botox
הספריה המשפטית
ניהול ההליך הפלילי - דין ומהות

הפרקים שבספר:

מינוי סניגור מטעם בית-המשפט (סעיף 15 לחוק)

1. כללי
סעיף 15 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"15. מינוי סניגור מטעם בית-המשפט (תיקונים: התשנ"ה (מס' 2), התשנ"ו, התשס"ו (מס' 3))
(א) נאשם שאין לו סניגור, או חשוד בעבירה אשר לשם בירורה הוחלט לגבות עדות לאלתר לפי סעיף 117 ואין לו סניגור, ימנה לו בית-המשפט סניגור אם נתקיים בו אחד מאלה:
(1) הוא הואשם ברצח או בעבירה שדינה מיתה או מאסר עולם או שהואשם בבית-משפט מחוזי בעבירה שדינה מאסר עשר שנים או יותר, או שהוא חשוד בביצוע עבירה כאמור;
(2) לא מלאו לו שש-עשרה שנים והוא הובא לפני בית-משפט שאינו בית-משפט לנוער;
(3) הוא אילם, עיוור או חרש או שיש חשש שהוא חולה נפש או לקוי בכשרו השכלי;
(4) הוא הואשם בעבירה שנקבע לגביה כי בית-משפט יטיל עונש מאסר בפועל, או כי יטיל עונש מאסר שלא יהיה, בהעדר טעמים מיוחדים, כולו על תנאי;
(5) התובע מסר הודעה כאמור בסעיף 15א(א) או (ב) לגבי הנאשם, בדבר האפשרות שהתובע יבקש מבית-המשפט להטיל עליו עונש מאסר בפועל אם יורשע;
(6) התובע לא מסר הודעה כאמור בסעיף 15א(א) או (ב) לגבי הנאשם, ובית-המשפט סבר, לאחר שהורשע, כי קיימת אפשרות שיוטל עליו עונש מאסר בפועל.
(ב) בית-המשפט שלערעור רשאי לא למנות סניגור אם הנאשם ביקש זאת ובית-המשפט ראה שלא ייגרם לו אי-צדק אם לא ייצגנו סניגור.
(ג) נאשם שהוא מחוסר אמצעים על-פי אמות-מידה שנקבעו לפי חוק הסניגוריה, התשנ"ו-1995, ואין לו סניגור, רשאי בית-המשפט - לבקשת בעל דין או מיוזמתו הוא - למנות לו סניגור.
(ד) חשוד או עצור שאין חובה למנות לו סניגור ונתקיימו בו התנאים האמורים בסעיפים-קטנים (א)(1) עד (3) או (ג), רשאי בית-המשפט - לבקשת אותו אדם, לבקשת תובע או מיוזמתו הוא - למנות לו סניגור.
(ה) בית-המשפט רשאי למנות סניגור לצורך דיון בבית-המשפט בבקשה לדיון נוסף או למשפט חוזר, וכן לצורך הדיון הנוסף או המשפט החוזר, אם ראה הצדקה לכך ונתקיימו במבקש התנאים האמורים בסעיף-קטן (א)(1) עד (3), או (ג).
(ו) מינוי סניגור לפי סעיפים-קטנים (א) ו-(ג), במחוז שהוקמה בו לשכת סניגוריה ציבורית, יהיה לפי הוראות חוק הסניגוריה הציבורית, התשנ"ו-1995.
(ז) ראה בית-המשפט במחוז שהוקמה בו לשכת סניגוריה ציבורית שיש למנות סניגור לפי סעיפים-קטנים (ד) או (ה), יפנה את החשוד או העצור ללשכת הסניגוריה הציבורית שבאותו מחוז כדי שימונה לו סניגור; סבר בית-המשפט שיש למנות סניגור משום שהחשוד או העצור מחוסר אמצעים, רשאי הוא להורות לסניגור הציבורי המחוזי לבדוק את זכאותו."

הזכות לייצוג על-ידי סניגור היא בגדר עיקרון יסוד בשיטת המשפט הישראלית וחשיבותה מצויה בשני רבדים:

הרובד הראשון, זכויות נאשמים וחשודים. בטרם תישלל חירותו של נאשם או חשוד, יש להבטיח כי התקיים הליך הוגן, באמצעות ייצוג מקצועי ומסור שישמיע את קולו של הנאשם בצורה הטובה ביותר.

