סדרי דין בעבירות על-פי פקודת התעבורה (סעיפים 239 עד 240 לחוק)

1. הדין
סעיפים 239 עד 240 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובעים כדלקמן:

"239. סדרי הזמנה בעבירות קלות (תיקונים: התשמ"ב (מס' 2), התשמ"ז (מס' 2))
בעבירות לפי פקודת התעבורה או התקנות לפיה, פקודת העיריות ופקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל-1970, בעבירות שנקבעו כעבירות קנס, או לפי חיקוק אחר ששר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, קבע לכך, רשאי שר המשפטים לקבוע בתקנות סדרי אישום והמצאת מסמכים, אף בסטיה מהוראות חוק זה.

239א. מסירת הודעה בעבירות תעבורה (תיקונים: התשנ"ה (מס' 3), התשס"ה)
(א) עברה שנה מיום שבוצעה עבירה לפי פקודת התעבורה או לפי התקנות לפיה, או לפי פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל-1970, שלא גרמה לתאונת דרכים שבה נפגע אדם או ניזוק רכוש, לא יוגש עליה כתב אישום ולא תומצא בענייניה הזמנה למשפט לפי תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974, אלא-אם-כן, תוך אותה תקופה, הוזמן החשוד בביצוע העבירה לחקירה, או נשלחה לו הודעה על ביצוע העבירה; אולם, אם הוכיח בעל הרכב החשוד בעבירה כי לא חלה עליו אחריות לעבירה לפי סעיף 27ב לפקודת התעבורה, ניתן להגיש כתב אישום ולהמציא הזמנה למשפט למי שנהג ברכב, אם לא עברו שנתיים מיום ביצוע העבירה.
(ב) היתה העבירה כאמור בסעיף-קטן (א) עבירה שהחשד לביצועה מבוסס על צילום רכב כאמור בסעיף 27א לפקודת התעבורה, לא יוגש עליה כתב אישום ולא תומצא בענינה הזמנה למשפט, אלא-אם-כן הוזמן החשוד בביצוע העבירה לחקירה או נשלחה לו הודעה על ביצוע העבירה בתוך התקופות כמפורט בסעיף 225א(א1)(1) או (2) או התקיים האמור בסעיף-קטן (א2).

239ב. חזקת מסירה לעניין נהיגה בזמן פסילה (תיקון התש"ע)
לעניין עבירה של נהיגה בזמן פסילה מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה בלבד, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, נשלחה הודעה על גזר דין שבו הוטלה הפסילה או הודעה על ההחלטה בדבר הפסילה עד תום ההליכים בדואר רשום, רואים אותה כאילו הומצאה כדין, וכאילו הודע לנמען על הפסילה לפי סעיף 67 האמור גם בלא חתימה על אישור מסירה כאמור בסעיף 237, אף אם לא התקיימו הוראות סעיף 237(ג), זולת אם הוכיח הנאשם כי לא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלה, ואם התקיימו כל אלה:
(1) חלפו 15 ימים מיום משלוח ההודעה;
(2) הנאשם הוזמן לדיון בבית-משפט לפי סעיף 237 או בעל-פה לפי סעיף 97;
(3) ההזמנה לדיון כאמור בפסקה (2) כללה אזהרה, בכתב או בעל-פה, לפי העניין, שבמועד הדיון עשויה להתקבל החלטה בדבר פסילה, וכן הודעה בדבר תחולת החזקה לפי סעיף זה אם הנאשם לא יתייצב לדיון;
(4) הדיון בעניין כאמור בפסקה (2) הסתיים באותו מועד, או שמועד הדיון שונה לבקשת הנאשם;
(5) בטופס אישור המסירה של דבר הדואר שהוחזר מולאו פרטי מוסר ההודעה, המען והמועד שבהם היא נמסרה או הטעם לאי-ביצוע המסירה.

240. סדרי דין מיוחדים בעבירות קלות (תיקונים: התשנ"ה (מס' 2), התש"ס, התשס"ג (מס' 4), התשס"ו, התשע"ב מס' 2))
(א) בעבירות לפי פקודת התעבורה, או לפי פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל-1970, שלא גרמו לתאונת דרכים שבה נחבל אדם חבלה של ממש, בעבירות שנקבעו כעבירות קנס או כעבירות מינהליות או בעבירות לפי חיקוק אחר ששר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת קבע, יחולו סדרי דין אלה:
(1) על נאשם לפי סעיף זה לא יחולו הוראות סעיף 123, אולם אין בכך כדי למנוע ממנו להודיע לבית-המשפט בכתב מה הן טענותיו לעניין העונש;
(2) נאשם שהוזמן ולא התייצב בבית-המשפט בתחילת המשפט או בהמשכו, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום, זולת אם התייצב סניגור מטעמו;
(3) בית-המשפט רשאי לדון נאשם לפי הוראות פסקה (2), שלא בפניו, אם הוא סבור שלא יהיה בשפיטתו על דרך זו משום עיוות דין לנאשם ובלבד שלא יטיל עליו עונש מאסר. אין בהוראות פסקה זו כדי למנוע מבית-המשפט להטיל מאסר במקום קנס ובלבד שבהזמנה למשפט צויין כי ניתן להטיל מאסר כאמור אם הנאשם לא יתייצב; צו מאסר לביצוע מאסר במקום קנס שניתן שלא בנוכחות הנידון או סניגורו יבוצע בהתאם להוראות סעיף 129א(ג).
(ב) על פסק-דין מרשיע שניתן לפי סעיף-קטן (א), יחולו הוראות סעיף 130(ח) ו- (ט)."

תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974, קובעת כדלקמן:

"44א.חזקת מסירה (תיקונים: התשמ"ב, התשנ"ו, התשנ"ט)
בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט, לעניין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה-עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן."

2. התיישנות עבירות תעבורה (סעיף 239א(א))

2.1 כללי
אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא-אם-כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית {103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3), 123 (1982) (להלן: "חניון חיפה"); רע"פ 3018/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.
הסייגים הקבועים בסעיף 239א(א) לחוק סדר הדין הפלילי נועדו על-מנת למנוע מצב בו החשוד יופתע על-ידי קבלת הדו"ח כעבור שנה מיום ביצוע העבירה וכתוצאה מכך תיפגע הגנתו {דנ"פ 9263/99 מדינת ישראל נ' רמי בקשי, פ"ד נד(3), 556, 572 (2000)}.

כדי שהדבר לא יקרה, דורש התנאי שתשומת-ליבו של החשוד תוסב לכך שמיוחסת לו העבירה תוך שנה מיום שזו נעברה. הדבר יכול להיעשות אם על-ידי כך שיוזמן לחקירה ואם על-ידי כך שתימסר לו הודעה על ביצוע העבירה.

גם במקרה כזה אין הכרח שתתקיים חקירה, אפילו לא של החשוד. די בכך שיודע לחשוד על העבירה המיוחסת לו.

2.2 היכן וכיצד צריכות לידון בקשות הנוגעות לביטולם של קנסות חניה עירוניים וטענות להתיישנותם?
עד לפני זמן קצר, נהגה הפרקטיקה, לפיה בקשות כאלה הוגשו בדרך של המרצת פתיחה למתן צו הצהרתי לביטולם של הקנסות או לטענה להתיישנותם {ה"פ (ת"א) 201211/05 מנדלוביץ שי נ' עיריית תל אביב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

ביום 05.12.05 נתן בית-המשפט העליון פסק-דין, שיש בו כדי לגרום לשינוי הפרקטיקה שנהגה {ע"א 8080/99 וקס ואח' נ' עיריית תל אביב ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2005) (להלן: "הלכת וקס")}.

כך, אין להשיג על זכותם של מערערים לבקש את ביטולה של הרשעה, שלשיטתם נתקבלה בניגוד לחוק, אך אין הגיון מאחורי הגשת בקשה שכזו לבית-המשפט האזרחי, שהרי אין לתקוף בהליך אזרחי תוצאותיו של הליך פלילי.

בעקבות הלכת וקס החלו בתי-המשפט "האזרחיים", לפניהם הובאו תביעות בנדון למחוק אותן על הסף {למשל: ת"א 53553/05 גלעד נ' עיריית תל אביב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005), כב' השופט ש' פרידלנדר; ת"ק 5570/05 שחר נ' עיריית תל אביב, (לא פורסם), כב' השופט פרידלנדר; ת"ק 5996/05 מאור נ' עיריית תל אביב, (לא פורסם), כב' השופט י' קורן; בש"א 2311/03, ת"א 3040/03 עיריית פתח תקוה נ' ויסמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005), כב' סגן הנשיא א' ד' גולדס}.

