חקירת משטרה (סעיף 59 לחוק)

1. מבוא
סעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"59. חקירת משטרה
נודע למשטרה על ביצוע עבירה, אם על-פי תלונה ואם בכל דרך אחרת, תפתח בחקירה; אולם בעבירה שאינה פשע רשאי קצין משטרה בדרגת פקד ומעלה להורות שלא לחקור אם היה סבור שאין בדבר עניין לציבור או אם היתה רשות אחרת מוסמכת על-פי דין לחקור בעבירה."

סעיף 4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע את הזכות של כל אדם להגנה על חייו, גופו וכבודו.

בנוסף, בסעיף 11 לחוק היסוד נקבע כי "כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את הזכויות שלפי חוק-יסוד זה".

המשטרה, כחלק מן הרשות המבצעת, הינה אחד הגופים העיקריים האמונים על קיום חובה זאת.

המשטרה שואבת את מקורותיה ממספר גורמים שביניהם תלונותיהם של גורמים פרטיים.

התלונה במשטרה, כאמור, מהווה אחד ממקורות המידע העיקריים של המשטרה במלחמתה בפשיעה.

הן מבטאות את שיתוף הפעולה בין הפרט הבודד לבין המשטרה, ובמקביל, במקרים רבים, גם את דרישתם הלגיטימית של המתלוננים להגנה מפני הפגיעה בזכויותיהם.

בחוק נקבעו כללים מפורטים לטיפול בתלונות.

כך, סעיפים 59-58 לחוק סדר הדין הפלילי מעגנים את הזכות של כל אדם להגיש תלונה על עבירה שבוצעה ואת הכלל בדבר חובתה של המדינה לפתוח בחקירה כל אימת שנודע לה על ביצוע עבירה כאמור. ואילו סעיפים 64-63 לחוק מחייבים מסירת הודעה מנומקת למתלוננים על ההחלטה שלא לחקור או להעמיד לדין, והם יכולים לערור עליה בפני הגורמים המתאימים.

המשטרה חייבת לטפל בתלונות שאדם מגיש על מעשי עבירה שנעשו בו בעבר, שנעשים בו בהווה, או שהוא חושש שייעשו בו בעתיד.

בעצם הגשת התלונה "מתקרבים" המתלוננים אל המשטרה והופכים את חובתה הכללית לחובה קונקרטית כלפיהם.

יש לציין כי למשטרה יש את המומחיות הנדרשת להחליט על קו הפעולה המתאים ולכן ניתן לה שיקול-דעת רחב בדבר אופן הטיפול.
יודגש כי לא כך הדבר לגבי עצם הטיפול בתלונה. לכך, כאמור, אין הדין מותיר למשטרה שיקול-דעת.

המשטרה אינה רשאית להתעלם כליל מתלונה, וכאמור, החלטתה שלא לחקור צריכה להתקבל מתוך שיקול-דעת ולהיות מנומקת. {ע"א 1791/01 מדינת ישראל נ' משה וייס ו- 3 אח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2004) (להלן: "פרשת משה וייס")}.

ב- בג"צ 64/91 {חילף נ' משטרת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2003)} נקבע כי כשם שחובה על המשטרה לפעול בצורה סבירה בחקירת תלונות מבוססות, כן עליה להגן גם על האינטרס הנגדי של הנילונים ולנקוט אמצעים סבירים כדי לברר אם יש ממש בתלונות.

כך, עצם ניהול חקירה על-פי מידע לא נכון מהווה ראיה לכאורית כי המשטרה התרשלה בהערכת המידע שעל-פיו פתחה בחקירה שבעטיה נפגע הנחקר.

נדרשת איפוא בחינה עניינית של כל תלונה על-מנת להחליט על קו הפעולה המתאים ביותר לטיפול בה {ראה פרשת משה וייס}.

