התיישנות עבירות (סעיף 9 לחוק)

1. כללי
סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"9. התיישנות עבירות (תיקונים: התשס"א (מס' 2), התשס"ח (מס' 2), התשע"ב (מס' 3))
(א) באין הוראה אחרת לעניין זה בחוק אחר, אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה אם עברו מיום ביצועה:
(1) בפשע שדינו מיתה או מאסר עולם - עשרים שנים;
(2) בפשע אחר - עשר שנים;
(3) בעוון - חמש שנים;
(4) בחטא - שנה אחת.
(ב) בעבירות לפי החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, התש"י-1950, ולפי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, התש"י- 1950 - אין התיישנות.
(ב1) בעבירות רצח וניסיון לרצח לפי סעיפים 300 ו- 305 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובעבירה של קשר לפי סעיף 499 לחוק האמור לעבור עבירה מהעבירות האמורות, שבוצעו כלפי מי שכיהן כראש הממשלה בעת ביצוע העבירה - אין התיישנות.
(ג) בפשע או בעוון אשר תוך התקופות האמורות בסעיף-קטן (א) נערכה לגביהם חקירה על-פי חיקוק או הוגש כתב אישום או התקיים הליך מטעם בית-המשפט, יתחיל מנין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית-המשפט, הכל לפי המאוחר יותר.
(ד) הוראות סעיף-קטן (ג) יחולו על עבירת הסגרה שבשלה הוגשה בקשת הסגרה למדינת ישראל וכל פעולה מהפעולות המפורטות באותו סעיף-קטן, שנעשתה במדינה המבקשת, תאריך את מנין תקופת ההתיישנות לאותה עבירה לפי סעיף זה, כאילו נעשתה בישראל.
(ה) על-אף האמור בסעיף-קטן (א), נסגר תיק בהסדר לפי סימן א'1 בפרק ד', לא תימנה התקופה שנקבעה לקיום תנאי ההסדר במניין תקופות ההתיישנות."

ההתיישנות בפלילים היא אחת מזכויותיו הדיוניות החשובות של הנאשם במסגרת זכותו החוקתית לחירות, הנתונה לו במשפט החוקתי.

עצירתה של תקופת ההתיישנות עקב אחד האירועים הקוטעים את מהלכה, מאפשרת הארכה, ולעיתים הארכה ניכרת, של התקופה בה ניתן לנקוט הליכים פליליים כנגד נאשם.

היא פוגעת, מטבע הדברים, בזכותו החוקתית; עליה איפוא, להיות מידתית, ומיועדת לתכלית ראויה. הפרשנות בשאלת התקיימותם הקונקרטית של אירועים מנתקי התיישנות היא זהירה ונוטה לצמצום, לאור הקרנתם על זכותו היסודית של נאשם לחירות.

נטל הוכחת התקיימותם של אירועים כאלה מוטל על התביעה, וספק בעניין זה פועל לטובתו של הנאשם.

כלומר, התביעה היא זו הנושאת בנטל ההוכחה שהעבירה מושא כתב האישום לא התיישנה, וזאת מכוח היותה נושאת בנטל ההוכחה הכללי בפלילים.

במילים אחרות, נטל ההוכחה להוכיח קיומו של "אירוע מנתק" חל על התביעה, מכוח היותה נושאת בנטל ההוכחה הכללי בפלילים וספק בעניין זה - יפעל לטובת הנאשם {ראה גם מ' שלגי ו- צ' כהן סדר הדין הפלילי (מהדורה שניה), 225}.

לעניין האחרון נדגיש כי אין התביעה חייבת בהבאת ראיות בהקשר זה כל עוד לא נתעוררה הטענה, אם מיוזמת בית-המשפט ואם בעקבות טענה מקדמית שמציג הנאשם.

ניתן לטעון מחד, כי התביעה נושא בנטל הוכחת קיומו של "אירוע מנתק" רק אם על פני הדברים חלפה תקופת ההתיישנות. ברם, הדעת נותנת כי לא יהא זה נכון להתנות את נטל ההוכחה וראוי לראות את התביעה כנושאת בו לאורך כל החזית, במידה ומתעוררת השאלה {ע"פ 347/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); ת"פ (ב"ש) 10380-05-12 מדינת ישראל נ' זוליאן ראהב, תק-עב 2013(2), 723 (2013)}.

הרישא לסעיף 9(א) לחוק סדר הדין הפלילי, מבהיר, כי הוראותיו יחולו רק באין הוראה אחרת לעניין התיישנות בחוק אחר. כך למשל, כאשר עסקינן בעבירות מין בקטין חלה הוראת ההתיישנות שבסעיף 354 לחוק העונשין.
על היחס בין הסדר ההתיישנות הכללי, שבסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי, להוראות התיישנות המעוגנות בדברי חקיקה אחרים, קבע בית-משפט כי יש לראות את ההסדר הכללי של סוגיית ההתיישנות במישור הפלילי הקבוע בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי, כ"מטריית התיישנות" החלה בכל מקרה שבו נקבעת תקופת התיישנות מיוחדת בדין מיוחד, ובתור שכזה "משלימות" הוראותיו של סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי את ההוראה המיוחדת הקבועה, למשל, בסעיף 225 לפקודת מס הכנסה באותם נושאים שסעיף זה אינו קובע דבר לגביהם {ע"פ 4745/97 בוני הבירה נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3), 766 (1998)}.

בחינת תכליתה של ההתיישנות בפלילים מעלה, כי להסדר זה טעמים אחדים. ואלה הם:

הטעם הראשון, שכחה ומחילה. השיקולים הסוציו-משפטיים העומדים מאחורי הענקת מעמד של סייג למימוש אחריות פלילית להתיישנות, נעוצים בהשלכת חלוף הזמן הממושך מאז ביצוע העבירה, על השיקולים למימוש האחריות הפלילית לה.

כלומר, נעברה עבירה ובמשך פרק זמן מסויים, הקרוי תקופת ההתיישנות של העבירה, עדיין לא נקבעה האחריות הפלילית, על מהותה והיקפה, שעל העבריין לשאת בה עקב עבירתו, אין עוד טעם חברתי ומשפטי להטילה עליו.

הזעזוע שנגרם על-ידי ביצוע העבירה וההד האנטי-חברתי שהיא היכתה בזמנו, דעכו ושככו; כי טובת הציבור והפרט, כאחד, תובעת להניח לדברים, ולהסתפק בהתפתחות החיובית של הדברים, כפי שהזמן והנסיבות גרמו לה.

מימוש אחריות פלילית בתנאים כאלה, פירוש הדבר להעלות על פני השטח, ללא צורך, דברים נשכחים מבחינת העבר, וחסרי תכלית ואולי אף מזיקים, מבחינת העתיד {פרופ' ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין, כרך ב, 622}.

הנחה היא כי לאחר שעבר זמן מסויים, וההתרגשות הציבורית חלפה או חלשה, מן הראוי "לשכוח" את מעשה העבירה ולא לטפל בה עוד.

העניין הציבורי שיש לחברה במוסד ההתיישנות הוא הצורך החיוני בשיכחת העבר. הציבור, כמוהו כפרט היחיד, אינו רוצה לחסות לעולם-ועד בצל הזכרונות של עוונות ראשונים. רוצה הוא להשתחרר הפעם מן הזכרון המעיק של החטא הקדמון.

לכן, כאשר זיכרון העבירה, בהישחקו תחת גלגלי הזמן, מתחיל קמעא קמעא לשוך ולהירדם, בא פורה שר של שכחה, הוא המחוקק הריבוני, ו"מיישן" את העבירה כליל - "התיישנות" תרתי-משמע - פן ושמא הדיון בעבירה הישנה יפתח את הפצע שהגליד, וילבן מחדש את הסערה הציבורית שפרצה ושככה {ע"פ 290/63 נאשף נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (1964)}.

טעם השכחה והמחילה מבטא איפוא את ההיבט הציבורי. בחלוף הזמן, הולך ופג העניין הציבורי שבהעמדת העבריין לדין, עד שניהול ההליך הפלילי מתייתר.

ביטויו המובהק של טעם השכחה והמחילה בהסדר ההתיישנות הוא בכך שתקופת ההתיישנות משתנה בהתאם לחומרת העבירה. בעבירות מסוג פשע קטנה יותר השפעת הזמן על האינטרס החברתי בהעמדה לדין, ולכן תקופת ההתיישנות ארוכה יותר. בעבירות של השמדת עם ופשעי הנאצים אין שיני הזמן משפיעות כלל על האינטרס החברתי, ולפיכך אין הן מתיישנות כלל {בג"צ 6972/96 התנועה לאיכות השלטון נ' היועץ המפטי לממשלה - מיכאל בן יאיר, פורסם באתר האינטרנט נבו (1997)}.

הטעם השני, הזכות לסיום מהיר של ההליך הפלילי על כל שלביו. עסקינן באינטרס הפרטי של העבריין. כלומר, מי שמתנהל נגדו הליך פלילי, זכאי לכך שהליך זה יסתיים במהירות שכן, הזכות לסיום מהיר של ההליכים היא זכות מהותית במשפט הפלילי.

ישנם מספר טעמים לצורך בסיום מהיר של המשפט עבור הנאשם: המתח שנתון בו כל מי שמתנהל נגדו הליך פלילי; הסטיגמה החברתית הנלווית על-פי-רוב למעמד של נאשם בפלילים; שיבוש אורחות החיים של הנאשם ומשפחתו; המשאבים - בממון ובזמן - שנאלץ הנאשם להשקיע לצורכי הגנתו {זכות זו של הנאשם מקבלת משנה-חשיבות במקרים שבהם ננקטים נגדו אמצעים לפני שנפסק-דינו, דוגמת מעצר, ערובה או השעיה מתפקיד}.