יחד-עם-זאת, אין להתעלם מפסק-דין אחר של בית-המשפט העליון, שקדם להלכת וקס - ע"פ 3482/99 פסי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5), 715 (1999) (להלן: "הלכת פסי").

בהלכת פסי דובר, אמנם, בקנסות שנפסקו על עבירות תעבורה, אך גם אלה וגם הקנסות הנדונים כאן שייכים ל"משפחת" "עבירות הקנס" ו"העבירות הקלות", להם הוסדרו סדרי דין מיוחדים בפרק ז' ובסעיפים 239 ו- 240 לחוק סדר הדין הפלילי {סקירת הדברים ב- ע"פ (יר') 348/96 מדינת ישראל נ' סרגובי, פורסם באתר האינטרנט נבו (1996)}.

המערער שם עבר עבירות קנס, שהן עבירות תעבורה מסוג ברירת משפט. הוא לא שילם את הקנסות, ובשל כך סירבה רשות הרישוי לחדש את רישיון הנהיגה שלו.

בית-המשפט לתעבורה, שאליו פנה המערער בבקשה לביטול הקנסות מפאת התיישנותם, קבע כי אין הוא מוסמך לדון בבקשה. ערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי נדחה, ובית-המשפט פסק כי העניין יובא בפני בית-המשפט המוסמך, שהוא - בהתחשב בסעד המתבקש - בית-משפט השלום.

המערער ערער לבית-המשפט העליון, אשר דן בחלופות האפשריות (בית-משפט לתעבורה, בית-משפט אזרחי, בג"צ) ומסקנתו היתה, כי שאלת התיישנותו של קנס צריכה לידון בבית-משפט אזרחי.

אחד מהנימוקים שנזכרו שם למסקנה האמורה היה, שגביית קנס שלא שולם במועדו נעשית על-פי פקודת המיסים (גביה). לפיכך, הואיל ומדובר בשלב של הוצאתו לפועל של עונש הקנס שהושת, אין זה ראוי שהוא יטופל על-ידי בית-משפט שגדר סמכותו היא בעניינים פליליים בלבד.

בהלכות וקס ו- פסי אינם סותרים זה את זה, פסק-דין וקס לא שינה את ההלכה שנקבעה בהלכת פסי, אלא שמדובר במישורים שונים.

בתביעות מעין אלה מועלות בדרך-כלל אחת או יותר משלוש טענות שונות (אמנם, התובעים אינם מקפידים בדרך-כלל להבחין ביניהן:

א. ביטול פסק-הדין, נשוא כתב האישום (הדו"ח).

ב. התיישנות העבירה.

ג. התיישנות העונש (הקנס).
האבחנה העיקרית, הנוגעת לטיב בירור הטענה (פלילי או אזרחי) ולפורום לבירורה (בית-משפט אזרחי, בית-משפט לתעבורה, בית-המשפט לעניינים מקומיים), היא בין טענות א' ו- ב' לבין טענה ג':

2.3 ביטול פסק-הדין נשוא כתב האישום (הדו"ח)
כאשר נעברת עבירת חניה על-פי חוק עזר של רשות מקומית, ניתנת הבחירה למקבל הודעת תשלום הקנס (דו"ח החניה) לשלמו או להגיש לתובע בקשה לביטול ההודעה, או להודיע כי ברצונו להישפט על העבירה בבית-המשפט {סעיף 229(א) לחוק סדר הדין הפלילי}.

שילם מקבל ההודעה את הקנס, רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית-המשפט, הורשע ונשא את עונשו {סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי}.

בהתאם לסעיף 229(ח2) לחוק סדר הדין הפלילי "לא שילם אדם את הקנס, חלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעת תשלום קנס או להודעה על בקשה להישפט לפי סעיף-קטן (א), ולא הוגשו בקשות כאמור או הוגשה בזמן בקשה לביטול הודעת תשלום קנס ונדחתה, יראו אותו, בתום המועדים הקבועים בסעיף-קטן (א) להגשת בקשות אלה, כאילו הורשע בבית-המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס...".

יצויין, כי הדין הקבוע בסעיף 229(ח2) הנ"ל נקבע קודם לחקיקתו בפסיקת בית-המשפט העליון {בג"צ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל אביב, פ"ד נב(2), 542 (1998); הלכת פסי, 718}.

כאמור, עבירות הקנס נכללות ב"עבירות הקלות", כהגדרתן בסעיף 240(א) לחוק סדר הדין הפלילי, שעיקרו הוא האפשרות להרשיע את הנאשם גם שלא בפניו. תוצאה זו נובעת, כאמור, גם מסעיף 229(ח2) הנזכר לעיל.

סעיף 240(ב) לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי על פסק-דין מרשיע שניתן לפי סעיף-קטן (א), יחולו הוראות סעיף 130(ח) ו- (ט) לחוק סדר הדין הפלילי.

סעיפים אלה דנים בביטולו של פסק-דין שניתן שלא בפני הנאשם, ולפיהם, בקשה לביטולו של פסק-דין כזה צריכה להיות מוגשת לבית-המשפט, שגזר את דינו של אותו נאשם.

אך למי צריכה להיות מוגשת בקשה לביטולו של פסק-דין שניתן לפי סעיף 229(ח2), שניתן, אמנם, שלא בפני הנאשם, אך בית-המשפט, למעשה, לא דן בעניינו ולא הרשיע אותו בפועל, וההרשעה נעשית מכוח החוק {"כאילו הורשע בבית-המשפט"}?

בקשה כזו צריכה להיות מוגשת בפני בית-המשפט, שהיה דן בעניינו, אילו הנאשם היה משתמש בזכותו לבקש להישפט.

כאשר מדובר בעבירות על-פי חוקי העזר העירוניים, בית-משפט זה הוא בית-המשפט לעניינים מקומיים, על-פי האמור בסעיף 55(א) לחוק בתי-המשפט.

המסקנה היא כי מי שקיבל הודעת תשלום קנס (הדו"ח) בגין עבירת חניה שנקבעה בחוק עזר עירוני ולא שילם את הקנס הנקוב בה במועד הנקוב בה, דינו כמי שהורשע באותה עבירה וכמי שנגזר עליו הקנס הנקוב.

אדם זה רשאי להגיש בקשה לביטול פסק-הדין המרשיע והבקשה הזו צריכה להיות מוגשת לבית-המשפט לעניינים מקומיים.

2.4 התיישנות העבירה
טענה להתיישנות העבירה על-ידי מי שנתבע לשלם את הקנס בעבירת חניה שנקבעה בחוק עזר עירוני, יכולה לבוא, כמובן, רק לאחר ביטול ההרשעה, על-פי האמור לעיל, על-ידי בית-המשפט לעניינים מקומיים.

אם תבוטל ההרשעה, יהא רשאי הנאשם לטעון את טענת ההתיישנות כטענה מקדמית על-פי סעיף 149(8) לחוק סדר הדין הפלילי.

אלא, שכאן נהנה הנאשם מתקופת התיישנות מקוצרת בהתאם לסעיף 239א לחוק סדר הדין הפלילי ולפיה לא ניתן להגיש את כתב האישום (הדו"ח) ולא ניתן להמציאו לנאשם, אלא בתוך שנה מיום ביצוע העבירה (אם לא התקיימו החריגים הקבועים שם {ע"פ (מחוזי ת"א) 4256/98 בן עזוז נ' מדינת ישראל, (לא פורסם)}.

המסקנה, אם-כן, שגם טענה להתיישנות העבירה, נשוא הודעת תשלום הקנס (הדו"ח), צריכה לידון בבית-המשפט לעניינים מקומיים.

2.5 התיישנות העונש
טענה, לפיה לא ניתן עוד לגבות את הקנס בשל התיישנות, הינה טענה להתיישנות העונש. טענת התיישנות זו שונה מטענת התיישנות העבירה, כיון שהיא מניחה את קיומם של ההרשעה וגזר הדין ואיננה מבקשת לערער עליהם, אלא על האפשרות לאכיפתו של העונש (הקנס).
סוגיית התיישנותם של עונשים פליליים קבועה בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי.

כאשר "העונש" הוא קנס, יחולו על גבייתו הוראות פקודת המיסים (גבייה) כאילו היה מס כמשמעותו באותה פקודה {סעיף 70 לחוק העונשין}.

בכך, ניטל "אופיו" הפלילי של הקנס והוא הופך לחוב "אזרחי" {ע"פ (מחוזי ת"א) 1006/98 פסי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1999), סעיף 13 לפסק-הדין}.

לפיכך, המקום הראוי לדון בטענת התיישנותו של קנס, כלומר בטענה, לפיה לא ניתן לאכוף את גביית הקנס, הוא בית-המשפט האזרחי.

