botox
הספריה המשפטית
ניהול ההליך הפלילי - דין ומהות

הפרקים שבספר:

סיכומים לעניין האשמה (סעיף 169 לחוק)

1. כללי
סעיף 169 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, קובע, כדלקמן:

"169. סיכומים לעניין האשמה
בתום הבאת הראיות, או משנתקבלה הודיה בעובדות ולא הובאו ראיות, רשאים התובע ואחריו הנאשם להשמיע את סיכומיהם לעניין האשמה."

ככלל, על הסיכומים בהליך הפלילי להיות מוצגים בעל-פה, הגם שבהסכמת הצדדים ניתן להגיש סיכומים בכתב.

הדרך המתאימה לבירור טענות הצדדים בהליך הפלילי, היא בדרך של סיכומים בעל-פה, אלא-אם-כן ישנה הסכמה מפורשת של כל בעלי הדין {ע"פ 7919/10 עזאלדין עבאס נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); ע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2), 444 (1991)}.

ככלל, אין פגם בהחלטת בית-משפט לאפשר לצדדים להליך הפלילי, בהסכמתם, להגיש את הסיכומים להליך הפלילי בכתב ואף סעיף 181א לחוק סדר הדין הפלילי מכיר כיום באפשרות להגיש את הסיכומים לעניין האשמה בכתב.

בתיקים מורכבים, ובהליכים הכוללים עמודים רבים של פרוטוקול, יש לעיתים יתרון משמעותי בסיכומים בכתב, עבור הצדדים ובית-המשפט כאחד. אולם על-פי-רוב רצוי, משיקולים של יעילות דיונית וחיסכון בזמן שיפוטי, לקיים את שלב הסיכומים בעל-פה דווקא.

2. האם רשאי בית-המשפט, בהליך פלילי, להורות על הגשת סיכומים בכתב במקום שיושמעו בעל-פה, כאשר התביעה היא שביקשה להגיש סיכומים בכתב וסניגורו של הנאשם לא התנגד לבקשה
דרכו הרגילה של ההליך הפלילי הינה בשמיעת הצדדים באולם בית-המשפט, הן מפאת החשיבות הטמונה בקיום הדיון בנוכחות הנאשם, הן בשל הרצון לאפשר לבית-המשפט להתרשם באופן ישיר ממצבו של הנאשם.

יחד-עם-זאת, שמיעת טיעונים בעל-פה אינה מחוייבת בכל שלב משלבי ההליך הפלילי, בפרט, אין היא מחוייבת בשלב הסיכומים, בו אין מתקיימים הטעמים הרגילים בדבר הצורך בנוכחות הנאשם.

אכן, בשלב הסיכומים אין נשמעים עוד עדים ואין מובאות ראיות. כל עניינו הוא לחזור, לסכם ולהדגיש את שנאמר בשלבים הקודמים של ההליך, ובתומו ניתנת הכרעת הדין.

מטעמים אלה אין מניעה לקיים את שלב הסיכומים לעניין האשמה בכתב, ככל שהסכמת בעלי הדין נתונה לכך {ע"פ 353/88 גניה וילנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2), 444 (1991); רע"פ 11160/03 סלימאן זכריא נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(2), 428 (2004); רע"פ 5333/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

ככלל, הדרך הרגילה והמקובלת לשמיעתו של הליך פלילי הינה בקיום דיון פרונטאלי באולם המשפטים, בנוכחות נציג התביעה, הנאשם וסניגורו, ובמהלכיו העיקריים של הליך כגון: בקשות למעצר או לשחרור בערובה, שלב הקראת כתב האישום, גביית הראיות, הכרעת הדין וגזר הדין.

אך באותם מהלכים של המשפט הפלילי בהם נשמעות טענות פרקליטים בלבד, ושבהם אין בית-המשפט נדרש להתרשמות בלתי-אמצעית ממצבו של הנאשם, הרי בהסכמתם, המפורשת או המסתברת, של התובע והסניגור, יכול שהטענות תוגשנה בכתב {ע"פ 353/88 גניה וילנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2), 444 (1991)}.

