ההגנה, סיום פרשת הראיות וסיכומי הצדדים (סעיפים 159 עד 164 לחוק)

1. מבוא - ההגנה
סעיפים 159 עד 164 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובעים כדלקמן:

"159. פרשת ההגנה
לא זוכה הנאשם לפי סעיף 158, רשאי הוא להביא לפני בית-המשפט את ראיות ההגנה ורשאי הוא להקדים להן דברי פתיחה.

160. סדר הפתיחה והבאת ראיות של נאשמים אחדים
נאשמו כמה נאשמים בכתב אישום אחד, ישאו תחילה את דברי פתיחתם, לפי הסדר שבו הם רשומים בכתב האישום, ולאחר מכן יביאו ראיותיהם, לפי אותו סדר, והכל אם לא הורה בית-המשפט, לבקשת בעל דין, על סדר אחר.

161. דבר הנאשם
(א) הנאשם רשאי לנהוג באחת מאלה:
(1) להעיד כעד ההגנה, ואז יהיה עשוי להיחקר חקירה שכנגד;
(2) להימנע מהעיד.
(ב) בית-המשפט יסביר לנאשם כי הוא רשאי לנהוג כאמור בסעיף-קטן (א) ואת תוצאות הימנעותו מהעיד כאמור בסעיף 162.
(ג) נאשם שבחר להעיד, יעיד בתחילת ראיותיה של ההגנה; אולם רשאי בית-המשפט, לבקשתו, להתיר לו להעיד בשלב אחר של פרשת ההגנה.

162. שתיקת הנאשם (תיקון התשס"ו (מס' 2))
(א) הימנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע, אך לא תשמש סיוע לצורך סעיף 11 לחוק לתיקון הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955 או לצורך סעיף 20(ד) לחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות.
(ב) הימנעות הנאשם מהעיד לא תשמש ראיה לחובתו, אם התקבלה חוות-דעת מומחה שלפיה הנאשם הוא אדם עם מוגבלות שכלית או אדם עם מוגבלות נפשית כהגדרתם בחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות, ובשל מוגבלותו כאמור הוא נמנע מהעיד.

163. סייג לחקירת הנאשם
נאשם שבחר להעיד, לא יישאל בחקירה שכנגד שאלות בעניין הנוגע להרשעותיו הקודמות, מלבד אם העיד על אופיו הטוב או הביא ראיה אחרת לכך, בין בראיותיו ובין בחקירה שכנגד של עדי התביעה.

164. סיום פרשת הההגנה
בגמר ראיותיו יודיע הנאשם שפרשת ההגנה הסתיימה."

זכותו של נאשם לפרוש הגנתו, מעוגנת בסעיף 159 הנ"ל, הקובע כי הנאשם רשאי להביא לפני בית-המשפט את ראיות ההגנה ורשאי הוא להקדים להן דברי פתיחה במידה ולא זוכה לפי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי.

זכות הנאשם להתגונן איננה רק זכותו של הנאשם העומד לדין, אלא היא "משקפת אינטרס ציבורי כללי, אשר נועד להבטיח כי מערכת המשפט תכריע בגורלו של נאשם בגדרו של משפט הוגן, שבו ניתנה לו הזדמנות מלאה להציג את הגנתו"{בש"פ 2043/05 מדינת ישראל נ' גד זאבי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005); ע"פ 10736/04 מרדכי כהן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

הזכות לנהל הגנה כוללת, בין היתר, את הזכות להביא ראיות, לעיין בחומר החקירה שנאסף בידי התביעה ולחקור את עדי התביעה בחקירה נגדית {ע"א 497/92 נחום נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1995); ב"ש 838/84 לבני נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3), 729 (1984); ע"פ 5329/98 דג'אני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2), 273 (2003); ע"פ 351/80 חולי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3), 477 (1981); ע"פ 7450/02 עיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3), 366 (2005)}.

חובת ההוכחה אמנם מוטלת על המאשימה הן מראשיתה ועד סופה ולפיכך אין חלה חובה על הנאשם להוכיח את "העובדות החסרות", קביעה זו אינה מתיישבת עם הדין ונוגדת את חזקת החפות {עפ"ת (חי') 38315-05-12‏ ‏אבי ניצן לעצמו נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

על-פי חזקת החפות, שהיא מהעקרונות הבסיסיים של דיני העונשין, מניחים כי "אדם, כל אדם, הינו בחזקת חף מעוון, מפשע ומחטאה כל עוד לא הוכח אחרת" (ע"פ 4962,4961,4675/97 רוזוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4), 337 (1999)}.

תחילה נבחנת כל ראיה לגופה, אחר-כך נבחן מארג הראיות כולו ולבסוף מגיע תורו של הנאשם לשכנע, ולו בדרך של ספק, באמיתות גרסתו ולהפריך את החשד הכבד שאותן ראיות ביססו נגדו {ע"פ 1132/10 מדינת ישראל נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

סדר שמיעת ראיות ההגנה הוא כנקוב בסעיף 160 לחוק סדר הדין הפלילי. בית-המשפט מוסמך לשנות מסדר זה, בין אם לפי הוראת סעיף 160 סיפא ובין אם על-פי השלמת החסר.

שינוי הסדר אינו חייב להיות אנכי בלבד, דהיינו - שינוי בסדר הבאת ראיותיו של כל נאשם ונאשם בנפרד. הוא יכול להיות גם אופקי באשר לראיות נאשם שני בטרם השלים הראשון את ראיותיו.

לבית-המשפט שיקול-דעת רחב יותר להורות מלכתחילה על שינוי הסדר, זאת מטעמים מיוחדים הנוגעים לשיקולי יעילות קונקרטיים או למקרים שבהם קיים ניגוד אינטרסים מובנה בעמדות הנאשמים.

דהיינו מצב בו הנאשמים מבקשים לא רק לדחות את ראיות המאשימה כלפיהם, אלא גם מתגוננים בכך שהאשם למעשה רובץ לפתחו של אחר.