יצויין עוד בהקשר זה, כי פסק-דין הצהרתי מוסמך לתת רק בית-משפט "הדן בעניין אזרחי", על-פי האמור בסעיף 75 לחוק בתי-המשפט.

גם מטעם זה לא ניתן לתת סעד הצהרתי לביטול העבירה או להתיישנותה, להבדיל מסעד הצהרתי למניעת אכיפת הקנס הפסוק.

תקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 סימן ד': סדרי אישום והמצאת מסמכים לפי סעיפים 222, 228 ו- 239 לחוק קובעות כדלקמן:

"43. הזמנה למשפט בברירת משפט
נשלחה במועד הודעה על בקשה להישפט לפי תקנה 42, תומצא לנאשם הזמנה למשפט לפי טופס 8ב שבתוספת.

44א. חזקת מסירה
בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לעניין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין, גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה-עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן.

44ב. העתק הזמנה לבית-משפט
הומצאה הזמנה למשפט לפי סימן זה, יוגש העתק ממנה לבית-המשפט שהנאשם הוזמן להתייצב לפניו.

44ג. דין הזמנה
הזמנה למשפט לפי סימן זה דינה כהזמנה למשפט וככתב אישום שהומצא לנאשם כדין, ודין העתק ממנה, משהוגש לבית-המשפט, כדין כתב אישום שהוגש לבית-המשפט כדין."

תקנות 44א - 44ג קובעות נוהל מקל להמצאת הזמנות לדין לגבי עבירות קלות יחסית המפורטות בסעיף 239א לחוק סדר הדין הפלילי.

מטרת הנוהל המקל הוא לייעל ולפשט את סדרי ההמצאה בסוג מיוחד זה של עבירות.

כך, אין כל צורך בקיומו של אישור מסירה חתום, אלא די בהוכחה, כי נשלחה הזמנה וכי חלפו 15 יום מהמשלוח, כדי להקים חזקה שהנאשם קיבל הזמנה כדין {רע"פ 2307/98 קריב אהוד נ' מדינת ישראל דינים עליון כרך נ"ד, 343 (1998)}.

ניתן לקבוע כי ההסתפקות באישור על משלוח הודעה בדואר רשום אינה מהווה על פניה נוהג פסול המחייב התערבות של בית-משפט זה ומתן רשות ערעור {ראה: גם רע"פ 625/97 ברק נ' מדינת ישראל תק-על 97(1), 166 (1997)}.

2.6 מהותה של ההזמנה למשפט והיחס בינה לבין הגשת כתב האישום
מסירת ההודעה לתשלום הקנס, היא המסמך המהותי הפותח את ההליך, ואילו ההזמנה למשפט אינה אלא אמצעי דיוני טכני, שמטרתו להביא לידיעת הנאשם את המקום והמועד שבהם יתקיים המשפט. היוזמה לקיומו של המשפט באה שלא מצד הרשות אלא מצידו של הנאשם שבהודעתו על רצונו להישפט עשה שימוש בברירת המשפט {רע"פ 7752/00 עו"ד שמחה ניר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4), 283, 287-286 (2002)}.

המתכונת בה יש לערוך הזמנה למשפט נקבעה, כאמור, בתקנות סדר הדין הפלילי. כפי שכבר הוזכר, תקנה 43 מורה כי לנאשם ששלח במועד הודעה על בקשתו להישפט, תומצא "הזמנה למשפט לפי טופס 8ב שבתוספת"; ומנוסחו של טופס 8ב אכן עולה כי בהזמנה למשפט יש לכלול, לצד פרטים שמטרתם להביא לידיעת הנאשם מתי והיכן עליו להתייצב לבירור משפטו, גם את פרטי העבירה.

מהכללתם של פרטים אלה בנוסח ההזמנה לא נובע, כי ההזמנה מהווה כתב אישום במשמעותו הרגילה אשר המצאתו לידי הנאשם מהווה תנאי לפתיחת ההליך כנגדו. הלוא העילה לפתיחתו של הליך, בסוג זה של עבירות, אינה המצאת ההזמנה למשפט, אלא הודעת הנאשם על רצונו להישפט בגין העבירה נשוא ההודעה לתשלום קנס.

הזכרתם החוזרת של פרטי העבירה, בנוסח ההזמנה למשפט הנשלחת לנאשם, לא נועדה להביא לידיעתו את פרטי העבירה בה הואשם, אלא אך להעמידו על העבירה שעניינה יידון במועד שנקבע. הלוא אפשר שכנגד נאשם אחד יהיו תלויים לפני בית-המשפט מספר משפטים הממתינים לבירור {בין בעבירות של ברירת משפט ובין בעבירות אחרות}, והזכרתם בהזמנה למשפט של פרטי העבירה העתידה להידון במועד שנקבע תקל עם נאשם כזה ותסייע לו להיערך לבירורו של המשפט המסויים שלשמו הוזמן.

הוראת תקנה 44ג, קובעת כי "הזמנה למשפט לפי סימן זה דינה כהזמנה למשפט וכתב אישום שהומצא לנאשם כדין, ודין העתק ממנה, משהוגש לבית-המשפט, כדין כתב אישום שהוגש לבית-המשפט כדין".

אף בתקנה זו, אין כדי לשנות את פני הדברים. תקנה 44ג אינה מורה על הגשת כתב אישום לבית-המשפט ועל המצאתו לנאשם, כמקובל בהליך פלילי רגיל, אלא אך מקימה שתי חזקות דיוניות, שמטרתן להעלות את "משפט הברירה" {שאיננו משפט "רגיל"}.

מחד, מקימה היא חזקה, כי המצאתה לנאשם של הזמנה למשפט היא שוות-ערך להמצאתם (לידי נאשם בהליך רגיל) של הזמנה למשפט וכתב אישום.

ומאידך, מספקת לבית-המשפט מסמך הכולל את פרטי העבירה, שעליה ביקש הנאשם להישפט.

מסמך זה איננו כתב אישום, אלא אך העתק מן ההזמנה למשפט. אך לאור הוראתה של תקנה 44ג, ולצורך בירורו של המשפט, הריהו שווה-ערך לכתב אישום.

מן הראוי להזכיר, כי ההודעה על תשלום קנס נמסרת לנאשם בלבד. העתק ההזמנה למשפט, המוגש לבית-המשפט, הוא המסמך היחידי המצוי בידי בית-המשפט לקראת פתיחת ההליך לפניו.

ככלל, יש להניח, לא יהיה שוני מהותי בין ניסוח פרטי העבירה המובאים בנוסח ההזמנה למשפט לבין ניסוחם בהודעה על תשלום קנס. קיומו של שוני כזה עשוי, בנסיבות מסויימות, להוות פגם, ולמותר לומר כי בידי הנאשם - שבקשתו להישפט על העבירה התבססה על ניסוח פרטי העבירה בהודעה על תשלום קנס - להשיג לפני בית-המשפט על קיומו של פגם כזה.

העולה מן המקובץ הוא, כי עבירה של ברירת משפט שונה מעבירת קנס שכן על הנאשם ליזום בקשה להישפט {סעיף 229א לחוק סדר הדין הפלילי} על בקשה זו להיות מוגשת בתוך 90 יום כאשר היא ערוכה על-פי טופס 8 לתוספת.

הבקשה מוגשת למשטרת ישראל מענ"א המטה הארצי. כאשר מבקש הנאשם להישפט והוא הודיע על-כך למשטרת ישראל, שולחת לו משטרת ישראל הזמנה למשפט.

הוראת סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי אינה קובעת, כי הסמכות למשלוח ההזמנה נתונה רק לתובע או לבעל תפקיד מוגדר אחר. בהזמנה למשפט, נקבע המועד לשמיעת המשפט. העובדה שכתבי האישום מועברים על-ידי משטרת ישראל במועד מאוחר יותר למזכירות בית-המשפט לתעבורה, אינה פוסלת את ההזמנה לדין שנשלחה לנאשם קודם לכן.

התקנות אינן דורשות שהעתק ההזמנה למשפט יומצא למזכירות בית-המשפט לתעבורה בד-בבד עם משלוח ההזמנה למשפט לנאשם.
{הסקירה שלעיל נלקחה מ- ת"ת (חד') 5044/05 מדינת ישראל נ' יגאל גיל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.

3. האם שוטר אשר אינו תובע משטרתי מוסמך להגיש דו"ח תעבורה שהוא הזמנה למשפט וכתב אישום ולחתום עליו מכוח תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי, כאשר הוא עצמו לא היה עד להתרחשות העבירה נושא הדו"ח?

3.1 כללי
הוראת סעיף 239 לחוק סדר הדין הפלילי ותקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי משקפות את האיזון הראוי בין שיקולי יעילות לבין העיקרון בדבר הפרדה בין הרשות החוקרת והאוכפת לבין הרשות המופקדת על העמדה לדין, שכאמור הוענק לה שיקול-דעת נרחב.

