botox
הספריה המשפטית
ניהול ההליך הפלילי - דין ומהות

הפרקים שבספר:

דחיית הערעור אף לאחר קבלת טענה מטעם המערער (סעיף 215 לחוק)

1. הוראות הדין
סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982, קובע כדלקמן:

"215. דחיית ערעור על-אף הטענה שנתקבלה
בית-המשפט רשאי לדחות ערעור אף אם קיבל טענה שנטענה, אם היה סבור כי לא נגרם עיוות דין."

2. דיון בטענת התביעה גם אם לא הוגש ערעור מטעמה
סמכותו של בית-משפט לערעורים אינה מצומצמת לבירור נימוקי הערעור אלא היא רחבה ומשתרעת על שטח המריבה כולו.

כך למשל במקרה בו מדובר על פרשה אחת אשר לגביה הואשם המערער במספר אישומים, רשאי בית-משפט שלערעור לפי שיקול-דעתו להגיע למסקנה הנוגעת לתיאור המשפטי הנכון של מערכת העובדות שהוכחה, אשר שונה מזו שהוסקה בבית-משפט קמא {ע"פ 347/88 איוון (ג'והן) דמיאניוק נ' מדינת ישראל פ"ד מז(4), 353 (1993)}.

3. ראיה פסולה - הכרעת בית-משפט שלערעור - הלכת דנ"פ 188/94 מדינת ישראל נ' יורם אבוטבול
הוראת סעיף 56 לפקודת הראיות אומרת שראיה שאינה קבילה לא תשמש הוכחה לאשמה ואין לסמוך עליה כלל ועיקר לצורך הכרעת-הדין.

המבחן הראשון לסיפא של סעיף 56 הנ"ל הינו מבחן סובייקיטיבי. הווי אומר כי פסק-הדין ייפסל אם סבור בית-המשפט לערעורים "שהנאשם לא היה מורשע אילולא נמסרה אותה ראיה" פסולה.

מקום בו הורשע נאשם בדינו ונמצא לבית-משפט שלערעור כי ראיה שאינה קבילה נסתננה אל בין הראיות שבאו לפני בית-משפט קמא, אמור הוא, בראש ובראשונה, לבדוק אם אותה ראיה השפיעה על הכרעת ההרשעה של בית-משפט קמא, מבחינתו הסובייקטיבית של בית-משפט קמא.

אם יימצא לו כי אותה ראיה לא השפיעה על הכרעת הדין יסיר את השאלה מעל סדר יומו ויפנה את עתותיו לשאר טענות המועלות לפניו.

לעומת-זאת, המבחן השני הוא, בעיקרו, אובייקטיבי. הוא אומר כי פסק-הדין ייפסל אם בית-המשפט לערעורים סבור "שאין ראיה מספקת אחרת זולתה לתמוך בה את ההרשעה".

במקרה כאמור, רשאי בית-המשפט לערעורים להתעלם מהלך המחשבה של בית-המשפט קמא, ולבדוק בעצמו אם יש בתיק בית-המשפט די ראיות כשרות כדי לבסס עליהן את הרשעת הנאשם.

לפי המבחן האובייקטיבי, בית-המשפט לערעורים נוהג כאילו הוא ערכאה ראשונה, ושואל כיצד היה הוא עצמו מכריע את הדין על יסוד הראיות הכשרות, תוך התעלמות מוחלטת מן הראיה הפסולה {דנ"פ 188/94 מדינת ישראל נ' יורם אבוטבול, פורסם באתר האינטרנט נבו (1996)}.

המבחן השני מציב את בית-המשפט לערעורים בשלב שלפני הכרעת הדין, ואילו המבחן הראשון מציב את בית-המשפט לערעורים בשלב שלאחר הכרעת הדין.

לפי המבחן השני, בית-המשפט לערעורים בוחן מה צריך לפסוק, לפי המבחן הראשון, הוא בוחן מה נפסק.

על שופטי הערכאה הראשונה להיות מודעים לכך, שאם במשפט הנשען כולו על מהימנות עדים בעלי גרסאות סותרות, בוחרים הם להזכיר בהכרעת הדין ראיות פסולות לעדות, אשר על פניהן עשויות לזרוק אור על מהימנות אותם עדים או אחד מהם, בלי שמובהר בפסק-הדין, בצורה זו או אחרת, בבירור שראיה זו לא הובאה בחשבון בין שיקולי בית-המשפט, אזי עשוי בית-משפט לערעורים להתערב ולבטל את פסק-הדין.