יחד-עם-זאת, העומס המוטל על המשטרה הוא רב, וסדר העדיפויות המתחייב משיקוליה המקצועיים והתקציביים מוביל לכך שלא כל תלונה תצדיק פעילות חקירה אקטיבית.

בהתאם לכך, לא בנקל יתערב בית-המשפט בהחלטותיה המקצועיות של המשטרה לפעול או להימנע לפעול תוך שיכבד את מיתחם שיקול-הדעת הנתון לה ויעמיד לנגד עיניו את החששות והסיכונים מהתערבות יתר {ראה פרשת משה וייס}.

2. חובת הזהירות המוטלת על המשטרה
ככל גוף שלטוני, גם למשטרה אין שיקול-דעת מוחלט, והיא אינה חסינה מביקורת, לרבות ביקורת הדין הנזיקי.

חובת הזהירות המוטלת על המשטרה בטיפול בתלונות אינו שונה מהותית מחובת הזהירות המוטלת עליה בפעילויותיה האחרות.

אף כאן מתחייב איזון בין שיקולי המדיניות הנוגדים, המוביל להטלת אחריות מקום שבו קיימת סטיה ניכרת ממיתחם הסבירות הרחב העומד לרשות המשטרה.

כך, אין דומה נזק הנגרם לרכוש באירוע בודד, שמניעתו מחייבת פעולה מיידית של המשטרה בתגובה לתלונה, לנזק הנגרם במהלך תקופה ממושכת, שבמהלכה מוגשות תלונות רבות וקונקרטיות, הפותחות בפני המשטרה מיתחם רחב של קווי פעולה.

כן תלונות ספורדיות על עבירות קלות אינן דומות לתלונות תדירות ועקביות על עבירות רבות היוצרות סיכון ממשי לגופם ולרכושם של הזכאים להגנה {ראה פרשת משה וייס}.

3. מטרתה של החקירה הפלילית
מטרתה של החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת. {ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל פ"ד לה(2), 466 (1981)}.

חשיפת האמת חשובה בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו.

בבסיס חובת החקירה, המוטלת על הרשויות, עומדת החובה לפעול לחקר האמת והחובה להביא לדין את האשם האמיתי בביצועה של העבירה {ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}

חובת הרשויות למיצוי הליכי חקירה כראוי, מהווה גם חלק מזכות הנאשם למשפט תקין והוגן, בהיותה אמצעי לחשיפת האמת {ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6), 776 (2005); א' ברק "כבוד האדם כזכות חוקתית" הפרקליט מא 271, 281}.

כפועל יוצא, אף אם לא נקבע בחוק מפורשות כי קיימת חובה להקדים חקירה להגשת כתב אישום, הרי שלאור אופיו של ההליך הפלילי ותוצאותיו, ולאור הציפיה מן הרשות להביא לדין את האשם האמיתי בביצוע העבירה, ורק אותו, מתחייבת המסקנה כי נכון וראוי ככלל להקדים להליך פלילי (בעבירות שאינן קלות) הליך של חקירה פלילית.

חקירה פלילית כהלכתה תבטיח שיאספו הראיות הדרושות לשם קבלת החלטה ראויה ומושכלת על-ידי רשויות התביעה, וישמרו הזכויות הפוטנציאליות של הנאשם להליך תקין.

עקרונות אלה קיבלו משנה-תוקף מאז חקיקתם של חוקי היסוד, וההכרה בפסיקה בחשיבות ההליך ההוגן.

ב- ע"פ 5121/98 {יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא(1), 461, (2006)} עמד בית-המשפט העליון בהרכב מורחב על הזכות להליך הוגן וקבע כי
ניתן להצביע על מספר מאפיינים של הזכות להליך פלילי הוגן בשיטתנו המשפטית:

ראשית, מטרתה של הזכות הנדונה הינה להבטיח פרוצידורה הוגנת וערובות דיוניות הולמות להגינותו של ההליך הפלילי כלפי הנאשם.