כך, בעבירות תעבורה קלות המבוצעות לעיני השוטר, החוק מסמיך אותו להגיש בו במקום את כתב האישום, וזאת בתנאי שהיה לו יסוד להניח כי נעברה עבירה. השוטר מוסמך גם למסור הזמנה למשפט יחד עם כתב האישום, תוך סטיה מן הכלל הקבוע בסעיף 95 לחוק, המסמיך את בית-המשפט לקבוע את המועד לדיון.

מובן כי אין בהיתר זה הסמכה כללית של שוטרים להגיש כתבי-אישום בעבירות תעבורה קלות, ושיקולי יעילות אף אינם מחייבים זאת.

הדו"ח הפנימי, שרשם השוטר שהיה עד לעבירה, אינו אלא עדות המהווה חומר חקירה.

ואכן, על-פי הנוהל המשטרתי הדו"ח הפנימי נבדק על-ידי שוטר מיומן, שעשוי אף לשלוח אותו להשלמה, וכתב אישום מוגש רק אם נמצא שהדו"ח הפנימי מגלה עבירה. הליך הבדיקה, שהוא כשלעצמו ראוי, אינו נכנס בגדר ההליך המפורט בתקנה 38, הליך שיסודו ביעילות, ולפיו, כאמור, השוטר העד הוא גם המאשים והמזמין למשפט.

אין איפוא לסטות מן ההסדר הכללי, שבגדרו מוסמך רק בעל המקצוע בהעמדה לדין, הוא התובע, לבחון את חומר הראיות ולהגיש על יסודו כתב אישום.

כאמור, על-פי סעיף 12(2) לחוק יכול תובע זה להיות גם שוטר. הנוהל אף אינו חוסך בכוח אדם במשטרה, אשר כאמור מעסיקה שוטרי תעבורה מיומנים בהגשת כתבי אישום על יסוד דו"חות פנימיים. אלא שעל המשטרה להטיל תפקיד זה על שוטרים-תובעים. גם אם צורך זה מכביד על המשטרה משום שאין לה שוטרים-תובעים די הצורך, אין הכבדה זו מצדיקה מתן פירוש לא ראוי לחוק {רע"פ 2558/99 בקשי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3), 549 (1999)}.
3.2 התשתית הנורמטיבית
על-פי סדרי הדין הפליליים הרגילים מתקיימת "הפרדת רשויות" בין הרשות החוקרת לרשות התובעת. סעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי מסמיך את המשטרה לערוך חקירות. סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי מורה כי על המשטרה להעביר את חומר החקירה לתובע. בסעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי נמנים אלה הכשירים לשמש כתובעים.

על-פי סעיף 12(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי נמנה גם שוטר בכללם של אלה, וזאת בתנאי שנתקיימו בו תנאי הכשירות שקבע שר המשפטים בהתייעצות עם שר הפנים, והוא נתמנה להיות תובע בידי המפקח הכללי של המשטרה.

סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי מסמיך תובע להגיש כתב אישום כאשר מחומר החקירה שהועבר אליו עולה כי הראיות מספיקות להעמיד אדם לדין, זולת אם הוא סבור שאין במשפט עניין לציבור.

סעיף 67 לחוק סדר הדין הפלילי קובע שהעמדה לדין נעשית בהגשת כתב אישום על-ידי תובע לבית-המשפט.

אשר לקביעת מועדי דיון, סעיף 95 לחוק סדר הדין הפלילי מסמיך לכך את בית-המשפט. בית-המשפט הוא שקובע את מועד המשפט ומודיע על המועד לנאשם באמצעות הזמנה בכתב למשפט.

בצידו של מנגנון זה, המהווה את דרך המלך להגשת כתב אישום נגד אדם שמיוחסת לו עבירה פלילית, קיים בחוק מנגנון חריג המחיל סדרי דין מיוחדים להגשת כתבי אישום בעבירות מסויימות.
כך, לדוגמה, מחיל החוק סדר דין מיוחד בעבירות קנס אשר נקבע לגביהן הסדר של ברירת קנס {סעיפים 227-221 לחוק סדר הדין הפלילי} ובעבירות אשר נקבע לגביהן הסדר של ברירת משפט {ראו סעיפים 230-228 לחוק סדר הדין הפלילי}.

מדברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ג-1963 (בעמ' 183) עולה כי סעיף 239 {סעיף 212 להצעת החוק} הוחק על-מנת להרחיב את תחולתם של סדרי דין מיוחדים אשר הוכחו יעילים בעבירות מסויימות, לעבירות נוספות, וזאת במטרה להחיש את הדיון ולקצר את ההליכים גם בעבירות אלה.

מכוח סעיף זה התקין שר המשפטים את תקנה 38 סדר הדין הפלילי. תקנה זו הינה חלק מסימן שלם, סימן ד' לתקנות סדר הדין הפלילי, אשר עניינו סדרי אישום והמצאת מסמכים מיוחדים, בסטיה מהוראות החוק הרגילות הנוגעות לסדרי האישום והמצאת מסמכים.

תקנה 38(א) סדר הדין הפלילי שכותרתה "הזמנה למשפט בעבירות קלות" קובעת כי:

"(א) בעבירה שסעיף 239 לחוק חל עליה, למעט עבירת קנס, רשאי שוטר למסור לאדם הזמנה למשפט אם היה לו יסוד סביר להניח כי הוא עבר עבירה כאמור.
(ב) הזמנה כאמור בתקנת משנה (א) תהיה לפי טפסים 4 או 7א שבתוספת והיא תהיה חתומה ביד השוטר שהוציאה.
(ג) לעניין תקנה זו:
"שוטר" - לרבות אחד מאלה:
(1) אדם שהוסמך כדין למסור הזמנה דרך-כלל או לעניין מסויים;
(2) לענין פקודת התעבורה, או התקנות לפיה ופקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל-1970 - מי שיש בידו תעודה המעידה עליו שמשרד התחבורה מעסיקו בתפקיד שמירה על הבטיחות במסגרת סיירת הבטיחות בדרכים ועל מדיו סימן היכר שהוא מועסק כך והוא בשעת מילוי תפקידו;
(3) לעניין חוק הפעלת רכב (מנועים ודלק), תשכ"א-1960 - מי שהוסמך לפעול לפי סעיף 15 לאותו חוק."

בעבירות שתקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי חלה עליהן, ההליך של הגשת כתב אישום קל וקצר יותר מההליך הפלילי הרגיל: אין נפתחת חקירה כמובנה בסעיף 59 לחוק, חומר החקירה אינו מועבר לתובע על-מנת שיבחן את הראיות בתיק ויחליט אם די בהן כדי להגיש כתב אישום ולא תובע הוא שמגיש את כתב האישום.

במקרים של עבירות אשר התקנה חלה עליהן, רשאי שוטר, בלי שהתקיימו קודם הפעולות הנ"ל, למסור דו"ח לאדם ובכך להניע את ההליך הפלילי.

כמו-כן, לא בית-המשפט קובע את מועד הדיון, אלא המועד נקבע על-ידי השוטר ונרשם על ידיו בדו"ח הנמסר על ידיו לנאשם. ברור שהתאריך הננקב בהזמנה תואם מראש עם בית-המשפט כתאריך שבו יתקיים דיון בעבירות תנועה.

תקנה זו מסמיכה את השוטר למלא כמה פונקציות: פונקציה חקירתית, פונקציה תביעתית ואף פונקציה של מזכיר בית-משפט. אכן, יעילותו של ההליך על-פי תקנה 38 הנ"ל מתייחסת הן לחקירת האירוע, הן להכנת האישום, הן להמצאת המסמכים והן לקביעת המועד למשפט.

3.3 הנוהל המשטרתי לטיפול בדו"חות פנימיים
דו"חות אלה, נערכים על בסיס דו"חות פנימיים שממלא השוטר אשר היה עד ראיה לעבירה. הם נשלחים אל הנאשם על-ידי שוטר אחר במועד מאוחר יותר ולכן הם נקראים דו"חות משוחזרים.

גם הודעות תשלום קנס בעבירות של ברירת משפט, המוצאות על-ידי שוטר מכוח סמכותו לפי סעיף 228 לחוק סדר הדין הפלילי, אינן נמסרות במקרים רבים על אתר על-ידי השוטר העד לביצוע העבירות. אף הן "משוחזרות" על-ידי שוטר אחר ונשלחות לנהג במועד מאוחר יותר. למעשה כ- 30% מסך כל הדו"חות על עבירות תנועה שמגישה משטרת ישראל הם דו"חות משוחזרים.