יובהר, כי מקום בו מתקבלת במשפט ראיה בלתי-קבילה, והשופט אינו נמנע מלהזכירה בהכרעת דינו, ייטיב השופט לעשות אם גם יבאר את התייחסותו אליה (כגון, שהוא ער לקיומה אך מתעלם ממנה).

בעשותו כן, מחייב השופט את עצמו לבסס ולנמק את הכרעתו בהתבסס על הראיות הקבילות בלבד. עמדה זו מבטא הוא במוצהר גם כלפי הצדדים.

ואפשר כי במקרים גבוליים עשויה אמירה מפורשת בהכרעת הדין גם לסייע לערכאת הערעור בברירת דרכה.

יודגש, כי די בכך שהתקיים אחד המבחנים שבסיפא לסעיף 56 לפקודת הראיות כדי לפסול את פסק-הדין.

הטעם הראשון לכך, הוא, הפירוש המתבקש מבחינה לשונית. סעיף 56 הנ"ל אומר כי פסק-הדין לא ייפסל אלא אם התקיים המבחן הראשון "או" המבחן השני. הווי אומר, אין צורך שיתקיימו שניהם כאחד, אלא די שיתקיים רק אחד מהם, כדי לפסול את פסק-הדין.

הטעם השני הוא, שפירוש זה עדיף מבחינתו של הנאשם והפירוש הראוי מבחינת התוצאה.

בדרך זו בית-המשפט לערעורים קובע כי בית-משפט קמא לא היה מרשיע את הנאשם אילולא הראיה הפסולה.

מושכלות ראשונים של משפט ושל צדק מחייבים, בדרך-כלל, לפסול הרשעה המתבססת על ראיה פסולה, כגון בדיקת פוליגרף, עדות שמיעה או גיליון הרשעות קודמות של נאשם.

בית-המשפט חייב להכריע את הדין על יסוד ראיות כשרות. זוהי זכות יסוד של הנאשם ויש לשמור עליה ולקיים אותה הלכה למעשה.

זהו גם תפקידו של בית-משפט לערעורים. וצריך שיצא ממנו מסר ברור בעניין זה. לכן, אם בית-המשפט לערעורים סבור כי הנאשם לא היה מורשע אילולא הראיה הפסולה, אין הוא צריך, בדרך-כלל, להשאיר את ההרשעה על כנה.

אין לשלול את כוחו של בית-המשפט לערעורים לזכות נאשם, אם הוא סבור כי הנאשם לא היה מורשע אילולא הראיה הפסולה, כשם שכוחו עמו לזכות נאשם בשל פגם חמור מסוג אחר, אם הוא סבור שכך ראוי לפסוק על-פי הדין והצדק.

על-כן, יובהר כי במידת הצורך, בית-המשפט לערעורים יזכה את הנאשם אם הוא סבור כי לא זו בלבד שהנאשם לא היה מורשע אילולא הראיה הפסולה, אלא אף אין די ראיות כשרות להרשיע את הנאשם.

עם-זאת, במקרה הרגיל, כאשר בית-המשפט לערעורים סבור כי יש די ראיות כשרות לביסוס ההרשעה, או כאשר המצב בשאלה זאת אינו ברור, אין הוא צריך לזכות את הנאשם.

כמו-כן, אין די בכך שהנאשם יוכיח כי ראיה פסולה התקבלה בבית-המשפט, ואפילו אין די בכך שהראיה הפסולה אוזכרה בפסק-הדין, כדי לקבוע שנפל פגם בפסק-הדין.

במקרה כזה, הפגם שנפל בהליך, כאשר הראיה הפסולה השתרבבה להליך, כאילו נבלם על-ידי בית-המשפט לפני הכרעת הדין. החזקה שבית-המשפט ידע להתעלם מן הראיה הפסולה מגִנה על פסק-הדין.

דרושות נסיבות מיוחדות כדי לסתור חזקה זאת ולאפשר לפגם להבקיע את פסק-הדין.
את עצמתה של חזקה זו יש, לעולם, למדוד על רקע קורותיו המיוחדות של ההליך הנתון: טיבה של הראיה, מקומה בכלל הראיות, המהלכים שליוו את הגשתה, זיקתה האפשרית או המסתברת לשאלה הטעונה הכרעה, התייחסות בית-המשפט אליה במהלך הדיון ובהכרעת הדין, וכל היוצא באלה.