אף מי שמתנהלת נגדו חקירה פלילית גלויה זכאי לכך שזו תסתיים במהירות, אם בהגשת כתב אישום ואם בסגירת התיק, מאותם טעמים עצמם שמנינו לעיל.

בדומה לכך, גם מי שעבר עבירה, אך זו לא נחקרה והוא לא הועמד לדין בגינה.

כעבור זמן, מגיעה העת בה אותו אדם משתחרר ממורא מיצוי הדין עמו. ולכן, חשש נצחי של עבריין שלא נתגלה, כי ביום מן הימים תבוא עמו החברה חשבון על מעשיו, נתפס כפגיעה חמורה מדי במי שחטא לסדר החברתי {בג"צ 6972/96 התנועה לאיכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה - מיכאל בן יאיר, פורסם באתר האינטרנט נבו (1997)}.

נעיר כי גם במשפט העברי נקבע איסור על עינוי דין, אשר כלול בו, בין השאר, איסור על עיכוב הבירור המשפטי.

על-פי הדין העברי פגיעה חמורה ביותר נגרמת לו לאדם שדינו מתענה מעל לזמן ראוי וסביר המתבקש ומתחייב לשם בירור מתון, צודק ומלא של דין ודברים הבאים בפני בית-המשפט.

כך הוא בעניין אזרחי, שאין אדם בא על זכותו וקניינו אלא כעבור שנים מרובות, ויש שאף למעלה מעשר שנות ציפייה.

כל שכן כך הוא בעניין פלילי, שצל ההרשעה וגזר הדין מרחף מעליו שנים על גבי שנים, ועיניו הוא ועיני משפחתו וידידיו רואות וכלות {מ' אלון "חוקי-היסוד - עיגון ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית: סוגיות במשפט הפלילי", מחקרי משפט יג (תשנ"ו-תשנ"ז), 27, 56; ע"פ 188/77 משה ורטהיים נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2), 225 (1978)}.

הטעם השלישי, הצורך בבירור האמת. טעם זה מתבסס על החשש כי בחלוף הזמן תאבדנה ראיות או שיעומעם זכרונם של עדים.

בדרך-כלל נאמר, כי אין לדרוש מהנאשם לשמור על מסכת ראיותיו לעולם, או לאלץ אותו לאסוף ראיות להגנתו זמן רב לאחר ביצוע העבירה, על-מנת שלא תיחלש יכולתו להוכיח את חפותו {ע"פ 1291/92 יצחקי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1995)}.
ואולם יש לציין כי טעם זה להתיישנות פועל לא רק כלפי הנאשם אלא גם כלפי הציבור בכללותו. בירור האמת במשפט הפלילי, והימנעות מהרשעת חף מפשע הם אינטרסים ציבוריים ממדרגה ראשונה {ב"ש 838/84 ליבני ואח' נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1984)}.

לאינטרס של בירור האמת עשויה להיות גם פעולה הפוכה, של הארכת תקופת התיישנות, על חשבון השיקולים האחרים. כך הוא במקרים שבהם דווקא בירור האמת - שהוא נדבך יסוד במימוש האחריות הפלילית - מצריך זמן רב יותר משקבוע לתקופת התיישנות רגילה. שכן, ישנן עבירות שנסיבות ביצוען מקשה על רשויות האכיפה לגלותן {דוגמה לכך ניתן למצוא בתקופת התיישנות הארוכה שנקבעה בסעיף 225 לפקודת מס הכנסה}.

הטעם הרביעי, הטעם התועלתני. משמעות הדבר היא שההתיישנות ממריצה את רשויות האכיפה לסיים במהירות יחסית את הטיפול בעבירות, ולא לדחותו.

כלומר, האינטרס הציבורי של מלחמה יעילה בפשיעה דורש שמלאכת אכיפת הדין הפלילי תתבצע במהירות.

למותר לציין כי המרצת רשויות האכיפה תורמת להגשמת שאר מטרותיה של ההתיישנות {בג"צ 6972/96 התנועה לאיכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה - מיכאל בן יאיר, פורסם באתר האינטרנט נבו (1997)}.

2. קטיעת מירוץ ההתיישנות

2.1 כללי
המחוקק מבחין בין שלושה שלבים של ההליך הפלילי במובנו הרחב:

השלב הראשון, השלב בו נחקר החשד לעבירה. על שלב זה מופקדות רשויות החקירה ובראשן המשטרה. רשויות החקירה מופקדות על איסוף הראיות.

השלב השני, השלב בו נשקלת העמדתו לדין של החשוד בביצוע העבירה. אם נופלת החלטה על העמדת החשוד לדין, ומוגש כתב אישום, כי אז נערך השלב השלישי. על שלב זה מופקדות רשויות התביעה ובראשן התביעה הכללית. רשויות התביעה ממונות על בחינת הראיות שנאספו, ואם די בהן כדי לבסס אישום פלילי, ועל הגשת כתב אישום. בשלב זה גם מפעילה התביעה שיקול-דעת ומחליטה אם יש עניין ציבורי בהעמדה לדין.

השלב השלישי, שלב המשפט. שלב זה, כאמור, מתקיים רק במידה והוגש כתב אישום. על שלב זה מופקדים בתי-המשפט.

נעיר כי לעיתים מיטשטשת האבחנה בין השלבים השונים. כך למשל, כאשר בתי-המשפט משתמשים בסמכותם לגבות עדות מוקדמת טרם הוגש כתב האישום. ואולם אין בדוגמה זו כדי לפגוע בתקפותה של החלוקה האמורה.

מבנהו והוראותיו של חוק סדר הדין הפלילי מבחינים בין הליכי חקירה לבין הליכי העמדה לדין ומחזקים, לכאורה, את הפרשנות הראשונה של הביטוי "חקירה" שבסעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי, אשר לפיה משמעות הביטוי מצטמצמת לפעולות של איסוף ראיות על-ידי הרשות החוקרת.

קטיעת מירוץ ההתיישנות, או השהייתו, מוצדקת בראש ובראשונה כאשר הנאשם עושה מעשים המשמיטים את הקרקע מתחת לנימוקי ההתיישנות.

כאשר הנאשם מתחמק מידיהן של רשויות האכיפה והעמדתו לדין נמנעת בשל כך, אין לומר שהחברה שכחה את העבירה ומחלה עליה. שהרי אין החברה מוחלת למי שמסכל את ההליכים הפליליים נגדו, ואין זכותו להליך מהיר יכולה לעמוד לו למגן.

ביטוי מפורש לרעיון זה ניתן למצוא בסעיף 94א(ג) לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע כי ניתן להתלות הליכים נגד נאשם המתחמק מן הדין, ולחדשם אף אם עברה תקופת ההתיישנות.

השהיית מירוץ ההתיישנות תיתכן גם במקרים שבהם אין בכוחה של התביעה להעמיד את העבריין לדין בשל מניעה חוקית. כך מוסברת השהיית תקופת ההתיישנות כאשר העמדה לדין נמנעת בשל חסינות דיונית כאמור בסעיף 14 לחוק יסוד: נשיא המדינה, התשכ"ד-1964 (להלן: "חוק יסוד: נשיא המדינה") וסעיף 6 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א-1951 (להלן: "חוק החסינות").

זאת ועוד. יש ולשם פיענוח עבירות, עשויות רשויות האכיפה להיזקק לזמן רב, ובנסיבות כאלה אין לאפשר לעבריינים לחסות בצילה של ההתיישנות. ההשקפה היא שלא רשויות האכיפה צריכות לשאת בקושי שבמימוש האחריות הפלילית, ולא העבריין צריך ליהנות ממנו.
אכן, עקרון ההתיישנות הוא עיקרון חשוב, אך אין הוא יכול לחתור תחת קיומו של הליך פלילי תקין, במקרים שבהם קיומו של הליך כזה מצריך זמן רב יותר מאשר מאפשרת תקופת ההתיישנות.

ניתן לומר, כי רשויות האכיפה הן שמשמשות פה לחברה לעניין שכחת העבירה ומחילתה, ומירוץ ההתיישנות נקטע כל עוד הן פועלות להעמדת העבריין לדין - באמצעות חקירה, הגשת כתב אישום וניהול משפט. ממילא קטן אז החשש שהעבריין יאבד את ראיותיו, שהרי מוזהר הוא, עקב קיומו של ההליך, כי עליו לשמור את ראיותיו.

ההסדר הקבוע בסעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי מקנה עדיפות לאינטרס הציבורי שבאכיפת הדין הפלילי על פני האינטרס האישי של הנאשם שדינו יתברר, מהר ככל שניתן.

מתוך הכרה בצורך לתת בידי רשויות אכיפת החוק כלים אפקטיביים לפעול להעמדה לדין של עבריינים, ומתוך הבנה כי לעיתים נתקלות הרשויות בקשיים בפיענוח עבירות, ובאיסוף ראיות הנדרשות לצורך המשפט, ונחוץ זמן - לעיתים אף זמן רב - לצורך מיצויין של פעולות אלה.

המצבים הקוטעים את תקופת ההתיישנות על-פי סעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי נועדו לתת אפשרות לרשויות אכיפת החוק לעשות את מלאכתן כשהן משוחררות מכבלי מירוץ ההתיישנות במהלך החקירות המשטרתיות, במהלך פעולות התביעה הכללית לצורך הגשת כתב אישום, ובעת ניהול ההליכים המשפטיים לאחר מכן.

כדי לאפשר לרשויות לפעול לצורך אכיפת הדין, ניתנה עדיפות למיצוי הדין עם נאשמים על פני הערך של מניעת עינוי דין עימם. כל זאת נכון, כל עוד נערכות פעולות ומתקיימים הליכים כאלה, המצדיקים את התמשכות הזמן.

