botox
הספריה המשפטית
ניהול ההליך הפלילי - דין ומהות

הפרקים שבספר:

הסמכות העניינית בהליך פלילי (סעיפים 40, 51 לחוק בתי-המשפט)

1. כללי
סעיפים 40, 51 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984, קובעים כדלקמן:

"40. הסמכות (תיקונים התשנ"ה (מס' 2), התשנ"ה (מס 3), התש"ס, התשמ"ד, התשס"ח, התש"ע (מס' 2))
בית-משפט מחוזי ידון באלה:
(1) כל עניין אזרחי או פלילי שאיננו בסמכותו של בית-משפט שלום; בתביעה שכנגד אזרחית מוסמך לדון בית-משפט מחוזי אף אם אותו עניין או אותה תביעה הם בסמכותו של בית-משפט שלום, ואם התביעה שכנגד היא באותו הנושא או נובעת מאותן נסיבות - אף אם העניין או התביעה הם בסמכות המחלקה הכלכלית לפי סעיף 42ה; ואולם -
(א) היתה התביעה שכנגד בסמכותו של בית-משפט לענייני משפחה, רשאי ביתה משפט להעביר את התביעות לבית-המשפט לענייני משפחה שבאזור שיפוטו היתה מוגשת התביעה שכנגד, יהיה שווייה אשר יהא, אם לדעתו הצדק והתועלת בהעברה עולים על הפגיעה בעניינו של אדם אחר שהוא צד לתובענה;
(ב) היתה התביעה שכנגד בסמכות המחלקה הכלכלית כאמור, רשאי בית-המשפט להעביר אליה את התביעות, אם ראה כי חלקו של העניין הכלכלי בתביעות הוא משמעותי;
(1א) עתירה מינהלית, ערעור מינהלי, תובענה מינהלית, עניין מינהלי ועניין אחר, לפי סעיף 5 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000;
(2) כל עניין שאיננו בסמכותו הייחודית של בית-דין אחר; בעניין הנתון לסמכותו המקבילה של בית-דין אחר, יהיה בית-המשפט המחוזי מוסמך לדון כל עוד אין אותו בית-דין דן בו ואם העניין אינו נתון בסמכותו של בית-משפט שלום;
(3) ערעורים על פסקי-דין ועל החלטות אחרות של בתי-משפט השלום;
(4) תביעה בענייני קניין רוחני, הכרוכה בתביעה בענייני קניין רוחני שהיא בסמכות בית-המשפט המחוזי לפי פסקה (1), אף אם סכום התביעה או שווי נושא התביעה אינו עולה על הסכום כאמור בסעיף 51(א)(2); בפסקה זו, "תביעה בענייני קניין רוחני" - תביעה אזרחית לפי אחד או יותר מהחוקים המפורטים להלן:
(א) חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007;
(ב) (נמחק);
(ג) פקודת הפטנטים והמדגמים;
(ד) חוק הגנת כינויי מקור וציונים גיאוגרפיים, התשכ"ה-1965;
(ה) חוק הפטנטים, התשכ"ז-1967;
(ו) פקודת סימני מסחר (נוסח חדש), התשל"ב-1972;
(ז) חוק זכות מטפחים של זני צמחים, התשל"ג-1973;
(ח) חוק זכויות מבצעים ומשדרים, התשמ"ד-1984;
(ט) חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999;
(5) עניין אזרחי לפי חוק החברות, התשנ"ט-1999, למעט תביעה אזרחית שבית-המשפט לענייני משפחה מוסמך לדון בה, עניין אזרחי לפי סעיפים 6, 7 ו- 353א לחוק האמור שיידון בבית-המשפט שלו הסמכות לדון בתובענה ועניין אזרחי לפי סעיפים 354(ב1)(5) ו- 359 לחוק האמור
(6) עניין כלכלי כמשמעותו בסעיף 42ב.