יודגש, כי בשלבים מסויימים של ההליך הפלילי לא יהא בכוחה של הסכמה כדי לאפשר לבית-המשפט להסתפק בטיעונים כתובים, והשמעתם בעל-פה תהא מתחייבת, בין כדרך טיעון עיקרית ובין כדרך טיעון משלימה.

כך בשלבים בהליך הפלילי בהם נוכחות הנאשם נדרשת, כגון שלב ההקראה של כתב האישום, ההוכחות, הכרעת הדין וגזר הדין, וכן בעת דיון במעצרו או בשחרורו של הנאשם {בש"פ 128/98 חאדר עניסי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1998)}.

סוג נוסף של מקרים בהם הסכמת הצדדים אינה מאפשרת להסתפק בטיעונים כתובים הוא כאשר מתברר שיש צורך בהשלמת טיעונים בעל-פה.

על בית-המשפט להפעיל את שיקול-דעתו, ולבחון האם בנסיבות העניין יש לזמן את הצדדים להשלים טיעוניהם בעל-פה. קל וחומר כאשר הגשת סיכומים בכתב עלולה להסב נזק או עיוות דין לנאשם, אולם מקרים אלו חריגים ונדירים הם.

נכון להיום, כאשר סניגור מעדיף לטעון בעל-פה, בידיו להתנגד להצעה להגיש את הסיכומים בכתב, אולם ככל שהוא נמנע מעשות כן, לאחר הסכמתו אינו יכול להעלות טענות כי אין לתת משקל להסכמה זו {ע"פ 7919/10 עזאלדין עבאס נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

אין לשלול כי בתיקים מורכבים, בהם היקף החומר גדול, יוכלו הצדדים גם בשלבים אלה להסתייע בחומר כתוב לצורך הצגת טיעוניהם.

אולם הסתייעות זו אינה יכולה להחליף דיון לפני בית-המשפט ובנוכחות הנאשם, מקום בו הדבר מתחייב מהדין, מהגיונו ומאופיו של ההליך הפלילי, ברם, המצב שונה לעניין הסיכומים {ע"פ 1632/95 עוזי אזולאי משולם ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5), 534, (1996); בג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 769 (1996)}.

הלכה למעשה, לרוב, מוגשים סיכומים בכתב ועיתים זוהי אף בקשה יזומה של בית-המשפט כי הסיכומים יוגשו בכתב.

בתיקים מורכבים, ובהליכים הכוללים עמודים רבים של פרוטוקול, יש לעיתים יתרון משמעותי בסיכומים בכתב, עבור הצדדים ובית-המשפט. אולם על-פי-רוב רצוי, משיקולים של יעילות דיונית וחיסכון בזמן שיפוטי, לקיים את שלב הסיכומים בעל-פה דווקא.

יתרון נוסף לשמיעת הסיכומים בעל-פה הוא שבעת סיום שמיעת הראיות או בסמוך לכך, ההתרשמות ממהלך המשפט וממהימנות העדים עדיין טריה בזיכרונם של השופטים ובאי-כוח הצדדים, ומאפשרת מתן הכרעת דין תוך זמן קצר יחסית.

מנגד, הגשת הסיכומים בכתב מביאה לא אחת לדחיית מועדי ההגשה של הסיכומים, ובעקבות זאת אף לדחיית מתן הכרעת הדין, לעיתים לתקופה ממושכת. מטבע הדברים תוצאה זו אינה רצויה, ואף אינה הכרחית, במרבית התיקים הפליליים {ע"פ 7919/10 עזאלדין עבאס נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

3. סיכומים בכתב והזכות להליך הוגן ומיצוותו של סעיף 126 לחוק?
בכוחה של הסכמת כל בעלי הדין להגשת הסיכומים בכתב כדי לייתר את שמיעת הסיכומים בעל-פה {י' קדמי על סדר הדין בפלילים, חלק שני (תשס"ט), 1492; רע"פ 5333/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

ככלל, הדרך שנמצאה מתאימה לבירור טענות הצדדים בהליך פלילי, הינה בדרך של הגשת סיכומים בעל-פה ולא בכתב, אלא-אם-כן באה על-כך במקרה נתון הסכמתם המפורשת של כל בעלי הדין.

