ערר בזכות על החלטה של בית-הדין הצבאי

פרק זה ידון בשאלה המשפטית המתעוררת בעניין הסמכות והיא: האם ניתן להגיש לבית-המשפט העליון ערר בזכות על החלטה של בית-הדין הצבאי לערעורים לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי.

זכות העיון בחומר החקירה מופיעה בסעיף 307 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955, (להלן: "חש"צ"), כלשונו:

"307. מסירת העתק כתב האישום לנאשם (תיקון התשכ"ד (מס' 3))
עם מסירת העתק כתב האישום לנאשם, יש להודיע לו כי הוא וסניגורו רשאים לעיין בחומר הבדיקה או החקירה המוקדמת או חקירת סיבות המוות ולהעתיק ממנו פרטים, חוץ מאותם פרטים שפרקליט צבאי אסר, מטעמי ביטחון, את העיון בהם כאמור."
{בש"פ 8614/11 התובע הצבאי הראשי נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}

נוהגים לפרש את הוראות סעיף 307 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955, הדנה בזכות העיון של הנאשם בחומר החקירה, ברוח סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, ומן הראוי, מטעמים של הרמוניה שיפוטית, שלא יהיה הבדל גם בין דיני הערעור בשתי המערכות {רע"פ 1535/01 התובע הצבאי הראשי נ' אל"מ רחמים כהן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2001)}

יובהר כי, כאשר בית-הדין הצבאי לערעורים נוהג בפועל כערכאה מבררת, ודן לראשונה בשאלה הנוגעת לקבלת חומר חקירה, נוצרת אנומליה משפטית, המונעת למעשה את זכות הערר שהיתה קיימת במידה והערכאה המבררת היתה דנה לראשונה בעניין.

המסקנה המעשית המתבקשת היא שבמקרים כגון דא בהם ערכאת הערעור סבורה שיש לקבל חומר חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, כדי לדון בערעור על פסק-הדין, עליה להורות או לפחות לשקול להורות לערכאה המבררת - בית-הדין הצבאי האזורי - לדון בעניין. זאת גם על-מנת שלא תישלל מהנאשם זכות ערר על החלטה זו הקיימת לו מכוח הדין.

ודוק: אין באמור כדי לקבוע עמדה לפיה בית-הדין הצבאי לערעורים פעל בחוסר סמכות. יושם-אל-לב, שסעיף 220 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, קובע:

"220. מתן הוראות אחרות
נוסף על האמור בפרק זה רשאי בית-המשפט לתת כל הוראה שהערכאה הקודמת מוסמכת לתתה על-פי כל דין, בתיאומים לפי העניין."

סעיף זה מקנה בסיס למסקנה שבית-המשפט שלערעור רשאי להורות על העברת חומר חקירה מהתביעה לסניגוריה. בהשוואה ניתן לראות את סעיף 437 לחש"צ:
"437. פסק של בית-הדין הצבאי לערעורים בערעור על החלטה שאינה פסק-דין
בית-הדין הצבאי לערעורים הדן בערעור על החלטה שאינה פסק- דין, רשאי לדחות את הערעור או לקבל את הערעור ולהחליט החלטה אחרת במקום ההחלטה שערערו עליה."

אף אם נאמר שבשם ההרמוניה המשפטית וכדי לאפשר לערכאת הערעור לעשות את מלאכתה רשאית היא לדון לראשונה בנושא חומר החקירה, כאשר הבקשה נובעת מהתפתחות שלאחר גזר הדין, וודאי רשאית היא להעביר את הבקשה לדיון בפני הערכאה המבררת.

כך, אין לשכוח כי הסעיף המסמיך הגשת בקשה כזו בחוק סדר הדין הפלילי קובע שנאשם רשאי לבקש, מבית-המשפט שאליו הוגש כתב האישום, להורות לתובע להתיר לו לעיין בחומר שהוא, לטענתו, חומר חקירה ולא הועמד לעיונו {סעיף 74(ב) לחוק סדר הדין הפלילי}.

החוק מורה ללא סייג כי יש להגיש את הבקשה לבית-המשפט שאליו הוגש כתב האישום. הנחת המחוקק היא שהבקשה מוגשת לערכאה אליה הוגש כתב האישום וממילא הערר יישמע בפני ערכאת הערעור, בפני דן יחיד.

היבט מעשי להוראה זו נובע מכך שככלל, הבקשה לעיון בחומר מוגשת בתחילת המשפט. ברם, על פני הדברים החוק קובע כלל אחד לפיו, יהא השלב אשר יהא, יש להגיש את הבקשה לערכאה שלה הוגש כתב האישום.

כך או כך, הוואריאציה הדיונית יוצרת מצב לפיו כללים מתנגשים מקשים על תוצאה 'נקייה', דהיינו תוצאה שתואמת את הוראות החוק וכוונת המחוקק.
מצד אחד, נקבע בעניין פרידן שלבעלי הדין זכות ערר "חד-פעמית" על החלטה בעניין עיון בחומר חקירה לפי סעיף 74 {רע"פ 4207/96 מדינת ישראל נ' פרידן, פורסם באתר האינטרנט נבו (1997) והיא הערכאה שבפניה ניתן להגיש ערר בזכות?

סעיף 440ט לחש"צ, קובע:

"440ט. ערעור לבית-המשפט העליון (תיקון התשמ"ו (מס' 17))
(א) פסק-דין של בית-הדין הצבאי לערעורים, שניתן בערעור על פסק-דין של בית-דין צבאי, ניתן לערעור לפני בית-המשפט העליון, אם נתקבלה רשות לכך בפסק-הדין, או מאת נשיא בית-המשפט העליון או מאת משנהו.
(ב) לא תינתן רשות לערער אלא בשאלה משפטית שיש בה חשיבות, קשיות או חידוש..."