בדרך-כלל המדובר בסוגי אישומים שאינם מופנים לשותפים לדבר עבירה, אלא לאירועים הכוללים ריבוי של נאשמים שפעלו בנפרד.

על בית-המשפט להעמיד לנגד עיניו את האינטרסים של הנאשמים כולם, ולבחון האם בנסיבות המקרה לא נפגע אינטרס של מי מהם מעבר למידה, בהשוואה לאחרים. בכך יקל בידו לעשות משפט צדק. כך גם באשר לזכות השתיקה.

אולם יודגש, כי מחד יוכל נאשם ליהנות מיתרונות שמעניקה לו זכות זו אך עליו להכיר בכך שזכות זו יכולה לשלול יתרון המוענק לו והיא תפעל לרעתו.

כך באשר לחיזוק ולתמיכה בראיות התביעה בהתאם לסעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי אשר תחולתו הורחבה במידה מסויימת, אף אם מצומצמת, גם באשר לשתיקה במהלך החקירה במשטרה {ע"פ 230/84 חג'בי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1), 785, 789-788 (1985); בש"פ 1132/91 ג'רבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(3), 50 (1991)}.

וכך באשר לשיקול-דעת בית-המשפט בנוגע לסדרי שמיעת הראיות, כדי למנוע ככל הניתן חשש לעיוות דין ואי-צדק בין הנאשמים לבין עצמם {ת"פ 3120/02 מדינת ישראל נ' אליהו רון, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

2. סטיה מן הכלל הקבוע בסעיף 160 לחוק
בהתאם להוראת סעיף 160 לחוק סדר הדין הפלילי, תישמענה ראיותיו של כל אחד מהנאשמים בהתאם לסדר הופעתו בכתב האישום, כאשר לפי סעיף 161(ג) לחוק, נאשם שבחר להעיד יעיד בתחילת ראיותיה של ההגנה.

דהיינו, סדר העדויות יהיה שנאשם מס' 1 צריך להעיד ראשון, אם בחר להעיד ולאחר מכן להביא את כל ראיותיו. משסיים יעיד נאשם מס' 2, אם בחר להעיד, ולאחר מכן יביא את כל ראיותיו. כך הלאה עד לסיום שמיעת כל ראיות ההגנה.

הצורך בשמיעה רציפה של עדויות הנאשמים בזו אחר זו, טרם שמיעת הראיות האחרות, מתחייבת בראש ובראשונה לשם צמצום הפערים בזכויות הנאשמים וכן מטעמים הנעוצים ביעילות דיונית והפחתה צפויה בהיקף ראיות ההגנה והחקירות הנגדיות.

סדר הופעתם של הנאשמים בכתב האישום הוא מקרי ונתון בידיו של התובע עורך כתב האישום. סדר זה אינו מיועד להגן על אינטרס מיוחד של נאשמים, מלבד האינטרס המובן של כל נאשם להעיד בשלב מאוחר ככל שניתן, לאחר שנשמעו עדויות שאר הנאשמים {ת"ב (יר') 157/03 מדינת ישראל נ' שחר בן אמי בוטביקה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)}.

סמכותו של בית-המשפט להורות על סדר שונה, לבקשת בעל דין, מעוגנת בסעיף 160 לחוק סדר הדין הפלילי. אולם אין פירושו של דבר כי לשם הפעלת סמכותו יהיה בית-המשפט מנוע מלשקול שיקולים אשר אינם נוגעים במישרין לאינטרס הקונקרטי של בעל הדין המבקש. כך למשל, שיקולים שעניינם האינטרס הציבורי בכללותו ושיקולי יעילות מנקודת מבטו של בית-המשפט.

המינוח "לבקשת בעל דין", הנשנה בסעיפים רבים אחרים של חוק סדר הדין הפלילי לא נועד אלא לבטא את השיטה האדוורסרית הנוהגת במשפט הישראלי.

מכאן, שאין לראות בהם משום הגבלה מהותית לעצם הפעלת סמכותו של בית-המשפט להורות על שינוי אופקי בסדר של שמיעת הראיות, כמו גם על סוג השיקולים שאותם הוא רשאי לשקול במסגרת גדרי הפעלת הסמכות.

סעיף 160 לחוק, מקנה לבית-המשפט שיקול-דעת לשנות מסדרי הבאת ראיות ההגנה במקרה של ריבוי נאשמים, כאשר הרציונאל הבסיסי הנעוץ ביסודו הינו לאפשר לבית-המשפט פרישה של התמונה העובדתית המלאה, באופן שיאפשר את גידורה של המחלוקת ומיקוד ההתדיינות בה.

סמכותו של בית-המשפט להורות על שמיעת ראיות ההגנה במתכונת אחרת לבקשת בעל דין, ניתן להגיע גם על יסוד הוראת סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובעת כי "בכל עניין של סדר הדין שאין עליו הוראה בחיקוק, ינהג בית-המשפט בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק" בכל מקרה של לאקונה בעניינים הנוגעים לסדר הדין.

גם אם נקודת המוצא לשיקול-הדעת הנתון לבית-המשפט, בגדרי סעיף 160 לחוק, מוגבלת לשינוי סדרי שמיעת ראיות ההגנה בין הנאשמים ובין עצמם {שינוי סדר אנכי בלבד}, עדיין ניתן לומר כי אין בקיומו של הסדר חקיקתי המתייחס אך לשינוי מסוג זה בסדר שמיעת הראיות כדי ליצור הסדר שלילי לעניין סמכותו של בית-המשפט, לשנות מסדר שמיעת הראיות בדרכים אחרות.

לבית-המשפט סמכות טבועה לקבוע עניינים שבסדרי דין, בבואו לנהל את ההליך הפלילי שבפניו {בש"פ 5255/01 כהן נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(3), 247 (2001); מ' שלגי וצ' כהן סדר הדין הפלילי (מהדורה שניה, תשס"א)}.

בית-המשפט ישתמש בסמכותו זו רק באותם מקרים שבהם נדרש הדבר באופן חיוני, למטרה ראויה שאין בידי בית-המשפט להשיגה במסגרת סמכותו הרגילה {ע"א 4845/95 ניר נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(2), 639 (1995)}.

