עובדות מוסכמות והסכמה על קבילות ראיות והצגת מסמכים (סעיף 144 לחוק)

1. מבוא
סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, קובע כדלהלן:

"144. הסכמה בדבר עובדות וראיות
לאחר תחילת המשפט ובכל שלב של הדיון, רשאי בית-המשפט - אם הנאשם מיוצג על-ידי סניגור - לזמן את הנאשם וסניגורו ואת התובע כדי לברר הסכמתם לשאלות שבעובדה ולקבילות מסמכים ומוצגים, לרבות הגשתם לא באמצעות עדים."

על הוראת סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי, יכולים צדדים למשפט פלילי להודיע בכל עת על הסכמות בעניינים שבעובדה.

הסכמת הצדדים בפני בית-המשפט לאחר שכלל העובדות הרלוונטיות לגבי ראיה המוסכמת היו ידועות וגלויות בפניהם, והם אכן היו רשאים להסכים כך הינה סופית ולא ניתן לחזור ממנה {ע"פ 4532/00 מדינת ישראל נ' לוי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2001); דנ"פ 4971/02 זגורי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4), 583 (2004)}.

במצב דברים זה ובהעדרן של נסיבות חדשות מאז ניתנה ההסכמה, אין הצדקה להתיר לצדדים לחזור מהסכמתם בשלב מאוחר של ההליך.

כאשר רשימת עדי התביעה מעלה, כי חלק לא מבוטל הם עדים "טכניים", או עדים שיש אפשרות סבירה שתושגנה הבנות שתייתרנה את עדותם, רצוי לקיים דיון לפי סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי.

לאחר שהושלמה העברת חומרי החקירה לעיון ההגנה, יש לשקול קיום דיון כאמור, במטרה לצמצם את היקף שמיעת הראיות, ולהגיע להבנות דיוניות ועובדתיות אחרות.

הקדשת זמן שיפוטי ממשי לדיון מסוג זה, וניהולו בדרך הראויה, עשויים לחסוך זמן רב בשלב שמיעת ההוכחות {בש"פ 2889/12 מדינת ישראל נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

בתיקים מורכבים מרובי ראיות, התפתחה פרקטיקה, לרוב בהסכמה, של הגשת חומר ראייתי רב וניכר בגדרו של הליך מקדמי לפי סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי.

החומר הראייתי כאמור, כולל: הקלטות, תמלילים, הודעות נאשמים, זכרונות דברים של שוטרים ואף הודעות של עדים, בין כתחליף לעדות ובין בכפוף לחקירה נגדית {רע"פ 6831/09 פואד טורשאן נ' מדינת ישראל, תק-על 2011(3), 1033 (2011); ע"פ 8220/02 יריב ברוכים נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(5), 724 (2004)}.

יודגש, כי סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי, מאפשר לבית-המשפט לברר את הסכמתם של הצדדים לשאלות שבעובדה ולקבילות מסמכים ומוצגים, והאפשרות להגשתם שלא באמצעות עדים.

ברם, לשון סעיף 144 לחוק אינה מעניקה בידי בית-המשפט סמכות לכפות על ההגנה להגיש מוצגים בהסכמה, לקבל תיק מוצגים או לקבל קיומן של עובדות מסויימות, ובהעדר הסכמה מצידם, אין לו לבית-המשפט אלא לכבד עמדה זו. {בג"צ 3209/06 סמיר שורפי נ' בית-משפט מחוזי בתל אביב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

כאשר העובדות המהוות בסיס לאישום מפורטות בכתב האישום ואילו הראיות המבססות עובדות אלה, לשיטת התביעה, מוצגות בפני בית-המשפט, כאשר למשל, דו"ח או מסמך עליהם מעיד שוטר מוצג במקום שיעיד על תכנו והוא עומד לחקירה נגדית, בהתאם לשיקול-דעתו של הסניגור, לא ניתן לומר כי זכותם של נאשמים ביחס לראיות אלה נפגעת {בג"צ 3209/06 סמיר שורפי נ' בית-משפט מחוזי בתל אביב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

מטרתו של סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי, היא אמנם לייעל הליכים בתיק, אך יש בה גם כדי להבטיח את זכויות הנאשמים.

