botox
הספריה המשפטית
ניהול ההליך הפלילי - דין ומהות

הפרקים שבספר:

הזמנת עד וצורת ההזמנה ותכנה (סעיפים 105 עד 107 לחוק)

1. כללי
סעיפים 105 עד 107 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובעים כדלקמן:

"105. פירושים
בסימן זה, "מסמכים" - לרבות מוצגים אחרים.

106. הזמנת עד
(א) בית-המשפט יזמין, לבקשת בעל דין, כל אדם להעיד במשפט, זולת אם היה סבור שאין בהזמנת אותו אדם להועיל לבירור שאלה הנוגעת למשפט, וכן רשאי בית-המשפט להזמין עד מטעמו.
(ב) הזמנת עד תהיה בהמצאת הזמנה בכתב לעד או בהודעה בעל-פה לעד על-ידי בית-המשפט בשעת דיון.

107. צורת ההזמנה ותכנה (תיקון התשנ"ה (מס' 2))
הזמנה בכתב לעד תיחתם ביד שופט, רשם או) פקיד בית-המשפט ובחותמת בית-המשפט, אולם רשאי שוטר להזמין עד מטעם תובע בחתימתו בלבד; ההזמנה תכיל:
(1) שם בית-המשפט;
(2) ציון בעלי הדין;
(3) שם המוזמן ומענו;
(4) המקום והמועד שבהם עליו להתייצב;
(5) (נמחקה)."

לנאשם יש זכות יסודית להעיד כל אדם שלדעתו עשוי להוכיח את חפותו, וזכות זו לעולם אינה פוקעת. כלומר, כאשר נאשם מבקש להעיד אדם, בית-המשפט יזמינו {ע"פ 440/87 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1), 793, 806 (1989) (להלן: "עניין חדד")}.

ואולם, זכות זו כפופה - עקרונית - לסייג אחד לפיו בית-המשפט אינו יזמין להעיד אם היה סבור שאין בהזמנת אותו אדם להועיל לבירור שאלה הנוגעת למשפט כקבוע בסעיף 106(א) לחוק סדר הדין הפלילי {ע"פ 440/97 - עניין חדד לעיל; ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2), 150, 217 (2000)}.

לעניין זה אין בית-המשפט חי מפי הצדדים, אלא הוא רשאי וחייב לנווט את הדיון ולא לקבל ראיות או להתיר שאלות לעד אם אינן רלבנטיות {מ' שלגי וצ' כהן, סדר הדין הפלילי (מהדורה שניה, תשס"א), 376; ע"פ 99/88 דקלו אליק נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(1), 409 (1988); ע"פ 699/84 מרום נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3), 528, 529 (1984)}.

זה הוא תפקידו, וזו חובתו, של בית-המשפט להקפיד על-כך, שזמנו של בית-המשפט יוקדש לנושא שלפניו {ע"פ 614/85 וייל נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3), 299, 300 (1985)}.

2. הזמנת עדים לביסוס טענת "הגנה מן הצדק"
נטל הבאת הראיות באשר לנסיבות המקימות את ההגנה מן הצדק מוטל על הנאשם ורמת ההוכחה הנדרשת היא זו שבמשפט האזרחי, קרי, הטיית מאזן ההסתברויות.

על-מנת להוכיח את טענתו, מוטל על הנאשם לפרוס בפני בית-המשפט תשתית עובדתית מתאימה, ולזמן עדים לצורך כך.

כאשר מבקש הנאשם לזמן עדים להוכחת הגנתו, בית-המשפט יזמין, לבקשת בעל דין, כל אדם להעיד במשפט זולת אם היה סבור שאין בהזמנת אותו אדם להועיל לבירור שאלה הנוגעת למשפט.

זכותו היסודית של נאשם להעיד כל אדם, שלדעתו עשוי להוכיח את חפותו, לעולם אינה פוקעת, ומשמבקש נאשם להעיד אותו אדם, יזמינו בית-המשפט זאת בכפוף לסייג הנ"ל {עניין חדד}.

לבית-המשפט הדן בעניין נתון שיקול-הדעת, בגידרו של סעיף 106 לחוק סדר הדין הפלילי, אם לזמן עדים או לא לזמנם ואין בית-המשפט שלערעור שם עצמו בנעלי בית-המשפט הדיוני.

בהעדר טעם של עיוות דין לסתור, עליו לכבד את שיקולי בית-המשפט הדיוני גם אם היה הוא עצמו נוטה לשקול במקרה פלוני או אלמוני אחרת {ע"פ 1280/06 כרמלי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

יש לזכור כי בהרשעה בפלילים ספק בשאלה אם עד פלוני הוא רלוונטי או לאו, צריך לפעול לטובת הנאשם. בייחוד נכונים הדברים מקום שהנאשם מסכים להודות בכל העובדות נשוא כתב האישום, ומשליך כל יהבו על טענת הגנה מן הצדק.