ואולם, כאשר הושלמו פעולות החקירה, והוגש כתב אישום, ולאחריהם אין עוד פעולות חקירה נוספות, ולא מתקיימים הליכים משפטיים כלשהם, תקופת ההתיישנות נפתחת מחדש ממועד הגשת כתב האישום {ע"פ 2144/08 מונדרוביץ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

לגבי מהותה של הוראת סעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי הובהר כי עניין לנו בהפסקת מירוץ ההתיישנות ובמחיקה מוחלטת של התקופה שחלפה, ולא בהשהיית הספירה. בכל עת שמתרחש "אירוע" מהמנויים בסעיף, מתחיל מניינה של תקופת ההתיישנות מחדש.

על-כן, אדם שביצע עבירה, לא יוכל לחסות תחת כנפיה של ההתיישנות, אלא אם עברה תקופת התיישנות שתחילתה בהליך המאוחר ביותר מאלה המנויים בסעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי.

פועל יוצא מכך, כי עשויות לחלוף מיום ביצוע העבירה ועד להגשת אישום, שנים רבות יותר מאלה הנקובות בסעיף 9(א) לחוק סדר הדין הפלילי וזאת, אם במהלך אותן שנים נערכים מעת לעת הליכי חקירה והכול, כמובן, כל עוד פער הזמן שבין הליך והליך אינו עולה על תקופת ההתיישנות {בג"צ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נא(2), 757 (1997)}.

כאמור, סעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי כאשר נערכה לגבי העבירה חקירה על-פי חיקוק, מנין תקופת ההתיישנות יחל מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום.

משמעות הדבר כי בפועל עשויה תקופת ההתיישנות להיות ארוכה יותר מזו שנקבעה בחוק, אך זאת רק בתנאי שפעולת החקירה בוצעה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות המקורית, ובתנאי שכתב האישום הוגש בתוך תקופה שאינה עולה על תקופת ההתיישנות מאז אותו הליך חקירה.

אם חלפה תקופת ההתיישנות בטרם נערך אותו הליך חקירה, אין בכוחו "להחיות" את העבירה מחדש {ד"נ 36/84, ע"א 20/83 רג'ין טייכנר ואח' נ' אייר פרנס, פ"ד מא(1), 589 (1987)}.

2.2 "חקירה על-פי חיקוק"
בית-המשפט עסק רבות בפרשנות המונח "חקירה על-פי חיקוק", אשר בסעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי וקבע כי חקירה בהקשר זה היא פעולת חיפוש ואיסוף חומר הוכחה לבית-המשפט, הנערכת בידי המשטרה או בידי נושא משרה המוסמך לערכה, כדי להכין תביעה פלילית העתידה לבוא {ע"פ 347/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

כלומר, פעולת חקירה צריכה להיות פעולה ממשית, להבדיל מהליך סרק שנועד כל כולו להפסיק את מירוץ ההתיישנות, ואין די בהליך מינהלי שכל משמעותו היא הכנה לקראת חקירה. צריך להתקיים הליך המבטא פעולה ממשית המכינה את התביעה הפלילית העתידה לבוא {ע"פ 2144/08 אברהם מונדרוביץ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.
פעולת חקירה שיש בה כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות מתאפיינת, איפוא, בפעולה ממשית המכינה את התביעה הפלילית ומקדמת אותה. עיקרה -באיסוף ראיות.

לעומת-זאת, פעולות הכנה משרדיות או איסוף מידע גרידא אינן מהוות פעולות חקירה {ע"פ 207/56 צויטאת נ' היועץ המשפטי, פ"ד יא(1), 518 (1957); ר"ע 268/85 חבשה נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(2), 335 (1985)}.

פעולות שונות מטעם התביעה לאחר השלמת החקירה, שאינן קשורות לחקירה ולא נועדו לקדמה, לא תיחשבנה פעולות חקירה לצורך הפסקת מירוץ ההתיישנות. ביצוע פעולות שונות על-ידי התביעה בעקבות הגשת כתב אישום, המכוונות לאיתור העבריין או להבאתו לדין אינן מוגדרות כפעולות חקירה {ראה גם ת"פ (ב"ש) 10380-05-12 מדינת ישראל נ' זוליאן ראהב, תק-עב 2013(2), 723 (2013)}.

אף הגשת תלונה במשטרה אין די בה כדי להעיד על תחילת חקירה {ע"פ 211/79 גזית ושחם חברה לבניין בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1), 716 (1979); ע"פ 309/78 ברמי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(1), 576 (1979)} ואולם אם המדובר בהגשת תלונה שכבר במהלך הגשתה נחקר המתלונן לגופן של טענותיו - במסגרת שאופייה חקירתי - ייתכן בהחלט שגם תלונה שכזו המשולבת במהלך חקירתו של המתלונן תיחשב ל"פעולת חקירה" כמובנה בסעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי. המבחן יהיה ענייני לטיבה של התלונה, דרך הגשתה וצורת הטיפול בה בעת הגשתה {ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' לימור, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

עוד יש לציין, כי מירוץ ההתיישנות נקטע עם פתיחת החקירה, אף אם הנאשם עצמו נחקר לאחר תום תקופת ההתיישנות המקורית {ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 221 (1996)}.

פעולות חקירה הוגדרו כפעולות שמטרתן לבאר את המקרה לרשות השיפוטית על-ידי חיפוש ואיסוף חומר ההוכחה, ואשר נעשות או נגרמות על-ידי אנשי המשטרה המשפטית הפועלים באופן רשמי, כגון ביקור במקום, הוצאת גופה מן הקבר, חיפוש, החרמת דברים, חקירת עדים, דו"ח ערוך על-ידי אדם שמוסמך לערכו, הזמנת עד ואף צו הפסקת פעולות אלה, הן פעולות חקירה {ע"פ 207/56 צויטאת נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יא 518 (1957)}.

ויודגש כי המונח "חקירה" אינו כולל בחובו גם פעולות המתבצעות על-ידי התביעה הכללית לאחר שהושלמה החקירה המשטרתית כדי להחליט אם יש בחומר כדי להגיש כתב אישום, ופעולות אלה אינן קוטעות את מירוץ ההתיישנות {ע"פ 347/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.11.2007)}.

אם-כן, עולה השאלה, מהו איפוא ההבדל בין חקירה משטרתית לבין הטיפול בפרקליטות?

תכלית פעולותיהן של הרשויות המטפלות בלכידת העבריינים ובהעמדתם לדין היא למצות את הדין עם העבריין ולהביאו על עונשו. פעולות אלה מתחילות בהליכי החקירה המשטרתית, נמשכות בהליכי ההעמדה לדין על-ידי הפרקליטות או היועץ המשפטי לממשלה ומסתיימות בהליכי בית-המשפט.

עבודתן של המשטרה ושל הפרקליטות לעיתים שלובות ולעיתים חופפות. המשטרה אומנם חוקרת ואוספת ראיות, אך היא גם שוקלת ובוחנת את דיותן.

משנאספו הראיות מעבירה המשטרה את תיק החקירה לפרקליטות ויש והיא מצרפת המלצתה בדבר העמדת החשוד לדין.

בחינת דיותן של ראיות להגשת כתב אישום, מבוצעת הן על-ידי המשטרה והן על-ידי הפרקליטות. גם הפרקליטות מבצעת - במהלך החקירה המשטרתית - ולאחר קבלת תיק החקירה לרשותה, פעולות בעלות אופי חקירתי.

בחלק גדול מן המקרים, ובמיוחד בעבירות מורכבות, כגון עבירות כלכליות רחבות היקף או עבירות בעניינים רגישים, מלווה פרקליט את עבודת המשטרה. לעיתים נוהגים פרקליטים לזמן אליהם עדי מפתח כדי לברר באופן בלתי-אמצעי עד כמה מבססת עדותם ראיות לכאורה לאשמה. הליך זה הוא הליך חקירתי מובהק.

האם ראוי הוא, כי כאשר פעולה מסויימת מתבצעת על-ידי המשטרה היא תיחשב ל"חקירה", וכאשר אותה פעולה, או דומה לה, מתבצעת על-ידי הפרקליטות, לא תיחשב לכזו? האם ראוי הוא שבתקופה שבה שוקלת הפרקליטות את שאלת ההעמדה לדין ימשיך מירוץ ההתיישנות, ואילו אם תחליט כי יש צורך בהשלמה והתיק יוחזר למשטרה למטרה זו, תתחיל תקופת ההתיישנות את מירוצה מחדש? מה טעם רעיוני יש בדילוג על שלב הטיפול בפרקליטות כאשר בהתקיים חקירה משטרתית מתחיל מירוץ ההתיישנות עם סיומה וכאשר מתקיים הליך שיפוטי מתחיל המירוץ עם סיומו, ורק הליך ההחלטה בדבר העמדה לדין הנעשה על-ידי הפרקליטות אינו מפסיק את תקופת ההתיישנות המתחילה עם סיום החקירה המשטרתית.
נראה איפוא כי ניתוח פעילותה של המשטרה והפרקליטות במישור העיוני והמעשי כאחד מעורר יותר מספק בהצדקת ההבחנה ביניהם לעניין הביטוי "חקירה" שבסעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי.

זאת ועוד. העובדה שממועד הגשת כתב האישום וכל עוד נמשך ההליך המשפטי לא חלה התיישנות, מלמדת כי ההוראה לא באה למנוע התמשכות הליכים משפטיים החל משלב החקירה וכלה בשלב ההליך השיפוטי וכי ההסדר שבחוק סדר הדין הפלילי נותן עדיפות למיצוי הדין עם העבריין על פני מניעת עינוי דין ממנו.