גם במקרה הנדיר, שבו החזקה שבית-המשפט התעלם מן הראיה הפסולה נסתרת, עדיין אין לומר שיש בכך בהכרח כדי לפסול את ההרשעה. שהרי הראיה הפסולה יכולה להיות, לפי טיבה ולפי הנסיבות, ראיה שולית בלבד, אולי אפילו ראיה בלתי-רלוונטית לאישום.

עוד יובהר, כי לעיתים, פסילת ההרשעה אין פירושה בהכרח זיכוי הנאשם. להפך: אם לכאורה קיימות ראיות כשרות שיש בהן כדי לבסס הרשעה, אפשר וראוי שבית-המשפט לערעורים יפסול את ההרשעה, משום שהיא בנויה על ראיה פסולה, אך לא יזכה את המערער, אלא יחזיר את התיק אל בית-משפט קמא.

במקרה כזה ינחה בית-המשפט לערעורים את בית-משפט קמא להתעלם מן הראיה הפסולה ולהכריע בדין מחדש על יסוד הראיות הכשרות בלבד.

יודגש, כי גם אם בית-המשפט לערעורים סבור כי הנאשם לא היה מורשע אילולא הראיה הפסולה, עדיין אפשר, בנסיבות מיוחדות, שבית-המשפט ידחה את הערעור ויאשר את ההרשעה. אפשרות זאת נובעת מסעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי.

הנסיבות בהן ניתן וראוי לדחות ערעור, על יסוד סעיף 215 הנ"ל, אף אם בית-המשפט לערעורים סבור כי הנאשם לא היה מורשע אילולא הראיה הפסולה, הן, למשל, כאשר לדעת בית-המשפט לערעורים קיימות ראיות כשרות החורצות את דינו של המערער באופן חד-משמעי, בלי כל מקום לספק סביר, כך שברור כי אין שום טעם מעשי להחזיר את התיק אל בית-משפט קמא.

במקרה כאמור יכול בית-המשפט לערעורים לומר כי הוא סבור שההרשעה על יסוד הראיה הפסולה לא גרמה לנאשם עיוות דין. או אז ניתן לדחות את הערעור.

4. משמעות הביטוי "עיוות דין" שבסעיף 215 לחוק
המונח עיוות דין מצוי בסעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי הקובע כי בית-המשפט רשאי לדחות ערעור אף אם קיבל טענה שנטענה, אם היה סבור כי לא נגרם "עיוות דין".

סעיף זה טומן בחובו מבחן אובייקטיבי הבוחן אם קיים חשש סביר כי הפגיעה בזכויות הנאשם השפיעה על שיקול-הדעת השיפוטי במובן זה, שעקב הפגם גדלה הסבירות להרשעת שווא {ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1), 793 (1996)}.

מבחן זה הינו מבחן הסתברותי-תוצאתי הבוחן את היחס בין הפגם לבין אפשרות של שינוי בתוצאת המשפט {ע"פ 470/83 מורי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1), 1 (1985); ע"פ 64/87 גרסטל נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3), 533 (1988)}.

הכרה בעילה רחבה של עיוות דין, ככוללת גם פגמים דיוניים חמורים, עולה בקנה אחד עם המשקל שיש ליתן לזכויות היסוד של הנאשם בהליך הפלילי, לכבודו ולחירותו, בייחוד נוכח חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהעלה עקרונות אלו לרמה חוקתית על-חוקית {א' ברק "הקונסטיטוציונליזציה של מערכת המשפט בעקבות חוקי-היסוד והשלכותיה על המשפט הפלילי (הדיוני והמהותי)", מחקרי משפט יג (תשנ"ו-תשנ"ז), 5; מ' אלון "חוקי היסוד, עיגון ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית: סוגיות במשפט הפלילי", מחקרי משפט יג (תשנ"ו-תשנ"ז), 27; י' קרפ "החקיקה הפלילית לאור חוקי היסוד", מחקרי משפט יג (תשנ"ו-תשנ"ז), 275; י' שחר "סדר דין פלילי", מחקרי משפט יג (תשנ"ו-תשנ"ז), 27}.

