botox
הספריה המשפטית
ניהול ההליך הפלילי - דין ומהות

הפרקים שבספר:

אי-התייצבות בעל דין בערעור (סעיפים 208, 208א לחוק)

1. תוצאות אי-התייצבות לערעור
סעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, קובע כדלקמן:

"208. דיון בפני בעלי הדין (תיקון התשמ"ז מס' 2))
הדיון בערעור יהיה בפני בעלי הדין; אולם אם הוזמן בעל דין ולא התייצב, רשאי בית-המשפט לדון בערעור לא בפניו, או, אם המערער הוא שלא התייצב - לדחות את הערעור מטעם זה בלבד."

בהתאם להוראת סעיף 208 הנ"ל, בערעור בהליך פלילי, על בית-המשפט לקיים דיון במעמד שני הצדדים, אלא אם הוזמן בעל דין ולא התייצב.

העיקרון המנחה בהליכים פליליים הוא כי דיון יתקיים בנוכחות הנאשם. נוכחות זו דרושה לשם קיומו התקין של המשפט כמו גם לשם מראית פני הצדק והבטחת אמון הציבור בהגינות ההליך הפלילי {סעיפים 126 ו- 159 לחוק סדר הדין הפלילי; בג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 769 (1996); ע"פ 10736/04 כהן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006); בש"פ 2043/05 מדינת ישראל נ' זאבי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.

זהו הבסיס לרישא של סעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי, כי "הדיון בערעור יהיה בפני בעלי הדין, אולם אם הוזמן בעל דין ולא התייצב, רשאי בית-המשפט לדון בערעור לא בפניו".

חלקה השני של ההוראה שבסעיף 208 קובע כי אם המערער הוא שלא התייצב, רשאי בית-המשפט לדחות את הערעור מטעם זה בלבד.

דהיינו, מערער, אשר זומן כדין אך לא התייצב לדיון בערעורו, נתפש כמי שזנח את הערעור וויתר על בירורו לגופו ומטעם זה דין ערעור להידחות {ע"פ 1465/91 אדירים חברה לבניין ועבודות נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1992); ע"פ 639/84 דגני נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2), 1, 3 (1986)}.

עם-זאת, הכיר המחוקק בכך שייתכנו נסיבות בהן יהיה נכון להשיב את הערעור על כנו, ואת העילות והתנאים לכך פירט בהוראה הקבועה בסעיף 208א לחוק {ע"פ 1903/99 אהרון חסין נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

בהסתמך על לשון הסעיף, שהוא מתייחס אך לדיון בערעור לגופו, ואילו באשר כאשר מערער הוזמן לדיון ולא התייצב, מכוח סמכותו של בית-המשפט, על-פי סעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי, לדחות את הערעור בשל חוסר התייצבות.

כך למשל, אסיר אשר לא מגיע למשפטו משום שסרב ולא משום מחדל של בית הסוהר, בית-המשפט ידחה את ערעורו בהתאם להוראת סעיף 208 הנ"ל {ע"פ 7215/10 גמיל רג'בי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

ברם, מערער רשאי להגיש בקשה לביטול פסק-הדין, אם היתה סיבה מוצדקת לאי-התייצבותו. בית-המשפט יפסוק בהתאם לנסיבות העניין.

יודגש, כי אף במקרה בו נדחה ערעור בבית-המשפט מחמת אי-התייצבות ההלכה החלה היא כי רשות ערעור על פסק-דין ב"גלגול שלישי" תינתן אך באותם מקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים לדיון.

בקשת רשות לערער על פסק-דין שדחה את הערעור עקב אי-התייצבות המבקש לפי סעיפים 208-208א לחוק סדר הדין הפלילי אינה מקימה שאלה מעין זו {רע"פ 6016/06 קובן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

יהיו מקרים חריגים ביותר בהם יהיה מקום לאפשר למבקש לערער ב"גלגול שלישי", וזאת כאשר נוצרת תחושה כי דחיית הערעור מטעמי פרוצידורה תגרום למבקש עיוות דין ממשי או שיש בה כדי לפגוע בעיקרון הצדק לאור תוצאותיה הקשות ועל רקע הטעמים שבעטים נדחה {רע"פ 2016/11 יעקב קדוש נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); רע"פ 6016/06 קובן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

עוד יובהר, כי גם עצם שליחת בקשה לדחיית דיון אין כדי להצדיק אי-התייצבות.

