הקראה (סעיף 143 לחוק)

1. מבוא
סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע, כדלקמן:

"143. תחילת המשפט
בתחילת המשפט יקרא בית-המשפט את כתב האישום באזני הנאשם, ויסביר לו, אם ראה צורך בכך, את תכנו, אולם רשאי בית-המשפט לא לעשות כן לגבי נאשם המיוצג על-ידי סניגור, אם הודיע הסניגור לבית-המשפט, כי קרא את כתב האישום באזני הנאשם והסביר לו את תכנו, ואם אישר הנאשם את ההודעה; דברי הנאשם וסניגורו יירשמו בפרוטוקול."

הוראת סעיף 143 הנ"ל קובעת בבירור מתי מתחיל המשפט. ההקראה פותחת את המשפט ומהווה תחילתו {ע"פ 176/74 יהודה נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1), 550, 555 (1974); בג"צ 4537/92 סאפורי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1), 89 (1992)}.

את המושג "תחילת המשפט" יש לפרש פירוש מהותי-תכליתי ולא בהכרח פירוש טכני-דווקני. הוראת סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי, נועדה להבטיח כי הנאשם יהיה מודע למהות האישומים נגדו ויבין את תוכן ההליך הפלילי המתנהל נגדו. מודעות זו מתחייבת כדי לאפשר לו להתגונן כראוי ולמצות את מכלול זכויותיו הדיוניות {בש"פ 1948/03 שילון נ' מדינת ישראל, פ''ד נז(2), 869 (2003)}.

הקראת כתב האישום מהווה חלק אינטגרלי של ההליך הפלילי. ההקראה היא עניין שבחובה מכוח דין, חוליה משמעותית שאין בלעדיה בהליך הפלילי {בש"פ 7376/96 צריקר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(4), 70 (1996))}.

שופט הדן בהקראת כתב האישום קנה לו סמכות לדון בהליך עד תומו. שופט בפועל שבפניו נערכה הקראת כתב האישום ולאחר מכן פגה תקופת מינויו בפועל, הוא שופט ש"החל בדיון" כמשמעותו של ביטוי זה בסעיף 15(ב) לחוק לחוק בתי-המשפט, המאפשר לשופט שסיים את תקופת מינויו לכהונה בפועל להמשיך ולדון עד תומו בהליך בו החל לדון עוד בתקופת הכהונה בפועל.

לצורך פרשנות הביטוי "החל בדיון" בהקשר של אותה הוראת חוק, יש לראות בשופט שבפניו התקיימה ההקראה, שופט שהחל בדיון, גם אם בהקשר אחר ייקבע לצרכים אחרים כי תחילת הדיון הוא בשלב הבאת הראיות {ע"פ 1523/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

על-פי סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי, ההקראה פותחת את ההליך הפלילי כולו. לא את חלקו.

ההקראה כרוכה בתשובת הנאשם לכתב האישום. תשובת הנאשם לכתב האישום ניתנת לאחר ההקראה ויש לראותה, יחד עם ההקראה, כמקשה אחת.

תשובת הנאשם קובעת במידה רבה את גדרי המחלוקת בין הצדדים {סעיף 154 לחוק סדר הדין הפלילי}. התשובה לכתב האישום יכולה להינתן מייד לאחר ההקראה.

בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי, סעיף 152(א) שכותרתו "תשובת הנאשם לאישום", מקום שכתב האישום לא בוטל מכוח טענה מקדמית, רשאי הנאשם להודות בעובדות כתב האישום, לכפור בהן, ובכל מקרה, בין אם הודה ובין אם כפר, רשאי הוא לטעון עובדות נוספות.

הודאתו, כפירתו, או עובדות נוספות להן יטען, יכולות לגרור אחריהן שאלות בית-המשפט במטרה להבהיר את התשובה שניתנה. הודה הנאשם והורשע על-פי הודאתו מייד לאחר ההקראה, הרי שההליך הפלילי מסתיים מבלי שתתקיים גביית ראיות.

