botox
הספריה המשפטית
ניהול ההליך הפלילי - דין ומהות

הפרקים שבספר:

הוצאות ההגנה (סעיף 19 לחוק)

סעיף 19 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"19. הוצאות ההגנה
(א) מינה בית-המשפט סניגור, יחולו על המדינה הוצאות ההגנה לרבות הוצאותיהם ושכרם של הסניגור והעדים, כפי שייקבע בתקנות.
(ב) שוכנע בית-המשפט שהנאשם מחוסר אמצעים, רשאי הוא להורות שהוצאות ההגנה לרבות הוצאותיהם ושכרם של עדי הנאשם יחולו על המדינה, גם אם לא נתמנה לנאשם סניגור."

נראה כי הסעיף הנ"ל נכון היה לתקופה טרם חקיקתו של חוק הסניגוריה הציבורית, שעה שבית-המשפט נהג למנות עורך-דין לייצוג נאשם, ואזי היה מטיל את ההוצאות על המדינה. כיום, נושא מינוי הסניגור ומימונו מצוי בתחום סמכותה של הסניגוריה הציבורית.

יובהר כי אין בהוראות סעיף 18(א) לחוק הסניגוריה הציבורית כדי למנוע מבית-המשפט למנות לנאשם סניגור אם הוא סבור שאינו יכול לנהל את המשפט כשהנאשם אינו מיוצג {ראה סעיף 18(ב) לחוק הסניגוריה הציבורית; ת"פ (יר') 482-04 רוברט דויטש נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
זאת ועוד. "ספק רב אם נאשם 'מחוסר אמצעים' רשאי לבקש מבית-המשפט להורות על תשלום שכר-טרחה לסניגור שהנאשם בוחר, במסגרת הוראות סעיף 19(ב) לחסד"פ; ככלל, שכר-טרחה משולם לסניגור מאוצר המדינה, רק אם זה מונה על-ידי בית-המשפט" {יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים, הליכים שלאחר כתב אישום חלק שני, א', הדין בראי הפסיקה (מהדורה מעודכנת, תשס"ט-2009), 1076}.

סעיף 19(ב) לחוק סדר הדין הפלילי {שיסודו עוד בתיקון 4 לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965 משנת 1974} עומד על מכונו גם לאחר שנחקק חוק הסניגוריה הציבורית {המפנה בסעיף 14(ד), בין השאר, גם לסעיף 19 לחוק סדר הדין הפלילי}, ונעשה בו שימוש לדוגמה - לצורך חיוב התביעה לשאת בהוצאות עדי ההגנה {ת"פ (שלום קריות) 4907/01 מדינת ישראל נ' דרור-טבוק, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.03.2002) - גם לאחר שהחלה לפעול הסניגוריה הציבורית.

סעיף 19(ב) לחוק סדר הדין הפלילי מאפשר לחייב את התביעה בהוצאות המוטלות בדרך-כלל על ההגנה. לפיכך, אין מניעה לכאורה לעשות בו שימוש כאשר עסקינן ב"הוצאות ההגנה לרבות שכר העדים, מכאן שהוא מניח אפשרות להוצאות נוספות" {ב"ש (מחוזי נצ') 1060/02 כהן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2002)}.

יחד-עם-זאת, ובפרט לאחר הקמת הסניגוריה הציבורית, המאפשרת לנאשם מחוסר אמצעים להיות מיוצג ולקבל מימון מלא להגנתו באמצעות הסניגוריה, על בית-המשפט להפעיל שיקול-דעתו באופן מצומצם ולהטיל על המדינה את הוצאות ההגנה של הנאשם המיוצג על-ידי סניגור נבחר רק בנסיבות יוצאות דופן ובאם קיים טעם ראוי לכך {ב"ש (מחוזי נצ') 1060/02 כהן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2002)}.

זאת מעבר להכרח לחלוף על פני המשוכה הקבועה ברישה של הסעיף הנ"ל, קרי "שוכנע בית-המשפט שהנאשם מחוסר אמצעים" {ראה גם בש"פ 1956/12 מדינת ישראל נ' פרדי אלגמיל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.