פעמים רבות הקו המבחין בין פגם דיוני חמור לבין פגם שיש בו כדי להשפיע על תוצאת המשפט, אינו כה ברור.

במצבים רבים קיומו של פגם דיוני חמור מקים חזקה להשפעה על תוצאת ההליך. זאת ועוד: תוצאת ההליך אינה הכרעה משפטית התלויה בחלל האוויר. יש עמה גם הכרעה באשר לדרך הראויה לניהול ההליך ולשמירה על זכויותיהם של המתדיינים בפניו של בית-המשפט {מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ''ד נג(1), 529 (1999)}.

כך מתוך הוראת סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי נובעת האפשרות, כי לא בכל מקרה של קבלת ראיה פסולה יבוטל פסק-הדין המרשיע.

ייתכנו נסיבות שבהן, על-אף קבלת ראיה פסולה על-ידי בית-משפט קמא, ידחה בית-המשפט שלערעור את הערעור ויאשר את ההרשעה אם סבור היה כי לא נגרם עיוות דין לנאשם {ע"פ 3338/99 פקוביץ נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(4), 676 (2000)}.

במקרה כזה יכול בית-המשפט לערעורים לומר כי הוא סבור שההרשעה על יסוד הראיה הפסולה לא גרמה לנאשם עיוות דין. או אז ניתן לדחות את הערעור {דנ"פ 188/94 מדינת ישראל נ' יורם אבוטבול, פורסם באתר האינטרנט נבו (1996)}.

יובהר, כי המונח עיוות דין עשוי לשאת פירושים שונים, בהתאם לתכליתו של דבר החקיקה בו הוא מופיע {מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1), 529 (1999)}.

בהקשר לסעיף 215 הנ"ל, יונק אותו המונח עיוות דין את תכליתו ממטרתו היסודית של ההליך הפלילי: חשיפת האמת והכרעה בשאלה של חפות או אשמה {ע"פ 639/79 אפללו נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3), 561, 575 (1980); ע"פ 1903/99 אהרון חסין נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(2), 88 (2008)}.

הרשעתו של אדם חף מפשע חותרת תחת יסודותיו של ההליך, ובנוסף היא פוגעת באמון הציבורי במערכות אכיפת החוק {בג"צ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006); ע"פ 951/80 קניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3), 505, (1981)}.








5. משחרג בית-משפט מסמכותו יש מקום לשקול הפעלת הוראת סעיף 215 לחוק אך אין בכך - גם אם יש יסוד לטענה כזו - לפגום בשיקול-דעת לדחיית הערעור
ביסודו של סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי מונחת ההשקפה כי "המשפט הפלילי אינו משחק, וטעות פורמלית של בית-המשפט, שאינה יורדת לשורש ההליך ואינה גורמת לעיוות דין, אין בה כדי להכשילו {ע"פ 461/80 עשור ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1), 451 (1980)}.

הוראת הסעיף הנ"ל קובעת כי יכול וידחה ערעור של נאשם אף שנתקבלה טענתו בערעור, כך למשל כי נפל פגם בקביעתה של הערכאה הדיונית, אולם לא עד כי שינוי התוצאה שהתקבלה בפסק-הדין {ע"פ 400/84 מדינת ישראל נ' שרה אנג'ל; שמעיה אנג'ל נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3), 481 (1986); ד"נ 27/86 אנג'ל נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3), 757 (1986)}.

הסעיף אף מאפשר דחיית ערעור אף שמתקבלת טענה בדבר הפרת כללי צדק טבעי {ע"פ 866/95 אהרון סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1), 793 (1996)}.

בהקשר זה יובהר, כי לא תמיד גורמת הפרת אחד מכללי הצדק לבטלות הדיון מעיקרא. המבחן אינו נוקשה אלא גמיש, ויחסי הדברים תלויים במידת החומרה של ההפרה ובנסיבותיה {בג"צ 118/80 גרינשטיין נ' פרקליט צבאי ראשי, פ"ד לה(1), 239 (1980)}.


אולם לא די בקביעה כי אין מניעה להחיל את סעיף 215 הנ"ל גם על פגמים שאינם נובעים מאי-קיום הוראות חוק זה עצמו. אלא יש אף לבחון אם גם טענות בדבר העדר סמכות עניינית מתקיימות תחת הסעיף האמור.