באם לא הודה הנאשם במיוחס לו, הרי שלשלב זה עשויות להיות משמעויות נוספות לשלביו המתקדמים יותר של ההליך, במובן זה שהימנעות הנאשם להשיב לאישום יכולה לשמש חיזוק לראיות התביעה נגדו {סעיף 152(ב) לחוק סדר הדין הפלילי}.

כמו-כן יכול שתועלה בשלב זה טענת אליבי של הנאשם שתתברר במהלך הדיון {סעיף 152(ג) לחוק סדר הדין הפלילי}. מכאן, מייד לאחר ההקראה יכול שתועלנה טענות בעלות חשיבות רבה לניהול ההליך, אשר מהוות חלק מן הדיון בתיק כולו.

לאחר תחילת המשפט שהינה בהקראה, נפתח השלב הבא של ההליך, שלב הדיון, שלכל אורכו רשאי בית-המשפט להפעיל את סמכותו בהתאם לסעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי.

שלב ההקראה במובנו הרחב מכתיב את ההליך הפלילי כולו מראשיתו ועד סופו ומשפיע עליו במידה משמעותית.

לשלב ההקראה חשיבות מרכזית המקרינה ומשליכה על ההליך כולו, על ניהול המשפט, על הגדרת תחומי הדיון ועל גיבוש התרשמותו של בית-המשפט מן הנאשם, באופן שמביא לידי מסקנה, כי תחילת הדיון בה מדבר סעיף 15(ב) לחוק בתי-המשפט הינה עם הקראת כתב האישום בפני הנאשם {בש"פ 7376/96 צריקר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(4), 70 (1996))}.

2. החובה לקיים הקראה תוך 30 יום ומעצר
באחריותה של התביעה להסב את תשומת-ליבו של בית-המשפט לכך שתתבצע הקראה כהלכתה לנאשם, תוך 30 יום מהגשת כתב האישום, אך גם באחריות בית-המשפט לדאוג לנוהלים ולבקרה מתאימה על-מנת לצמצם את האפשרות לתקלה מעין זו. כל בית-משפט ונוהליו, כל בית-משפט בהתאם למספר שופטיו ולמספר התיקים הפליליים שנדונים בפניו {בש"פ 1911/11 רועי רווה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

דרך המלך היא כי ההקראה תבוצע על-ידי המותב שידון בתיק. בדרך זו, התיק לא "נעלם" לתקופה ארוכה בין תיקי בית-המשפט עד לקביעת מועד בפני מותב, ונמנעת התופעה בה נאשם שוהה במעצר מספר חודשים מבלי שמשפטו החל בפועל.
בדרך זו, מתקיימות הוראות סעיף 95 לחוק סדר הדין הפלילי ותקנה 20א לתקנות סדר הדין הפלילי, לעניין מועד המצאת ההזמנה למשפט {14 יום או 48 שעות לפני המועד הקבוע למשפט; בש"פ 1911/11 רועי רווה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

אלא שדרך זו כאמור לא תמיד ניתנת ליישום, אם בשל העומס הכבד המוטל על בתי-המשפט ואם בשל שיטות ונוהלי עבודה הנוהגים בבתי-המשפט השונים.

כך, יש וההקראה מבוצעת בפני שופט-הקראות, ובהתאם לתשובת הנאשם לכתב האישום, מועבר הדיון לשופט או למותב אחר.

יש בתי-משפט בהם שופט-המעצרים, שדן בבקשת המעצר, מבצע באותה הזדמנות הקראה. דרך זו עשויה למנוע לחלוטין את התקלה של אי-ביצוע הקראה תוך 30 יום מהגשת כתב האישום.

עם-זאת, כאשר ההקראה מבוצעת כבר בדיון הראשון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, לעיתים יש בכך כדי לאיין את זכותו של הנאשם או הסניגור לקבל את ההזמנה לדין 14 יום או 48 שעות לפני ההקראה, לפי העניין.

