botox
הספריה המשפטית
ניהול ההליך הפלילי - דין ומהות

הפרקים שבספר:

הפסקת ייצוג של סניגור (סעיף 17 לחוק)

סעיף 17 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"17. הפסקת ייצוג של סניגור
(א) סניגור שהנאשם העמיד לעצמו לא יפסיק לייצגו כל עוד נמשך המשפט או הערעור שלשמם הועמד, אלא ברשות בית-המשפט; סניגור שמינהו בית-המשפט לא יפסיק לייצג את הנאשם אלא ברשות בית-המשפט.
(ב) הרשה בית-המשפט לסניגור להפסיק לייצג את הנאשם מחמת שלא שיתף פעולה עם סניגורו, רשאי בית-המשפט, על-אף האמור בסעיף 15, לא למנות לנאשם סניגור אחר אם ראה שאין בכך להועיל."

תכליתה של הוראת סעיף 17(א) לחוק סדר הדין הפלילי היא, איפוא, להתנות "הפסקת" ייצוג על-ידי סניגור שהעמיד נאשם לעצמו, ב"רשותו" של בית-המשפט.

להלן תידון משמעותו של כל אחד ממרכיביה של ההוראה הנ"ל בנפרד.

אשר למילים "לא יפסיק לייצגו". תכליתה של הוראת סעיף 17(א) לחוק סדר הדין הפלילי היא, בין היתר, להבטיח לנאשם ייצוג רציף, יציב ונטול זעזועים. לתכלית זו ניתנה לבית-המשפט בסעיף 17(א) לחוק סדר הדין הפלילי סמכות של פיקוח על "הפסקת" הייצוג, כאשר משמעותו של "יפסיק" היא - לא יוסיף לייצג ואין נפקא מינה מיהו יוזם ההפסקה ואם ההפסקה היא תולדה של פסקת הגבלה בכתב ייפוי-הכוח , כשם שהיתה בפרשת עו"ד דן אבי יצחק {ע"פ 4690/94 עו"ד דן אבי יצחק ואח' נ' השופט יעקב צמח, פ"ד מח(5), 70 (2004)}.

עניינו של סעיף 17(א) לחוק סדר הדין הפלילי ב"הפסקת" הייצוג וסמכות הפיקוח ניתנה לבית-המשפט על-מנת לוודא כי רק במקום שיש הצדקה עניינית ל"הפסקת" הייצוג והנאשם לא יקופח בהגנתו בשל כך, ישוחרר הסניגור ממשימתו.

לעניין האחרון דין אחד לסניגור שהעמיד לעצמו נאשם ולסניגור שמינה לו בית-המשפט, שהרי אין נפקא מינה להשגת התכלית האמורה, מי מינה את הסניגור למילוי משימת ההגנה על הנאשם, והבטחתה של הגנה הוגנת לנאשם היא העיקר.

אשר למונחים "נאשם", "משפט" ו"ערעור". הנקיטה במושג "נאשם" מצמצמת את תחולת ההוראה לגבי מי שהוגש נגדו כתב אישום ואילו הנקיטה בשני המושגים "משפט" ו"ערעור" זה לצד זה מלמדת, כי ההליכים בערכאה הדיונית ובערכאה הערעורית מהווים יחידות דיון עצמאיות לעניין זה, וניתן על-כן להעמיד סניגור בנפרד לכל אחד מהם.

אשר-על-כן, אין ההוראה חלה בקשר לייצוגו של "חשוד" ואין צורך ב"שחרור" מטעם בית-המשפט, במקום שהייצוג הוגבל ל"ערכאה הדיונית" או ל"ערכאה הערעורית".

כאמור, תכליתה של הוראת סעיף 17(א) לחוק סדר הדין הפלילי היא, בין היתר, להבטיח את רציפות הייצוג בכל אחת משתי היחידות והדרך הנאותה להשגת תכלית זו היא להבטיח שהפסקה בייצוג - במהלך הדיון בכל אחת מהיחידות - תיעשה אך ורק במקום שבית-המשפט מוצא כי יש לכך טעם ענייני המצדיק זאת והגנתו של הנאשם אינה מתקפחת.