כללי הפרוצידורה נועדו לשרת את הדין המהותי ובמקרים המתאימים יש לאפשר גמישות בהפעלתם לשם הגשמתו. בצד הוראות טכניות שונות כולל הדין הפרוצדוראלי גם הוראות המכוונות להגשים מדיניות מסויימת {ע"א 3857/96 שגיא נ' תעשיות רוגוזין בע"מ, פ"ד נב(2), 706 (1998); בר"מ 2340/02 הוועדה לתכנון ולבניה, רמת השרון נ' וכט, פ"ד נז(3), 385 (2003)}.

על-כן, סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי יכול להוות עוגן נורמטיבי באשר לסמכות בית-המשפט להורות על שמיעת ראיות ההגנה במתכונת המבוקשת, תוך פיצול בין עדויות הנאשמים ובין עדויות העדים מטעמם, ובלבד שהדבר ייועד למטרה ראויה, כדוגמת מניעת חשש לעיוות דין, עינוי דין או לשם עשיית דין צדק בין הצדדים.

פרשנותו האובייקטיבית של סעיף 160 לחוק, תושפע ממהותו של ההליך הפלילי המכוון להגשים תכלית של חקר האמת, תוך קביעת סדרים מובנים להבאת הנתונים העובדתיים לפני בית-המשפט {ת"פ 3120/02 מדינת ישראל נ' אליהו רון, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

על ההליך הפלילי לחשוף את האמת, לקבוע חפות או אשמה וזו מטרתו העיקרית. מטרת כללי ההליך הפלילי הוא לקבוע סטנדרט של ניהול משפט, אשר על-פי נסיון החיים יש בו כדי להביא לחשיפת האמת.

עם-זאת, ייתכן ועמידה פורמלית על סדר כללים בעניין מיוחד יהיה בה כדי לגרום לעיוות דין, בנסיבות אלה יש לשאוף לכך, כי הכללים עצמם ייתנו לבית-המשפט סמכות ושיקול-דעת לעשות צדק {ע"פ 951/80 קניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3), 505 (1981)}.

ככלות הכל, סדר הבאת הראיות הוא כלל טכני אשר מטרתו היא להסדיר את אופן הצגת הראיות על-ידי הצדדים במשפט. אין בו יותר מאשר אמצעי לשם שמירה על היציבות בניהול ההליך הפלילי.

להבדיל מזכות החקירה הנגדית, שנועדה להוות כלי מרכזי בידי נאשמים להוכחת חפותם, אין סדר שמיעת הראיות שקובע סעיף 160 לחוק סדר הדין הפלילי מיועד להגן על אינטרס מיוחד של הנאשמים.

רישום סדר הנאשמים בכתב האישום נתון לתובע בכל תיק ותיק, כאשר החוק והתקנות אינם מנחים אותו לקבוע דווקא סדר זה או סדר אחר. התובע יכול לקבוע את הסדר כרצונו.

יכולות להיות נסיבות שהבאת ראיות מלאות על-ידי נאשם מסויים, לפני שחברו מתחיל בפרשת הראיות שלו ואף מעיד בעצמו לגבי האישום המיוחס לו, מעניקה יתרון דיוני ניכר לנאשם אחד על פני חברו.

יתרון דיוני כזה העלול לגרום לאי-צדק בין הנאשמים לבין עצמם, מבוסס בסופו-של-דבר על אותה אקראיות של הרישום בכתב האישום, אשר עליה החליט מלכתחילה התובע ומשיקוליו ואשר אינם נוגעים כלל לזכויות כלשהן של הנאשמים.

ההסדר הקבוע לשמיעת ראיות ההגנה הינו בבחינת הכלל, למניעת אנדרלמוסיה בשמיעת משפטים מרובי נאשמים, שבכל תיק ותיק יצטרך בית-המשפט לשקול את סדר הבאת הראיות.

עם-זאת, על בית-המשפט ליתן דעתו לאפשרות, לפיה עמידה על סדר זה עלולה לגרום למי מהנאשמים פגיעה בלתי-מידתית בזכויות ההגנה. אכן, עצם החובה של נאשם אחד להתחיל לפני חברו מקנה לאחרון יתרון מסויים.

בנסיבות של ניגודי אינטרסים ביניהם, או משיקולים טובים אחרים, יש לחתור לצמצום פער זה ככל הניתן, אף אם במידה מסויימת הוא יישאר בכל מקרה. אם לא תאמר כן יצא, כי בשל אקראיות הרישום בכתב האישום (כאשר לתביעה לא היה אינטרס מיוחד בדבר) יזכה נאשם אחד ליתרון ניכר על חברו. בכך לא מוגשמת תכלית כלשהי.

לנאשמים בכתב אישום משותף אין זכות קנויה לשמיעת פרשת ההגנה שלהם דווקא ורק בהתאם לסדר הופעתם בכתב האישום, אף אם זו ברירת המחדל הקבועה בחוק כנקודת מוצא, באין נימוקים מספיקים כדי לקבוע סדר אחר.

בית-המשפט יבחן שיקולים של יעילות הדיון ובעיקר שיקולים שבמהות אשר מצדיקים לקיים את פרשת ההגנה במתכונת מבוקשת, שעניינם מניעת יתרון בלתי-הוגן לנאשם זה או אחר בניהול הגנתו, בנסיבות שבהן מכתב האישום עולים לכאורה "קשרי גומלין" אפשריים בין האישומים המיוחסים לכל אחד מהם.

כמו-כן, כאשר מדובר בכתבי אישום הכוללים נאשמים אחדים בנושאים מורכבים ומסובכים, המשפטים גדולים בהיקפם, לסדר שמיעת הראיות יכולה להיות השפעה רבה לא רק על יעילות הדיון, אלא גם על עיוות דין העלול לחול בין הנאשמים לבין עצמם.

