טענת הגנה מן הצדק כטענה מקדמית בהליכי קובלנה פלילית

הוראות סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, קובע כדלקמן:

"149. טענות מקדמיות (תיקון התשס"ז (מס' 3))
לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן: ...
(10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית."

יודגש כי מדובר בטענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד {ע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4), 395 (2007)}.

כלומר, כאשר לא מדובר בהתנהלות, שיש בה כדי לפגוע "באופן חריף בתחושת הצדק וההגינות" ואי-הגשת הקובלנה בטרם הגשת התביעה האזרחית לא נבע ממניעים פסולים ומתוך רצון להשגת יתרונות כלשהם, אין לדחות את התביעה מחמת חוסר צדק {ק"פ 102-08 בצלאל נ' בלומנפלד חיים, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

שאלת החלתה של הגנה מן הצדק על מקרה נתון טעונה בחינה בת שלושה שלבים:
בשלב הראשון, על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו.

בשלב השני, על בית-המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה נדרש בית-המשפט לאזן בין האינטרסים השונים, תוך שהוא נותן דעתו על נסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו. בתוך כך עשוי בית-המשפט לייחס משקל, בין היתר, לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם; לעוצמת הראיות (הלכאוריות או המוכחות) המבססות את אשמתו; לנסיבותיהם האישיות של הנאשם ושל קורבן העבירה; למידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן; לחומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ולנסיבות שהביאו לגרימתה; למידת האשם הרובץ על כתפי הרשות שפגעה בהליך או בנאשם וכן לשאלה אם הרשות פעלה בזדון או בתום-לב. ברי כי בגיבוש האיזון בין השיקולים הנגדיים ייחס בית-המשפט לכל אחד מהשיקולים את המשקל היחסי הראוי לו בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון. כך למשל ככל שמעשה העבירה חמור יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין, וככל שמעשה הרשות שערורייתי יותר, ופגיעתו בנאשם ובזכויותיו חמורה יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבשמירת זכויותיו של הנאשם ובריסון כוחה של הרשות.

בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב האישום. בין היתר, עשוי בית-המשפט לקבוע כי הפגיעה שנגרמה לנאשם, אף שאינה מצדיקה את ביטול כתב האישום שהוגש נגדו, מצדיקה היא את ביטולם של אישומים ספציפיים, או תהא ראויה להישקל לטובתו בקביעת עונשו, אם יורשע. כן עשוי בית-המשפט לקבוע כי תיקון הפגיעה יכול שייעשה במסגרת בירורו של המשפט, כגון בבירור שאלת קבילותה של ראיה שהושגה תוך שימוש באמצעים פסולים {ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6), 776, 808-807 (2005)}.

לאור המבחן התלת-שלבי, ניתן ללמוד כי אין פגם כלשהו בכך, שקדמה להגשת קובלנה פרטית הגשת תביעה אזרחית בגין אותן נסיבות. טבעי הוא הדבר, כי קובל יגיש קובלנתו רק לאחר שהמשטרה ו/או הפרקליטות יחליטו להימנע מהגשת כתב האישום.

כך למשל ב- ק"פ 102-08 {בצלאל נ' בלומנפלד חיים, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)} לאחר יישומו של המבחן התלת-שלבי, כי יש מקום לדחות את טענת ההגנה מן הצדק, שמעלה הנאשם.

בית-המשפט לא מצא פגם כלשהו בכך, שקדמה להגשת קובלנה פרטית הגשת תביעה אזרחית בגין אותן נסיבות. טבעי הוא הדבר, כי קובל יגיש קובלנתו רק לאחר שהמשטרה ו/או הפרקליטות יחליטו להימנע מהגשת כתב האישום.

במקרה שכזה אין מקום לחייב את הקובל להימנע בינתיים מלהגיש תביעה אזרחית בגין הנזקים שנגרמו לו בעטיין של אותן נסיבות.

עוד נקבע בפרשה זו כי בהתנהלותו של הקובל, אשר קודם להגשת הקובלנה הגיש תביעה אזרחית בגין אותם אירועים, אין כדי לפגוע באופן חריף בתחושת הצדק וההגינות.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

טענת הגנה מן הצדק כטענה מקדמית בהליכי קובלנה פלילית