גם הטעם של דרבון הרשויות לפעול בזריזות ובשקידה כדי לסיים את מלאכתן ללא דיחוי בלתי-מוצדק, מעלה שאלה אם ההתיישנות היא האמצעי הראוי להשגת תכלית זו ואם לא ניתן להשיגה על-ידי בדיקה עניינית של אותה פעילות באופן שככל שיתגלה כי היא לוקה באותם פגמים יפעל הדבר לזכותו של החשוד לעניין העמדתו לדין או לעניין העונש שיושת עליו.

מכל האמור לעיל, עולה כי שיקולים כבדי משקל עומדים לזכות העמדה הגורסת כי יש לראות בעבודת הפרקליטות הליך של "חקירה" לעניין סעיף 9(ג) ועל-ידי פרשנות זו "להאריך" את תקופת ההתיישנות באופן שהיא תתחיל עם סיום הליך טפול הפרקליטות.

בראש ובראשונה באים השיקולים הנורמטיביים של הגנה על אינטרסים של החברה, של יחידיה ושל קורבנות העבריינות בכלל.

אחריהם באים השיקולים הנובעים מן הרציונל של סעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי בשל העדר שוני מהותי בין עבודת המשטרה והפרקליטות והעדר היגיון ב"דילוג" על טיפול הפרקליטות כנקודת מוצא חדשה לתחילת מירוץ ההתיישנות. לא פחות חשוב הוא השיקול התכליתי, המאפשר למנגנון אכיפת החוק לעשות את מלאכתו נאמנה, כל עוד עושה הוא אותה בתום-לב ובשקידה ראויה.

אלא שעמדה זו, אליה וקוץ בה. היא דואגת לאינטרס החברתי ולהגנה על יחידי החברה ועל קורבנות העבירה, ופוגעת פגיעת יתר בחשוד או בנאשם על-ידי "הארכת" תקופת ההתיישנות והארכת תקופת עינוי הדין העוברת עליו.

מניעת עינוי דין מעוגנת בזכותו של אדם לכבוד, לחירות ולמשפט הוגן.

הזכות למשפט הוגן מעוגנת בזכות לכבוד ולחירות בין שהיא חוסה ישירות תחת כנפיו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובין שהיא נהנית מהשראתו.

הזכות למשפט הוגן חובקת ניהול וסיום יעיל ומהיר ככל שניתן של ההליך המשפטי, החל בהליך החקירה, המשך בהליך ההעמדה לדין וכלה בהליך השיפוטי.

יש לדאוג כי שלבים אלה יתנהלו כך שאדם לא ייחשף לעינוי דין מתמשך היסיטו מאורח חייו התקין, יעמידו בחרדה מאימת הדין ויטיל בו דופי חברתי.

הדבר נכון בהקשר להליך שיפוטי, לאחר שהוגש כתב אישום, קל וחומר שנכון הוא בהליך חקירתי בטרם הוחלט אם יוגש נגד החשוד כתב אישום.

אף חזקת החפות העומדת לנאשם כל עוד לא הורשע בדין, נגזרת מזכות היסוד של האדם לכבוד ולחירות.
חזקת החפות נקבעת גם בסעיף 11 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות.

זכות זו היא חזקה יותר מקום שטרם הוחלט אם להעמיד אדם לדין.

הזכות למשפט הוגן והדאגה למניעת עינוי דין עומדת לו לאדם גם בטרם חלה התיישנות וגם בתקופת ההליך השיפוטי לאחר הגשת כתב אישום.

בהקשר זה, נעיר כי ניתן לבקש מבית-המשפט לזכות נאשם מחמת עינוי דין בעזרת טענת ההגנה להגנה מן הצדק.

ב- ת"פ (חד') 14210-03-10 {מדינת ישראל נ' טל-אל איסוף ומיחזור בע"מ ואח', תק-של 2012(1), 50508 (2012)} נדונה השאלה האם יש בפעולות החקירה שבוצועו כדי להוות "אירוע מנתק"?

בית-המשפט קבע כי במקרה הנדון הדין עם בא-כוח הנאשמים בכך שאין במזכר שנערך ביום 22.2.09 על-ידי המפקח עבד מחאמיד המתאר את נסיבות ביצוע העבירות המיוחסות לנאשמים וממוען לתובע המטפל בתיק, בכדי לקיים את פרשנות הפסיקה להוראות סעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי - שכן אין במזכר כדי לקדם "באופן רשמי מהותי וענייני את התלונה".

2.3 האם סעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי חל על עבירות קנס?
ההוראה שבסעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי חלה גם על עבירות קנס {ראה למשל ת"פ (חד') 14210-03-10 מדינת ישראל נ' טל-אל איסוף ומיחזור בע"מ ואח', תק-של 2012(1), 50508 (2012)}.

סדרי הדין הקבועים בפרק ז' לחוק סדר הדין הפלילי {סדרי דין מיוחדים בעבירות קנס} לרבות הנוגעים להתיישנות העבירות, יוצרים לעבירות הקנס הסדר התיישנות מיוחד הגובר על הסדר ההתיישנות הרגיל שבסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי {ע"פ 7927/98 אביב גולדברג נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1999)}.

יוער כי קביעותיו של בית-המשפט בפרשת אביב גולדברג חלות גם על עבירות קנס מסוג ברירת משפט וגם על ברירת קנס "סתם" {רע"פ 389/06 קוסטליץ נ' עיריית תל אביב יפו, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

סעיף 225א לחוק סדר הדין הפלילי נתפס כקובע תקופת התיישנות מיוחדת {ע"פ 6629/98 הלר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4), 346 (2002)}.

על-פי לשון סעיף 225א לחוק סדר הדין הפלילי די בקיום "מבחן אובייקטיבי", "חד כתער" לחסום מהגשת כתב אישום והוא חלוף שנה.

סעיף 225א לחוק סדר הדין הפלילי אינו כולל לפי לשונו, סייגים המסמיכים רשות להאריך התקופה, ואינו מייחד עצמו רק למצב שבו לרשות "אין אשם" בחלוף התקופה. אף לא כלולה בו הוראה המסמיכה את בית-המשפט, להאריך את התקופה.
לשון הסעיף הנ"ל נחזית כמתיישבת עם תכלית החלתו על עבירות קלות יחסית. עולה שבהן הועדף אינטרס הפרטי של הנאשם לאפשר לו להציג הגנה סמוך ככל הניתן לאירוע המיוחס לו כדי לאפשר לו להתגונן כראוי {ח"נ (ראשון-לציון) 20618-08-12 אבשלום גיספן נ' מדינת ישראל, תק-של 2013(1), 66627 (2013)}.

3. על התיישנות עבירות מין במשפחה
המחוקק הישראלי ביקש להעביר מסר נחרץ ולהרחיב את ההגנה על בני המשפחה, ובתוך כך על קטינים, מפני פגיעה של בני משפחה אחרים.

עבירות מין במסגרת התא המשפחתי הן מבישות ומשפילות, ונתפסות כנוגדות עקרונות בסיסיים של חוק ומוסר עד שהנפש סולדת מתופעה מבחילה זו {אמנון שטרסנוב "עבירות מין - חידושי החקיקה והפסיקה" המשפט ב 286 (1995); לימור עציוני "האם פסיכולוגיה יכולה לשמש כ'מקדם הגנה'? נשים בגירות קורבנות גילוי עריות בילדות כמקרה מבחן לבירור הקשר בין הפסיכולוגיה למציאות הפלילית-נזיקית" שערי משפט ה 71 (2009) (להלן: "עציוני")); הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 33) התש"ן-1990, ה"ח 2001}.

בשל החומרה היתרה שמייחס המחוקק לעבירות מין במשפחה, נעשו במהלך השנים תיקונים מהותיים בדין הפלילי, כמו בסעיף 351 לחוק העונשין הקובע עונש מירבי חמור יותר למי שמבצע עבירות מין במסגרת התא המשפחתי לעומת עבירות מין אחרות.

הטעמים המרכזיים העומדים בבסיס מוסד ההתיישנות בפלילים הם השיכחה, המחילה והיציבות החברתית; הקושי לשמור לאורך זמן רב מערכת ראיות שתוכל לתרום לשחזור האמת ודרבון של הרשויות המופקדות על המלחמה בעבריינות שלא לדחות את מילוי תפקידן זה.

בראשית הדרך, המועד לתחילת מירוץ ההתיישנות בעבירות מין במשפחה לא היה שונה משל עבירות אחרות וחלה הוראת סעיף 9(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי לפיה בהעדר הוראה אחרת לעניין התיישנות בחוק אחר, אין להעמיד אדם לדין בשל פשע אם עברו מיום ביצוע העבירה עשר שנים {ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין ב 632 (1987)}.

מאפיין ייחודי של עבירות מין בקטינים במסגרת התא המשפחתי הוא חשיפה ודיווח מאוחרים של ביצוע העבירות, לעיתים שנים רבות לאחר שקורבן העבירות היה לבוגר {ראה גם ע"פ 10189/02 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2), 559, 572 (2006)}.

הדיווח המאוחר נובע מהדינאמיקה המיוחדת המאפיינת עבירות אלו בהן הקורבן נתון במשך שנים לשליטתו ומרותו של מבצע המעשים.

מבצע עבירות מין בקטינים במסגרת התא המשפחתי מציין בפני הקורבן כי יש לשמור את ביצוע המעשים בסוד ומאיים על הקורבן כי אם יגלה את הסוד תיגרם תוצאה קשה כלפי הקורבן, המשפחה והסובבים.