משנתפנה בית-משפט לדון בעבירה שאין הוא מוסמך לדון בה, חלה תוצאת הבטלות על כל הדיון ועל כל מערכת הראיות שהוגשו בקשר לעבירה האמורה, ויש לראות את הראיות הללו שהוגשו בדיון שהיה בטל מעיקרו, כאילו לא הוגשו כלל.

עוד יובהר, כי סעיף 215 האמור מבטא את ההשקפה, כי יש שהאינטרס של הנאשם, כי זכויותיו הדיוניות תישמרנה, נסוג מפני אינטרס ציבורי.

השאלה היא אם האינטרס הציבורי, מבחינת היקפו הפנימי, מתיישב עם החלת סעיף 215 לחוק אף שהתקבלה טענת המערער כי בית-המשפט כערכאה ראשונה לא היה מוסמך לדון בעניינו.

לאינטרס הציבורי שני פנים: הפן האחד הוא מיצוי הדין עם האשם, שלא ייצא נשכר מטעות שאין בה כדי לשנות את התוצאה. הפן האחר גלום בעקרון החוקיות, ולפיו על רשות שלטונית, ובית-משפט בכלל זה, להימנע מליטול סמכות לא לה.

לכאורה, בתחרות בין שני שיקולים סותרים אלה גוברת ידו של עקרון החוקיות.

כשבית-משפט בעל סמכות שיפוט מצומצמת דן בעניין הנתון לסמכותו של בית-משפט בעל סמכות שיפוט כללית. או אז, האינטרס הציבורי למיצוי הדין עם האשם מתנגש חזיתית עם עקרון החוקיות, ומועדף האחרון.

לא כן כשבית-משפט בעל סמכות מורחבת דן בעניין המסור לסמכותו של בית-משפט בעל סמכות שיפוט מצומצמת, שאז שונה עוצמת ההתנגשות בין שני האינטרסים ומתחייבת גם תוצאה שונה.

אין להעלים עין מכך שקיימת פגיעה בעקרון החוקיות כאשר בית-משפט מחוזי דן בעבירות המצויות בסמכותו העניינית של בית-משפט שלום, אלא שמשקלה של פגיעה זו קטן.

האפשרות להחיל את סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי במקרה שבו בית-המשפט חורג מסמכותו הפונקציונלית, נשללת לאור סעיף 243 לחוק סדר הדין הפלילי המורה כי הוראות חוק זה ובכללן הוראת סעיף 215, אינן גורעות מהוראות חוק בתי-המשפט.

אלא שפועלה של הוראת סעיף 215 הנ"ל הוא בדיעבד על תוצאתו של הפגם שנפל.

המבחן לקיומו של עיוות דין בשל אותו פגם שנפל הוא מבחן אובייקטיבי. יש לבחון אם קיים חשש סביר כי הפגיעה בזכויות הנאשם השפיעה על שיקול-הדעת השיפוטי, במובן זה שעקב הפגם גדלה הסבירות להרשעת שווא, או, לחלופין, שאפשרות זו לא מוזערה.

על דרך ההיפוך ניתן לומר, כי "כאשר משכנע בית-המשפט לערעורים, במידה אשר אינה משאירה בנדון זה ספק סביר, כי פסק-דינה של הערכאה הראשונה לא היה משתנה אף אילמלא נפל אותו פגם בעת הדיון, אזי אין מניעה לאישור אותו פסק-דין {ע"פ 470/83 מורי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1), 1 (1985)}.

ביישומו של מבחן זה על בית-המשפט לתת דעתו לשאלה מהי מידת הפגיעה הנובעת מן הפגם שנפל בהליך, ומה משקלו היחסי במערכת הנסיבות העובדתית שנתפתחה בינתיים {בש"א 304/91 כלל סחר בע"מ ואח' נ' קאונטר טרייד אנד ברטר בע"מ ואח', פ"ד מה(2), 878, 880 (1991)}.

אולם כלל זה יש לצמצם לעובדות אותו מקרה, למשל, במקום שבו דן שופט יחיד בעניין שהיה צריך להתברר לפני שלושה שופטים. במקרה כזה יש מקום להנחה כי דיון בהרכב מורחב מקטין את הסיכוי לטעות משפטית, ועל-כן ניהול דיון לפני דן יחיד מרע את מצבו של הנאשם {ע"פ 866/95 אהרון סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1), 793 (1996)}.