כבסיס לדו"חות המשוחזרים משמשים בעיקר דו"חות פנימיים וכן דו"חות אוטומטיים אשר על פיהם מופקים דו"חות התנועה הנשלחים לנהגים. "דו"ח פנימי" מוגדר בסעיף 1(4) לפקודת המטה הארצי (מספר 13.02.01) העוסקת בטיפול המשטרה בעבירות תנועה, כלהלן:

"דו"ח שנרשם במעמד הנהג, אך אינו נמסר לו, הדו"ח מועבר ליחידת התנועה, שבאזורה נעברה העבירה, ואם גילתה היחידה שאכן נעברה עבירה, תגיש, על-סמך פרטי הדו"ח הזמנה לדין כנגד הנהג, או שתעביר את הדו"ח הפנימי למענ"א, להפקת תשלום קנס לנהג ולשליחתה אליו."

סעיף 1(ג) לנוהל פנימי של המשטרה (מספר 02.231.22), הנקרא "דו"חות פנימיים והטיפול בהם" (להלן: "הנוהל הפנימי") קובע מה הם המקרים שבהם ייעשה שימוש באותם דו"חות פנימיים. נקבע בו כלהלן:

"ג. שימוש בדו"ח פנימי ייעשה במקרים הבאים:
1) הנאשם הינו חייל הנוהג ברכב צבאי.
2) הנאשם הינו איש משטרה והנוהג ברכב משטרתי.
3) הנאשם נהנה מחסינות...
4) רושם הדו"ח אינו ממערך התנועה או הסיור ואינו מחזיק בדרך-כלל פנקסי דו"חות (כולל קציני מטה ושוטרי מג"ב).
5) אין בידי רושם הדו"ח פנקס דו"חות מתאים (למשל במקרים בהם השוטר נמצא בתחום מרחב או מחוז אחר או כשאינו בתפקיד).
6) העבירה שנעברה אינה נכללת בחוברת נוסחי האישום."

על-פי הנוהל הפנימי, מועברים הדו"חות הפנימיים ליחידות התנועה. שם נבדקים הדו"חות על-ידי אנשי משטרה הבקיאים בנושא עבירות תנועה. אנשי משטרה אלה מכונים בנוהל "מטפלים". המטפלים בודקים את הדו"חות הפנימיים, ומקום שהם סוברים כי הדו"ח הפנימי מצביע על-כך שיש יסוד סביר להניח שנעברה עבירה, הם דואגים כי יישלח דו"ח תעבורה מסוג ברירת משפט או מסוג הזמנה לדין, לפי העניין.

3.4 פרשנות תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי
האם תנאי הוא שדו"ח הערוך לפי תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי יימסר לנאשם בו במקום? האם מסירה של דו"ח לנאשם כעבור זמן לא תעמוד בתנאי תקנה 38?

עיון בנוסח סעיף-קטן (א) של התקנה מלמד שתנאי כזה אינו נזכר בתקנה. אין בה כל רמז לכך שהמסירה של הזמנה לדין חייבת להיות על אתר. יתר-על-כן, תנאי כזה אינו עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף 239א לחוק סדר הדין הפלילי.

סעיף זה מאפשר להמציא את הדו"ח לפי תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי עד שנה מיום שבוצעה העבירה, ובמקרים מסויימים אף מעבר לכך. על רקע זה, אין לפרש את תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי באופן הדורש כי מסירת ההזמנה למשפט תיעשה, בהכרח, על אתר בסמוך למועד התרחשות העבירה.

3.5 האם תנאי הוא, שהשוטר החותם על הדו"ח, ואשר אינו תובע, יהיה אותו שוטר שהיה עד ראיה לביצוע העבירה?
תקנה 38(א) לתקנות סדר הדין הפלילי לא כוללת תנאי כזה. דרישה כזו אינה עולה מלשון התקנה, ואף לא מתכליתה.

אשר ללשון התקנה, כל שהתקנה דורשת הוא שלשוטר החותם על הדו"ח יהיה יסוד סביר להניח כי אותו אדם עבר עבירה מסוג העבירות שתקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי חלה עליהן, וכן שההזמנה לדין תיערך במתכונת מסויימת ותיחתם בידי השוטר שהוציא אותה.

לפי לשון התקנה, אין כל דרישה שלפיה הרכיב של קיום "יסוד סביר להניח" שנעברה עבירה יהיה בהכרח כתוצאה ממראה עיניים של השוטר החותם על הדו"ח.

יסוד סביר להניח יכול להתקיים בשורה של מקרים, לאו דווקא ממראה עיניים של השוטר החותם על הדו"ח. למשל, על יסוד דו"ח פנימי של שוטר אחר המתאר את מה שראה, והוא מוכן להעיד על-כך.

מקום שהמחוקק ביקש לקבוע את התנאי ששוטר יוכל לפעול רק על יסוד מראה עיניו, הוא עשה כן במפורש. טול, לדוגמה, את סעיף 28 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), הדן בסמכות שוטר לתפוס נהג בלי צו מעצר. הסעיף קובע כדלקמן:

"כל שוטר רשאי לתפוס, בלי צו מעצר, נהג של רכב העובר לעיניו עבירה לפי סעיפים 62 ו- 63 אם אינו מגיד את שמו ומענו או אינו מציג את רשיונו, כשנדרש לכך, או אם אין על הרכב סימן הזיהוי שנקבע."

דוגמה נוספת מצויה בסעיף 47(ב) לפקודה הנ"ל, הדן בפסילה מינהלית, וזו לשונו:

"היה לשוטר יסוד סביר להניח כי נהג עבר לעיניו עבירה מן העבירות המפורטות בתוספת הרביעית, או כי בשל עבירה שעבר הנהג אירעה תאונת דרכים שבה נהרג אדם או נחבל, או ניזוק רכוש, רשאי השוטר לדרוש מהנהג להילוות אליו אל קצין משטרה או ליטול ממנו את רישיון הנהיגה שלו."

וקיימות לא מעט דוגמאות נוספות המאששות טיעון זה {ראו: סעיף 34 לפקודה הנ"ל; סעיף 23 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996; סעיף 7 לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), תשנ"ד-1994; סעיף 12(ג) לחוק שמירת הנקיון, תשמ"ד-1984; סעיפים 8(א) ו-9(ב) לחוק הגבלת העישון במקומות ציבוריים, תשמ"ג-1983}.

זאת ועוד, התיבה "יסוד סביר להניח" כבסיס להענקת סמכות מופיעה בדברי חקיקה, והיא פורשה כמעניקת סמכות לפעול, לאו דווקא כשהיסוד הסביר להניח היה פרי מראה עיניים. לדוגמה, כשהופיעה תיבה זו בסעיף 3(2) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), תשכ"ט-1969 {אשר הוחלף מאז ושונה בסעיף 23 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים)}. סעיף 3(2) הנ"ל קבע:

"שוטר רשאי, בלא צו מעצר, לעצור אדם אם:
(1) ...
(2) יש לשוטר יסוד סביר להניח שהאדם ביצע פשע."

כלומר, המסקנה היא כי מלשונה של תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי, מהשוואתה ללשונם של חוקים אחרים ולפסיקה אשר התייחסה לתיבה "יסוד סביר להניח", עולה שאין לצמצם את תחולת התקנה באופן שתחול רק במצבים שבהם אותו שוטר, שהיה עד ראייה לביצוע העבירה, הוא שעורך את הדו"ח וחותם עליו.

תכליתן של הוראות סעיף 239 לחוק סדר הדין הפלילי ושל תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי, היא לייעל את מנגנון האכיפה בעבירות תעבורה אשר סעיף 239 לחוק סדר הדין הפלילי חל עליהן.

עבירות אלה מכונות בכותרת של תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי, "עבירות קלות". עבירות אלה מאופיינות בכך שיסודותיהן העובדתיים והנפשיים אינם מורכבים.

חלק גדול של עבירות אלה הן עבירות של אחריות קפידה. משמעות הדבר היא, שקל בדרך-כלל להחליט אם נעברה עבירה בלי צורך בהחלטה בעניין של תובע.

כמו-כן מדובר בעבירות שככלל, אין בצידן קלון. אפיונים אלה של העבירות שבהן עוסקת תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי, וכן הרצון והצורך לאכוף את חוקי התנועה ביעילות ובמהירות האפשרית מצדיקים את פישוט ההליכים בנוגע להגשת כתבי אישום בעבירות שבהן עוסקת התקנה.