לכך יש להוסיף שורה ארוכה של גורמים מעכבים שניתן לחלקם לשלוש קבוצות:
הראשונה, גורמים פנימיים - גורמים אלה כוללים למשל, תחושת אשמה, חוסר אונים, אידיאליזציה ויצירת ערך עצמי, הסתגלות, קושי לתת אמון באחרים, התקשרות רגשית לתוקף ומנגנוני הדחקה.
השניה, גורמים משפחתיים - כמו נאמנות למשפחה, נורמות של ציות למבוגר, חשש מהרס המשפחה, אווירה של טאבו על נושאים מיניים, חשש מגינוי והאשמה משפחתיים.

השלישית, גורמים חברתיים - כמו דחיה חברתית של הקורבנות על-ידי החברה שתופסת אותם כחלשים או כאחראים למצבם הקורבני, סטיגמה חברתית על קורבנות תקיפה מינית, טאבו חברתי נגד חשיפת ניצול מיני של ילדים, וחוסר אמון בתהליך המשפטי וביעילותו.

גורמים אלו ואחרים, מונעים מהקורבן להתלונן על ביצוע המעשים בסמוך לביצועם {שרונה שוורצברג ואלי זומר "חשיפת הסוד: גורמים מעודדים ומעכבים את גילוי סוד הפגיעה בקרב קורבנות התעללות מינית בילדות" הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות, 82}.

עם עליית המודעות למאפיינים הייחודיים של עבירות מין בקטינים ולתופעת הדיווח המאוחר, נדרש לכך המחוקק במספר תיקונים שהאריכו את תקופת ההתיישנות בעבירות אלה.

בשנת 1990 חוקק סעיף 351 לחוק העונשין העוסק בעבירות מין שבוצעו בקטין על-ידי בן משפחתו או באדם חסר ישע על-ידי האחראי עליו, ומייחס להן חומרה מיוחדת בהשוואה לעבירות המין האחרות.

שש שנים לאחר מכן, התקבל תיקון 47 לחוק העונשין (חוק העונשין (תיקון מס' 47), התשנ"ו-1996, ס"ח 1557, 42) במסגרתו הוסף סעיף 354 לחוק העונשין. הסעיף הנ"ל דחה את תחילת מירוץ ההתיישנות בנוגע לעבירות מין, שבוצעו בקטינים על-ידי בני משפחתם או על-ידי האחראי עליהם, למועד בו הגיע הקטין לגיל 18. זאת, מתוך מודעות לשיהוי שחל בדיווח על עבירות מהסוג האמור {ע"פ 7015/09 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2012(4), 5346 (2012)}.

במסגרת תיקון 56 לחוק העונשין (חוק העונשין (תיקון מס' 56), התש"ס-2000, ס"ח 1746, 226) הוסף סעיף 354(ב) לחוק העונשין אשר קבע, כי ההוראה בדבר דחיית מועד תחילת תקופת ההתיישנות, תחול גם על עבירות מין שבוצעו בקטינים על-ידי בני משפחתם, גם טרם שאלו הוגדרו ככאלו בסעיף 351 לחוק העונשין, ובתנאים הנקובים בסעיף. זאת, בין היתר כאשר העבירות האמורות התרחשו עד עשר שנים לפני כניסתו לתוקף של סעיף 354 לחוק העונשין, היינו מיום 20.1.86 {ע"פ 2254/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5), 625 (2001); ע"פ 3215/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

לבסוף, בשנת 2002, נכנס לתוקפו תיקון 72 לחוק העונשין {חוק העונשין (תיקון מס' 72), התשס"ג-2002, ס"ח 1874, 59} לפיו יחל מניין תקופת ההתיישנות בעבירות המנויות בסעיף 354 לחוק העונשין, מהגיעו של הקטין לגיל 28 שנים, אך אם חלפו עשר שנים מיום ביצוע העבירה, לא יוגש כתב אישום אלא באישורו של היועץ המשפטי לממשלה.

יצויין, כי המחוקק נתן דעתו גם לדיווח המאוחר בדבר עבירות מין אשר בוצעו בקטינים על-ידי עבריינים, אשר אינם נמנים על בני משפחתם או האחראים להם. זאת, במסגרת תיקון 84 לחוק העונשין {התשס"ה-2005, ס"ח 1976, 104}, אשר הוסיף את סעיף 354(ג) לחוק העונשין.

סעיף הנ"ל דו"חה את תחילת מירוץ ההתיישנות, לגיל הבגרות של הקטין, גם בעבירות האמורות, אשר בוצעו על-ידי מי שמלאו לו חמש-עשרה שנים. גם בנסיבות אלו, תזדקק המאשימה לאישורו של היועץ המשפטי לממשלה, אם במועד הגשת כתב האישום חלפו עשר שנים מיום ביצוע העבירה.

ראוי להבהיר, כי מאחר שסעיף 354 לחוק העונשין אינו קובע הוראה לעניין קטיעת מועד ההתיישנות של עבירות מין בקטין, משמש סעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי הוראה המשלימה את הסדר ההתיישנות הקבוע בסעיף 354 לחוק העונשין.

הארכתה של תקופת ההתיישנות ביטאה את ההכרה בייחודן של עבירות המין בקטינים, ואת חוסר נכונותו של הדין להשלים עם כך שגילם הצעיר - והוא ששימש תמריץ עיקרי לפגיעה בהם - יעמוד למכשול בדרכן של רשויות האכיפה למיצוי הדין עם האחראים לפגיעה זו.

בפרט אמורים הדברים בהכרה כי מתלוננים, שלא היו אלא ילדים רכים בעת שנפלו קורבן לעבירות המין, יידרשו לשנים ארוכות כדי לעמוד על דעתם, להבין לאשורו את שארע להם ולאזור אומץ לחשוף את סיפורם {ע"פ 347/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

כאמור, בעבירות של גילוי עריות, הרציונלים שבבסיס מוסד ההתיישנות בדין הפלילי מאבדים מכוחם. כך לגבי הרציונל של "שיכחה, מחילה ויציבות חברתית" וכך גם לגבי הרציונל של "דרבון הרשויות המופקדות על המלחמה בעבריינות".

זאת, מאחר שהנעת ההליך הפלילי מותנה בדיווח לרשויות המופקדות על המלחמה בעבריינות, בעוד שנבצר מהמתלונן להניע את המהלך עקב השפעות מעשי הניצול המיני שנעשו בו בקטינותו.
יכול הטוען לטעון כי כל עוד המתלונן נמצא ב"נבצרות", יש לראות בכך מניעה העוצרת את תקופת ההתיישנות בפלילים, בהיקש לכלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, בדין האזרחי.

כך, לדוגמה, מוצע כי אישפוז ארוך טווח של אדם, למשל, בשל מחלת נפש, עשוי להוות עילה לעיכוב זרימת תקופת ההתיישנות {פלר, שם, 643}.

המלומדת עציוני, שם, גורסת כי הגם שהדין הישראלי לגבי התיישנות עבירות מין בקטין במסגרת התא המשפחתי הוא מהמתקדמים בעולם, עדיין אין מדובר בהסדר מספק וממצה דיו. לדידה, ראוי ליתן לבית-המשפט שיקול-דעת בנוגע להתיישנות בעבירות אלו, והיא מציעה לקבוע העדר התיישנות על עבירות מין בקטין במסגרת התא המשפחתי, כפי שנעשה במספר מדינות בארצות הברית {ראה גם סקירתו של כב' השופט נ' הנדל ב- ע"פ 7097/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

זאת, כצעד אחד מתוך שורת צעדים נוספים, לבר-משפטיים, המוצעים על ידה על-מנת ש"המסננת הפרוצדוראלית של ההתיישנות" לא תהווה מחסום בפני הקורבן כך שיינתן לו יומו בבית-המשפט גם בחלוף שנים {עציוני, 110, שם; עציוני, גילוי עריות, 173, שם}.

פתרונות משפטיים נוספים המוצעים על-ידי עציוני הם השימוש בדוקטרינת עבירת השרשרת תוך ראיית העבירה של גילוי עריות כמסכת של התעללות ממושכת המהווה מקשה אחת של מעשים, אפילו אם חלקם המרכזי נתרחש לאחר תום תקופת ההתיישנות.

פתרון מוצע אחר הוא אימוץ דוקטרינת העבירה רבת הפריטים, באשר עבירות המין במשפחה מבוצעות בדרך-כלל בתדירות הולכת וגוברת לאורך תקופה ארוכה, תוך בניה שיטתית ומתמשכת של מערכת יחסים מינית, הן נפשית והן פיזית, בין הנאשם לקורבנו.

כן מצביעה המחברת על דוקטרינות נוספות הנהוגות בארה"ב כמו דוקטרינת הפשע המוסתר ודוקטרינת גילוי הפשע {עציוני, גילוי עריות, שם, 222-186}.

מכל מקום, על-פי המצב המשפטי דהיום, תקופת ההתיישנות אינה גמישה וכבר נאמר כי "מועד התיישנות העבירה הוא חד כתער. יום לפני תקופת ההתיישנות הנאשם אחראי בפלילים; יום לאחריה - הוא פטור מפלילים" {ע"פ 347/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); ע"פ 2144/08 אברהם מונדרוביץ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

4. התיישנות עבירת שרשרת ועבירה נמשכת
קביעת תחילתה של תקופת התיישנות במעשים פליליים רצופים, המחוברים על -ידי יסוד נפשי משותף, לאחר ביצוע המעשה הפלילי האחרון ברצף, מבוססת על תפיסת סידרת המעשים כעבירה אחת.

הגם שהרכיב ההתנהגותי של כל אחד ממעשים אלה עשוי להוות עבירה כשלעצמו, היסוד הנפשי המשותף להן הופך כל מעשה פלילי לחוליה בודדת בעבירת השרשרת {ע"פ 2213/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3), 180 (2000)}.

החוליות מאבדות את זהותן ואינן מצמיחות עבירות נפרדות. השרשרת, המורכבת מסידרת מעשים פליליים, הופכת לעבירה אחת שאינה ניתנת לפיצול.