הזכות לייצוג על-ידי סניגור אינה זכות אך במובן של מתן הרשאה לנאשם להיוועץ עם עורך-דין ולמנות לעצמו עורך-דין על-פי בחירתו.

מדובר בזכות שניתן לעגנה בחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, אף שקיימות מחלוקות האם יש לראות את מקורה בזכות לחירות, בזכות לכבוד או בזכות לשוויון {איתן מגן "הזכות לייצוג בפלילים" הפרקליט מד 243 (התשנ"ט)}.

זכות הייצוג במובן הרחב מטילה חובה על המדינה למנות לנאשם סניגור במימון ממשלתי, אם אין ידו של הנאשם משגת לממן לעצמו ייצוג משפטי.

נעיר כי בעבר, המימון לסניגורים עבור נאשמים חסרי אמצעים נעשה מתקציב בתי-המשפט או באמצעות סניגורים מתנדבים. שיטה זו לא צלחה ונאשמים רבים נותרו למעשה ללא ייצוג {אליהו הרנון סיוע משפטי בהליכים פליליים: הלכה ומעשה על רקע השוואתי (1983), 139; קנת מן "ביקורת שיפוטית וערכי יסוד בהליך הפלילי" עיוני משפט יג 557, 609-606 (התשמ"ח)}.
על-כן הקימה המדינה בשנת 1996 את הסניגוריה הציבורית, שמטרתה הענקת ייצוג משפטי במימון המדינה לנאשמים חסרי אמצעים.

הרובד השני, עשיית צדק. ייצוג נאשמים על-ידי סניגורים מקצועיים אינו רק אינטרס של הנאשם אלא אינטרס של שיטת המשפט בכללותה, על-מנת להבטיח את בירור האמת.

מערכת המשפט הישראלית פועלת לפי שיטת משפט אדברסרית. על-פי שיטה זו, בית-המשפט נחשף רק למה שמציגים בפניו הצדדים ולכן, לא כל אדם יכול להציג את עניינו באופן עצמאי בצורה מסודרת, לערוך חקירה נגדית אפקטיבית ולטעון נימוקים משפטיים משכנעים.

כפועל יוצא, כאשר המדינה מיוצגת על-ידי עורכי-דין מיומנים ומנוסים ברזי המערכת, ואילו הנאשם, שהוא לרוב שחקן חד-פעמי במערכת המשפטית, אינו מיוצג, מתעורר החשש שהאמת לא תתברר {קנת מן "אפליית נאשמים לרעה על רקע חוסר ביצוע החקירה הנגדית" הפרקליט לח 466, 470-469 (התשמ"ח}.

לפער בין התביעה והנאשם הבלתי-מיוצג ניתן להוסיף את המעורבות הרגשית של הנאשם. מעורבות זו עלולה לפגוע במלאכת חקירת העדים והצגת הטענות על ידו {בג"צ 515/74 פלוני נ' מפקד מצ"ח, פ"ד כט(2) 169, 174 (1975)}.

התפיסה, לפיה העזרה המשפטית ניתנת על-ידי מערך של סניגוריה ציבורית, העומד מול מערך של תביעה ציבורית, מגבירה את האמון כי הצדק נראה ונעשה {דברי הסבר להצעת חוק הסניגוריה הציבורית, התשנ"ה-1995, ה"ח 2412, 522 (27.6.1995)}.
כפי שניתן לראות, היישום של זכות הייצוג מעוגן בכמה חוקים, העיקרי שבהם הוא חוק סדר הדין הפלילי.

כך, סעיף 15 לחוק קובע באילו מקרים ימנה בית-המשפט לנאשם סניגור במימון ציבורי. כאמור, בשנת 2006 תוקן חוק סדר הדין הפלילי (במסגרת תיקון מס' 49), כך שהורחבה זכות הייצוג. כיום יותר ויותר נאשמים זכאים לסניגור במימון ציבורי.

במסגרת תיקון מס' 49 נקבע כי תחולתו תהיה רק על כתבי אישום שהוגשו לאחר יום 31.12.06 {ראה, סעיף 4 לתיקון מס' 49}.

על-פי הדין שחל ערב תיקון מס' 49, קבע סעיף 15(א) לחוק סדר הדין הפלילי, כי על בית-המשפט מוטלת החובה למנות לנאשם סניגור אם נתקיימו בו אחד מאלה:

- הוא הואשם ברצח או בעבירה שדינה מיתה או מאסר עולם או שהואשם בבית-משפט מחוזי בעבירה שדינה מאסר עשר שנים או יותר.