כך למשל, כאשר מדובר במשפט הכולל נושאים מקצועיים מורכבים ומסובכים והמחייב עדויות רבות של מומחים ובעלי מקצוע, כאשר בין רוב הנאשמים לבין עצמם קיים ניגוד אינטרסים ממשי.

במצבים כאמור, של ניגודי אינטרסים ישירים בין הנאשמים לבין עצמם, כאשר כל אחד מהם הוא גם בבחינת "תובע" המבקש להוציא מחברו כדי לשכנע בחפותו, יצדיקו קיום פרשת ההגנה במתכונת המבוקשת ולא על-פי ברירת המחדל, דהיינו על-פי סדר הנאשמים המופיע בכתב האישום {ת"פ 3120/02 מדינת ישראל נ' אליהו רון, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

הכלל בסעיף 160 רישא לחוק הינו, שבכל הקשור לחקירת העדים ולהבאת ראיות רואים כל נאשם כאילו היה בבחינת נאשם "יחיד" {י' קדמי על סדר הדין בפלילים - הדין בראי הפסיקה, חלק שני (א) (תשס"ג), 1064 ואילך}.

לפיכך, פרשת הגנה של כל נאשם ונאשם בכתב אישום משותף מתנהלת כמקשה אחת, במסגרתה נשמעת תחילה, בהתאם להוראת סעיף 161(ג) לחוק סדר הדין הפלילי רישא, עדותו של הנאשם עצמו, ובהמשך העדים מטעמו, זאת כמובן בכפוף לשיקול-דעת בית-המשפט בסיפא, להתיר לנאשם להעיד בשלב מאוחר יותר של פרשת ההגנה.

3. דברי הנאשם, הימנעותו מלהעיד ותוצאות שתיקתו במשפט ובחקירה
זכות השתיקה של הנאשם היא, זכות אדם מהותית. אולם ככל זכות מהותית, ובכלל זה זכות חוקתית, היא אינה מוחלטת אלא יחסית בלבד.

בצד זכות השתיקה של הנאשם ניצב אינטרס ציבורי רב ערך שעניינו חשיפת האמת, העומד ביסוד תכליותיו של ההליך הפלילי, שנועדו להגן על שלום הציבור, למגר את הפשיעה, להגן על נפגעי עבירה, ולשקם את העבריין {עניין יששכרוב, פסקה 44; ע"פ 2132/04 סלים קייס נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

ככלל, זכויות הנאשם ובכללן זכות השתיקה, מתיישבות עם אינטרס חשיפת האמת, ואינן עומדות בסתירה לו. עם-זאת, לעיתים מתנגשות זכויות הנאשם עם אינטרס חשיפת האמת {ע"פ 951/80 קניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3), 505 (1981)}.

במקרים אלה כאמור, נדרש איזון בין השניים, באיזון זה, גובר השיקול בדבר מניעת הסכנה להרשעת חפים מפשע על פני הסכנה שבזיכוי האשמים {ח' כהן "על זכויות הנאשם" הפרקליט כו (תש"ל) 42; ע"פ 2132/04 סלים קייס נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

הכלל בדבר הערך הראייתי שיש לייחס לשתיקת הנאשם במשפט מבטא את האיזון הנדרש בין אינטרס חשיפת האמת בהליך הפלילי, לבין ההגנה על זכויות הנאשם מפני הפללה עצמית.

על-פי לשונם של סעיפים 161 לחוק סדר הדין הפלילי, סעיף 47 לפקודת הראיות וסעיף 2(2) לפקודת הפרוצידורה הפלילית (עדות), רק לנאשם קיימת זכות שתיקה (סעיף 161), ואילו לכל "אדם", הכולל גם חשוד, עומדת הזכות לחסיון מפני הפללה עצמית {רע"פ 8600/03 מדינת ישראל נ' גלעד שרון, פ''ד נח(1) 748 (2003)}.

דהיינו, הזכות שלא לומר דבר אשר עלול להפליל אותו ולשמש ראיה לחובתו בעתיד ולא למסור ראיה אשר עלולה להפלילו, והכול בכפיפות לסמכותו של בית-המשפט כאמור בסעיף 47 לפקודת הראיות.

היקפה של זכות השתיקה רחב יותר מזה של החסיון מפני הפללה עצמית, ואילו היתה עומדת לרשותו של המערער זכות השתיקה, הוא היה רשאי שלא להעיד.

יובהר, כי בעוד החסיון מפני הפללה עצמית נתון לעד, נתונה זכות השתיקה לנאשם, והכוונה היא לנאשם במשפטו שלו, שכן אדם המעיד במשפטו של אחר, הינו עד ואין בכך שהוא נאשם בהליך אחר, כדי להשפיע על טיב הפונקציה שאותה הוא ממלא במשפט שבו הוא מעיד {בג"צ 6319/95, רע"פ 6836/95 חכמי נ' שופטת בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו ואח', פ''ד נא(3), 750 (1997)}.

אלא שלאחרונה הרחיבה הפסיקה גם את זכותו של החשוד בחקירתו והכירה בזכותו המוחלטת שלא לומר דבר.

זכות השתיקה הינה הביטוי המובהק ביותר לחסיון מפני הפללה עצמית. בצורתה ה"מוחלטת", שלא לפצות פה ולא לומר דבר, הוענקה זכות השתיקה על-ידי המחוקק, במפורש, רק לנאשם במסגרת משפטו.

החסיון מפני הפללה עצמית, במסגרתה של חקירה, מקנה אך זכות שתיקה "יחסית", דהיינו זכות שלא להשיב על שאלות מפלילות. אך כשהמדובר בחשוד בביצוע עבירה, הנחקר בידי איש מרות, מתפרש גם חסיון זה, על דרך ההרחבה, כזכות שתיקה מוחלטת {רע"א 5381/91 חוגלה שיווק (1982) בע"מ נ' אריאל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1992)}.

על-פי הוראת סעיף 162(א) לחוק סדר הדין הפלילי, שתיקת נאשם מהווה סיוע לראיות התביעה. ניתן לראות בזכות השתיקה גם את אחד ההיבטים של חזקת החפות. על-פי זכות זו, המעוגנת בסעיף 161 לחוק סדר הדין הפלילי, אין כופים על נאשם להתגונן באופן פוזיטיבי נגד האישומים המיוחסים לו.