51. הסמכות (תיקונים התשמ"ה (מס' 2), מס' 3), התשמ"ו (מס' 2), התשנ"ב (מס' 2), התשנ"ד, התשנ"ה (מס' 3), התשס"א (מס' 3), התשס"ג (מס' 2), התשס"ח (מס 2), התש"ע (מס' 2))
(א) בית-משפט שלום ידון באלה:

(1) (א) עבירות שעונשן קנס בלבד או מאסר לתקופה שאינה עולה על שבע שנים; למעט עבירות שהן עניין כלכלי לפי סעיף 42ב(א)(8), למעט העבירות המנויות בחלק א' של התוספת השניה, שעונשן מאסר לתקופה של חמש שנים או יותר, אם החליט פרקליט מחוז להעמיד עליהן אדם לדין לפני בית-משפט מחוזי, למעט עבירה לפי חוק ההגבלים העסקיים, תשמ"ח-1988, ולמעט עבירה לפי סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003;
(ב) עבירות המנויות בחלק ב' לתוספת השניה, שעונשן מאסר לתקופה העולה על שבע שנים, ועבירות שהן עניין כלכלי לפי סעיף 42ב(א)(8), אם החליט פרקליט המדינה או פרקליט מחוז להעמיד עליהן אדם לדין לפני בית-משפט שלום, ובלבד שלא יוטל עונש מאסר לתקופה העולה על שבע שנים.
(2) תביעות אזרחיות - למעט תביעות הנוגעות למקרקעין - כשסכום התביעה או שווי הנושא אינו עולה על 2,500,000 שקלים חדשים ביום הגשת התובענה, והוא אף אם עלה הסכום או השווי לאחר מכן מחמת שערוך, הצמדה, ריבית, הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין;
(3א) (נמחקה);
(4) תביעה שכנגד לתביעה אזרחית שנושאן אחד או שהן נובעות מאותן הנסיבות, יהיה שוויו של נושא התביעה שכנגד אשר יהיה; היתה התביעה שכנגד עניין כלכלי כמשמעותו בסעיף 42ב, רשאי בית-המשפט להעביר את התביעות לבית-המשפט שהיה מוסמך לדון בתביעה שכנגד אם ראה כי חלקו של העניין הכלכלי בתביעות משמעותי;

(5) בענייני משפחה כמשמעותם בחוק בית-המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995, וזאת על אף האמור בפסקאות (2) ו- (3).
(א1) על-אף הוראות סעיף-קטן (א)(2) ו- (3), בית-משפט שלום לא ידון בעניין כלכלי כמשמעותו בסעיף 42ב, אלא בתביעה שכנגד לפי הוראת סעיף-קטן (א)(4) או אם הועבר אליו מבית-המשפט המחוזי לפי הוראות סעיף 42ב(א)(6) או (7); ואולם, בית-משפט שלום בשבתו כבית-משפט לתביעות קטנות מוסמך לדון בעניין כלכלי כמשמעותו בסעיף 42ב(א)(1)(ג), אם אותו עניין מצוי בסמכותו לפי הוראות חוק זה.
(ב) שר המשפטים, בהתייעצות עם נשיא בית-המשפט העליון ובאישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי בצו להגדיל את הסכום הנקוב בסעיף-קטן (א)(2); בצו כאמור ניתן לקבוע, לכלל בתי-המשפט או לבית-משפט מסויים, כי עניין שהגדלת סמכות כאמור הוסיפה לבית-משפט השלום ושהוגש לפני תחילתו של הצו לבית-משפט מחוזי יידון בבית-משפט השלום, ובלבד שטרם הוחל בו בשמיעת עדים.
(ג) בעניינים המפורטים בפסקה (5) בסעיף-קטן (א) ידון בית-משפט שהוסמך כאמור בחוק בית-המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה-1995."

2. סמכותו העניינית של בית-משפט השלום
על-פי סעיף 51 לחוק בתי-המשפט, לבתי-משפט השלום סמכות עניינית לדון בעבירות פליליות המסווגות כעוונות וכן בפשעים, בכפוף לתנאים מסויימים שפורטו באותה הוראה הנוגעים לסוגי פשעים ולאורך תקופת המאסר הקבועה לצידם בחוק.

לפיכך, תובעים משטרתיים מוסמכים לשמש תובעים בבתי-משפט השלום גם בעבירות המסווגות כפשעים, ככל שהן מצויות בסמכותה העניינית של אותה ערכאה על-פי סעיף 51 לחוק בתי-המשפט {בש"פ 7438/01ב כהן נ' מדינת ישראל, פ''ד נו(1), 345 (2001)}.

סעיף 51(א)(1) לחוק בתי-המשפט, הקובע את סמכות השיפוט הפלילית של בית-משפט שלום, תוקן בחוק בתי-המשפט (תיקון מס' 16), תשנ"ב- 1992 ולפני כן היתה סמכות זו מוגבלת לחטאים ולעוונות {ע"פ 866/95 אהרון סוסן נ' מדינת ישראל, פ''ד נ(1), 793 (1996)}.