לדבריו של פרופ' ש"ז פלר "'עבירת השרשרת' מוגדרת כאירוע עברייני שמתבטא בסדרת מעשים שנעשו בשלבים שונים, שכל אחד מהם עשוי היה, בפני עצמו, להצמיח עבירה מאותו סוג, אלמלא נעשה על רקע מנטלי משותף לכולם, כחלק מעשייה עבריינית אחת. חוליות השרשרת, כשזו התגבשה, לעולם אינן מתבטאות בעבירות בפני עצמן. הן רק 'עשויות היו' להצמיח עבירות כאלה, אך זאת רק אלמלא היו קשורות זו בזו בתוך השרשרת באורח אובייקטיבי ומנטלי... 'עבירת השרשרת'... היא בעלת נפקויות בתחומים רבים מעבר לתחום סמכות השיפוט... כגון בדבר תחילת הזרימה של תקופת ההתיישנות של העבירה... תחילת תקופת התיישנותה של העבירה חלה עם השלמתה, שאף היא אחת ויחידה, המתממשת עם גיבוש אחרונת החוליות שבשרשרת" {ש"ז פלר "'עבירת השרשרת', מהותה" משפטים כט (תשנ"ח) 552}.

תפיסה זו, של סידרת מעשים פליליים כעבירת שרשרת שאינה ניתנת לפיצול, מוליכה גם למסקנה כי ניתן להטיל על המעשים האלה עונש אחד בלבד {ראה ש"ז פלר יסודות בדיני העונשין, כרך ג' (תשנ"ב), 231}.

תפיסת המעשים הפליליים המאוחדים ביסוד הנפשי כעבירה אחת לכל דבר ועניין נדחתה על-ידי בית-המשפט, בין היתר, בשל השלכתה על ההתיישנות {ראה לעניין זה דנ"פ 4603/97 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3), 160 (1998)}.

בית-המשפט בפרשת משולם קבע כי הדוקטרינה הקונטיננטלית בדבר עבירת השרשרת אינה עולה בקנה אחד עם דינים לבר-פליליים, שיש להם השלכה על המשפט הפלילי. טול את דיני התיישנות העבירה. אלה קובעים כי בעבור תקופה פלונית מתיישנת העבירה. אחד הטעמים לכך הוא, שעם חלוף הזמן שוב אין אפשרות לשמור על מערכת ראיות אמינה אשר תסייע בחשיפת האמת.

הדוקטרינה הקונטיננטלית בדבר עבירת השרשרת אינה עולה בקנה אחד עם רציונל זה. דוקטרינה זו קובעת כי ההתיישנות מתחילה עם השתכללות החוליה האחרונה בשרשרת.

עוד נקבע כי הזמן העובר מתחילתה של החוליה הראשונה ועד לסיום החוליה האחרונה - ותקופה זו עשויה להיות ארוכה ביותר - אינו מובא בחשבון בחישוב ההתיישנות. דבר זה אינו עולה בקנה אחד עם מוסד ההתיישנות בפלילים.

לקביעת תחילתה של תקופת ההתיישנות ביום סיום ביצועה של החוליה האחרונה בעבירת השרשרת אין נפקות לעניין העונש המירבי שניתן להטיל על העבריין שכן, כאמור, על-פי תפיסת סידרת המעשים הפליליים כעבירה אחת ניתן להטיל על כל סידרת העבירות עונש מירבי אחד בלבד.

זהו גם העונש המירבי שבית-המשפט רשאי לגזור בשל אותו מעשה פלילי שטרם התיישן. אכן, בקביעת גזר הדין יוכל בית-המשפט להתחשב רק במעשים שלא התיישנו אך הדבר מתחייב, כאמור, מן הצורך לקיים משפט הוגן, המבוסס על מערכת ראיות אמינה.

מנגד, התפיסה הרואה בכל אחד מהמעשים הפליליים עבירה בפני עצמה מתחייבת ממדיניות ענישה ראויה, שעל-פיה העונש שיוטל על מבצע סידרת פשעים כדוגמת עבירות אינוס או רצח לא יהיה מוגבל לעונש המירבי שניתן לגזור עליו בשל מעשה פלילי אחד.

כך, לדוגמה, לעניין סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי, המורה כי הגם שניתן להרשיע נאשם המואשם באותו כתב אישום ביותר מעבירה אחת בשל אותו מעשה, לא ניתן לגזור עליו יותר מעונש אחד בשל אותו מעשה - נפסק, כי הגישה שלפיה ייקבע אם רצף התנהגותי מסויים מהווה "מעשה" אחד או יותר היא פרגמטית, וכי כאשר מדובר במעשי אלימות קיים לכל אחד מן הנפגעים אינטרס עצמאי לשלמות גופו.

מטעם זה נדחה הערעור כנגד גזר דין שבו הוטלו שבעה עונשי מאסר עולם ועוד 20 שנות מאסר באורח מצטבר בשל רצח שבעה בני אדם ונסיון לרצח של עשרה נוספים בירי אוטומטי ברובה {ראה ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5), 289 (1997)}.

אף הדוקטרינה של עבירה רבת פריטים, שהורחבה בפרשת משולם לצורך קניית סמכות של בית-משפט בישראל לדון בעבירות שבוצעו מחוץ לה, אינה יכולה לבסס את הארכת תקופת ההתיישנות על מעשי הנאשם.

קטיגוריה זו הוגדרה על-ידי פרופ' פלר במאמרו כעבירה המתגבשת "במהלך אחד, החובק את כל הפריטים כאילו הם פריט אחד בלבד שהיה לנגד עיני עושה העבירה" {שם, 539}.

בפרשת משולם הסביר בית-המשפט, כי הפרש זמנים אינו מנתק בהכרח את הקשר בין הפריטים. יחד-עם-זאת הטעים, כי אין זה "מתקבל על הדעת לכלול בגדריה של עבירה רבת-פריטים, כמה פריטים אשר שנים או חודשים רבים מבדילים ביניהם" וכי, על-כל-פנים, גם כאשר מדובר בפריטים קרובים בזמן המגבשים עבירה רבת פריטים, נראה שאין לראותה כעבירה אחת לעניין דיני ההתיישנות.

אם-כן, הארכה של תקופת ההתיישנות מעבר לתקופה הקבועה בחוק, בין על יסוד דוקטרינת עבירת השרשרת ובין על-סמך דוקטרינת העבירה רבת הפריטים - ששתיהן לא הוגדרו בחוק, וממילא לא נקבעו גבולותיהן והשלכותיהן על דיני ההתיישנות - פוגעת בעקרון החוקיות, ואין לקבלה.

לפיכך, כל אחת מן העבירות שביצע הנאשם {לכאורה} עומדת בפני עצמה, ויש לקבוע את תחילת התיישנותה - מייד בתום ביצועה.

בעבירה נמשכת מתאפיין הרכיב ההתנהגותי בהתמשכותו מבחינת הזמן וכל עוד העבירה לא הופסקה, מהות העבירה הנמשכת אינה מאפשרת התיישנותה {רע"פ 8986/06 סוזה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

ב- ת"פ (מרכז) 31564-12-09 {מדינת ישראל נ' ראובן גבריאלי ואח', תק-מח 09(1), 23230 (2009)} קבע בית-המשפט כי העבירות המיוחסות לנאשמים, על-פי טיבן ואופיין, הן עבירות נמשכות, דהיינו בין השנים 1998 - 2002 עסקו הנאשמים לכאורה בארגון ועריכת משחקים אסורים.

לפיכך, המועד הקובע לעניין מירוץ ההתיישנות הוא המועד האחרון בו בוצעו לכאורה העבירות. על יסוד הטענה שעבירות אלו נמשכו עד שנת 2002, הרי שמניין ההתיישנות חל ממועד זה ואילך, להבדיל מיום תחילת העבירה.

בהינתן העובדה הנטענת, לפיה החקירה נגד הנאשמים בפרשיות נושא כתב האישום נפתחה בשנת 2006, הרי שעם פתיחתה נעצר מירוץ ההתיישנות ודי בכך כדי לדחות בשלב זה את טענת ההתיישנות.

5. התיישנות עבירות משמעתיות - חוק לשכת עורכי-הדין
עבירות משמעתיות, על-פי חוק לשכת עורכי-הדין, אינן מתיישנות כלל ולא חלה עליהן הוראת סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי.

הטעם לכך הוא שמטרתו של השיפוט המשמעתי ב"חוקים המקצועיים" היא שמירת רמתו, ייחודו וכבודו של המקצוע עליו נמנים האנשים אליהם מופנה החוק, וההגנה על הציבור מפני אלה ששוב אינם ראויים לשמש באותו מקצוע {על"ע 18/84 עדי כרמי נ' פרקליט המדינה, פ"ד מד(1), 353 (1990)}.

במקרים אלה, אף שחלף זמן רב, לא ניתן לקבוע כי עורך-דין שסרח {או רופא שסרח} ראוי לשמש במקצוע עריכת-הדין {או הרפואה} זאת, גם אם הזמן שחלף מעת ביצוע העבירה המשמעתית רב וארוך.

