ההודאה בשגגה, וכי הוא לא ביקש לחזור בו ממנה באף לא אחת מהישיבות במשפט שהתקיימו בעניינו וכן אף ניתנה לו ההזדמנות לטעון לעונש ועדיין לא חזר בו מהודאותו, מלמדת כי המבקש לא נשפט "מאחורי גבו", וכי הוא בחר מרצונו לא להיות נוכח בדיון שהתנהל בעניינו {רע"פ 2473/98 ג'מאל חלבי נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2), 241 (1998)}.

כמו-כן, אין בעובדה כי נאשם המבקש לחזור בו מהודייתו, לא הוזהר על-ידי בית-המשפט (אם אכן לא הוזהר), כדי לפגום בתקינותו של ההליך הפלילי מן הבחינה המהותית, נוכח רצונו של המבקש שלא להיות נוכח בדיון, ואין במקרה זה כל טעם בפסילת ההליך אך ורק בשל אי-אזהרתו {רע"פ 2473/98 ג'מאל חלבי נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2), 241 (1998)}.