הוראת סעיף 20א סיפא לתקנות קובעת כי "בהסכמת הנאשם, מותר לקיים את המשפט גם אם לא הומצאה ההזמנה במועד כאמור". בנוסף, יש להניח כי סניגור הטוען בלהט במסגרת הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, מכיר כבר את חומר החקירה ואת כתב האישום וערוך להקראה, כך שהזכויות הדיוניות והמהותיות של הנאשם לא נפגעות.

יודגש, כי תכליתו של סעיף 60 לחוק המעצרים היא להבטיח שלא יישב אדם במעצר בלא שמשפטו החל בהבאת תוכנו של כתב האישום לידיעתו ולהבנתו (בש"פ 5988/03 אמארה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2003)}.

יובהר, כי ההגנה יכולה לבקש בכל עת בעת ההקראה לדחות מתן תשובה לגופו של כתב האישום, אם לא היה בידה להכין את תשובתה כהלכה. כך לא ייגרע מזכויותיו של נאשם ולא תיפגע תוקפה של ההקראה. מצב זה כאמור, קרוי "הקראה פורמאלית".

הקראה פורמלית אינה שם נרדף להקראה מאולתרת או הקראה על-מנת לצאת ידי חובה, ועל בית-המשפט לבצע את ההקראה על-פי כלליה ודקדוקיה כאמור בסעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי.

על הסניגור לאשר כי הקריא למרשו את כתב האישום, על הנאשם לאשר את דבר הודעתו של הסניגור לפיה קרא האחרון את כתב האישום באוזניו ולאשר בפני בית-המשפט כי הוא מבין את תוכנו של כתב האישום, והדברים צריכים להירשם בפרוטוקול הדיון {בש"פ 1911/11 רועי רווה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); בש"פ 9997/07 אוטר תומר גיאורגדזה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

3. הקפדה על הליכי הקראת כתב האישום, ההסבר וההבנה וסעיף 60 לחוק המעצרים
מסעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי, עולה כי תחילת המשפט משתקפת בדרך-כלל, בקריאת כתב האישום על-ידי בית-המשפט ומתן הסבר לנאשם, במידת הצורך, בדבר תוכנו.

חובה זו קיימת מקום שהנאשם אינו מיוצג. מקום שהנאשם מיוצג ניתן להסתפק בהודעת הסניגור כי כתב האישום הוקרא לנאשם והוסבר לו, והנאשם אישר זאת {בש"פ 1948/03 שילון נ' מדינת ישראל, פ''ד נז(2), 869 (2010); בש"פ 7376/96 צריקר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(4), 70 (1996)}.

יודגש, כי החובה להקריא את כתב האישום ולוודא את הבנת הנאשם מוטלת בראש ובראשונה על בית-המשפט עצמו ולא על הסניגור {בש"פ 7829/10 ליאון טרמצי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010); בש"פ 9997/07 גיאורגדזה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

בהקראה כדין, לפי הוראותיו המפורשות של סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי צריך להיות ביטוי מפורש בפרוטוקול הדיון, כפי שמורה סעיף החוק הנ"ל.

הגשמת תכלית ההקראה היא עניין נפרד אשר נמצא במישור שונה ואחר מהשאלה האם התבצעה הקראה כדין.

בשלב ראשון בית-המשפט מצווה לבחון האם התקיים האמור בסעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי.

רק בשלב שני ניתן יהיה לעבור ולבחון את השאלה האם הוגשמה תכלית סעיף 143 הנ"ל הגם שלא ייושמו כל דרישותיו כלשונן, שכן שאלת הגשמת התכלית הינה אחד השיקולים המשפיעים על התשובה לשאלה האם ניתן לרפא את הפגם בדיעבד בעניינו של הנאשם הקונקרטי {בש"פ 7829/10 ליאון טרמצי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

על התביעה, בראש ובראשונה, לוודא כי דרישות החוק ישמרו, זאת גם מקום שמדובר בתיקים מורכבים ועתירי בקשות ומסמכים. אולם על השופט היושב בדין להקפיד הקפדה יתרה על זכויות חשודים ונאשמים.