כמו-כן, הוא אינו חייב להעיד במהלך משפטו או להשיב לשאלות שנשאל במסגרתה של חקירה המתנהלת נגדו, כאשר התשובות לשאלות אלה עלולות להפלילו {רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006); רע"פ 8600/03 מדינת ישראל נ' שרון, פ"ד נח(1), 748 (2003)}.

יובהר, כי נאשם יכול לעשות שימוש בזכות זו ולבחור שלא למסור את גרסתו. יחד-עם-זאת, נאשם הבוחר שלא למסור את גרסתו, יודע כי הוא חשוף לכך שיתכן וייעשה נגדו שימוש בשתיקתו {ע"פ 1132/10 מדינת ישראל נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2002)}.

סעיף 162(א) לחוק סדר הדין הפלילי מורה, כי הימנעותו של נאשם מלמסור עדות בבית-המשפט עשויה לשמש כראיה לחובתו.

הוראה זו מאזנת בין זכות השתיקה הנתונה לנאשם לבין האינטרס הציבורי רב הערך שעניינו חשיפת האמת. היא מבוססת על ההנחה שלפיה אדם חף מפשע לא יימנע, על דרך הכלל, מהצגת גרסתו.

הבחירה שלא להביא גרסה כלשהי בפני בית-המשפט מלמדת על חששו של הנאשם כי גרסתו לא תצלח את מבחן החקירה הנגדית {ע"פ 2996/09 ‏ פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006); ד"נ 3081/91 קוזלי נ' מדינת ישראל פ"ד מה(4), (1991); ע"פ 2406/09 אלבו נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

השתיקה היא זכותו של נאשם, והיא לבדה אינה יכולה כמובן להביא להרשעה ואין היא יכולה לבוא תחת ראיות פוזיטיביות, אך ברי כי השתיקה תוכל לחזק ראיות קיימות.

כשלעצמה יכולה להוות השתיקה חיזוק לראיות התביעה, וזאת בהתאם לסעיף 162(א) לחוק סדר הדין הפלילי. ואולם השתיקה אינה עומדת בפני עצמה, אלא היא מתווספת לראיות האחרות המצויות בפני בית-המשפט.

יודגש, כי כוחה המחזק של השתיקה לצורך הרשעה מתאפשרת רק כאשר מצויות ראיות מצטברות אחרות. השתיקה אינה יכולה להוות תחליף לחלל ראייתי חסר.

משלא מוצגות כל ראיות אחרות המחזקות את אחריותו של נאשם על-אף שהשתיקה היא עובדה מחשידה, ניטל ממנה כוחה המחזק והיא איננה יכולה לסייע לתביעה {ע"פ 2799/98 סבאג' נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3), 408, (1999); ע"פ 1132/10 מדינת ישראל נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

לשתיקת הנאשם ניתן משקל ראייתי כחיזוק למשקל ראיות התביעה וכסיוע במקום שהוא נדרש. עם-זאת, השתיקה אינה יכולה לתפוס את מקומן של ראיות התביעה הבסיסיות הנדרשות לצורך הפללת הנאשם.

כמו-כן, כשם שניתן לייחס משמעות ראייתית להימנעותו של נאשם מלהעיד, לחיזוק עדויות התביעה ולסיוע להן כך גם קיימות הוראות שונות המחייבות אדם לבצע בדיקות אף אם תוצאותיהן עלולות להפלילו {סעיף 64 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) המחייב נהג לבצע בדיקת שכרות; סעיף 250א לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955 המחייב חייל להיבדק לשם גילוי סם מסוכן}.

בדומה, קבע המחוקק הסדרים המחייבים מסירת מסמכים אף אם יש בהם כדי להפליל את המוסר אותם (סעיפים 12(א) ו- 17(ב) לחוק הפיקוח על המטבע, תשל"ח-1978) {בג"צ 6319/95, רע"פ 6836/95 חכמי נ' שופטת בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו ואח', פ''ד נא(3), 750 (1997)}.

זכות השתיקה אינה גורעת מהנטל המוטל על כתפי רשויות התביעה להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר. עם-זאת, אינטרס גילוי האמת בהליך הפלילי מורה כי יש לתת ערך ראייתי יחסי לשתיקת הנאשם במשפט, ויחסיות זו מתבטאת בחיזוק ראיות המפלילות את הנאשם בביצוע העבירה {רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.
שתיקת הנאשם אינה יכולה לשמש להוכחת עובדה שבמחלוקת מקום שזו לא הוכחה אף לכאורה ביתר הראיות. לעומת-זאת, שתיקתו של הנאשם עשויה להצטרף לראיות אחרות, המצביעות על התקיימותה של עובדה השנויה במחלוקת, כדי להגיע לרמת ההוכחה הנדרשת שלה {ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5), 221 (1996); רע"פ 1601/91 צרפתי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(3), 408 (1991)}.

יתר-על-כן, כאשר עולה מראיות התביעה מסקנה מפלילה לכאורה, הימנעותו של נאשם מלהעיד ולעמוד למבחן החקירה הנגדית מותירה את מסקנת ההפללה ללא משקל שכנגד, ועשויה להוביל להרשעתו {ע"פ 4600/94 חביו נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5), 617 (1997); ע"פ 230/84 חג'בי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1), 785 (1985)}.

שתיקת הנאשם בבית-המשפט אינה מחייבת מתן משקל ראייתי כלשהו לנתון זה. המשקל הראוי שיש לייחס לשתיקה נגזר מהנסיבות המיוחדות של העניין כפי שהן אוצלות על משמעותה וטעמיה המסתברים של השתיקה {ע"פ 2132/04 סלים קייס נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

נאשם יכול ליהנות מיתרונות שמעניקה לו זכות השתיקה אך עליו להכיר בכך שזכות זו יכולה לפעול לרעתו.