אשר למילים "כל עוד נמשך המשפט". משמעות המילים "כל עוד נמשך המשפט" אינה פשוטה ככל שמדובר במועד שממנו "מתחיל" המשפט, כשלעניין "סיומו" הכל מסכימים שהוא מסתיים במתן גזר הדין.

מחד גיסא, מקובל כי "משפט" בפלילים מתחיל בקריאת כתב האישום, כאמור בסעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי אך מאידך גיסא, בדרך-כלל, סניגורו של "נאשם" נוטל חלק בהליכים מייד עם הגשת כתב האישום, כפי שמתחייב, למשל, מהוראות סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי בדבר עיון בחומר החקירה.

אם-כן, פירושן הנכון של המילים "כל עוד נמשך המשפט", יהיה, איפוא מקריאת כתב האישום ועד למתן גזר הדין ולכאורה יכול סניגור להפסיק ייצוגו של נאשם מבלי להיזקק ל"שחרור" מטעם בית-המשפט כל עוד לא נקרא כתב האישום.

כלומר, די בכך שייקבע כי משנקרא כתב האישום - החל ה"משפט" ומשהחל אין ייצוגו של הנאשם נפסק - אלא ברשותו של בית-המשפט.

אשר למילים "העמיד לעצמו". נראה כי החוק נוקט במילים "העמיד לעצמו" דווקא על-מנת להבהיר שאין המדובר כאן ב"סתם" מינוי של מיופה-כוח, אלא - בהטלת משימה "מיוחדת" של ייצוג נאשם במשפט פלילי, שלגביה חלים דינים מיוחדים, לצד דיני השליחות.

לא בכדי הושווה בהקשר זה מעמדו של סניגור שמעמיד לעצמו הנאשם לזה שממנה לו בית-המשפט: גם זה וגם זה נוטלים על עצמם "משימה" של ייצוג נאשם במשפט פלילי וייצוגו של הנאשם על-ידי כל אחד מן השניים לא יפסק ב"משך המשפט" אלא ברשותו של בית-המשפט, המופקד, בין היתר, גם על-כך שהגנתו של נאשם לא תיפגע.

כלומר, רואים אנו כי משמעות ההוראה שסעיף 17(א) רישא לחוק סדר הדין הפלילי, על-פי לשונה ולנוכח תכליתה, היא, שאין מפסיקים ייצוגו של נאשם בפלילים על-ידי סניגור - בין שנתמנה על-ידי הנאשם ובין שמונה על-ידי בית-המשפט - במהלך המשפט בערכאה הדיונית {או בערכאת הערעור} אלא ברשותו של בית-המשפט ו"מהלך המשפט" לעניין זה פירושו, למצער, מתחילת הדיון הנפתח בקריאת כתב האישום ועד לסיום ההליכים בערכאה הדיונית בפסק-דין.

ההוראה שבסעיף 17(א) לחוק סדר הדין הפלילי הינה הוראה "מיוחדת", שתכליתה היא, בין היתר, להעניק לבית-המשפט סמכות של פיקוח על רציפות ויציבות ייצוגו של נאשם על-ידי סניגור שקיבל עליו את משימת ההגנה עליו זאת כחלק מן החובה הכללית המוטלת על בית-המשפט להבטיח שהגנתו של נאשם לא תתקפח.

כידוע, אחד ממרכיביה של הגנה נאותה הוא שסניגור שהחל בייצוגו של נאשם - ישלימנו ואין קוטעים סניגור במילוי משימת הייצוג אלא ברשותו של בית-המשפט, אשר תינתן אך ורק מקום שיש לכך הצדקה עניינית.

אם-כן, הוראתו של סעיף 17(א) לחוק סדר הדין הפלילי מחייבת, איפוא, סניגור שלא לקבל על עצמו ייצוג נאשם במשפט פלילי אלא - למשפט כולו, כאשר קבלת ייצוג ל"קטע" של משפט בלבד, או הפסקת ייצוג לפני סיום המשפט טעונים רשות מבית-המשפט.