כידוע, ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. קשה עוד יותר להצליח בטענת הגנה זו, מקום שמדובר בעבירה של הפרת צו שיפוטי {ע"פ (חי') 3270/08 מדינת ישראל נ' מזייד חמיד חדיד, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008), בעמ' 12 לפסק-הדין; עפ"א (ת"א) 80315/01 דוד לוין נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2002), פסק-הדין של סה"נ כב' השופט י' גרוס}.

לא ראוי, במצב דברים זה, להקשות על הנאשם עוד יותר, ולא לאפשר לו לזמן את העדים הנחוצים לו להגנתו, כל עוד מדובר בבקשה סבירה ומנומקת לזימון עדים. לפחות למען מראית פני הצדק, וגם למען עשיית הצדק, לא ראוי לשלול מן הנאשם את זכותו היסודית לזימון העדים הנחוצים לו להגנתו, כל עוד בקשתו היא בגבולות ההיגיון, כל עוד הדיון איננו חורג מתחומי ההגנה הצרה של "הגנה מן הצדק" בפלילים, וכל עוד אין בכך כדי לסרבל מדי את ההליך הפלילי, ולהפוך את בית-המשפט הפלילי לזירת דיון במשפט המינהלי על כל היבטיו ומורכבותו {עפ"א 48057-03-10 אולמי כינור דוד (נת') בע"מ ואח' נ' עיריית נתניה (לא פורסם)}.





3. החלטת בית-המשפט לאי-זימון עד איננה עילה לפסלות
עניין הזמנתם של עדים נתון לביקורתו ולפיקוחו של בית-המשפט הדן בעניין, ובית-המשפט מוסמך, בהתאם לכללים המקובלים עלינו מאז ומתמיד, שלא להתיר הזמנתו של עד, אם הוא סבור, כי העדות איננה דרושה לצורך בירור העניין שלפניו {סעיף 106 לחוק סדר הדין הפלילי}.

אך מובן, כי החלטתו של בית-המשפט הדן בעניין איננה בגדר סוף פסוק, וכי מי שרואה עצמו נפגע על-ידי החלטה כאמור יכול להעלות את העניין מחדש בשלב הערעור, אם יתקיים ערעור.

לכן, החלטתו של בית-המשפט שלא להתיר הזמנתו של עד, הניתנת במסגרת שיקול-דעתו על יסוד התייחסות עניינית לנושא, אשר עליו סבה המחלוקת אשר בה דן בית-המשפט, איננה יכולה לשמש עילה לפסילתו של השופט.

כך למשל, ב- ע"פ 882/07 {עמנואל פלד נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(1), 3504 (2007)} נקבע כי החלטתה של השופטת בדבר אי-זימון הפרקליטה לעדות אינה מעוררת כל חשש למשוא פנים, וכולה מצויה בתחום שיקול-דעתה ביחס לניהול המשפט. החלטתה האמורה של השופטת הינה החלטה דיונית, מסוג ההחלטות שבנסיבות מסויימות עשויה להוות טעם לערעור, אך אין היא יכולה לשמש עילה לפסילתה של השופטת.

4. התרשלות בהזמנת העדים
מוטלת חובה על המאשימה לזמן את עדיה ולדאוג להתייצבותם לדיונים, כדי לא לבטל את זמנו של בית-המשפט וזמנם של הצדדים.
יחד-עם-זאת, על בית-המשפט לבחון את הנסיבות ולבחור בסנקציה שיש בה כדי להביא לקידום הדיון בתיק ולאו דווקא לפנות לסנקציה הקיצונית ביותר, כמו לדחות בקשה לדחיית מועד דיון ובכך להוביל למצב בו לא יהיה ניתן לזמן עדים {עפ"ת 3162-08-10 מדינת ישראל - לשכת תביעות חיפה משטרת ישראל נ' ברגר קונסטנט, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

את העדים יש לזמן בהתאם לחוק וכאשר עדים לא קיבלו זימון לא ניתן לבקש הוצאת צווי הבאה נגדם.

כך למשל, בהעדר אישור מסירה חתום כדין לא ניתן לומר כי עדים זומנו כדין ובחרו שלא להתייצב.

בנסיבות כאלה אין מקום לנקוט בצעד הקיצוני ביותר ולדחות בקשה לדחיית הדיון ובדרך זו להביא למצב שבו לא ניתן יהיה להביא עדים.

השיקול הנעוץ באינטרס של הציבור, להבטיח את עבודתו הסדירה והיעילה של בית-המשפט ולמנוע את בזבוז זמנו לריק, הוא אמנם תמיד שיקול בעל ערך, ואין לזלזל בו. אולם אין להפריז בערכו של זה, ואסור להעדיפו בשעה שמדובר במשפט פלילי, בו מתבררת האשמה רצינית, וכאשר התוצאה עלולה להיות, בשל ביטול ההאשמה הודות לשיקול האמור, זו של גרימת עיוות דין לציבור {ראה ע"פ 253/66 מדינת ישראל נ' רחמים נחום, פ"ד כ(4), 313 (1966), ראו והשוו גם כן מקרה זה עם רע"פ 834/09 ספיאן מסוודיה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.