על בית-המשפט למלא את חובותיו על-פי דין ולהקפיד על קיומן באופן עצמאי, מבלי להסתמך על-כך שסניגורים יבצעו מלאכה זו כנדרש. כמו-כן, עליו למלא אחר זכויותיהם של חשודים ונאשמים באופן מפורש ועל-פי ההליכים המפורטים בדין מבלי לסטות מהם ומעבר לכך ערובה הכרחית להבטחת זכויות החשוד והנאשם.

יובהר כי, קיפוח זכויותיהם של חשודים ונאשמים, למרות שמדובר בזכויות דיוניות, עשויה להיות השלכה בהמשך הדרך על תוצאת ההליך ועל הגינותו ובנסיבות מסויימות לגרום אף לעיוות הדין {בש"פ 7829/10 ליאון טרמצי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

לפי סעיף 54 לחוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961 "במילוי תפקידיו יפעל עורך-דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ויעזור לבית-המשפט לעשות משפט".

לפיכך חובתו של עורך-הדין היא להקפיד כי זכויותיו הדיוניות של מרשו מוגשמות. על הסניגור מוטלת החובה להסב את תשומת-ליבו של בית-המשפט, במידת הצורך, אם נפלה שגגה תחת ידיו בכך שכתב האישום לא הוקרא לפי הוראותיו של סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי {בש"פ 7829/10 ליאון טרמצי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

עם-זאת, יובהר, כי במצב דברים בו נופל בשוגג פגם כאמור, אין השלכות הפגם יובילו לשחרורו של נאשם ממעצר {בש"פ 7829/10 ליאון טרמצי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010); בש"פ 9037/03 מסרוואה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1), 157, 161 (2003)}.

הוראת סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), קובעת, כי נאשם, שלאחר הגשת כתב האישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום, תקופה של כ- 30 יום, ומשפטו טרם החל, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה.

לפיכך, במצב בו הוגש כתב אישום ולא החל משפטו של נאשם כעבור שלושים ימים יש לשחררו ממעצר {סעיף 60 לחוק המעצרים; בש"פ 7829/10 ליאון טרמצי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי נועד להבטיח, כי הנאשם יבין את תוכן ההליך המתנהל נגדו, כך שהבנה זו תהווה ערובה לזכותו להתגונן וליכולתו להיערך כראוי למשפטו {בש"פ 9997/07 אוטר תומר גיאורגדזה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

כך נקבע, כי את המושג "תחילת המשפט" אין לפרש באופן טכני דווקני העלול להחטיא את מטרת ההליך ולהביא לתוצאות דרקוניות העומדות בסתירה למגמות הסדר הדיוני {בש"פ 1948/03 שילון נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2), 869 (2003)}.

התכלית העומדת בבסיס סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי וסעיף 60 לחוק המעצרים היא להבטיח כי לא ישב אדם במעצר בלא שמשפטו החל בהבאת תוכנו של כתב האישום לידיעתו ולהבנתו {בש"פ 1948/03 שילון נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2), 869 (2003); בש"פ 9037/03 מסרוואה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1), 157, 161 (2003)}.

לפיכך, אם נפל פגם טכני בלבד שאינו יורד למהות העניין ואינו פוגם בזכויות המהותיות של הנאשם, אין בכך כדי לפסול את ההליך מעיקרו על-אף שחשוב להקפיד על דרישות הליך ההקראה של כתב האישום {בש"פ 9037/03 מסרוואה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1), 157, 161 (2003)}.

לעיתים ניתן לרפא את הפגם שבאי-תחילת המשפט כדין גם בדיעבד, באמצעות חידוש ההליך וקיום הקראה בהקדם האפשרי. ברוב המקרים יש בפתרון זה כדי להבטיח את זכויותיו של הנאשם אף שנעשה הוא בדיעבד.