הפעלת זכות הערעור חייבת להיעשות במסגרת הדין. נאשם אינו זכאי לדרוש את עזרתו של השיפוט, אלא-אם-כן יש לו הסבר מניח את הדעת לאי-התייצבותו.

המבקש ליישם את זכות הערעור הנתונה לו צריך להיות מוכן ומזומן לקיים את הליכי הערעור על תוצאותיהם. מקובל לנסח עקרון זה במונחים של זניחה, ויתור או הבעת רצון של הנאשם שלא להמשיך בערעורו {ע"פ 639/84, 599/80 דגני נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2), 1 (1986)}.

2. ביטול החלטה לדחות את הערעור בהעדר התייצבות
סעיף 208א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, קובע כדלקמן:

"208א. ביטול דחיית הערעור (תיקונים: התשמ"ז (מס' 2), התשנ"ה (מס' 2)).
(א) נדחה ערעורו של נאשם בשל אי-התייצבותו יבטל בית-המשפט את ההחלטה על דחיית הערעור וישמע את הערעור אם נוכח, על-פי בקשת המערער, כי היתה סיבה מוצדקת לאי-התייצבות המערער או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.
(ב) בקשה לפי סעיף זה תוגש תוך חמישה-עשר ימים מיום שהחלטת הדחיה הודעה למערער או תוך מועד מאוחר יותר שהסכים לו בית-המשפט."

סעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי מקנה לבית-המשפט שיקול-דעת כיצד לנהוג בערעור, שעה שהמערער לא התייצב לדיון {רע"פ 2449/07 יעקב עפרוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

עם-זאת, הסמיך המחוקק את בית-המשפט לבטל את ההחלטה בדבר דחיית הערעור לאחר ששוכנע כי היתה סיבה מוצדקת לאי-הופעת המערער לדיון (סעיף 208א לחוק סדר הדין הפלילי).

משמעות הדבר היא, כי הסבריו של מבקש לאי-התייצבותו אמורים להניח את דעתו של בית-המשפט ואם לא כן, בדין רשאי בית-המשפט לדחות את ערעורו.

מהותו של סעיף 130 לחוק סדר הדין הפלילי עוסק בעניינו של נאשם, שלא התייצב לדיון והורשע בהעדרו, ושל סעיף 208א, היא דומה.

הדרישה לקיומה של סיבה מוצדקת לאי-ההתייצבות לדיון מבטאת איזון בין אינטרסים שונים.

מחד, ניצב האינטרס של היחיד ושל הכלל, שאשמתו של אדם תתברר לגופה בנוכחותו. מנגד, מצוי האינטרס הציבורי שזמנו של בית-המשפט לא יושחת לריק, ושלהליך המשפטי יהא סוף {ע"פ 1632/95 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5), 534, 549 (1996)}.

עיקרון זה של סופיות הדיון קובע, כי שיטת המשפט מבקשת ליתן לכל נאשם את יומו בפני בית-המשפט, אולם כדי לקיים תכלית זו יש למנוע הכבדה שלא לצורך על בתי-המשפט, ולפיכך לא יוכל בעל דין להביא את עניינו לבירור פעם אחר פעם {בג"צ 4842/06 פלוני נ' שר הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); ע"פ 7853/05 רחמיאן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

לפיכך, אין להשלים עם התנהגות של בעל דין, המביאה לבזבוז זמן שיפוטי. אם הוזמן מערער כדין ולא התייצב, לא יוכל הוא להלין אלא על עצמו {ר"ע 418/85 רוקינשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3), 279, (1985); רע"פ 5377/03 וג'די נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2003); רע"פ 1773/04 אלעוברה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)}.

מנגד, מקום בו קיים טעם ממשי לאי-ההופעה לדיון, עשוי הדבר להצדיק את ביטולו של פסק-הדין אשר דחה את הערעור, תוך מתן הזדמנות נוספת למערער לפרוש את הגנתו בפני בית-המשפט {רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2003)}.

אולם, בשונה מסעיף 130 לחוק סדר הדין הפלילי, סעיף 208א הנ"ל עוסק באי-התייצבותו של אדם שהורשע לדיון בערכאת הערעור.