נדגיש כי סעיף 17(א) לחוק סדר הדין הפלילי אינו "כופה" ייצוג, אלא אך מבטיח כי ייצוג יהיה רציף, יציב וענייני. תכלית זו - שהיא תכלית ראויה מכל נקודת מבט - ניתנת להשגה אך ורק אם ייצוג במשפט פלילי, ישתרע על פני "משך" המשפט כולו ואם הפסקתו לפני סיום המשפט, תהיה מבוקרת על-ידי בית-המשפט.

מן האמור לעיל, מקום שנאשם מינה לעצמו סניגור על-מנת שייצג אותו במשפטו והמשפט החל - אין הייצוג נפסק כל עוד המשפט נמשך, אלא ברשותו של בית-המשפט והגבלות בייפוי-הכוח בהקשר זה - הינן חסרות תוקף, ללא רשותו של בית-המשפט {ע"פ 4690/94 עו"ד דן אבי יצחק ואח' נ' השופט יעקב צמח, פ"ד מח(5), 70 (2004)}.

ההוראה שבסעיף 17(א) לחוק סדר הדין הפלילי אינה מתייחסת, על פניה לפחות, ל"חשוד" ולהליכים שמחוץ למסגרת "המשפט" ותחילתו של משפט, לכאורה לפחות, הינה בקריאת כתב האישום.

כל שקובע סעיף 17(א) לחוק סדר הדין הפלילי כי במשפט פלילי אין ייצוג למקוטעין, אלא - למשך המשפט כולו עד לסיומו ועל-כן, אין סניגור מפסיק הייצוג במהלכו של המשפט, אלא - ברשותו של בית-המשפט.

נאשם הבוחר לעצמו סניגור, מפקיד את גורלו בידיו וסניגור הנוטל על עצמו את משימת ייצוגו של נאשם יודע זאת. משימת הייצוג במשפט או בערעור, מהווה שלמות אחת שאינה ניתנת, ככלל, לחלוקה ופיצולה - מותנה ברשותו של בית-המשפט.

אם-כן, סוגיית ייצוגו של נאשם המסרב לשתף פעולה עם סניגור ציבורי, שמונה לייצגו, נדונה בפסיקת בית-המשפט, לא אחת.

כפי שראינו בפרקים קודמים, התכלית החקיקתית של הוראת סעיף 15א לחוק סדר הדין הפלילי, נותנת ביטוי לחשיבות זכות הייצוג בהליכים פליליים כזכות יסודית ומרכזית בשיטתנו המשפטית. זכות זו "נועדה להבטיח שהנאשם יזכה למשפט הוגן ויוכל לנהל באמצעות סניגורו את הגנתו כראוי ולממש את זכויותיו העומדות לו על-פי דין" {ע"פ 7335/05 הסניגוריה הציבורית, מחוז נצרת והצפון נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 3491 (2005)}.

אין חובת המינוי תלויה ברצונו של הנאשם, וככלל יש למנות לנאשם סניגור, ככל שקמה חובה לכך, גם אם הלה הודיע מראש כי אינו מעוניין בכך {ע"פ 307/72 עמיאל נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1), 622 (1974); ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3), 393 (1980); ע"פ 2535/98 מנדורי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.05.02)}.

יחד-עם-זאת, המחוקק הכיר, בסעיף 17 לחוק סדר הדין הפלילי, באפשרות לחרוג מן הכלל האמור, ולהתיר לסניגור להפסיק לייצג את הנאשם בנסיבות המתאימות, אם הנאשם לא שיתף עמו פעולה, ואף לא למנות סניגור אחר "אם ראה שאין בכך להועיל" {ת"פ (יר') 460/09 מדינת ישראל נ' אליאור חן, תק-מח 2010(1), 6805 (2010)}.

בנסיבות של חוסר שיתוף פעולה עם סניגור ציבורי, רשאי בית-המשפט, לבקשת הסניגוריה הציבורית, להורות על הפסקת ייצוג על-ידי הסניגוריה הציבורית.