נאשם זכאי שלא להיות נתון במצב מתמשך של עינוי דין. זכות זו זכות מהותית היא, וניהול יעיל ומהיר של ההליכים תורם להגשמתה {ע"פ 1523/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

גם הוראת סעיף 167 לחוק סדר הדין הפלילי, קובעת, כי בית-המשפט רשאי, לאחר תום שמיעת הראיות, לקבל ראיות נוספות, בין מטעם הצדדים ובין מיוזמתו.

יובהר, כי ניתן לעשות שימוש בסעיף האמור גם לאחר הסיכומים, כאשר, למשל, ישנה הסכמה מוקדמת להגשת מסמכים ללא חקירה נגדית, וכן אף אם ההימנעות מהגשת הראיה במועד נבעה מטעות או שגגה של התביעה, ובלבד שההיענות לבקשה לא תפגע ביכולתו של הנאשם להתגונן כראוי {תפ"ח (יר') 555/08 מדינת ישראל נ' מוחמד חליל עדנאן אבו סנינה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

2. הגשת ראיות שהן בבחינת עדות שמיעה בהסכמה
מימצאים שעל-פיהם מושתתת הרשעת נאשם הינם על-פי עדות שמיעה, ומסקנות המביאות להרשעה והן בבחינת חוות-דעת, אינם בגדר ראיה {דנ"פ 3391/95 בן-ארי נ' מדינת ישראל, פ''ד נא(2), 377 (1997)}.

ברם, ראיות, על-אף כי מהוות לעיתים, כולן או חלקן עדות שמיעה, משהוגשו בהסכמה הריהן מהוות חלק מהראיות אשר בפני בית-המשפט, ועל בית-המשפט לתת להן את משקלן הראוי.

אפילו ראיה שנתקבלה המהווה עדות שמיעה, אם נתקבלה ללא התנגדות, לא כל שכן אם נתקבלה בהסכמה מפורשת, הריהי ראיה קבילה. בפרט כאשר הגשתם של מסמכים כראיה יכולה היתה להיעשות על-פי הוראתו המפורשת של סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי {ע"פ 6251/94 סימון בן-ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3), 45 (1995)}.
3. גישור במסגרת סעיף 144 לחוק
הליך הגישור מוסדר בסעיף 79ד וכן סעיף 109 לחוק בתי-המשפט שמכוחם הותקנו גם תקנות בתי-המשפט (גישור), התשנ"ג-1993 (להלן: "תקנות הגישור").

הליך הגישור שימש בתחילת דרכו, רק את המישור האזרחי, אולם בשנים האחרונות משמש גם את ההליך הפלילי והוא תופס נפח הולך וגדל גם בתחום זה.

בהעדרן של תקנות ספציפית של הגישור הפלילי היתה הדעה המקובלת עד היום כי ניתן לערוך גישור זה מכוח סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי, שעניינו, הסכמה דיונית בדבר עובדות וראיות.

בתאריך 18.07.06, התקבל תיקון 48 לחוק סדר הדין הפלילי, אשר נכנס לתוקף ביום י"א בטבת התשס"ז (1 בינואר 2007). התיקון מתבטא, בין היתר, בהוספת סעיף 143א {ע"פ 6508/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

לאור סעיף 143א לחוק סדר הדין הפלילי, רשאי בית-המשפט לברר כל טענה במסגרת דיון מקדמי בכפוף לסייגים האמורים בסעיף זה כאמור.