משמעות הדברים היא, כי עוד קודם לכן היה לו יומו בערכאה הדיונית, בפניה זכה לפרוש את הגנתו. לפיכך, משקלו של אינטרס סופיות הדיון הוא מלכתחילה גדול יותר {ע"פ 1903/99 אהרון חסין נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

בהקשר לסוגית פרשנותו של סעיף 208א לעיל, יונק המונח עיוות דין את תכליתו ממטרתו היסודית של ההליך הפלילי: חשיפת האמת והכרעה בשאלה של חפות או אשמה {ע"פ 639/79 אפללו נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3), 561, 575 (1980)}.

הרשעתו של אדם חף מפשע חותרת תחת יסודותיו של ההליך, ובנוסף היא פוגעת באמון הציבורי במערכות אכיפת החוק {בג"צ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006); ע"פ 951/80 קניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3), 505 (1981)}.

להגשמת מטרותיו רותם ההליך הפלילי, בין היתר, את סדרי הדין. לפיכך, משקבע המחוקק הוראה מיוחדת המסמיכה את בית-המשפט לדחות ערעור מחמת אי-התייצבות המערער, הרי שפסק-דין הדו"חה את הערעור על-אף שלא נדון לגופו, הנו סופי {ע"פ 639/84 ארנון דגני נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2), 1 (1986)}.

אולם, יש ועמידה פורמלית על סדר כללים בעניין מיוחד יהיה בה כדי לגרום לעיוות דין. בנסיבות אלה יש לשאוף לכך כי הכללים עצמם יתנו לבית-המשפט סמכות ושיקול-דעת לעשות צדק {ע"פ 951/80 קניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3), 505, 516 (1981)}.

המסלול הקבוע בסעיף 208א לחוק מאפשר גמישות בסדר הדין הרגיל. הוראתו, המקנה סמכות לבית-המשפט להחיות הליך ערעור שנדחה, נועדה לאפשר תיקונה של הרשעת-שווא.

במצב בו נדחה ערעור מבלי שנדון לגופו, לא התקיימה בחינה נוספת של ההכרעה השיפוטית. בחינה כזו מטרתה לאפשר בקרה על הכרעתה של הערכאה הראשונה ובכך לתרום לחשיפת האמת ולעשיית דין צדק {בג"צ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל, פ"ד מב(1), 353, 374 (1988)}.

אולם יודגש, כי נוכח עקרון סופיות הדיון, חידוש הדיון בערעור לגופו לא יוכל להיעשות כדבר שבשגרה. אל מולו יש לבחון, על יסוד החומר שהונח בפני הערכאה הראשונה, אם קיים חשש ממשי להרשעתו של חף מפשע.
נדרשת הוכחתה של תשתית איתנה בדבר קיומו של חשש מעין זה, בטרם יעדיף בית-המשפט שיקולי צדק וחשיפת אמת על פני השיקול בדבר סופיות הדיון {מ"ח 26/03 דותן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2003)}.

מכאן, שמקום בו התשתית הראיתית שלחובתו של אדם היא מוצקה ועומדת על שתי רגליה, קשה יהיה לטעון כי נגרם לו עיוות דין.

כמו-כן, יובהר, כי המשקל אשר יש ליתן לכל אחד מהאינטרסים כאמור, ישתנה על-פי נסיבותיו של כל מקרה, ובכללן מהות העניין הנדון, חומרת העבירה בה הורשע המבקש והעונש שנגזר לו, מידת ה"אשם הדיוני" המוטל עליו בשל אי-התייצבותו וסיכויי הערעור, אם יחודש הדיון בו, להתקבל {ע"פ 1903/99 אהרון חסין נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

ארכה להגשת בקשה מכוח סעיף 208א לחוק תינתן בהתקיים טעם ממשי לאיחור, המניח את הדעת על-פי נסיבותיו של כל מקרה או כשקיים חשש ממשי לקיומו של עיוות דין {בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

תנאי מוקדם לביטולו של פסק-הדין בערעור הוא, שהעותר יגיש את בקשתו בתוך חמישה-עשר ימים מיום שהודע לו על דחיית ערעורו. עם-זאת, בית-המשפט הוסמך להאריך תקופה זו.