הייתכן שניתן לערער ברשות על פסק-דינו של בית-המשפט הצבאי לערעורים ברשות לבית-משפט זה ובאותה עת ניתן להגיש ערעור בזכות לבית-משפט זה על החלטה נלווית של ערכאת הערעור הצבאית בדמות החלטה בדבר עיון בחומר חקירה?

על בסיס גישה שכזו נקבע כי לא ניתן אף להגיש בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית-הדין הצבאי לערעורים שהורה לתובע הצבאי להעביר חומר חקירה למשיב.

כמו-כן, ההלכה המושרשת קובעת כי אין זכות ערעור או זכות ערר אלא-אם-כן קבע המחוקק הראשי ערכאה המוסמכת לדון בערעור או בערר {רע"פ 4207/96 מדינת ישראל נ' פרידן, פורסם באתר האינטרנט נבו (1997); בש"פ 2343/00 כהנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2), 65 (2000) ו- בש"פ 828/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

הדברים האמורים מובילים למסקנה שלא ניתן להגיש ערעור לבית-משפט העליון בנסיבות מקרה זה. המחוקק סלל את הדרך למסקנה שככלל, בית-המשפט העליון אינו יושב כערכאת ערעור על בתי-הדין הצבאיים.

כך נפסק הלכה למעשה ביחס להחלטות אחרות בעלות חשיבות שניתנו על-ידי בית-הדין הצבאי לערעורים {ראו למשל רע"פ 7487/07 יבגני יקימוב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008) שם נדחתה בקשה למתן רשות ערעור על החלטה בנושא מעצר הואיל ואין המדובר בפסק-דין; דוגמה נוספת היא הנפסק בעניין לוי, בגדרו נקבע כי לא ניתן להגיש בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית-הדין הצבאי לערעורים בנושא פסלות שופט (רע"פ 3822/11 שמואל לוי נ' בית-הדין הצבאי לערעורים ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2011) (להלן: "עניין לוי")}.

מהצד האחר, קשה להתעלם מהעובדה שהמחוקק הביע עמדתו שצד רשאי להגיש ערר בזכות על החלטה בנושא עיון בחומר חקירה. קביעה לפיה אין זכות ערר ולו פעם אחת במקרה זה, משמעותה סגירת דלת שאמורה להיות פתוחה. רב כוחו של סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי הקובע זכות ערר בהליך מעין זה.

ההתנגשות בין שני הצדדים למטבע שהוצגו עשויה לתמוך במסקנה, שניתן להגיע לתוצאות שונות בסוגיה. ברם, אף אם במדיניות שיפוטית עסקינן לא ניתן להצדיק הענקת ערעור בזכות במקרה כזה, אך יש לוודא שיעמוד בפני התובע הצבאי הראשי או הנאשם המסויים הליך שיאפשר לו להעלות את הסתייגויותיו מההחלטה בנושא עיון בחומר חקירה, שניתנה לראשונה על-ידי בית-הדין הצבאי לערעורים.

במסלול זה פסע בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק בעתירה נגד החלטה של בית-הדין הצבאי לערעורים לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי {בג"צ 620/02 התובע הצבאי הראשי ואח' נ' בית-הדין הצבאי, פ"ד נז(4), 625 (2003), הרכב כב' השופטים ת' אור, ד' ביניש, א' לוי}.

אף נקבעו הלכות עקרוניות באותה סוגיה. נדמה שזוהי המסגרת הדיונית.

יובהר כי מסקנה זו מצביעה על החסר הקיים בחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1995. אולם ראוי לציין כי לאחרונה המחוקק שואף להשלים את החסר באמצעות הצעת חוק מטעם הממשלה שהוגשה לאחרונה ביום 1.8.11. כפי שנכתב בדברי ההסבר להצעת חוק השיפוט הצבאי (תיקון מס' 64 והוראת שעה) (סדר דין פלילי וראיות), התשע"א-2011:

"לפי המצב החוקי הקיים, אין התאמה מלאה בין הוראות החוק לבין הדין הכללי בסוגיות מרכזיות שבדיני הראיות ובסדר הדין הפלילי, ובשל כך נפתח פתח נרחב לטענות משפטיות בדבר הסדר שלילי או חסר (לאקונה) בחוק, ובדבר הצורך בהשלמה ושאיבה של הסדרים מן הדין הכללי. העדר הסדר ממצה בחוק... מהווה בעיה שעל מערכת השיפוט הצבאי להתמודד איתה, בין באמצעות אימוץ סעיפים מסדר הדין הפלילי הכללי לסדר הדין הפלילי הצבאי ובין בדרך של היקש (אנלוגיה) מההסדרים הקיימים בחוקים הפליליים האזרחיים לחוק."

הצעה זו אף קובעת הסדר מקיף בנושא עיון בחומר חקירה (ראה סימן ז' שכותרתו עיון בחומר חקירה, סעיפים 309ו - 309יא להצעת החוק}, וכן התייחסות קונקרטית להגשת בקשה לעיון בחומר חקירה מבית-הדין הצבאי שאליו הוגש כתב אישום {סעיף 309ו(ב) להצעת החוק} ולזכות ערר לפני בית-הדין הצבאי לערעורים, שידון בערר בשופט אחד {סעיף 309ו(ה) להצעת החוק)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ערר בזכות על החלטה של בית-הדין הצבאי