עוד על-פי סעיף 143א(ו) לחוק סדר הדין הפלילי, פרוטוקול הדיון המקדמי (בגדרו נערך הגישור) לא יעבור לעיון השופט אשר ימשיך לדון בכתב האישום וכי לא ישמש ראיה בכל הליך משפטי אחר, אלא בהסכמת בעלי הדין {ע"פ 723/10 מוטי קסטל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.
הליך הגישור תלוי בכך שדברים שנאמרים במהלכו לא יובאו לידיעת בית-המשפט שדן בסופו-של-יום בתיק שמדובר בו, בהנחה שהליך הגישור לא הניב תוצאות ואין לחרוג מכך. עיקרון בסיסי זה נכון הן במישור האזרחי והן במישור הפלילי {ע"פ 6508/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

לרוב, יהא הדבר לטובת הנאשם, שהרי הדעת נותנת שיתכן מאוד, כי בהליך הגישור הביע הנאשם נכונות להודיה מסויימת, אך אולי לא ראתה התביעה בכך די, והגישור לא צלח.

הליך הגישור יאבד את מטרתו, אם צדדים ידעו כי דברים המוחלפים במהלכו, יכולים לעמוד להם כנגדם בשלב מאוחר יותר. כך למשל, אם יהיה צורך לנהל הוכחות הואיל והליך הגישור לא צלח, יוכל הנאשם לכפור באישומים, מבלי שיחשוש כי הליך הגישור יכול להזיק לו לניהול הגנתו במשפט {ע"פ 6508/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

4. קבלת אמרות עד בלא שצד היה מיוצג
הוראת סעיף 11 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, קובעת כדלקמן:

"11. הוכחת אמרה של נאשם (תיקון התש"ם)
אמרתו של נאשם מותר להוכיח בעדותו של אדם ששמע אותה; נרשמה האמרה בכתב והנאשם חתם עליה או קיים אותה באופן אחר, מותר להוכיחה בעדות על-כך ממי שהיה נוכח באותו מעמד. אמרה שנרשמה כאמור מותר להוכיחה אף בתצהיר בכתב של מי שהיה נוכח באותו מעמד, אם הנאשם מיוצג וסניגורו הסכים לכך או - כאשר האמרה נוגעת לאישום בעוון או בחטא - אם הנאשם, במענה לשאלת בית-המשפט ולאחר שבית-המשפט הסביר לו את זכותו לחקור את נותן התצהיר, אישר שקרא את האמרה או שהיא הוקראה לו, אינו כופר בכך שהאמרה היא אמרתו וויתר על חקירת מקבל האמרה."

על-פי סעיף 11 הנ"ל, ניתן לקבל כראיה עדות על-פה על אודות תוכן דבריו של נאשם מחוץ לכותלי בית-המשפט כחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה {ע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל, פ''ד נו(3), 529 (2002)}.

תכליתה של ההוראה כאמור לעיל, היא להטיל חובה על בית-המשפט לדאוג לכך שהנאשם לא יכשל במשפטו מחמת אי-ידיעתן של הליכות המשפט ושל זכויותיו המוקונות לו כחוק להגנתו. באם קיים ספק ממשי בהבנת הנאשם זכות זו, ייפסל הדיון {ע"פ 227/56 כטיב עבד-אללה נ' היועמ"ש, פ"ד יא(1), 337 (1957)}.

בית-משפט יכול אמנם לקבל אמרות של נאשם שלא באמצעות עדים שגבו אותן וזאת לאור הוראת סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי, משמעות הדבר, כי יוכל לקבל אמרה כאמור בהסכמת הצדדים, אך הוא יהא מנוע לעשות כן כאשר הצד לא היה מיוצג בהליך על-ידי עורך-דין {ע"פ 7494/02 עזרן בטי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2003)}.

על-פי הוראת סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי, בכל שלב של הדיון, רשאי בית-משפט לברר הסכמת הנאשם וסניגורו לשאלות שבעובדה ולקבילות מסמכים.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

עובדות מוסכמות והסכמה על קבילות ראיות והצגת מסמכים (סעיף 144 לחוק)