ההוראה המגדירה את היקף סמכותו העניינית של בית-משפט השלום בעניינים פליליים, קבועה בסעיף סעיף 51(א) לחוק בתי-המשפט.

הוראה זו כוללת שני חלקים. בחלקה הראשון (סעיף 51(א)(1)(א) רישא), נקבע עיקרון כללי, המקנה לבית-משפט השלום סמכות לדון באותן עבירות אשר העונש שנקבע לצידן בחוק אינו עולה על שבע שנות מאסר.

אולם יובהר, כי עיקרון זה אינו כולל הגבלה כלשהי ביחס לעונש המקסימאלי אותו רשאי בית-משפט השלום להטיל. ההתמקדות היא בסוג העבירות בהן הוא רשאי לדון, ולא בגדר סמכות הענישה שניתנה לו {רע"פ 8316/05 מדינת ישראל נ' אילן סגל, פ"ד סב(1), 788 (2007))}.

העונש המוטל על נאשם נקבע לפי מהות העבירות בהן חטא ולא לפי מיהות הערכאה שבפניה נדון. מסקנה זו מתחייבת גם נוכח הכלל שנקבע בסעיף 35(א) לחוק העונשין, המתמקד אף הוא בטיבן של העבירות, והקובע כי "בית-המשפט שהרשיע אדם בשל עבירה, רשאי להטיל עליו כל עונש אשר אינו עולה על העונש שנקבע בדין לאותה עבירה".

לפיכך, בהרשיעו נאשם בשורה של עבירות רשאי בית-משפט השלום להטיל עליו את העונש המירבי הקבוע בגין כל אחת מן העבירות בהן הורשע, אף אם צירופן של תקופות המאסר עולה על שבע שנים.

התנאי היחיד לכך הוא כי בית-משפט השלום היה רשאי מלכתחילה לדון באותן עבירות, דהיינו שהעונש המירבי הקבוע בגין כל אחת מהן אינו עולה על שבע שנות מאסר, כמצוותו של סעיף 51(א)(1)(א) הנ"ל.

החריג לעיקרון הכללי בחוק באשר לסמכותו העניינית של בית-משפט השלום, מצוי בהוראת סעיף 51(א)(1)(ב) הנ"ל, המרחיב את סמכותו העניינית של בית-משפט השלום לדון גם בעבירות המצויות בחלק ב' לתוספת השניה של החוק, בין השאר, עבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים (נוסח משולב), תשל"ג-1973 ושהעונש המירבי בגינן עולה על שבע שנות מאסר, בנסיבות בהן פרקליט המדינה או פרקליט המחוז החליטו לקיים את המשפט בערכאה זו ולא בבית-המשפט המחוזי {בש"פ 10834/05 נתנאל שמייב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.

ברם, המחוקק התנה את סמכותו של בית-משפט השלום לדון בעבירות אלו בכך "שלא יוטל עונש מאסר לתקופה העולה על שבע שנים" {סעיף 51(א)(1)(ב) לחוק בתי-המשפט}.

ניסוח זה עשוי לעורר קושי כאשר התביעה מייחסת לנאשם מספר עבירות, וחלקן או כולן הן עבירות המצויות בחלק ב' לתוספת השניה לחוק.

סעיף החוק לא קובע במפורש כי בנסיבות אלה מגבלת שבע השנים היא "לגבי כל עבירה בנפרד", אולם, לא ניתן לפרש את הסעיף בדרך אחרת, הואיל ואת הוראת סעיף 51(א)(1)(ב) הנ"ל יש לקרוא כהמשכה הישיר של ההוראה הקבועה בחלק (א) של אותו סעיף, המתמקדת, בטיבן של העבירות בהן דן בית-משפט השלום, ולא קובעת רף עליון לעונש שבית-משפט השלום כבול בו {רע"פ 8316/05 מדינת ישראל נ' אילן סגל, פ"ד סב(1), 788 (2007)}.
עם-זאת, עבירת המנויות בחלק א' של התוספת השניה, שעונשן מאסר לתקופה של חמש שנים או יותר, אם החליט פרקליט מחוז להעמיד עליהן אדם לדין לפני בית-משפט מחוזי, למעט עבירה לפי חוק ההגבלים העסקיים, תשמ"ח-1988, ולמעט עבירה לפי סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003 יופעל החריג שבסעיף 51(א)(1)(א) לחוק בתי-המשפט, על-פיו פרקליט מחוז יכול להחליט להעמיד עליה אדם לדין לפני בית-משפט מחוזי {ת"פ (ב"ש) 35113-05-10‏ ‏מדינת ישראל נ' מוניר חלב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

3. סמכותו העניינית של בית-המשפט המחוזי
סעיף 40 לחוק בתי-המשפט, שעניינו בסמכותו העניינית של בית-המשפט המחוזי, מגדיר את סמכותו על דרך השיור, בקובעו כי הוא מוסמך לדון בכל עניין אזרחי או פלילי שאינו בסמכותו של בית-משפט שלום {רע"פ 8316/05 מדינת ישראל נ' אילן סגל, פ"ד סב(1), 788 (2007)}.