הנאשם השותק, להבדיל מן העד השותק, פועל במסגרת הדין, אולם, לבית-המשפט נתונה הרשות לפרש התנהגותו לפי התרשמותו והבנתו {ע"פ 1497/92 מדינת ישראל נ' צוברי, פ"ד מז(4), 177 (1993)}.

גם במקום בו ניתן מפי הנאשם הסבר מניח את הדעת לשתיקתו יהיה בכך כדי להשפיע על משקלה הראייתי. בהקשר זה יובהר, כי אין די במתן הסבר סתמי לשתיקה אלא נדרש הסבר מהותי בעל משקל של ממש.

יתכנו מקרים בהם שתיקתו של נאשם תהא כזו הנובעת ממניעים תמימים, ולא תצביע על אשמתו.

כך, למשל, במספר מקרים נקבע כי במקום שבו שתיקתו של הנאשם נועדה לחפות על אדם קרוב לו, שהיה אף הוא מעורב באירוע העברייני, אפשר שלשתיקתו לא יהיה כל ערך ראייתי {ע"פ 168,115/82 מועדי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1), 197 (1984); ע"פ 7293/97 ז'אפר נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5), 460 (1998); ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5), 221 (2002)}.

כמו-כן, ייתכנו מקרים שבהם חששו של נאשם מפני הפללת בני משפחה עשוי להובילו להעדיף אינטרס משפחתי על פני אינטרס אישי, ולהניעו לשתוק במקום להציג גרסה שתנקה אותו מאשמה אך תפליל את קרוב משפחתו.

קיום אפשרות של העדפת אינטרס המשפחה על אינטרס הפרט, העלול במצבים חריגים להביא להודאות שווא של נאשמים חפים מפשע, עשוי בנסיבות מתאימות אף לשמש הסבר מניח את הדעת לשתיקת נאשם חף מפשע.

עם-זאת, אין להבין מכך כי לא יינתן משקל לשתיקת נאשם בפשעים שמעורבים בהם שותפים בני משפחה, או כאלה הנתפסים על-ידי מבצעיהם כמכוונים להגן על "כבוד המשפחה" {ע"פ 2132/04 סלים קייס נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

יש לבחון כל מקרה לגופו, להתחקות אחר הטעם המסתבר לשתיקה, ולבחון האם הטעם הנעוץ בחשש מפני הפללת בני המשפחה עשוי להסביר באופן מניח את הדעת את שתיקת הנאשם {ע"פ 9613/04 בן-סימון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

בית-המשפט אינו יכול להתייחס לשתיקה בשויון נפש גמור, בחינת שוטה שבעולם. "השותק סוכר את פיו, אך עיניו פקוחות לרווחה, ויודע הוא על שום מה בחר בשתיקה. דבר זה אינו נעלם מעיני בית-המשפט, שגם הן פקוחות" {ע"פ 25600/08 מדינת ישראל נ' וול, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

4. סייגים לתוצאות שתיקת הנאשם
הוראה סעיף 162(א) לחוק סדר הדין הפלילי מעניקה משקל ראייתי מוגדר לשתיקת נאשם במשפטו. הרציונאל הטמון ביסודה מעוגן בהנחה כי אדם חף מפשע לא יימנע, ככלל, מהצגת גרסתו החפה {ע"פ 556/80 עלי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3), 169 (1983); ע"פ 196/85 זילברברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4), 485 (1990); רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

שתיקת הנאשם עשויה ללמד גם על חששו כי הגנתו תתמוטט אם תעמוד למבחן החקירה הנגדית. "אי-מתן עדות מבטא לא רק רתיעה מפני הצגת תיזה כלשהי בפני בית-המשפט, אלא אי-נכונות להציב את התיזה במבחן של החקירה הנגדית" {ד"נ 3081/91 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4), 441 (1991)}.

זכות השתיקה הנתונה לנאשם במשפטו נובעת מן העיקרון היסודי לפיו כל אדם זכאי לחסיון מפני הפללה עצמית.

זכות השתיקה אינה מוחלטת אלא יחסית בלבד. בצידה ניצב אינטרס ציבורי רב ערך שעניינו חשיפת האמת, העומד ביסוד תכליותיו של ההליך הפלילי.

הכלל בדבר הערך הראייתי שיש לייחס לשתיקת הנאשם במשפט מבטא את האיזון הנדרש בין אינטרס חשיפת האמת בהליך הפלילי, לבין ההגנה על זכויות הנאשם מפני הפללה עצמית.

לשתיקת הנאשם ניתן משקל ראייתי כחיזוק למשקל ראיות התביעה וכסיוע במקום שהוא נדרש, אך זכות השתיקה אינה גורעת מהנטל המוטל על כתפי רשויות התביעה להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר.

משקלה הראייתי של שתיקת הנאשם יושפע מהסבר מניח את הדעת אשר אינו נעוץ אך ברצון להימנע מהפללה עצמית הניתן לה, העשוי לגרוע מהערך המחזק שיש לראיות המפלילות {ע"פ 1497/92 מדינת ישראל נ' צוברי, פ"ד מז(4), 177, 203-202 (1993)}.

על-פי החריג הקבוע בסעיף 162(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, הימנעות הנאשם מלהעיד לא תשמש ראיה לחובתו, אם התקבלה חוות-דעת מומחה שלפיה הנאשם הוא אדם עם מוגבלות שכלית או אדם עם מוגבלות נפשית ובשל מוגבלותו כאמור, הנאשם נמנע מלהעיד.

לעניין התקיימותו של סעיף 162(ב) על נאשם להראות כי תנאיו של הסעיף התקיימו. דהיינו, יש להגיש לבית-המשפט חוות-דעת העוסקת בהיות הנאשם מוגבל נפשית באופן שמונע ממנו להעיד, כנדרש בסעיף.