ההצדקה לכך אינה מתבטלת כשכתב האישום נחתם על-ידי שוטר אשר אינו אותו שוטר שנכח בעת ביצוע העבירה. הצורך בהתערבותו של שוטר כזה ובחתימתו על הדו"ח הינו תולדה של המציאות בשטח. הצורך בהתערבותו של שוטר כזה, אשר הינו שוטר תנועה, ויש לו ידע וניסיון בדיני תנועה, יכול להתעורר במצבים אחדים.

לעיתים, שוטר תנועה או שוטר אחר מבחינים בביצוע עבירת תנועה על-ידי אזרח, אך יש להם ספק מסויים בשאלה איזו עבירה נעברה או אם נעברה עבירה כלשהי. לעיתים שוטר מבחין בביצוע עבירה ואין לו עמו טופסי דו"חות כדי שיוכל להמציא טופס כזה לאדם אשר עבר את העבירה. ככלל, טפסים כאלה אינם בחזקתם של שוטרים שאינם שוטרי תנועה. לעיתים גם לשוטר תנועה אין עמו, מסיבה זו או אחרת, טופסי דו"חות. לעיתים נעברת עבירה על-ידי רכב נוסע וניתן רק להבחין במספרו, אך זהותו של הנוהג או של בעל הרכב אינה ידועה. רק על-ידי בירור במשטרת התנועה ניתן לאתר את שם בעל הרכב. בכל אחד ממקרים אלה, ורשימת המקרים לעיל אינה ממצה, לא ניתן למסור דו"ח על אתר לחשוד בביצוע העבירה. בנסיבות אלה הטיפול בעניין מועבר אל אותם מטפלים ביחידות התנועה. אלה, לאחר עיון בדו"חות המתקבלים מהשוטרים אשר היו עדים לביצוע העבירות, מחליטים אם לשלוח דו"ח לפי תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי, אם לאו.

צריך לומר, ואולי להדגיש, שקיומה של בדיקה כאמור על-ידי המטפלים הינה רצויה. בעיקר, הואיל והדו"חות הפנימיים מוגשים, בדרך-כלל, על-ידי מי שהבנתם בענייני תנועה אינה מושלמת. זוהי מסננת נוספת על-ידי מי שמבין ומנוסה בנושא, קודם הגשת אישום נגד חשוד.

האם יש הצדקה עניינית לשלול ממטפלים אלה את הסמכות לחתום על דו"חות תנועה לפי תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי, ולשלוח דו"חות לעברייני תנועה, ולעמוד על-כך שהשוטר שראה את ביצוע העבירה יעשה זאת? התשובה שלילית.

ראשית, המדובר באנשים אשר הם אלה שהחליטו, לאחר בדיקה ועיון, שיש הצדקה להגשת הדו"ח. ההחלטה היא שלהם. למה יימנע מהם לחתום על הדו"ח? מה טעם לדרישה שעל הדו"ח יחתום דווקא אותו שוטר אשר היה עד ראיה? לאחר שמסר דו"ח פנימי בדבר העובדות שראה, יידרש ממנו עתה, לאחר החלטה על-ידי אחד מאותם מטפלים, שיש להגיש דו"ח, לסור אל לשכת התנועה אך ורק כדי לחתום על הדו"ח. הדבר עלול להכביד את ההליך ולסרבלו שלא לצורך. ובפרט, שעניינית, חתימה זו אינה מוסיפה דבר. ההחלטה על הגשת הדו"ח אינה שלו, ובמקום שיחתום על הדו"ח מי שאחראי להגשתו, יידרש לחתום עליו דווקא מי שלא היה יכול, או התקשה, לגבש דעה שנעברה עבירה.

שנית, תכלית התקנה היא לפשט את ההליכים ולהביא לקיצורם. מבחינה זו, מה טעם לייחד את ההליך לפי תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי רק למקרה שהשוטר אשר נכח בעת ביצוע העבירה, דווקא הוא, יחתום על הדו"ח, באותם מקרים אשר לא ניתן היה למסור את הדו"ח על אתר לחשוד בביצוע העבירה?

3.6 האם לא ראוי שהטיפול בעניין יועבר לתובע המשטרתי, במקום שיטופל על-ידי המטפלים?
ראשית, העברת הטיפול בדו"חות הפנימיים לתובע תפגע ביעילות אכיפתן של עבירות התנועה. פישוט ההליכים בעבירות אלה נועד, בין היתר, לקדם את הטיפול בנגע תאונות הדרכים. ההתמודדות עם נגע זה הפכה זה מכבר למטרה בעלת חשיבות לאומית.

אכיפה יעילה של עבירות תנועה עשויה לסייע במניעת תאונות הדרכים. סביר להניח כי העברת הטיפול בדו"חות פנימיים לידי תובע, המטפל במכלול רב של עבירות, תחתור תחת היעד של יעילות האכיפה.

בגלל עיסוקיו הרבים האחרים של התובע בעבירות שונות אחרות עלולות להיפגע יעילות הטיפול בעבירות תעבורה וזריזותו.

ייתכן אף שתובע הפועל לפי סדר עדיפויות ענייני, יבחר לטפל תחילה בעבירות חמורות יותר, והטיפול בעבירות התעבורה יידחק לקרן זווית, ומכל מקום, לא יזכה בטיפול יעיל כראוי לו. קיים חשש שסדרי הדין בעבירות אלה לא רק שלא יתקצרו, אלא צפוי כי הטיפול בעבירות אלה יתארך באופן משמעותי.

שנית, שיקולי יעילות של המערכת המשטרתית מצדיקים שבדו"חות הפנימיים יעסקו אנשים אשר ידיעתם והבנתם בדיני תעבורה הולמים תפקיד זה.

עם-זאת אין צורך והצדקה להעסיק בכך את מי שהוכשרו כתובעים אשר יש להם ידע והכשרה לעסוק בנושאים רבים נוספים בתחום התביעה הפלילית. ה"מטפלים" המשטרתיים הם בעלי ניסיון ורקע מספיקים לטפל ביעילות בעבירות התעבורה.

שלישית, הניסיון להשוות את התפקיד שממלא "מטפל" קודם הגשת דו"ח תנועה לתפקידו של תובע הינו מוטעה. אין להשוות את ההליך שבו מועבר חומר חקירה לפי סדרי הדיון הרגילים לידי תובע, להליך שבו מועבר דו"ח פנימי ל"מטפל" ביחידת התנועה.

סיבה אחת היא, שלפי סדרי הדין הרגילים, חומר החקירה מועבר לידי תובע רק לאחר חקירת המשטרה. לעומת-זאת כאשר מועבר דו"ח לידי "מטפל", אין מתנהלת חקירה משטרתית נפרדת עובר לטיפולו בדו"ח. אם יועבר דו"ח פנימי לפסים של סדר דין רגיל, הרי עובר לטיפולו של התובע בדו"ח הפנימי תתנהל בעניין חקירה משטרתית, אשר סביר להניח כי במסגרתה יזומן הנהג החשוד בביצוע העבירה, וייתכן שאף השוטר שהיה עד ראייה לביצועה, וכן עדי ראיה נוספים, אם היו כאלה.

במקרה כזה צפוי שההליך יהיה ארוך יותר ויעילותו תיפגע. קיים איפוא הבדל משמעותי ברור בין הפניית הדו"ח הפנימי למטפל לבין הפנייתו לתובע. כאשר הדו"ח הפנימי מועבר למטפל, "נחסך" שלב החקירה המשטרתית.

סיבה נוספת היא, כי בעוד תפקידו של התובע הוא מורכב, ומוטל עליו הנטל לבדוק ולשקול את מכלול הראיות בתיק ואם די בהן כדי להגיש כתב אישום, תפקידו של המטפל הוא פשוט בהרבה, ולעיתים הינו טכני במהותו.

מדובר בעבירות קלות, אשר יסודותיהן בדרך-כלל פשוטים, ועל-כן המטלה המוטלת על מטפל, שהוא שוטר המיומן בתיקי תעבורה, היא קלה בהרבה.

לפיכך אין יסוד להנחה שלפיה העברת דו"חות פנימיים למטפל היא שוות ערך להעברת תיק לתובע. מכאן גם שאין יסוד למסקנה כי בהעברת הטיפול בדו"ח הפנימי למטפל ממילא מסוכלת תכלית היעילות. לאור מהותו של הליך העברת הדו"ח הפנימי למטפל - הליך קצר ופשוט - יתרון היעילות נותר, ברובו, על כנו.

כאן המקום להזכיר הוראה בחוק סדר הדין הפלילי שממנה ניתן להסיק שמסלול ההליכים המוסדר בתקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי אינו מכוון לכך שתתקיים במהלכו חקירה אשר רק בעקבותיה יוחלט על הגשת אישום נגד החשוד - הוראת סעיף 239א לחוק סדר הדין הפלילי.