אף כי בהליכים פליליים הנטיה היא להקל בשאלת המועדים, ולאפשר למי שהורשע למצות את הליכי הערעור בעניינו {ע"פ 2112/03 ברזילי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2003)}.
יובהר, כי אין משמעות הדבר כי בקשות כאמור שלא הוגשו במועדן, יתקבלו על דרך הכלל. מתפקידו של בית-המשפט להציב גבול להימשכות ההליכים, בשל האינטרס הציבורי בהגברת הוודאות המשפטית ובשל קשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור שהוגש באיחור {ע"פ 1903/99 אהרון חסין נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

3. פסק-דין או החלטה אחרת
סעיף 208א לחוק סדר הדין הפלילי עוסק בביטול דחיית הערעור וקובע כי, "נדחה ערעורו של נאשם בשל אי-התייצבותו יבטל בית-המשפט את ההחלטה על דחיית הערעור וישמע את הערעור אם נוכח, על-פי בקשת המערער, כי היתה סיבה מוצדקת לאי-התייצבות המערער או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין".

ההבחנה בין פסק-דין לבין החלטה אחרת, הן בהליך אזרחי, הן בהליך פלילי נעוצה בכך, כי ראשית, יש לבחון האם הכרעתו של בית-המשפט סיימה את בירור המחלוקת הכוללת שבין הצדדים והאם הכריע בית-המשפט באופן סופי ביחס לסעדים שנתבקשו במסגרת התובענה {רע"פ 6016/06 חיים קובן נ' מדינת ישראל מע"מ ת"א נדונה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

סיום הדיון בתיק עם מתן ההחלטה יהווה שיקול מרכזי התומך בסיווגה כ"פסק-דין" {בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1), 670 (1991); ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי, פ"ד מז(1), 152 (1993)}.

עוד יש לבחון את תוכנה ונושאה של ההחלטה. בקשה שנושאה טפל לנושא המחלוקת העיקרית תסווג במרבית המקרים כ"החלטה אחרת".
יובהר, כי שלב זה של ההבחנה בין "פסק-דין" ל"החלטה אחרת" רלוונטי בעיקר להחלטות שניתנו לאחר מתן פסק-דין {ד"ר יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), 768; ע"פ 2525/05 זיינלוב נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 2585 (2005)}.

הבחנה זו טומנת בחובה משמעות רבה בשלב הערעור. זכות ערעור נולדת אך מכוח הוראת מפורשת שבחוק ובהעדרה אין היא זכות קנויה הניתנת לבעל דין באופן אוטומטי {ע"פ 522/69 אוחנה נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1), 400 (1970); בג"צ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל לאזור יו"ש, פ"ד מב(1), 353 (1988)}.

סעיף 41 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984, קובע כדלקמן:

"41. ערעור (תיקונים: התשס"ח (מס' 2), התש"ע (מס' 2))
(א) פסק-דין של בית-משפט מחוזי בערכאה ראשונה ניתן לערעור לפני בית-המשפט העליון.
(ב) החלטה אחרת של בית-משפט מחוזי בעניין אזרחי, ופסק-דין של בית-משפט מחוזי בערעור, ניתנים לערעור לפני בית-המשפט העליון, אם ניתנה רשות לכך מאת נשיא בית-המשפט העליון או מאת שופט אחר של בית-המשפט העליון שנשיאו קבע לכך, או מאת בית-המשפט העליון, ובפסק-דין - גם אם ניתנה רשות לכך בגוף פסק-הדין..."

סעיף 52 לחוק בתי-המשפט, קובע כדלקמן:

"52. ערעור (תיקונים: התשס"ח (מס' 2), התש"ע (מס' 2))
(א) פסק-דין של בית-משפט שלום ניתן לערעור לפני בית-משפט מחוזי.
(ב) החלטה אחרת של בית-משפט שלום בעניין אזרחי ניתנת לערעור לפני בית-משפט מחוזי, אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית-המשפט המחוזי."

סיווג ההחלטה כ"פסק-דין" מקנה לבעלי הדין זכות ערעור לערכאה גבוהה יותר, בכפוף לכך שהערעור נשמע לראשונה, בעוד שסיווגה כ"החלטה אחרת" מעניק לצד הנפגע אפשרות לערער רק בהינתן רשות.