ואולם, הן בחוק סדר הדין הפלילי והן בחוק העונשין שזורות הוראות המסמכות גם בית-משפט מחוזי לדון נאשם, המואשם לפניו, בעבירות המצויות בסמכותו העניינית של בית-משפט שלום {ע"פ 866/95 אהרון סוסן נ' מדינת ישראל, פ''ד נ(1), 793 (1996)}.

כך למשל, סעיף 86 לחוק סדר הדין הפלילי, שעניינו צירוף אישומים, קובע כי, "מותר לצרף בכתב אישום אחד כמה אישומים אם הם מבוססים על אותן עובדות או על עובדות דומות או על סדרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשה אחת".
בצירוף אישומים כאמור מותר, על-אף כל דין אחר, לצרף לאישום בבית-משפט מחוזי גם אישום בעבירה שאינה פשע.

דהיינו, כי בנסיבות הנזכרות בסעיף 86 הנ"ל, מוסמך בית-משפט מחוזי לדון בעבירות המצויות בסמכותו העניינית של בית-משפט השלום, בלי תלות בסיווגה של העבירה כעבירת פשע דווקא.

הוראות סעיף 86 סיפא מרחיבה את גדר סמכותו של בית-המשפט המחוזי, מעבר לגבולותיה ה"שיוריים" אשר נקבעו בסעיף 40(1) לחוק בתי-המשפט. הטעם לכך שפרשה עובדתית אחת תתברר לפני בית-משפט אחד.

כמו גם סעיף 92(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, שעניינו תיקון כתב אישום בידי בית-משפט, הקובע כי בית-המשפט רשאי לתקן כתב אישום אף אם העבירה שלפי התיקון היא בגדר הסמכות של בית-משפט אחר או של הרכב אחר, ואם עשה כן יעביר את העניין לאותו בית-משפט או הרכב, אולם אם העבירה היא בסמכותו של בית-משפט בעל סמכות שיפוט מצומצמת יותר, רשאי בית-המשפט גם להמשיך לדון בה.

דוגמה נוספת המבטאת את סמכותו השיורית של בית-המשפט המחוזי, באה לידי ביטוי בסעיף 39(ב) לחוק העונשין, שעניינו הרשעת נאשם בעבירות נוספות שהוא מודה בביצוען, הקובע כי, בית-המשפט לא יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף זה אלא לגבי עבירות שהן בסמכותו הענינית ושהוא מוסמך לדון בהן בהרכב שבו הוא יושב, אולם בית-משפט מחוזי רשאי לעשות כן גם לגבי עוונות וחטאים.

ברם, אין לגזור עיקרון כללי שלפיו מוסמך בית-משפט מחוזי לדון בפלילים בכל עניין, אף שהוא מצוי בסמכותו של בית-משפט שלום, שהרי סמכות השיפוט הפלילית של בית-משפט מחוזי הינה שיורית ולא מקבילה {ע"פ 866/95 אהרון סוסן נ' מדינת ישראל, פ''ד נ(1), 793 (1996)}.

לא ניתן לפרש היתרים בסעיפים כאמור כהסמכה מכללא של בית-משפט מחוזי לדון בעבירות המצויות בסמכותו העניינית של בית-משפט שלום, כשמשמעות הסמכה מכללא כזאת היא שינוי הוראותיו של חוק בתי-המשפט, חרף הוראת סעיף 243 לחוק סדר הדין הפלילי.

הוראת סעיף 243 קובעת כי הוראות חוק סדר הדין הפלילי אינן גורעות מהוראות חוק בתי-המשפט, תשי"ז-1957, זולת אם נאמר כן במפורש.

סמכות באופן כללי, וסמכות פונקציונלית הנתונה לערכאה שיפוטית בפרט היא עניין מהותי ועקרוני, שאיננו יכול להיות נגזר משיקולי יעילות או מגישה עניינית ומעשית כזאת או אחרת. סמכות חייבת להיות מוקנית באופן מפורש וברור, ולא בדרך של גזירה שווה, היקש או כללי פרשנות אחרים {תפ"ח 207/95, 208 מדינת ישראל נ' עופר בן עמי הלדשטיין ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (1995)}.