ההגינות הפרוצדורלית היא, איפוא, הניצבת במרכזה של הזכות האמורה.

שנית, הזכות להליך פלילי הוגן נוגעת בכל שלביו של ההליך הפלילי - "אם בשלב החקירה ואם בשלב המשפט" {דבריו של כב' השופט א' ברק ב- ע"פ 951/80 יצחק קניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3), 505 (1981)}.

ואכן, שלב החקירה המשטרתית מהווה הליך מקדים למשפט עצמו, באופן שפגמים שנפלו במסגרתו עשויים להשליך על הגינות ההליך הפלילי בכללותו.

עמד על-כך כב' השופט ח' כהן בציינו כי: "...אין החקירה המשטרתית כולה אלא הכנה למשפט, ויש בפשעי החקירה כדי להטיל צל כבד על הליכי המשפט הבאים בעקבותיה" {ע"פ 369/78 יוסף ראשד אבו מדיג'ם נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3), 376 (1979)}.

שלישית, ההגנה על הזכות להליך פלילי הוגן אינה מתמצית בבחינת השפעתם הפוטנציאלית של פגמים דיוניים על תוצאות המשפט דווקא, אלא נדרשת בהקשר זה ראיה רחבה המתבססת על שיקולים כלליים של הגינות, צדק ומניעת עיוות דין.

כלומר, המסקנה היא כי הזכות להליך פלילי הוגן מהווה זכות מסגרת, שעשויה לשמש בסיס לגזירתן של זכויות דיוניות רבות של הנחקר, החשוד והנאשם בפלילים.

4. מה צריכה לכלול חקירה משטרתית
ההכרעה מה צריכה לכלול חקירה פלילית משתנה מתיק לתיק.

בדרך-כלל חקירתו של החשוד, וקבלת גרסתו מהוות חלק מהליכי החקירה האלמנטריים, שיש להקפיד על ביצועם. חקירת החשוד תאפשר בדיקת טענות החשוד אם יטענו טענות, היא תבטיח מידה רבה יותר של שימור ראיות רלבנטיות מצד החשוד בסמוך למועד ביצוע העבירות, וכן תאפשר, אם יוגש כתב אישום בהמשך, להעריך את מידת מהימנות טענות הנאשם שיועלו בהליך בפני בית-המשפט.

חקירת החשוד, אם-כן, מהווה וצריכה להוות חלק מההליך הכולל של איסוף ראיות לשם בירור האמת, וקבלת הכרעה אם יש מקום להגיש אישום פלילי כנגד אדם אם לאו.
ב- ע"פ (חי') 1584/04 {אלמרין יחזקאל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)} נקבע כי לכל חשוד קמה זכות שטענותיו יחקרו.

זכות זו היא זכות חוקתית המהווה פועל יוצא של הזכות למשפט הוגן, שמטרתה להגן על כל אדם, לרבות חשוד, מפני פגיעה בכבודו, בחירותו ובקניינו, כמשמעו בהוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

הימנעות מביצוע פעולות חקירה, ובמיוחד חקירת מעורבים ובדיקת גרסאותיהם מול ראיות אחרות, מהווה פגיעה בזכות הבסיסית למשפט הוגן ומערערת את אמינות גרסת המאשימה.

יודגש כי מבלי לחקור את הנאשם טרם הגשת כתב האישום, לא ניתן לשמוע את טענותיו, אם ישנן כאלה, ולבדוק אותן.

ב- ע"פ (ת"א) 70597/04 {הנדלמן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)} הודגש כי הגשת כתב אישום הינה פעולה פוגענית, ורצוי לאפשר לחשוד לענות על האישומים, במסגרת החקירה במשטרה, קודם להגשת כתב האישום.