בעניינים פליליים נושאת ההבחנה משמעות רבה אף יותר לאור העובדה שזכות הערעור בפלילים קיימת לפי סעיף 41 לחוק בתי-המשפט, רק על החלטות המסווגות כ"פסק-דין" ולא על כאלה המסווגות כ"החלטה אחרת".

אלא אם קיימת בדין הוראה מיוחדת המעניקה את הזכות, כמו זו שבסעיף 147 לחוק סדר הדין הפלילי הדנה בערעור על החלטה בטענת פסלות שופט, וזו שבסעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי הדנה בערר על החלטה בעניין עיון בחומר חקירה {רע"פ 6016/06 חיים קובן נ' מדינת ישראל מע"מ ת"א, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

המבקש לערער על החלטות ביניים שניתנו במסגרתו של הליך פלילי רשאי לעשות כן במסגרת ערעור על פסק-הדין שניתן בהליך העיקרי, בין אם בזכות, אם מדובר בערעור ראשון, ובין אם ברשות אם מדובר בבקשה ליתן רשות לערער בפני ערכאת ערעור שניה {ע"פ 371/83 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(4), 303 (1983)}.

הטעם העומד ביסודו של הכלל הוא הרצון לרכז את העניינים הנידונים במסגרת התיק הפלילי לכדי מסלול אחד, שבבסיסו עומד החשש מפני פיצול הליכים בלתי-נסבל, התמשכות הליכים, סרבול והארכת הדיונים וכן עינוי דין נוסף לנאשם בפלילים.

בעבר, דינן של החלטות שניתנו על-ידי בית-המשפט לאחר שכבר ניתן פסק-דין בהליך העיקרי, או שניתנו על-ידי ערכאת הערעור בטרם דנה בהליך גופו, הן בתיקים אזרחיים, הן בתיקים פליליים, היה "החלטה אחרת".

סיווגן של ההחלטות כ"החלטה אחרת" נעשה חרף העובדה שבחלק מן המקרים היה בהחלטות אלה כדי להביא את הדיון בתיק כולו לסיומו {רע"פ 6016/06 חיים קובן נ' מדינת ישראל מע"מ ת"א, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

כיום, החלטה בבקשה להארכת מועד בתיקים פליליים יש לסווג כ"פסק-דין" על-מנת לאפשר לצד הנפגע ממנה לערער על ההחלטה שחסמה את המשך בירור טענותיו לגופו של עניין {רע"פ 8274/99 מוסא חילף נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1), 433 (2000)}.

ברם, בהליכים אזרחיים, שבהם ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על החלטות ביניים, נותר סיווגה של החלטה בעניין הארכת מועד כ"החלטה אחרת" (ראו למשל: רע"א 1141/04 בוזגלו נ' משמר הירדן - כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, תק-על 2004(2), 1491 (2004)}.

העדר זכות לערער על החלטה שניתנה עובר לקיום דיון בערעור או שניתנה לאחר שניתן זה מכבר פסק-דין בערעור, תותיר את בעל הדין בלא אפשרות להשיג על החלטה שניתנה בעניינו, אף שהבקשה שהביאה להחלטה נידונה רק בפני ערכאה אחת.
בסיווגה של החלטה במקרים שכאלה כ"החלטה אחרת" לא יהיה כדי להגשים את התכלית בדבר ריכוז הדיון בכל הסוגיות בהליך אחד, משממילא לא מתקיים כל דיון בתיק לאחר ההחלטה.

דרך אחת להתמודד עם קושי זה היא סיווג ההחלטה כ"פסק-דין", על-אף שלצד מאפייניה ככזו יש בה גם מאפיינים של "החלטה אחרת", ובראשם הנושא שבו היא עוסקת וחשיבותו במארג הכללי של התיק {רע"פ 6016/06 חיים קובן נ' מדינת ישראל מע"מ ת"א נדונה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

דרך שניה להתמודד עם קושי זה, הרלוונטית לאותן החלטות הניתנות לאחר מתן פסק-דין, היא התייחסות אל ההחלטה כאל חלק מפסק-הדין, כך שההחלטה המאוחרת "נבלעת" בתוכו ונתונה לערעור ככל רכיב מרכיביו של פסק-הדין במסגרת הערעור על פסק-הדין כולו {י' קדמי על סדר הדין בפלילים (2003), 1331-1325}.