- לא מלאו לו שש-עשרה שנים והוא הובא לפני בית-משפט שאינו בית-משפט לנוער.

- הוא אילם, עיוור או חרש, או שיש חשש שהוא חולה נפש או לקוי בכושרו השכלי.

יצויין, כי תנאים אלה קיימים גם בנוסח החוק דהיום, אלא שבמסגרת תיקון מס' 49 נוספו מספר מקרים נוספים בהם מוטלת חובת מינוי סניגור.
2. חובת מינוי סניגור שאינה תלויה ברצון הנאשם
סעיף 15(א) לחוק סדר הדין הפלילי קובע חובה של מינוי סניגור, שאינה תלויה ברצונו של הנאשם {ע"פ 535/71 אבו חסין נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1), 667 (1971); ע"פ 383/87 חג'ג' נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4), 54, 57 (1988)}.

כלומר, הערכאה הדיונית אינה רשאית שלא למנות סניגור לנאשם בלתי-מיוצג, אפילו אם הנאשם עצמו ביקש שלא להיות מיוצג, כאשר מתקיים אחד מהתנאים שבסעיף 15(א) לחוק סדר הדין הפלילי.

זאת, להבדיל מערכאת הערעור, אשר רשאית שלא למנות לנאשם סניגור, אם הלה ביקש זאת ובית-המשפט ראה שלא ייגרם לו אי-צדק מהעדר הייצוג {ראה סעיף 15(ב) לחוק סדר הדין הפלילי; ע"פ 816/10 עודד גולד נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.09.2012)}.

יוער, כי סעיף 17(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, כפי שנראה להלן בהרחבה, מתיר לבית-המשפט להרשות לסניגור להפסיק לייצג נאשם מחמת אי-שיתוף פעולה מצד הנאשם, ואף שלא למנות לנאשם סניגור אחר, אם ראה שאין בכך כדי להועיל.

כאמור, מינוי סניגור לנאשם בעבירה מן העבירות המפורטות בסעיף 15(א) לחוק סדר הדין הפלילי - חובה היא, אפילו הודיע הנאשם שאינו רוצה בכך. לכן, על בית-המשפט חובה למנות לנאשם סניגור, מתוך תקווה שהסניגור יוכל לקנות את ליבו ולשכנעו בחשיבות הייצוג המקצועי.

רק אם יסרב הנאשם, בפועל, לשתף פעולה עם הסניגור הממונה וידבק ברצונו לייצג את עצמו, יפטור בית-המשפט את הסניגור הממונה ויכבד את רצונו של הנאשם {ע"פ 307/72 עמיאל נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1), 622 (1974); ע"פ 64/87 גרסטל נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3), 533 (1988); ע"פ 2535/98 מנדורי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2002)}.

מכל מקום, על בית-המשפט להסביר לנאשם את חשיבותה של הגנה מקצועית, ולשדל אותו שישתף פעולה עם עורך-דינו, אף לאחר שהמינוי לא עלה יפה.

כב' השופט א' רובינשטיין אף הציע, כי במקרים בהם נאשם מסרב לשתף פעולה עם סניגור ממונה, ימנה בית-המשפט "עורך-דין כונן", כפי שנהוג בארצות הברית, אך עמדתו לא התקבלה {ע"פ 7335/05 הסניגוריה הציבורית נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2), 346 (2005)}.

נוסף על ההוראה המופיעה בסעיף 15(א) לחוק סדר הדין הפלילי, מורה סעיף 15(ג) לחוק סדר הדין הפלילי כי בית-המשפט רשאי, מיוזמתו או לבקשת בעל דין, למנות, על-פי אמות-המידה שנקבעו בחוק הסניגוריה הציבורית, התשנ"ו-1995 (להלן: "חוק הסניגוריה הציבורית") סניגור לנאשם שהוא מחוסר אמצעים.

אחת מאמות-המידה אלה היא שהנאשם מואשם בעבירה שהעונש בגינה הוא מעל חמש שנות מאסר וזאת בנוסף להיותו מחוסר אמצעים על-פי אמות-המידה שנקבעו {ראה סעיף 3 לצו הסניגוריה הציבורית (ייצוג נאשמים מחוסרי אמצעים), התשנ"ו-1996}. ודוק, ההוראה בסעיף 15(ג) לחוק סדר הדין הפלילי הינה הוראה שבשיקול-דעת.