דברים אלה שנאמרו ביחס לטענת נאשם שנחקר אך לא בנוגע לעבירה בה הואשם, יפים מקל וחומר לעניינו של נאשם שלא נחקר כחשוד כלל {ראה גם ע"פ (חי') 3730/03 מדינת ישראל נ' אגאבריה, פורסם באתר האינרטנט נבו (11.03.2004); ת"פ (ת"א) 6967/03 מדינת ישראל נ' אפריים ייזום וליווי פרוייקטים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.11.2005)}.

5. באילו תנאים קמה חובת המשטרה לקיים חקירה
ב- בג"צ 7516/03 {נמרודי נ' היועץ המשפט לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)} נקבע כי סעיף 59 רישא מצווה, כי אם נודע למשטרה על ביצוע עבירה, אם על-פי תלונה ואם בכל דרך אחרת, תיפתח בחקירה.

על-מנת לקבוע כי נודע למשטרה על ביצוע חקירה יש לבדוק קיומה של תשתית ראייתית ברמה המצדיקה פתיחה בחקירה, וכי טענות המתלונן, אם אינן מגובות בתשתית כזו, עשויות שלא להספיק לשם כך.

כלומר, מתקיימים שני שלבים בבירור תלונה:

האחד, קיומה של ידיעה על ביצוע העבירה;

השני, לא די בידיעה עצמה אלא יש תשתית ראייתית להקמת ידיעה זו.

ב- בג"צ 1113/07 {ניסים צדוק נ' ראש אח"מ - משטרת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.09.2008)} נדונה עתירה בה התעוררה השאלה השאלה האם חרגו חוקרי המשטרה מהסמכות המוענקת להם לפי סעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי בהחליטם שלא לחקור את תלונתו של העותר נוכח העילות שפירטו בתשובתם לו, וכן האם חרגה הפרקליטות מסמכותה לפי סעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי בהחליטה שלא לקבל את עררו של העותר, לאור נימוקה השונה במהותו מהנימוקים שניתנו על-ידי חוקרי המשטרה.

בית-המשפט קבע כי הטענה אותה מעלה העותר לפיה כל תלונה שמוגשת בגין עבירה מסוג פשע חובה על המשטרה לחקור, היא טענה בעייתית בלשון המעטה.

נקבע כי מצב כזה הוא לא ראוי, שכן ישנן רבבות של תלונות סרק אשר מוגשות על בסיס קבוע למשטרה, ואין זה עולה על הדעת שבכל מקרה בו אדם פונה למשטרה בטענה כי מישהו ביצע פשע, על-אף היות הטענה מופרכת אובייקטיבית על פניה, המשטרה תפתח בהליך חקירה של התלונה.

יפים לעניין זה דברי בית-המשפט ב- בג"צ 7516/03 {נמרודי נ' היועץ המשפט לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.2.2004)}.

נקבע כי סעיף 59 רישא מצווה, כי אם "נודע למשטרה {ולענייננו לפרקליטות} על ביצוע עבירה, אם על-פי תלונה ואם בכל דרך אחרת, תפתח בחקירה".

כאמור, השאלה העיקרית לעניין זה היא אם אכן נודע למשטרה על ביצוע עבירה.

תשובה חיובית מחייבת קיומה של תשתית ראייתית ברמה המצדיקה פתיחה בחקירה, ופשיטא כי טענות המתלונן, אם אינן מגובות בתשתית כזו, עשויות שלא להספיק לשם כך.

6. חובת הזהירות החלה על המדינה
בעבר שלטה במשפט הישראלי גישה אשר "חיסנה" את השלטון מאחריות בנזיקין.
גישה זו בוטלה וכפי שנפסק ב- ע"א 243/83 {עיריית ירושלים נ' גורדון , פ"ד לט(1), 113 (1985)}: "שעתו היפה של המשפט הישראלי היתה, כשבוטלה החסינות המיוחדת של המדינה..."

אחריות בנזיקין הוטלה גם על המשטרה זה עשרות בשנים הן באשר לביצוע רשלני אקטיבי של חובותיה הן באשר למחדלה הרשלני מלבצען.