6. התיישנות ודיני הסגרה - סעיף 9(ד) לחוק סדר הדין הפלילי
ב- ע"פ 3439/04 {משה (ז'אן פייר) בן שלום בזק (בוזגלו) נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(4), 294 (2004)} נפסק מפי כב' השופט מ' חשין:

"התיישנות
20. טענת התיישנות, טענה חוסמת הסגרה היא. כיצד כך? בחוק ההסגרה במקורו, כך ציוותה אותנו הוראת סעיף 8(2):
"8. דחיית העתירה מעיקרה (תיקון התשמ"ב (מס' 2))
בית-המשפט ידחה עתירה שהוגשה לולפי סעיף 4 (עתירה להכריז על מבוקש שהוא בר הסגרה), אם -
(1) ...
(2) נתיישנה אותה עבירה או נתיישן העונש שהוטל עליו בגללה לפי דיני המדינה המבקשת או לפי דיני מדינת ישראל."
התיישנות איפוא היוותה אותה עת מחסום, בין אם היתה זו התיישנות לפי דיני המדינה המבקשת בין אם היתה זו התיישנות לפי דין ישראל. הוראת חוק זו בוטלה, ובתיקון מס' 7 לחוק, בשנת תשס"א-2001, נקבע דין חדש:
"2ב. סייגים להסגרה
(א) לא יוסגר מבוקש למדינההמבקשת באחד מאלה:
...
(6) בקשת ההסגרה הוגשה בשל עבירה שנתיישנה או עונש שנתיישן לפי דיניה של מדינת ישראל."
הנה-כי-כן, הושמט עתה הצורך להידרש להתיישנות לפי דין המדינה המבקשת (בענייננו - צרפת) ונותרה אך סוגיית ההתיישנות שלפי דין ישראל. ואלה דברי ההסבר לשינוי שנתחולל בענייננו (הצעת חוק ההסגרה (תיקון מס' 8) התשס"א-2000, ה"ח תשס"א, 154, 158):
מוצע לקבוע שדיני ההתיישנות של מדינת ישראל בלבד, הם שימנעו את הסגרתו של מבוקש למדינה המבקשת; ההנחה המשפטית היא שמדינה מתוקנת אינה דורשת את הסגרתו של אדם אלא-אם-כן אין כל מניעה להפעיל עליו את דיניה לאחר שהוא הוסגר.
21. האם פירוש השינוי הוא שלא עוד נידרש להוראות התיישנות שבדין הזר? שאלה זו קשורה בטבורה לדוקטרינת הפליליות הכפולה שבמשפט ההסגרה, ולשאלה הנגזרת ממנה אם פליליות המעשה לפי הדין הזר נסובה על פליליות המעשה אך באורח תיאורטי (in abstracto) או אם נסובה היא על פליליות המעשה גם באורח קונקרטי (in concreto). פתרונה של שאלה משליך מאליו אף על טענות הגנה למיניהן הנשמעות מפי נאשם. שאלה זו עלתה בעבר לדיון אך לא הוכרע בה. ראו והשוו: ע"פ 2998/91 מנינג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(1), 573, 584-583 (1993); דנ"פ 532/93 מנינג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(4), 25 (1993); פרשת מסילתי, שם, 347; פלר, דיני ההסגרה, שם, 216-167. גם אנו נעקוף את השאלה, הואיל ועל-פי הנתונים שלפנינו ממילא לא סגרה התיישנות על מעשי המערער, לא בישראל ולא בצרפת. נפתח את דיוננו בדין הישראלי ונעבור לדין בצרפת.
22. אשר לדין ישראל: השאלה היא - כהוראת סעיף 2ב(א)(6) לחוק ההסגרה, אם "בקשת ההסגרה הוגשה בשל עבירה שנתיישנה ... לפי דיניה של מדינת ישראל". דין ישראל בנושא ההתיישנות בא בהוראת סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 (חסד"פ), המורה אותנו כך (בחלקו שלענייננו):
"9. התיישנות עבירות (תיקונים: התשס"א (מס' 2), התשס"ח (מס' 4), התשע"ב (מס' 3))
(א) באין הוראה אחרת לעניין זה בחוק אחר, אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה אם עברו מיום ביצועה:
(1) בפשע שדינו מיתה או מאסר עולם - עשרים שנים;
(ב) ...
(ג) בפשע או בעוון אשר תוך התקופות האמורות בסעיף-קטן (א) נערכה לגביהם חקירה על-פי חיקוק או הוגש כתב אישום או התקיים הליך מטעם בית-המשפט, יתחיל מניין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית-המשפט, הכל לפי המאוחר יותר.
(ד) הוראות סעיף-קטן (ג) יחולו על עבירת הסגרה שבשלה הוגשה בקשת הסגרה למדינת ישראל וכל פעולה מהפעולות המפורטות באותו סעיף-קטן, שנעשתה במדינה המבקשת, תאריך את מניין תקופת ההתיישנות לאותה עבירה לפי סעיף זה, כאילו נעשתה בישראל."
לענייננו עתה נאמר, כי התיישנות בעבירת רצח היא בת עשרים שנים, ואולם חקירות, הגשת כתב אישום או הליך מטעם בית-המשפט, פותחים מחדש את מניין ההתיישנות. הוא הדין באותם הליכים שנעשו במדינה המבקשת, שאף הם פותחים את מניין תקופת התיישנות מחדש.
23. ולענייננו: תחילת מועד ההתיישנות היתה לעת הרשעתו של המערער בצרפת, ביום 19.4.83. אכן, המערער טוען כי פסק-הדין המרשיע - פסק בטל הוא, ולטענה זו נדרשנו בדברינו למעלה. אכן, פסק-הדין יבוטל לכשיעמוד המערער שוב לדין, אך אין ספק בדעתנו כי אותו הליך של הרשעה מקיים את האמירה שבסעיף 9(ג) לחסד"פ (המוחל כהוראת סעיף 9(ד) גם על המדינה המבקשת) כי "התקיים הליך מטעם בית-המשפט".
24. ולעניין סיום מועד ההתיישנות. הוראת ההתיישנות שבסעיף 2ב(א)(6) של חוק ההסגרה, מדברת על בקשת הסגרה שהוגשה בשל עבירה שנתיישנה; פירוש: בקשת ההסגרה היא-היא המועד הקובע להפסקת מירוץ ההתיישנות, ורק עבירה שנתיישנה קודם אותה בקשה תימנע הסגרה. בקשת ההסגרה בענייננו הוגשה ביום 6.2.03, וביודענו כי תחילת מירוץ ההתיישנות היתה ביום 19.4.83, נוסיף ונדע כי לעת הגשת בקשת ההסגרה טרם עברו עשרים שנה. אכן, עוד מעט-קט - כחודשיים וחצי - והתיישנות היתה סוגרת על ההסגרה (אלא-אם-כן היתה מועלית טענה כי אותה תקופה שצרפת לא יכולה היתה להגיש בקשת הסגרה אין להביאה במנין ההתיישנות). אלא שזה דינם של זמנים, של מידות, של מישקלות, של מרחקים ושל עוד כיוצא באלה מושגים מְדִידִים, שבקצה קצהם גבולותיהם הם שרירותיים משהו. והדברים ידועים. עיינו ערך: ר' ירמיה. על כל אלה נוסיף ונזכיר את יום 15.10.2003 - יום פניית צרפת לאינטרפול, לאיתורו של המערער בישראל, ואת הימים 1.11.02 ו- 6.3.03 - הנסיונות לאתר את המערער בישראל. כך אף מעצרו של המערער בישראל, ביום 6.4.03; הגשת העתירה להכרזתו בר-הסגרה ביום 7.4.03; והבאתו לפני בית-משפט למעצרו - ביום 8.4.03. ניתן לטעון, ולא במעט שיכנוע, כי פעילויות אלו אף-הן, למיצער מיקצתן, היה בהן כדי לעצור את ההתיישנות. אלא שאין צורך כי נכריע בכל אחד ממועדים אלה. אשר להימלטות של המערער מן הדין בצרפת, ואצילתה של הימלטות זו על נושא ההתיישנות, ראו והשוו: בג"צ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נא(2), 757, 774 (1997).
25. משנמצא לנו כי לא חלה התיישנות לפי דין ישראל על בקשת ההסגרה, נעבור ונאמר מילים אחדות על הדין בצרפת. מוסכם כי יש בו בדין צרפת תקופת התיישנות בת עשרים שנה לעונשים ותקופת התיישנות בת עשר שנים לעבירות מסוג פשע. טוען המערער כי "אין המדובר בהתיישנות עונשים כי כאמור העונש בטל ומבוטל עם ההסגרה וזו באה לצורך העמדתו לדין בלבד", ומכאן מסיק הוא כי תקופת ההתיישנות היא בת עשר שנים בלבד. כנגדו עומד מכתב הבהרה, מיום 22.5.2003, בחתימת הגב' מרי אן שפל, סגנית פרקליט המחוז בבית-המשפט לערעורים של ורסאי. נאמר בו באותו מכתב, כי בהישפט אדם בהעדרו, תקופת ההתיישנות הרלוונטית לגביו הינה תקופת ההתיישנות על העונש, כלומר עשרים שנים (ולא תקופת ההתיישנות על העבירה, שהינה בת עשר שנים). הסבר זה מטעם רשויות צרפת מניח את דעתנו; וכך, גם אם היה צורך בהוכחת תקופת ההתיישנות בהתאם לדין הצרפתי, נתמלאה דרישה זו וההתיישנות על עונשו של המערער הינה בת עשרים שנים. אשר למועדי התחילה והסיום של ההתיישנות, גם שאלה זו הובהרה על-ידי שגרירות צרפת בישראל, במכתבה מיום 18.2.03: "הצו שהרשיע את מר ז'אן-פייר בוזגלו הוצא ב- 19 באפריל 1983. המאסר לשם הסגרה של הנוגע בדבר צריך איפוא להתבצע עד ה- 19 באפריל 2003, התאריך בו תחול התיישנות העונש". כפי שראינו, המערער נעצר ביום 6.4.2003, והובא לפני שופטת להארכת מעצרו עד תום ההליכים ביום 8.4.2003. מכאן שעונשו של המערער טרם נתיישן על-פי הדין הצרפתי ודי בכך כדי לחסום את טענת ההתיישנות."