על-פי סעיף זה גם לאחר חלוף שנה כאמור ניתן להגיש דו"ח לפי תקנה 38. אך במקרה כזה קיים תנאי, ש"תוך אותה תקופה, הוזמן החשוד בביצוע העבירה לחקירה, או נשלחה לו הודעה על ביצוע העבירה".

מטרתו של תנאי זה, כך נראה, היא, שהחשוד לא יופתע על-ידי קבלת דו"ח כעבור למעלה משנה מיום ביצוע העבירה. קיים חשש שבמקרה כזה לא ידע במה המדובר ויקשה עליו להתגונן.

כדי שהדבר לא יקרה, דורש התנאי שתשומת-ליבו של החשוד תוסב לכך שמיוחסת לו העבירה תוך שנה מיום שזו נעברה. הדבר יכול להיעשות אם על-ידי כך שיוזמן לחקירה ואם על-ידי כך שתימסר לו הודעה על ביצוע העבירה. גם במקרה כזה אין הכרח שתתקיים חקירה, אפילו לא של החשוד. די בכך שיודע לחשוד על העבירה המיוחסת לו.

מכל מקום, ברור מסעיף 239א לחוק סדר הדין הפלילי שבמסלול הרגיל, כשהדו"ח נמסר תוך תקופת שנה מיום ביצוע העבירה, אין צורך לא בהזמנת החשוד לחקירה ולא בהודעה כלשהי לחשוד כדי לפתוח את ההליך בדרך הקבועה בתקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי.

יש בכך להדגיש את גישת החוק, שעל-פיה הכלל הוא שדו"חות לפי תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי מוגשים ללא כל חקירה.

אחד הטעמים המושמעים נגד פרשנות התביעה לתקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי היא שפרשנות זו מרחיבה את קשת המקרים שבהם ייעשה שימוש בתקנה זו באופן בלתי-רצוי. הפירוש שעל-פיו כל שוטר, גם אם אינו שוטר תנועה, יוכל להגיש דו"ח הינו מרחיב מדי.

חשש זה אינו בעל משקל רב. אחת מהתכליות של תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי היא להרחיב את מנגנון האכיפה על עבירות שעליהן היא חולשת בכך ששוטרים, שאין תפקידם הרגיל בכך, יוכלו לסייע במערך האכיפה, ולסייע במלחמה בתאונות הדרכים. על-כן תגבורו של מנגנון הבקרה והפיקוח על עבירות תנועה הוא רצוי.

זאת ועוד, החשש כי פרשנות רחבה תוביל למצב שבו תיווצר "קלות בלתי-נסבלת" בכל הנוגע להגשת דו"חות על-ידי שוטרים. חשש זה הוא תאורטי בלבד, שכן הוא מופג באמצעות הנוהל הפנימי של המשטרה. לפי הנוהל הפנימי, לא כל שוטר, פרט לשוטר שעיסוקו הרגיל בכך, יכול להגיש דו"ח המהווה כתב אישום והזמנה למשפט.

לשוטר שאין עיסוקו הרגיל באכיפת עבירות תנועה, אין אפשרות מעשית להגיש דו"ח המשמש הזמנה למשפט, שכן אין בידיו הטפסים הרלוונטיים. לפי הנוהל הפנימי, לשוטרים אלה מספקים, על-פי דרישה, טופס של "דו"ח תנועה פנימי".

בדו"ח זה השוטר מפרט את האירוע שהיה עד לו או שסופר לו עליו, והדו"ח מועבר לעיונו של מטפל המיומן בטיפול בעבירות אלה. רק אם מגלה הדו"ח הפנימי עבירה רלוונטית, תומצא הזמנה למשפט לאדם שנגדו הוגש הדו"ח.

על-סמך כל האמור לעיל, מתבקשת, פרשנות של תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי שלפיה מוסמך שוטר, אף שלא היה עד לביצוע עבירת תנועה, להגיש דו"ח על-פי תקנה זו בגין עבירות שהתקנה חלה עליהן, ומסירתו של דו"ח כזה לעבריין התנועה אינה חייבת להיעשות על-ידי השוטר שערך את הדו"ח על אתר, בסמוך לאחר ביצוע העבירה.

התוצאה היא, שגם שוטר המקבל דו"חות פנימיים שעל-פיהם יש יסוד סביר להניח שנעברה עבירה, רשאי להגיש דו"ח כאמור על-ידי שליחת ההזמנה לדין לנאשם. פרקטיקה זו הנוהגת זה שנים סייעה לייעול אכיפת דיני התעבורה, ואין כל הצדקה לבטלה או להגבילה.

תוצאה זו רצויה אף מהיבט נוסף. מתן פרשנות מצמצמת לתקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי עלול להיות בעל השלכות בנושאים קרובים. אפשר שהדבר ישליך גם על דרך פרשנותן של עבירות נוספות שבהן ננקטים סדרי דין מיוחדים, כגון עבירות של ברירת קנס וברירת משפט לפי סעיפים 222 ו- 228 לחוק סדר הדין הפלילי גם בסעיפים אלה נדרש שיהיה יסוד להניח שנעברה עבירה, כדי שיהיה ניתן להפעיל את הוראות כל אחד מהסעיפים ולהניע את ההליך הפלילי בשונה מסדר הדין הרגיל על-ידי מסירת הזמנה או הודעת תשלום קנס, בהתאמה.

אם במקרים אלה יתקיים "יסוד להניח" רק כשהעבירה נעברה בפני מי שהוסמך לתת הזמנה או הודעת תשלום קנס (ואם לא כן, העניין יועבר לטיפולו של תובע משטרתי), הדבר יוביל סרבול ההליך הפלילי המזורז ופגיעה קשה בו ובמספר גדול של מאות אלפי מקרים בשנה יצויין, כי אכיפת החוק בסיוע מכשירי אכיפה אוטומטיים, אמצעי אשר חשיבותו גדלה והולכת, נעשה אף הוא באמצעות דו"חות משוחזרים. מכשירי האכיפה האוטומטית כוללים מצלמות רמזור, מצלמות נייחות, כלי רכב המצויידים במצלמה ללכידת הנוהגים במהירות אסורה וכן מכשירים נוספים.

האכיפה על-ידי מכשירים אלה, המשמשים "עדי ראיה" לביצוע העבירות, נעשית על-ידי כך ששוטרים מטפלים "מתרגמים" את המימצאים של המכשירים לדו"חות מסוג ברירת משפט או לדו"חות מסוג הזמנה לדין, בלי שיש שוטר אשר הינו עד ראיה לביצוע העבירה. פרשנות שעל-פיה רק שוטר אשר הינו עד ראיה לביצוע העבירה, יכול למסור דו"ח לעבריין, עלולה לפגוע קשות גם בהליך המקוצר הנוגע לאכיפה באמצעות מכשירים אוטומטיים.

מכאן, שיישום פרשנות מצמצמת לתקנה 38, כמו גם לסעיפים 222 ו- 228 לחוק, עלול לפגוע ביעילות כלל מערכת אכיפת החוק בכל הנוגע לעבירות תנועה, וזאת בניגוד גמור לתכלית לקדם ולייעל את הטיפול בעבירות אלה.
{הסקירה שלעיל נלקחה מ- דנ"פ 9263/99 מדינת ישראל נ' בקשי, פ"ד נד(3), 556 (1991), מפי כב' השופט ת' אור}.

4. הסבת דו"חות
סעיף 239א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"עברה שנה מיום שבוצעה עבירה לפי פקודת התעבורה או לפי התקנות לפיה, או לפי פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל-1970, שלא גרמה לתאונת דרכים שבה נפגע אדם או ניזוק רכוש, לא יוגש עליה כתב אישום ולא תומצא בענייניה הזמנה למשפט לפי תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974, אלא-אם-כן, תוך אותה תקופה, הוזמן החשוד בביצוע העבירה לחקירה, או נשלחה לו הודעה על ביצוע העבירה; אולם, אם הוכיח בעל הרכב החשוד בעבירה כי לא חלה עליו אחריות לעבירה לפי סעיף 27ב לפקודת התעבורה, ניתן להגיש כתב אישום ולהמציא הזמנה למשפט למי שנהג ברכב, אם לא עברו שנתיים מיום ביצוע העבירה."

סעיף 27ב(א) לפקודת התעבורה (נוסח חדש) קובע כדלקמן:
"נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על-פי חיקוק, לפי העניין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב (להלן: המחזיק), או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו."

בפרק "ההגדרות", בסעיף 1(2) לפקודת התעבורה נקבע כדלקמן:

" "בעל" - אחד מאלה:
(1) הבעל הרשום ברישיון הרכב.
(2) לעניין רכב שיש עליו הסכם שכירות או הסכם של מקח-אגב - שכירות או הסכם מכר - האדם המחזיק ברכב מכוח ההסכם."