כך, נקבע כי בין אם האחריות הנטענת כלפי המדינה היא ישירה או שילוחית, מצויים מעשי השוטרים בתחומו של סעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 {ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3), 337 (1984)}.

רף הזהירות הנדרש בסעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) נגזר מהמדיניות המשפטית באשר לסטנדרט ההתנהגות הסביר.

"האשם החברתי" הגלום ביסוד ההתנהגות העוולתית של עוולת הרשלנות נגזר מתפיסותיה הנורמטיביות של החברה באשר לערך החברתי של הפעילות הנידונה, מן הצד האחד, ובאשר למחיר שאותו היא מוכנה לשלם כדי לצמצם את סיכוניה, מהצד האחר.

יש לשקלל את תוחלת הנזק עם האינטרס הציבורי שבקיום הפעילות יוצרת הסיכון וכן את עלות אמצעי המנע הקיימים.

כלומר, כפי שנקבע בפסיקה, ככל שההסתברות לקרות הנזק גבוהה יותר, הנזק חמור יותר, ההוצאות למניעתו נמוכות והאינטרס החברתי במתן השירות נמוך, כך תגבר הנטיה להטיל את האחריות על המזיק{ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט(1), 102 (1995)}.

אין מדובר בבחינה כלכלית גרדא. הערך החברתי של הפעילות אינו נמדד אך במונחים כלכליים, אלא גם במונחי קידום ערכי הצדק והמוסר שהחברה חפצה ביקרם.

אף העלות אינה אך עלות במשאבים כלכליים ריאליים, אלא היא יכולה לשלב גם עלות מוסרית, חברתית וערכית.

חובת הזהירות של המשטרה כלפי תושבי המדינה אינה שונה בהקשר זה. אכן, המשטרה היא גוף ביצועי שמלאכתו רבה ומשאביו מוגבלים, וממילא עליו לקבוע, לעיתים במצבי דחק קשים, סדרי עדיפויות וקדימויות בביצוע משימותיו.

בהחלטות אלה נתון למשטרה מיתחם רחב של שיקול-דעת, אך מיתחם זה אינו בלתי-מוגבל.

המשטרה אמונה על שמירת ביטחונם הגופני והרכושי של תושבי המדינה ועליה לאכוף את שלטון החוק.

המשטרה אינה זכאית לחסינות בגין נזקים שגורמים פעולות או מחדלים רשלניים שלה.

כלומר, המשטרה, בדומה ליתר הנמנים עם מנגנון המדינה, נדרשת להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה{ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3), 337, 346 (1984)}.

אמנם, קביעת המדיניות המשפטית הרצויה בעיצוב חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת על המשטרה מחייבת הישמרות מפני הרתעת-יתר, שתפגע בפעילותה השוטפת של המשטרה.

יודגש כי, יש להישמר מפני חיוב המשטרה בחובת זהירות נוקשה מדי, שתביא להססנות ולסרבול באופן קבלת ההחלטות של הדרגים המבצעיים.

כן יש להישמר מפני "הצפה" של המערכת המשפטית בתביעות אזרחיות כלפי המשטרה, שיביאו לדלדול נוסף של משאביה המצומצמים.

תביעות אלה אף עלולות להביא לעיוות שיקול-הדעת המשטרתי כך שיינתנו משקל רב מדי לאחריות הנזיקית, שבה על המשטרה לשאת, ומשקל מועט מדי לתועלת החברתית של פעילויותיה {ישראל גלעד "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור", משפט וממשל, חלק ראשון, 339, 351}.

אלא ששיקולים אלה אינם שוללים את חובת הזהירות של המשטרה. הם מעצבים אותה, שכן מנגד עומדות מטרותיהם המקובלות של דיני הנזיקין כמרתיעות מפני פעילויות רשלניות וכמגשימות צדק.