אף הוראת סעיף 181א לחוק סדר הדין הפלילי, שהוספה בתשס"ג, מכירה בהגשת סיכומים בכתב, בדברו על מועד להכרעת דין בתוך 30 יום "מיום שמיעת הסיכומים לעניין האשמה או מיום הגשתם {בש"פ 128/98 עניסי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1988)}.

האמירה "לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו" שבסעיף 126 לחוק אינה אוסרת הגשת סיכומים כתובים על דעתו של הנאשם, מקום שהכל גלוי וידוע ושקוף בפניו.

השילוב בין סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע את העיקרון כי "באין הוראה אחרת בחוק זה לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו", לבין הוראת סעיף 169 לחוק סדר הדין הפלילי הקובעת כי על הצדדים להשמיע סיכומיהם, מכוון לעבר סיכומים בעל-פה בפלילים.

אמנם הדרך הנכונה והנוחה, תהיה בדרך של סיכומים בכתב המלווים בסיכומים בעל-פה ולו טיעון קצר על-ידי הצדדים.

ברם, החשיבות שבדיון בעל-פה, גם לשיטה המחמירה, אינה יכולה להוות ככלל עילה לפסול את פסק-הדין לאחר סיכומים בכתב בהסכמה, אף נוכח סעיף 181א לחוק סדר הדין הפלילי, אלא אם נגרם נזק או עיוות דין לנאשם בכך שהסיכומים היו בכתב.

ככלל, התביעה היא המסכמת ראשונה ואחריה מסכם הנאשם, אך לבית-המשפט שמורה הסמכות, לסטות מן הסדר האמור, אם עשיית הצדק מחייבת זאת, על-אף שלא נאמר דבר במפורש בעניין זה בסעיף 169 לחוק סדר הדין הפלילי.

כאשר הצדדים למשפט פלילי מסכמים בכתב, קבלת השלמות או הבהרות בעל-פה מתבקשת מאליה, שכן הצד שכנגד אינו יכול להתנגד או לתקן בזמן אמת, דברים שנכתבים בסיכומים {י' קדמי על סדר הדין בפלילים - הדין בראי הפסיקה, חלק שני (מהדורת תשס"ג-2003); ע"פ (ת"א) 71363/05 אריה בן ברנרד סילברמן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

הסדר הקבוע על-פי החוק {סעיף 169 לחוק סדר הדין הפלילי}, הוא כי התובע ישמיע סיכומיו ולאחר מכן הנאשם. עם-זאת, גם אם נפל פגם בכך שהתקבלו סיכומים נוספים מטעם התביעה לאחר סיכומי ההגנה, הרי שניתן לתקן פגם זה בכך שבית-המשפט יאפשר להגנה להגיב לסיכומים אלה ותינתן לה ההזדמנות לומר את המילה האחרונה {ע"פ (חי') 2468/07 לביא שרגא נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

מטרתו של ההליך המשפטי היא לעשות צדק בין הצדדים על יסוד בירור העניינים השנויים במחלוקת ביניהם, ויש לאפשר, ככל הניתן, תיקון פגמים דיונים המונעים בירור אמיתי של הסוגיה, כאשר הדבר אינו גורם עוול מהותי לצד השני (רע"א 7151/98 יצחק כץ נ' אביגדור יצחקי, פדאור 98(5), 97 (1998)}.