השאלה אם הפגם ניתן לריפוי היא שאלה שיש להכריע בה בכל מקרה על-פי נסיבותיו המיוחדות. לא בכל מקרה ניתן לרפא את הפגם בדיעבד. כדי לרפא את הפגם יש בדרך-כלל לפעול לאלתר לחידוש ההליך ולקיום הקראה כדין לפי מצוותה של הוראת סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי.

אולם יהיו מקרים שבנסיבותיהם המיוחדות יתאפשר ריפוי הפגם גם בחלוף תקופה מסויימת אף אם לא נעשה לאלתר, שכן כאמור הקושי שבמעצר לא חוקי הינו רב אך אינו חזות הכל {בש"פ 9888/02 מדינת ישראל נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2002)}.

אולם לא תמיד די יהיה בהקראה מאוחרת של כתב האישום כדי להכשיר למפרע את מעצרו של הנאשם {בש"פ 9997/07 אוטר תומר גיאורגדזה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

כך, במקרה שבו נעצר אדם לתקופה העולה על שלושים ימים טרם תחילת משפטו, אין בחידוש ההליך ובקיום הקראה כדין בדיעבד כדי לרפא את הפגם הואיל ולעצם אי-השחרור עשוי להיות משקל בהחלטת המעצר המחודשת.

המשך מעצרו של נאשם ששהה במעצר בלתי-חוקי מחייבת הכרעה בדבר עוצמת הפגם והמידה בה נפגעו זכויותיו של הנאשם.

על בית-המשפט לבחון האם קיפוח זכותו של נאשם להקראת כתב אישום כדין גרמה לו לעיוות הדין והכל בהתאם לנסיבות המקרה. משמעות הדברים היא, כי יש לבחון, האם במקרה נדון הוגשמה תכלית הוראות החוק באופן מהותי, על-אף כי לא ייושמו באופן דווקני {בש"פ 7829/10 ליאון טרמצי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

יובהר, כי לאור העובדה שנפל פגם בהליכים שנתקיימו בבית-המשפט, בעקבות התרשלות התביעה, אינו מהווה שיקול מכריע ויחיד בשאלה אם יש מקום להיעתר לבקשה להורות מחדש על מעצר {בש"פ 8971/00 חזות נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2000)}.
על בית-המשפט לאזן בין האינטרסים המושכים לצדדים ולהחליט על-פי האינטרס הנעלה. זכויותיו וחירותו של האדם מחד, וזכויות היסוד של קורבנות העבירה מאידך {בש"פ 1552/04 אבו עסא נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)}.

שהייתו של נאשם במעצר לא חוקי מהווה רק נתון אחד שיש להביאו בגדר יתר השיקולים הנוגדים הצריכים לעניין.

השיקולים המכריעים ביניהם יש לאזן על-מנת להכריע בדבר הארכת מעצרו של הנאשם הם: מידת הפגיעה בזכויות הנאשם והאם נגרם לו עיוות דין, תקופת הזמן בה שהה במעצר בלתי-חוקי ומסוכנותו, ולעניין זה רשאי להסתייע בית-המשפט בהמלצות שירות המבחן {בש"פ 7829/10 ליאון טרמצי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}; בש"פ 10506/07 מטר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

כמו-כן, יש להביא בחשבון גם שיקולים נוספים כגון: האם מדובר בהתרשלות מצד המאשימה, האם הותרתו של הנאשם במעצר תעלה כדי "התנהגות שערורייתית" לאור התנהלות המאשימה, וכן מידת תום-הלב של הנאשם והיקף תרומתו להיווצרות הפגם.

ברם, אין מדובר ברשימה סגורה של שיקולים וכל מקרה ייבחן על-פי נסיבותיו {בש"פ 7829/10 ליאון טרמצי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הקראה (סעיף 143 לחוק)