העילות הנזיקיות באות כתמריץ נוסף לעובדי ציבור להתנהג באופן נורמטיבי וסביר ולעמוד על המשמר מפני התנהגות רשלנית.

חובת הזהירות מהווה איפוא איזון בין שיקולים אלה, המתחשב באופיים ובמשקלם הסגולי.

כך שיקולי הרתעת-היתר חזקים במיוחד מקום שבו מדובר בחובה כללית המעניקה שיקול-דעת רחב לרשות ובהפרה כללית המשליכה על ציבור גדול ובלתי-מסויים.

אך מנגד, שיקולים אלה נחלשים כאשר קיימים קירבה ויחסים מיוחדים בין הרשות לבין הניזוקים המסויימים, ומקום שבו נזקם צפוי {ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3), 45 (1994)}.

7. חובת הזהירות של המשטרה - משפט משווה
בשיטות אחרות הקרובות לשיטת המשפט הישראלית הוכר הצורך למצוא איזון בין השיקולים הנוגדים.

נראה כי אכן ישנו מעבר מתפיסות המחסנות גופים מבצעיים מאחריות למעשים הנעשים במסגרת תפקידם, לגישה זהירה, המאפשרת הטלת אחריות במקרים המתאימים.

כך, בקנדה מצא בית-המשפט את המשטרה אחראית בנזיקין בגין הפרת החובה להזהיר נשות קהילה מסויימת מפני אנס סדרתי, תוך דחיית חששות המשטרה מפני יצירת בהלה וחרדה בציבור ותוך עמידה על יחסי קירבה שהתקיימו כלפי הניזוקות ועל היות הנזק צפוי.

גם באנגליה הוכר כי:

"In the light of the development of the principles in this area of the law by the House of Lords…we do not think that it is appropriate to describe the police as having in every case an ‘immunity from suit’ in respect of allegations of negligent investigation of crime."
וגם בארצות-הברית, שבעבר שלטה בה הגישה השוללת הטלת אחריות בנזיקין על המשטרה, המגמה הולכת ומשתנה. כך, חייב בית-המשפט את המשטרה בגין רשלנותה בטיפול בדיווח על אלימות במשפחה לאור "היחסים המיוחדים" במקרה זה בין המשטרה לבין קורבן העבירה.

בעניין אחר נקבע שם, כי:

"Policy considerations have also resulted in the establishment of certain exceptions which provide that an individual cause of action may be brought against an official for breach of duty without regard to whether the duty is technically a public or private one."
(Shore v. Stonington (1982) (14), at p. 153)

כאשר בתוך חריגים אלה נכללים מצבים שבהם:
"…it would be apparent to the public officer that his failure to act would be likely to subject an identifiable person to imminent harm."
לסיכום, הדין הישראלי, כמו שיטות אחרות, מכיר בחובת זהירות של המשטרה כלפי התושבים.

מכאן לשאלת אחריות המשטרה בגין טיפול רשלני בתלונות.

איזון בין שיקולי המדיניות הנוגדים, המוביל להטלת אחריות מקום שבו קיימת סטיה ניכרת ממיתחם הסבירות הרחב העומד לרשות המשטרה.

כך, אין דומה נזק הנגרם לרכוש באירוע בודד, שמניעתו מחייבת פעולה מיידית של המשטרה בתגובה לתלונה, לנזק הנגרם במהלך תקופה ממושכת, שבמהלכה מוגשות תלונות רבות וקונקרטיות, הפותחות בפני המשטרה מיתחם רחב של קווי פעולה. כן תלונות ספורדיות על עבירות קלות אינן דומות לתלונות תדירות ועקביות על עבירות רבות היוצרות סיכון ממשי לגופם ולרכושם של הזכאים להגנה {ע"א 1791/01 מדינת ישראל נ משה וייס ו- 3 אח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חקירת משטרה (סעיף 59 לחוק)