botox
הספריה המשפטית
ניהול ההליך הפלילי - דין ומהות

הפרקים שבספר:

פסק-דין של נאשם שהודה (סעיף 155 לחוק)

סעיף 155 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, קובע כדלהלן:

"155. פסק-דין של נאשם שהודה
(א) נאשמו כמה נאשמים בכתב אישום אחד ומהם הודו בעובדות שיש בהן כדי הרשעתם ומהם שלא הודו בכך, לא יגזור בית-המשפט את דינם של הנאשמים שהודו לפני שנסתיים בירור המשפט של הנאשמים שלא הודו; ואולם:
(1) נאשם שהודה כך, והתובע או הסניגור מודיעים שהוא ייקרא להעיד במשפטם של יתר הנאשמים, לא יעיד אלא לאחר שנגזר דינו;
(2) בנסיבות מיוחדות שירשום בית-המשפט רשאי הוא לגזור את דינו של הנאשם שהודה לפני סיום משפטם של האחרים.
(ב) לעניין סעיף זה, גזירת דין - לרבות מתן צו מבחן ללא הרשעה או צו שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה."

משמעותה של הזכות להליך הוגן היא, כי מקום בו מבקשת המדינה לעשות שימוש בכוח זה, עליה לעשות זאת במסגרת הליך נאות, בגדרו תיבחן ההצדקה לפגיעה בחירויות היסוד של הנאשם.

קיומם של הליכים הוגנים אינו רק תכלית העומדת בפני עצמה למניעת עיוותי דין במשפטיהם של פרטים, אלא גם אמצעי אשר נועד לשרת את אינטרס הציבור לעשיית צדק וחשיפת האמת.

הקריטריונים עליהם מושתת הליך הוגן, ביניהם הדרישה לניטראליות והעדר משוא פנים מצד אלה היושבים בדין, הינם, שקיפותו ופומביותו של ההליך המשפטי, ניהולו של ההליך בתוך פרק זמן סביר, הגנה על חזקת החפות ועל הזכות לחסיון מפני הפללה עצמית, הגנה על זכותו של הנאשם להציג ראיות לחפותו, להשיג על ראיותיה של התביעה ולחקור את עדיה בחקירה נגדית, זכותו של חשוד או נאשם לדעת על אודות קיומם של הליכי חקירה ומשפט המתנהלים נגדו ועוד.

הזכות להליך הוגן אינה מעוגנת בצורה מפורשת בחוק, אולם עם חקיקתם של חוקי-היסוד הוכרה כזכות חוקתית הנגזרת.

לשיטתם של אחדים, מן הזכות לכבוד ולשיטתם של אחרים מן הזכות לחירות {א' ברק פרשנות במשפט, כרך שלישי, פרשנות חוקתית (תשנ"ד), 431; ע' גרוס "הזכויות הדיוניות של החשוד או הנאשם על-פי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו", מחקרי משפט יג (תשנ"ו), 155}.

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקנה מעמד של זכות יסוד חוקתית לזכותו של אדם להליך פלילי הוגן, מכוח סעיף 5 לחוק היסוד הקובע זכות לחירות, ומכוח סעיפים 2 ו- 4 לחוק היסוד, הקובעים זכות לכבוד האדם. חוק-היסוד מחייב בסעיף 11 את רשויות השלטון כולן לכבד את הזכויות הקבועות בו {מ"ח 3032/99 ברנס נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 354, 375 (2002)}.

ישנם סעיפים רבים בחוק סדר הדין הפלילי, כך למשל סעיף 155, אשר ייעודם הוא להבטיח כי העומד לדין יהיה מודע לזכויות המוקנות לו, כדי שההליך הפלילי לא יתנהל כשידה של התביעה על העליונה הואיל ולה יש יתרון עקב המידע העומד לרשותה.

עם-זאת, הזכות להליך הוגן, ככל זכות יסוד, אינה זכות מוחלטת. היא מוצאת את מקומה לצידם של זכויות ושל אינטרסים נוגדים שיש לאזן ביניהם {ע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 529 (2002); ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

כך למשל, מטרתה של הוראת סעיף 155 כאמור, היא למנוע את העדתו של נאשם שהודה כנגד שותפו בטרם נגזר עונשו. אולם הסעיף מאפשר בנסיבות מסויימות להמשיך ולדון בעניינו של נאשם, גם כאשר מי שהואשם עמו הורשע ודינו נגזר.

כאשר מקום בו מבחינה אובייקטיבית קיים חשש ממשי למשוא פנים, תקום עילה לפסילת המותב עקב קביעות ואמירות שנתן במסגרת הליך שהתנהל בעניינם של מעורבים אחרים בפרשה, אולם מקרים אלה חריגים ונדירים הם {ע"פ 4022/10 נאיף אהוודי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

כמו-כן, עצם העובדה ששופט הדן בעניינם של מספר שותפים הקשורים לאותה פרשה, מרשיע חלק מהם על-פי הודאתם ובהסתמך על כתב האישום, וזאת בטרם הסתיים הדיון בעניינם של מעורבים אחרים באותה הפרשה, אינה פוסלת אותו, ככזו, מלהמשיך ולדון בעניינם של המעורבים האחרים שטרם הוכרע דינם {ע"פ 2577/10 ‏‏ פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010); ע"פ 9703/02 שילון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2003); ע"פ 5214/09 מלמד נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

ככלל, השקפתו המרכזית של המחוקק היא כי הכל כשרים להעיד, למעט אלה שהוחרגו מכוח הוראה חקוקה. הוראת סעיף 155 הנ"ל הינה אחת מהם.

הסייג שנקבע בסעיף 155 הנ"ל, שנקבע להעדתו של נאשם שהודה, יוחד כאמור לנאשמים שהועמדו לדין בכתב אישום משותף, אולם הוראה דומה לא נקבעה גם בעניינם של נאשמים שהועמדו לדין בכתבי אישום נפרדים.

כמו-כן, הוראה זו אינה מונעת מצב בו כאשר כל הנאשמים כופרים בביצוען של העבירות שיוחסו להם, וממילא עלולה נטייתם להפריז במהלך עדותם בחלקם של שותפיהם, מתוך כוונה למזער את חלקם-שלהם, להיות גדולה יותר {בג"צ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית-המשפט המחוזי באר שבע, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

הפתרון האפשרי לעדות כאמור, הינו סעיף 10א לפקודת הראיות, בשילוב עם הוראות חיקוק נוספות {סעיפים 47 ו- 54א לפקודת הראיות, וסעיף 155 לחוק סדר הדין הפלילי}, אשר הכירו באפשרות להעיד עד כנגד שותפו למעשה העבירה, תוך שימוש בכלי-בקרה מסוג של "חיזוק" ו"סיוע", ונועדו לסייע לבית-המשפט בבואו להכריע בשאלות של מהימנות העדים.

במצב בו בית-המשפט מחליט לפעול כאמור בהתאם לחריג שבסעיף 155 כאמור, כאשר דינו של נאשם נגזר ולאחר שהודה בעובדות שיש בהן כדי להרשיעו, מבלי שהסתיים בירור משפטו של הנאשם השני בכתב האישום, להעיד במשפטו של הנאשם האחר, על החריגים המנויים בסעיף הנ"ל להתקיים, כדלהלן:

1. על הסניגור, או על התביעה במשפטו של האחר להודיע כי בכוונתם להעיד את הנאשם שזכותו כאמור נפגעת, במשפטו של האחר.

2. צריכות להתקיים נסיבות מיוחדות שנרשמו, המאפשרות חריגה מהוראות סעיף 155 רישא לחוק סדר הדין הפלילי.