7. התיישנות עבירות מינהליות
סוגיית ההתיישנות של עבירות מינהליות מהווה מוקד למחלוקת מאז חקיקת חוק העבירות המינהליות.

לכאורה, לשון החוק ברורה. סעיף 22א(א) לחוק העבירות המינהליות קובע כי "אין בקביעת עבירה כעבירה מינהלית כדי לשנות את סיווג העבירה כאמור בסעיף 24 לחוק העונשין".

סעיף 24 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 {ייקרא להלן: "חוק העונשין"} קובע כי עבירה מסווגת לפי חומרתה, כפשע, עוון או חטא {ודוק, עבירות מינהליות בהכרח אינן עבירות מסוג פשע - ראה סעיף 1(א) לחוק העבירות המינהליות}.

תקופת ההתיישנות של עבירות נקבעת בהתאם לסיווגן כפשע, עוון או חטא. על-פי סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי, על עבירה מסוג עוון תחול תקופת התיישנות של חמש שנים, ועל עבירה מסוג חטא תחול תקופת התיישנות של שנה.

עוד קובע סעיף 22א(ב) לחוק העבירות המינהליות כי "לעניין התיישנות עבירה כאמור בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי או בכל חיקוק אחר הקובע מועד התיישנות עבירה, לפי העניין, יראו את מועד הטלת הקנס כמועד ההעמדה לדין, ואולם אין במועד הקבוע בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי או בחיקוק כאמור, לפי העניין, כדי למנוע הגשת כתב אישום נגד מי שביקש להישפט לפי חוק זה או להמיר כתב אישום בקנס מינהלי, אף אם עבר אותו מועד".

אם-כן, מקריאת מארג הסעיפים האמור לעיל, עולה כי תקופת ההתיישנות החלה על עבירות מינהליות מסוג עוון היא חמש שנים, על עבירות מינהליות מסוג חטא חלה תקופת התיישנות של שנה, ובכל מקרה רואים את מועד הטלת הקנס המינהלי כמועד ההעמדה לדין.

למעשה, ההסדר החוקי המתואר מחיל על עבירות מינהליות את תקופות ההתיישנות החלות על עבירות פליליות "רגילות" על-פי סיווגן {ייקרא להלן: "ההסדר המינהלי"}.

למרות שלכאורה פשוטים הדברים, ההסדר המינהלי לעניין התיישנות עבירות מינהליות הועמד למבחן לא אחת. השאלה האם אכן אלו תקופות ההתיישנות החלות על עבירות מינהליות נדונה בבתי-משפט, בכנסת ובמאמרים אקדמיים, ונדמה כי המילה האחרונה בעניין זה טרם נאמרה.

פסק-הדין המנחה בשאלת תחולת פרק ז' לחוק סדר הדין הפלילי {סדרי דין מיוחדים בעבירות קנס} על עבירות מינהליות הוא עפ"א 1004/01 {קשת היפרטוי שותפות מוגבלת בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2002)}, בו קבע בית-הדין הארצי לעבודה כי "עצם הבקשה להישפט על עבירה מינהלית איננה הופכת אותה לעבירת ברירת קנס."

בית-הדין הארצי נימק החלטתו, בין היתר, בפסיקת בית-המשפט העליון ב-בג"צ 2126/99 {דה הס נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נד(1), 468 (2000)}, שם מובחן באופן ברור הליך ברירת הקנס מהליך הטלת קנס מינהלי:

"ההליך של קנס מינהלי הוא במסלול המינהלי, להבדיל מהליך בררת הקנס אשר מצוי במסלול הפלילי... במקרה של אי-תשלום קנס מינהלי, ככלל, אין עומד נגד העובר עבירה מינהלית מסלול פלילי, כשם שהוא עומד במקרה של בררת הקנס... המסלול הפלילי קיים במקרה של עבירות מינהליות רק במקרה שמי שמייחסים לו עבירה כזו בוחר במסלול הפלילי... לא זה המצב במקרה של בררת קנס. המסלול במקרה כזה הוא פלילי: מצד אחד, אי-תשלום הקנס תוך התקופה הקבועה בחוק, מעלה את הדיון למסלול שלהליך פלילי, וההזמנה שניתנה במסגרת ההודעה על בררת הקנס תיחשב כהזמנה לדין פלילי... מצד אחר, תשלום של הקנס רואים אותו כאילו הודה מי שקיבל את בררת הקנס באשמה בפני בית-המשפט, הורשע בדין ונשא את עונשו."

בית-הדין הארצי לעבודה חזר על שנקבע בפרשת היפרטוי ב- עפ"א 23/05 ה.ל.י. חברה לניהול והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006). גם באותו עניין הוגשה בקשה להישפט על עבירה מינהלית בחלוף המועד הקבוע לכך. בית-הדין הארצי דחה את הבקשה, בהסבירו שסדרי הדין המופיעים בפרק ז' לחוק סדר הדין הפלילי אינם חלים על עבירות מינהליות.

חשוב להדגיש כי בפרשת היפרטוי דובר היה על-כך שקנס מינהלי הוטל על המערערת, שלא הגישה בקשה להארכת מועד להישפט במועד, וביקשה מבית-המשפט שיאפשר לה להגיש בקשה להישפט למרות מחדלה. טרם מתן פסק-הדין בבית-הדין הארצי, ניתנו בבתי-הדין האזוריים לעבודה הכרעות סותרות במקרים בהם עלתה שאלה זו.

בשולי הדברים יצויין כי לאחר מתן פסק-הדין בפרשת היפרטוי תיקן המחוקק את חוק העבירות המינהליות, התשמ"ו-1985 (להלן: "חוק העבירות המינהליות") וקבע בסעיף 13(ב) לחוק הנ"ל כי בסמכותו של בית-המשפט לקיים את המשפט גם אם הוגשה בקשה להישפט באיחור, וזאת מנימוקים שיירשמו.

יודגש כי שאלת סיווגה של עבירה מינהלית והשלכתה לעניין התיישנות לא היתה במוקד המחלוקת ולא נדונה לעומקה, לא בעניין היפרטוי ולא בפסקי-הדין של בתי-הדין האזוריים.

מכל מקום, מאז ניתן פסק-הדין בפרשת היפרטוי, נוהגת המדינה לטעון כי נקבעה בו הלכה לעניין התיישנות מהותית של עבירות מינהליות. מנגד, יש הטוענים כי ההלכה שנקבעה בפרשת היפרטוי חלה על הליכים דיוניים בלבד, ככל שמדובר על עבירות מינהליות, ולא על התיישנות מהותית {הע"ז (ת"א-יפו) 2171-09 מדינת ישראל - משרד התמ"ת נ' י.ד. לוי אלברט חב' לבניין בע"מ ואח', תק-עב 2013(1), 11945 (2013)}.

ב- הע"ז (ת"א-יפו) 2171-09 {מדינת ישראל - משרד התמ"ת נ' י.ד. לוי אלברט חב' לבניין בע"מ ואח', תק-עב 2013(1), 11945 (2013)} קבע בית-הדין כי הינו סבור כי ראוי שתקופת ההתיישנות החלה על עבירות מינהליות תהיה זהה לתקופת ההתיישנות החלה על עבירות קנס לפי פרק ז' לחוק סדר הדין הפלילי.

לטעמו של בית-הדין, הדמיון הרב בין שני סוגי העבירות, הן מבחינה פרוצדוראלית והן מבחינה מהותית, מצדיק החלת אותה תקופת התיישנות על שניהם.

8. מועד העלאת טענת ההתיישנות
סעיף 149(8) לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן טענת ההתיישנות.

לעומת-זאת, סעיף 151 לחוק סדר הדין הפלילי עוסק בטענות שניתן להעלות בשלב אחר של המשפט.

סעיף 151 לחוק סדר הדין הפלילי מאפשר להעלות טענה מקדמית {למעט טענה לפי סעיף 149(1) ו- (3) לחוק סדר הדין הפלילי}, גם בשלב מאוחר יותר, ללא צורך בקבלת אישור בית-המשפט, ואולם, ברי כי אי-בירורן של העובדות, המהוות בסיס לבקשה, כהלכה, בשל האיחור בהעלאת הטענה, תיזקף לחובת הנאשם, המבקש לסמוך על הטענה {ע"פ (מחוזי נצ') 38852-04-11 הוועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז צפון נ' נעמי ויה, תק-מח 2011(3), 14559, 14563 (2011)}.

זאת ועוד. בהתאם לסעיף 151 לחוק סדר הדין הפלילי, ניתן להעלות את מרבית הטענות המקדמיות המפורטות בסעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי, ובכללן את טענת ההתיישנות, גם "בשלב אחר של המשפט", ויש הגורסים כי הדבר יתאפשר גם בשלב הערעור אלא אם החליט הנאשם לוותר על טענה זו עוד בערכאה הדיונית.

ואולם, מקובלת ההלכה כי העלאת טענת התיישנות בשלב הערעור, מוגבלת למקרים בהם המחדל להעלות את טענת ההתיישנות לפני הערכאה הראשונה נבע מטעות או היסח הדעת של הנאשם, או של סניגורו {ע"פ 6629/98 הלר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4), 346, 353 (2002)}.

ב- ע"פ (מחוזי מר') 20874-01-11 {איתמר מרום נ' מדינת ישראל, תק-מח 2011(2), 23337, 23340 (2011)} קבע בית-המשפט כי אין לראות בהסדר הטיעון משום ויתור של המערער על טענת ההתיישנות שכן טענת התיישנות היא טענה מקדמית שהנאשם רשאי לטעון לאחר תחילת המשפט אך במידה ולא טען הנאשם טענה מקדמית בשלב זה, אין בכך כדי למנעו מלטעון אותה בשלב אחר של המשפט.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

התיישנות עבירות (סעיף 9 לחוק)