על חוות-הדעת לנקוט בלשון ברורה ביחס ליכולתו של המערער למסור עדות בבית-המשפט. במצב בו כלל לא הוגשה חוות-דעת בהקשר זה לבית-המשפט בערכאה הדיונית, על אחת כמה וכמה יהיה קושי בהעלאת טענה זו בשלב הערעור {ע"פ 2406/09 ‏ שלמה אלבו נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

ייתכן כי שתיקת נאשם תנבע מתוך חשש מפני הפללה עצמית בעת עמידתו לחקירה נגדית. ועל-כן עת בוחר הנאשם שלא להעיד, עליו להביא בפני בית-המשפט הסבר סביר להימנעותו מכך, או לחלופין במקום בו מוגבלותו השכלית של הנאשם מהווה מכשול לכך, יש להוכיח מגבלה זו כנדרש בהוראת סעיף 162(ב) הנ"ל על-מנת שתתקבל בפני בית-המשפט וכי לא תהווה שתיקתו כסיוע או כחיזוק במקום בו יידרש.

חריג נוסף לתוצאות שתיקת הנאשם, קבועה בהוראת סעיף 162(א) סיפא לחוק סדר הדין הפלילי, על פיה הימנעות נאשם מהעיד במשפטו עשויה לשמש סיוע לראיות התביעה, אך זאת לא לצורך סעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955 (להלן: "חוק הגנת ילדים") ולא לצורך סעיף 20(ד) לחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות.

סעיף 11 לחוק הגנת ילדים, קובע כדלהלן:

"11. עדות מסייעת
לא יורשע אדם על-סמך ראיה לפי סעיף 9, אלא אם יש לה סיוע בראיה אחרת."

סעיף 9 לחוק הגנת ילדים, קובע, כדלהלן:

"9. ראיות כשרות (תיקונים: התש"ס (מס' 8), התשס"א)
(א) עדות בעבירה המנויה בתוספת, שתועדה בידי חוקר ילדים בהתאם להוראות חוק זה, וכן זכרון דברים או דין וחשבון לעניין חקירה שתועדה כאמור, שנרשמו בידי חוקר ילדים בשעת החקירה או אחריה - כשרים להתקבל כראיה בבית-משפט.
(ב) שוכנע בית-המשפט כי ננקטו כל האמצעים הסבירים לתיעוד החקירה באמצעות וידאו או הקלטה קולית בהתאם להוראות סעיף 5א, אולם הקלטת החקירה לא צלחה בשל תקלה טכנית, רשאי בית-המשפט לקבל כראיה, תיעוד בכתב של החקירה שנעשה בידי חוקר הילדים, במקום קלטת חקירה."

בהתאם להוראות הסעיפים כאמור לעיל, לחוק הגנת ילדים ובהתאם להוראת סעיף 162(א) סיפא לחוק סדר הדין הפלילי, במקרה בו התקבלה עדות בבית-המשפט מפיו של חוקר ילדים ולא מפי הילד עצמו, שתיקת הנאשם במשפט לא תוכל לשמש כסיוע לראיה זו, במקום בו היא נדרשת.

כמו-כן, שתיקת נאשם לא תשמש כסיוע גם במקום כנדרש על-פי סעיף 20(ד) לחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות. על-פיו אין להרשיע אדם על-סמך אמרת אדם שבית-המשפט פטר אותו ממסירת עדות כאמור בסעיף זה, אלא-אם-כן יש לה סיוע בראיה אחרת.
דהיינו, בית-המשפט לא ירשיע אדם במקום בו הראיה היחידה היא עדותו של אדם עם מוגבלות, והסיוע היחיד בידי התביעה הוא שתיקת הנאשם.

במצב דברים כאמור, שתיקת הנאשם לא תהווה את הסיוע הנדרש להרשעתו.

5. סייג לחקירת הנאשם (סעיף 163 לחוק)
ככלל, נאסר להביא בפני בית-משפט מידע בדבר עברו הפלילי של נאשם {סעיף 163 לחוק סדר הדין הפלילי}.

עיקרון זה הוא ביטוי לחזקת החפות, הקמה גם לנאשם שלחובתו הרשעות קודמות, ותפקידה לשמור על מלאכת השיפוט בפני יצירתה של דעה קדומה שלילית על הנאשם {ע"פ 6145/10 ‏פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013); ע"פ 9163/04 בן סימון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

על-פי חזקת החפות, שהיא מהעקרונות הבסיסיים של דיני העונשין, מניחים כי כל אדם הינו בחזקת חף מעוון, מפשע ומחטאה כל עוד לא הוכח אחרת {ע"פ 4962,4961,4675/97 רוזוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4), 337 (1999)}.

על השופט להימנע ככל הניתן מהיחשפות לכל חומר שמחוץ למסגרת התיק, תקשורת, אינטרנט או החלטות שיפוטיות. אמנם הדבר אינו פשוט, אך בהנחה שמדובר בשופטים מקצועיים שנסיונם אמור להוות ערובה להתנערות מן ההשפעות, ההשפעה אמורה להיות זניחה {ע"פ 6145/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.
מידע מוקדם בדבר עברו הפלילי של הנאשם, שבא לידיעת בית-המשפט עלול להשפיע באופן משמעותי על בית-המשפט, לפיכך מידע זה פסול כראיה.

ברם, לא תתקבל טענה לפסלותו של בית-משפט ולא תישמע טענה בדבר השפעתו האפשרית של מידע זה לחובת נאשם, באם נשמעה טענה כאמור בתחילתו של דיון, וב"כ הנאשם הסכים למחוק את המידע שנמצא ולהמשיך במשפט {ע"פ 4384/93 ‏ ‏אילן מליקר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1994)}.

עוד יובהר, כי בהתאם 163 לחוק סדר הדין הפלילי לפיו כאשר נאשם בוחר להעיד על אופיו הטוב, רשאית התביעה להציג ראיות בדבר עברו הפלילי, על-מנת לסתור את טענותיו {רע"פ 1587/13 ‏ פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

כאשר בא-כוח נאשם בוחר להרחיב חקירתו בדבר עברו הטוב של הנאשם, עליו לשקול את הסיכון הכרוך בחשיפת הפרטים הפסולים על-ידי התביעה. במצב דברים זה, לא תישמע טענתו כי אפשר שחשיפת המידע היתה לו לרועץ {ע"פ 4384/93 ‏ ‏אילן מליקר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1994)}.

