botox
הספריה המשפטית
ניהול ההליך הפלילי - דין ומהות

הפרקים שבספר:

ברירת משפט (סעיף 228 לחוק)

סעיף 228 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"228. ברירת משפט (תיקון התש"ן)
(א) עבירת קנס שהיא עבירת תעבורה כמשמעותה בפקודת התעבורה וכן עבירת קנס אחרת שקבע שר המשפטים בצו באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, הן עבירות של ברירת משפט ויחולו עליהן הוראות סעיף זה וסעיפים 229 ו- 230.
(ב) היה לשוטר או למי שהוסמך כאמור בסעיף 222, יסוד להניח כי אדם פלוני עבר עבירה של ברירת משפט, רשאי הוא למסור לו הודעת תשלום קנס; ההודעה תהיה בטופס שנקבע ויפורטו בה העבירה ושיעור הקנס שנקבע לה.
(ג) היה למי שרשאי למסור הודעת תשלום קנס כאמור בסעיף-קטן (ב) יסוד להניח שהעבירה נעברה בנסיבות שתובע הודיע כי הן מחייבות בירור המשפט, לא ימסור הודעת תשלום קנס, אלא הזמנה למשפט.
היתה העבירה עבירת תעבורה והיה למי שהוסמך למסור הודעת תשלום קנס יסוד להניח שהעבירה נעברה בנסיבות מחמירות כאמור בסעיף 29 לפקודת התעבורה, לא ימסור הודעת תשלום קנס אלא הזמנה למשפט.
(ד) קביעת עבירת קנס כעבירה של ברירת משפט, אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשל אותה עבירה כתב אישום, אם הוא סבור שנסיבות העבירה מחייבות את בירור המשפט, ובלבד שטרם נמסרה הודעת תשלום קנס לפי סעיף-קטן (ב)."

בהתאם לסעיף 228(ב) לחוק סדר הדין הפלילי הליך של ברירת משפט נפתח בהמצאה כדין של הודעת תשלום קנס המפרטת, בין היתר, את העבירה ואת שיעור הקנס שנקבע לה. הודעה זו היא מסמך קונסטיטוטיבי ומסירתה לנאשם פותחת את ההליך הפלילי נגדו {ב"ש (חולון) 14/11 שי איטח נ' עיריית חולון, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013); ראה רע"פ 7752/00 ניר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4), 283, 286-287 (2002), ולאחרונה רע"א 5255/11, 5431/11 עיריית הרצליה ואח' נ' חנוך ואח' (פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

הביטוי "יסוד להניח" מחייב שיקול-דעת דומה לשיקול-הדעת בהעמדה לדין. שיקול-דעת זה מורכב משני רכיבים, רכיב חיובי - קיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירה, ורכיב שלילי - המקרה אינו נופל לגדר המקרים שבהם אין עניין לציבור {בג"צ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2), 485, 507 , פורסם באתר האינטרנט נבו (1990)}.

מקום שמדובר בהמצאת הודעת תשלום קנס לפי סעיף 228(ב) לחוק סדר הדין הפלילי הסעיף קובע חזקה שבדין שלפיה אם הוכיחה הרשות ששלחה את הודעת תשלום הקנס בדואר רשום עם אישור מסירה לכתובת הנמען, יש להסיק כממצא עובדתי שההודעה הומצאה לידיו כדין בחלוף 15 יום מעת המשלוח.

הנמען יכול לסתור חזקה זו אם יוכיח שלא קיבל את ההודעה מטעמים שלא תלויים בו. מקום שמדובר בהמצאת מסמך מכוח הפקודה, הכלל קובע חזקה מקלה יותר עם הרשות, ולפיה אם הוכיחה ששלחה הודעה, דרישה, צו או כל מסמך אחר לפי פקודה זו בדואר למקום מגוריו או למקום עסקיו הרגיל, יש להסיק ולקבוע כממצא עובדתי שהמסמך הומצא כדין, זולת החריגים הקבועים בסעיף.

בבסיס חזקות המסירה בדואר עומד טעם כפול: חובה חוקית של כל תושב לעדכן את מרשם האוכלוסין על כל שינוי במענו. נסיון החיים והשכל הישר המלמדים כי מסמך שנשלח בדואר מגיע ליעדו ברוב המקרים.

המחוקק קבע כי שילוב טעמים אלה מצדיק לקבוע כממצא עובדתי שמסמך שנשלח בהתאם לחוק או לפקודה - הגיע ליעדו, ודי בכך כדי לכונן ידיעה קונסטרוקטיבית של הנאשם או החייב על אודות ההליכים המתנהלים נגדו.

עוד מלמד הניסיון כי מקום שההודעה לא נדרשה במען שאליו נשלחה, ברגיל נעוץ הטעם לכך בנמען: אי-עדכון מרשם האוכלוסין על שינוי כתובת, אי-דרישת ההודעה מטעמים הקשורים בנמען - ובמצבים אלה הדין רואה בנמען כמי שקיבל את המסמך שנשלח אליו.

במקרה חריג, בו אירעה תקלה שגרמה לכך שהנמען לא קיבל את ההודעה מטעמים שאינם קשורים בו, הדין מאפשר לנמען לנסות לסתור את החזקה ואם יעלה בידו לעשות כן, ייקבע שההמצאה היתה שלא כדין. קביעה כי ביחס להליכי גביה מינהלית של קנסות אין להסתפק בידיעה קונסטרוקטיבית הנסמכת על חזקת המצאה בדואר, וכי הרשות מחוייבת להוכיח קבלה בפועל של דרישות התשלום שנשלחו כתנאי ל"איפוס" תקופת התיישנות הקנס נעדרת עיגון בדין ופוגעת בתכליות ציבוריות חשובות שונות.

כך למשל, ב- רע"א 5255/11 {עיריית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}, בית-המשפט קבע כי משלא שולם הקנס במועד ומשהמשיב לא ביקש להישפט, הרשות היתה צריכה לשלוח למשיב הודעת קנס נוספת ולהוכיח כי זו הומצאה לו כדין. הואיל וההודעה לא נמסרה למשיב מסיבה שאינה תלויה בו, וחלפה שנה מיום ביצוע העבירה, העבירה התיישנה והעונש גם.