החריגה מן הכלל בדבר חובת הייצוג "מבטאת הכרה בכך שקיימות נסיבות שבהן מינוי כזה לא יועיל, ולפיכך אין טעם להורות עליו", וכן "הכרה באוטונומיה של נאשם להחליט בעצמו על דרך ניהול הגנתו" {ע"פ 5889/01 נחום נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5), 817 (2005); ע"פ 10067/08 הסניגוריה הציבורית נ' אוחיון, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

כאשר נודע לבית-המשפט שהנאשם אינו משתף פעולה עם סניגור שנתמנה, חייב הוא לחקור מה גרם לקרע שבין הנאשם ובין הסניגור, ונטייתו חייבת להיות להחליף את הסניגור כל אימת שקיים סיכוי שסניגור אחר יוכל להגן על הנאשם {ע"פ 307/72 ציון עמיאל נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1), 622 (1974)}.

ב- ע"פ 7335/05 {הסניגוריה הציבורית נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2), 346 (2005)} קבע בית-המשפט כי אומנם אין טעם בייצוגו של הנאשם בידי הסניגוריה הציבורית, זאת רק לאחר שהוברר באופן סופי ומוחלט כי הנאשם מסרב בכל תוקף להיות מיוצג בידה ואף הודיע כי יאסור על סניגורו לנהל את הגנתו.
ב- ע"פ 307/72 {עמיאל נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1), 622 (1974)} קבע בית-המשפט כי על בית-המשפט החובה למנות לנאשם "סרבן" סניגור, מתוך תקווה שהסניגור יוכל לקנות את ליבו ולשכנעו בחשיבות הייצוג המקצועי.

רק אם יסרב הנאשם, בפועל, לשתף פעולה עם הסניגור הממונה וידבק ברצונו לייצג את עצמו, יפטור בית-המשפט את הסניגור הממונה ויכבד את רצונו של הנאשם {על עמדת הרוב שנקבעה בפרשת עמיאל חזר בית-משפט מספר פעמים: ע"פ 64/87 גרסטל נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3), 533 (1988); ע"פ 2535/98 מנדורי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2002)}.

מכל מקום, שומה על בית-המשפט להסביר לנאשם את חשיבותה של הגנה מקצועית, ולשדל אותו שישתף פעולה עם עורך-דינו, אף לאחר שהמינוי לא עלה יפה {ת"פ (רמ') 23236-11-10 הסניגוריה הציבורית - מחוז תל אביב והמרכז נ' מדינת ישראל ואח', תק-של 2013(2), 26370 (2013)}.

גם במצב בו מתנגד נאשם לייצוגו על-ידי סניגור יש שמינוי שכזה משרת את הגנתו ושומה על בית-המשפט לבחון ולהתרשם האם מדובר בהתנגדות לייצוג על-ידי אותו סניגור מסויים, או שמא התנגדות לייצוג בכלל, מה מעידות כלל הנסיבות על טעמי ההתנגדות לייצוג וכיצד אלה משפיעים על ההערכה האם יש במינוי סניגור מטעם בית-המשפט כדי לסייע לנאשם בהגנתו {ע"פ 10067/08 הסניגוריה הציבורית נ' אוחיון, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

כאשר שוכנע בית-משפט, לאחר שבירר זאת עם הנאשם, והבהיר לו את משמעות סירובו להיות מיוצג כי לא יהיה טעם במינוי סניגור אחר לנאשם, יפעיל בית-משפט סמכותו לפי סעיף 17(ב) לחוק סדר הדין הפלילי וימנע ממינוי סניגור.
בפרשת אל חי עמרם, בית-המשפט מינה לנאשם שישה סניגורים שונים אשר לא הצליחו להגיע לעמק השווה עם הנאשם. על-כן, במקרה זה, בית-המשפט החליט לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 17(ב) לחוק סדר הדין הפלילי ולשחרר את הסניגוריה הציבורית {ת"פ (רמ') 24955-06-11 מדינת ישראל נ' אל חי עמרם אביקזר, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.