ככלל, גם הבאת ראיות בדבר התנהגותו של נאשם בעבר, המלמדות על ביצוע מעשים דומים לאלו המיוחסים לו בכתב האישום או על שיטת ביצוע דומה לזו המתוארת בו, מנוגדת לכלל הקבוע בסעיף 163 לחוק סדר הדין הפלילי, לפיו אין מציגים בבית-המשפט את עברו הפלילי של הנאשם.

אולם, למרות החשש שעדויות שעניינן "מעשים דומים", או עדות "שיטה" יבססו דעה קדומה לחובת הנאשם, עוד טרם שהוכרע דינו, בנסיבות מיוחדות, רשאי בית-המשפט להתירן.

וזאת כאמור, אם סבר כי עשויה להיות להן תרומה ראייתית נכבדה להכרעת הדין, מעבר להוכחת "נטייתו של הנאשם לעסוק בפליליות או לבצע את העבירה שיוחסה לו במשפט" ותרומה זו גוברת על החשש מפני הכתמת שמו של הנאשם, כבר בשלב בירור אשמתו {ע"פ 265/64 שיוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט(3), 421 (1965); ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); ע"פ 4327/12 ‏פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

כוחם הראייתי של "מעשים דומים", או עדות בדבר שיטת ביצוע, מקורו בדמיון העובדתי הניכר שבין טיב המעשה נושא האישום לבין מעשים שננקטו על-ידי הנאשם במקרים אחרים.

אולם בעוד שהבאתה של עדות שיטה נועדה להוכיח את היסוד העובדתי של העבירה, כגון הוכחת עצם ביצוע מעשה העבירה או הוכחת זיהויו של הנאשם כמבצע העבירה, הוכחת מעשים דומים מבקשת לשלול טענה בדבר העדר מחשבה פלילית, כגון טענה כי מעשהו של הנאשם נעשה בתום-לב או בשגגה, וללמד על קיומו של הלך הנפש הנדרש לצורך הרשעה בעבירה.

קיים שוני ברמת ההוכחה הנדרשת בכל אחת מן הדוקטרינות:

בעוד שעדות שיטה מחייבת דרגה גבוהה של דמיון בין המעשים, לשם הוכחת "מעשים דומים" ניתן להסתפק במספר מאפיינים דומים בלבד {ע"פ 10733/08 גולדבלט נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); ע"פ 7269/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); ע"פ 3215/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008); ע"פ 7045/06 אנטיפקה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

גם במסגרת עדות שיטה תיבחן רמת הדמיון הנדרשת בהתחשב במכלול הנתונים והראיות. כך למשל, כאשר מדובר בראיה יחידה לקביעת זהותו של הנאשם כמבצע העבירה ודאי שתידרש מידה רבה של דמיון בין העדויות, עד כדי מעין "טביעת אצבע" {ע"פ 4327/12 ‏פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

לעומת-זאת, אם קיימת עדות מהימנה הקובעת את זהותו של הנאשם אך לעדות זו נדרש סיוע, הרי שרמת הדמיון שתידרש מעדות השיטה לעדות העיקרית תהיה פחותה. אך גם במצב דברים זה יהיה על התביעה להצביע על קווי דמיון מוחשיים ואין להסתפק בדמיון כללי בלבד {ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

6. סיום פרשת ההגנה
בהתאם להוראת סעיף 164 לחוק סדר הדין הפלילי, על הנאשם להכריז על סיום פרשת ההגנה בגמר הבאת ראיותיו.

כל עוד לא הצהירה ההגנה על סיום הבאתם של העדים היא זכאית לזמן עדים נוספים {סעיף 164 לחוק סדר הדין הפלילי; ע"פ 1280/06 רועי כרמלי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

זכותו של נאשם לפרוש את הגנתו בפני בית-המשפט, מעוגנת בסעיף 159 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע כי אם לא זוכה הנאשם על-פי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי, רשאי הוא להביא לפני בית-המשפט את ראיות ההגנה.

הזכות לנהל הגנה כוללת, בין היתר, את הזכות להביא ראיות, עדים, חוות-דעת מומחים, לעיין בחומר החקירה שנאסף בידי התביעה, ולחקור את עדי התביעה בחקירה נגדית {ע"פ 5329/98 דג'אני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2), 273 (2003); ע"פ 351/80 חולי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3), 477 (1981); ע"פ 7450/02 עיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6), 366 (2005)}.

ככלל, זכותו היסודית של נאשם להעיד כל אדם שלדעתו עשוי להוכיח את חפותו, לעולם אינה פוקעת, ומשמבקש נאשם להעיד אותו אדם יזמינו בית-המשפט {ע"פ 440/87 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1), 793 (1989)}.

זכות זו כפופה לסייג אחד "זולת אם היה סבור שאין בהזמנת אותו אדם להועיל לבירור שאלה הנוגעת למשפט" {סעיף 106(א) לחוק סדר הדין הפלילי; ע"פ 440/97 - עניין חדד לעיל; ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2), 150 (2000)}.

בהקשר זה בית-המשפט רשאי לנהל את הדיון, שלא לקבל ראיות ושלא להתיר שאלות לעד אם אינן רלבנטיות {ע"פ 99/88 דקלו אליק נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(1), 409 (1988); ע"פ 699/84 מרום נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3), 528 (1984)}.

זה הוא תפקידו, וזו חובתו, של בית-המשפט "להקפיד על-כך, שזמנו של בית-המשפט יוקדש לנושא שלפניו" ובהתאם לנסיבות כל מקרה לגופו להחליט אם לאפשר הגשת חוות-דעת נוספת או להישמע לעדות נוספת {ע"פ 614/85 וייל נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3), 299 (1985); ע"פ 1280/06 רועי כרמלי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ההגנה, סיום פרשת הראיות וסיכומי הצדדים (סעיפים 159 עד 164 לחוק)