סעיף 40(3) לחוק בתי-המשפט מסביר כי בית-משפט מחוזי ידון בערעורים על פסקי-דין ועל החלטות של בתי-משפט השלום.

ברם, כוונת המחוקק בתת-סעיף זה הינה לתאר את תפקידו הכללי של בית-המשפט המחוזי כערכאת ערעור על החלטות ופסקי-דין של בתי-משפט השלום. אין הדבר אומר שמוקנית לכל מתדיין זכות ערעור על כל החלטה ופסק-דין של בית-משפט השלום.

החוק הוא אשר קובע באילו מקרים ובאילו תנאים ימלא בית-המשפט המחוזי את תפקידו כערכאה ערעורית. זכות ערעור מותנית בהוראה מפורשת של הדין.

כך למשל, בניגוד להליכים אזרחיים, פרט לבית-משפט לתביעות קטנות, החלטת ביניים בתחום הפלילי, לבדה, אינה מקימה זכות ערעור ואף לא זכות להגיש בקשה למתן רשות ערעור {ע"פ (ב"ש) 7345/05 אלישר גולמוב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

4. ההשלכות של העדר סמכות עניינית על תוצאות המשפט בהליך הפלילי
החוק מורה כי טענה בדבר העדר סמכות עניינית ניתן להעלות בכל שלב של ההליך, לרבות בערעור, וזאת להבדיל מטענות מקדמיות אחרות {סעיף 151 לחוק סדר הדין הפלילי; ע"פ 5937/12 ערן טובול נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

לא כל פגם בהליך הפלילי גורר אחריו בטלות של פסק-הדין, אלא רק פגם העולה כדי עיוות דין לנאשם.

סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע כי בית-המשפט רשאי לדחות ערעור אף אם קיבל טענה שנטענה, אם היה סבור כי לא נגרם עיוות דין, מבטא את התפישה כי הפגמים שיכול וייפלו בהליך פלילי, אין דינו של האחד כדינו של האחר {ע"פ 1523/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

משקלו של הפגם והשלכותיו צריך שייקבעו על-פי בחינה מהותית של טיב הפגם והמשמעויות שנודעו לו בהליך.

תמציתו של המבחן הקבוע בסעיף 215 הנ"ל היא בשאלה אם קם חשש סביר לכך שהפגם פגע בזכויות הנאשם והשפיע על שיקול-הדעת השיפוטי, באופן שיש בו להגדיל את הסבירות להרשעת שווא.

דהיינו, מדובר במבחן הסתברותי הבוחן את היחס שבין הפגם לבין אפשרות שינוי תוצאת המשפט {ע"פ 5889/01 נחום נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.

החלת סעיף 215 גם על פגמים שבסמכות עניינית אינה מובנת מאליה, שכן בעבר נהגה התפישה שלפיה קיימת משוואה בין חוסר סמכות לבטלות מוחלטת.

היינו, מקום שחרגה הרשות המינהלית מסמכותה, ראו את החלטתה כבטלה בהכרח.

כיום חלה דוקטורינת הבטלות היחסית, לפיה פגם משפטי שנפל בהחלטת הרשות המינהלית, אין משמעותו המיידית והמתחייבת בטלות.

בהתאם לדוקטרינת הבטלות היחסית יש לבחון את מהות הפגם על רקע נסיבות העניין, כאשר הסעד שייבחר, הנפקות שתינתן לפגם זה, צריך לתאום את מכלול נסיבות העניין {בג"צ 2911/94 באקי נ' מנכ"ל משרד הפנים, פ"ד מח(5), 291 (1994); רע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד נה(4), 673 (2001)}.

תפישה זו מבחינה, בין הפגם לבין תוצאותיו, בין סיווג הפגם לבין הקביעה מהו הסעד שיש להושיט לנפגע ממנו {בג"צ 10455/02 אמיר נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד נז(2), 729 (2003); רע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3), 637 (2000)}.

יש צורך בזהירות בנקיטה בדוקטורינת הבטלות היחסית, בעיקר בהליך הפלילי בו יש לשמור ולכבד ביתר-שאת את זכויות הנאשם, על-מנת לא לפגוע בזכויותיו להליך הוגן ולמנוע עיוות דין {ע"פ 5937/12 ערן טובול נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.