לא זו אף זו, אלא שבהתאם להנחיית היועץ המשפטי לממשלה, מס' 4.3040 (52.003א), נקבע בסעיף 3.ב.ב "בעבירות הקשורות לכלי רכב, יש חזקה, שלפיה בעל הרכב, כמשמעו בסעיף 1 לפקודת התעבורה, אחראי לביצוע העבירה, אלא אם הוכיח מי נהג ברכב, למי מסר את החזקה בו או שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו, או כי הרכב נמכר או הושכר. על המבקש להמציא מסמך המעיד על טענתו."

סעיף 239א לחוק סדר הדין הפלילי מטיל על בעל רכב להוכיח כי לא חלה עליו אחריות לעבירה, כאשר סעיף זה אינו קובע את דרכי ההוכחה.

אפשר שאחת מדרכי ההוכחה תהיה באמצעות המצאת מסמך חתום על-ידי נהג הרכב במועד ביצוע העבירה, שעל שמו מבקשים להסב את הדו"ח, אולם זוהי רק אחת מדרכי ההוכחה, שאינה פוסלת דרכי הוכחה אחרות, שיש בהן כדי לשכנע כי לא חלה על בעל רכב האחריות לביצוע העבירה.

כאשר מדובר בחברה להשכרת רכב, או חברת ליסינג, די בצירוף תצהיר חתום על-ידי נציג חברת ההשכרה המאומת על-ידי עו"ד, ובו פרטיו המלאים של שוכר הרכב בזמן ביצוע העבירה, בצירוף עותק של הסכם שכירות ביחס לרכב, או פלט מחשב של הסכם השכירות, המהווה רשומה מוסדית, (בכפוף לתנאי הוכחת רשומה מוסדית), כדי לקיים את נטל ההוכחה הנדרש על-פי סעיף 239א לחוק סדר הדין הפלילי.

שילוב של הוראות סעיף 239א לחוק סדר הדין הפלילי ושל הגדרת "בעל" רכב לפי סעיף 1(2) לפקודת התעבורה, הקובע כי במקרה של רכב השייך לחברה להשכרת רכב, שוכר הרכב הינו "בעל", מוביל למסקנה כי כאשר הוכיחה משכירת רכב את זהותו של שוכר הרכב במועד ביצוע העבירה, הרי שיש לראות בשוכר הרכב את הבעלים של הרכב ולפיכך, יש להסב על שמו את הדו"ח, ואין חברת ההשכרה חייבת להוכח מי נהג ברכב בפועל.

אין יסוד בדין לטענה לפיה על חברת ההשכרה לשלם את הקנס בהיות הנהג תושב חוץ, מהטעם לפיו אין בידי העיריה לגבות ממנו את הקנס.

החוק אינו עושה כל אבחנה בין תושב ישראלי לבין תושב חוץ, ומשהוכיחה חברת ההשכרה, במועד הקבוע בחוק, מי היה שוכר הרכב, חייבת המאשימה להסב את הדו"ח על שם השוכר, בין אם הוא תושב הארץ ובין אם הוא תושב חוץ, ואין זה מעניינה של חברת ההשכרה, כיצד יעלה בידי המאשימה להיפרע מתושב החוץ את סכום הקנס.
אכן, יכול להיווצר מצב לפיו, בעקבות הסבת דו"ח לשמו של תושב חוץ, לא תוכל המאשימה לגבות מתושב החוץ או מהתייר, שעזב את הארץ ושב לארצו, את סכום הקנס, אולם, עניין זה נתון למחוקק לענות בו, ולא ניתן לסרב להסב דו"חות משמה של חברה להשכרת רכב לשמו של שוכר הרכב, מאחר שהיא חוששת כי לא תוכל לגבות את סכום הקנס מתושב החוץ.

אמנם לחברת ההשכרה ישנם הכלים להבטיח את תשלום הקנס, וחברות ההשכרה משאירות בידיהן, כעניין שבשגרה, את פרטי כרטיס האשראי של שוכר הרכב לאבטחת תשלום דמי השכירות ותשלומים נוספים, לרבות קנסות, שבהם עלול להתחייב שוכר הרכב בתקופת השכירות, אולם, כל עוד המחוקק לא הטיל את האחריות לתשלום קנסות של שוכרי רכב, תושבי חוץ, על חברות ההשכרה, וכל עוד לא הטיל עליהן את החובה להבטיח תשלום קנסות אלה על-ידי השוכרים, לא ניתן לעשות זאת באופן שרירותי {ת"פ (ב"י) 1628/11 מדינת ישראל נ' דומיקאר בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

5. הזמנה כדין
סעיף 239 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, קובע כדלקמן:

"סדרי הזמנה בעבירות קלות
בעבירות לפי פקודת התעבורה או התקנות לפיה, פקודת העיריות ופקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), התש"ל-1970, בעבירות שנקבעו כעבירות קנס או לפי חיקוק אחר ששר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, קבע לכך, רשאי שר המשפטים לקבוע בתקנות סדרי אישום והמצאת מסמכים, אף בסטיה מהוראות חוק זה."
על-פי סעיף 239א(א) לחוק, שכותרתו, "מסירת הודעה בעבירות תעבורה":

"עברה שנה מיום שבוצעה עבירה לפי פקודת התעבורה או לפי התקנות לפיה, או לפי פקודת ביטוח רבב מנועי (נוסח חדש), התש"ל-1970, שלא גרמה לתאונת דרכים שבה נפגע אדם או ניזוק רכוש, לא יוגש עליה כתב אישום ולא תומצא בענייניה הזמנה למשפט לפי תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974, אלא-אם-כן, תוך אותה תקופה, הוזמן החשוד בביצוע העבירה לחקירה, או נשלחה לו הודעה על ביצוע העבירה."

הוראת תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, המצוייה בסימן ד' שעניינו: "סדרי אישום והמצאת מסמכים לפי סעיפים 222, 228, ו- 239, לחוק", קובעת כדלקמן:

"44א. חזקת מסירה
בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לעניין עבירת קנס, כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה-עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן."

עוד יצויין כי תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי, המוזכרת בסעיף 239א לחוק סדר הדין הפלילי קובעת דרכי מסירת הזמנה באמצעות שוטר, לעבירות שסעיף 239 לחוק סדר הדין הפלילי חל עליהן, למעט עבירות קנס, ותקנה 44(ב) לתקנות סדר הדין הפלילי קובעת בעניינן של העבירות המוזכרות בסעיף 239א לסדר הדין הפלילי, דרכי "הזמנה תכופה" המאפשרת קיום הדיון סמוך לאחר המצאת ההזמנה, כמבואר בסעיף-קטן (א) לתקנה.

העבירה לפי תקנה 23 לתקנות התעבורה, אינה נמנית עם "עבירות קנס", על-פי הפירוט המצוי בצו התעבורה (עבירות קנס), תשס"ב -2002.

משכך, אין עניינה במשלוח "הודעה על תשלום קנס" או "הזמנה למשפט לעניין עבירת קנס", כמפורט בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי.

נוכח האמור, נמנית הוראת תקנה 23, עם עבירות התעבורה האחרות, עליהן חל סעיף 239א לחוק, שחזקת המסירה הנוגעת אליהן עניינה "בהודעה על ביצוע עבירה".

אין חולק, כי העבירה על-פי תקנה 23 לתקנות סדר הדין הפלילי נכללת בגדר "עבירות קלות", שחלים לגביהן סדרי זימון ודיון, הנועדים להקל ולייעל את הטיפול המשפטי.

"הודעה" זו, בהקשרה של הוראת סעיף 239א לחוק, נועדה להפסיק את מירוץ "ההתיישנות", כמפורט בסעיף 239א(א) לחוק, באופן "שתשומת-ליבו של החשוד תוסב לכך שמיוחסת לו העבירה תוך שנה מיום שזו נעברה...די בכך שיודע לחשוד על העבירה המיוחסת לו" {דנ"פ 9263/99 מדינת ישראל נ' בקשי, פ"ד נד(3), 556, 572 (2000)}.

תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי קובעת מפורשות כי החזקה תחול על הזמנה למשפט בעבירות קנס, ולא על מכלול עבירות התעבורה האחרות המנויות בסעיף 239א לחוק.
עוד יצויין בהקשר זה, כי עבירות התעבורה שאינן בגדר עבירות קנס, נתפסות מטבע הדברים, כבעלות חומרה יחסית, שראוי לבררן בהליך שיפוטי, בנוכחות הנאשם - אלא אם זה נמנע מלהתייצב לדיון - באופן שבו יוכל הנאשם ל"קבל יומו" בבית-המשפט, ולטעון טענותיו.

הזימון לעבירות אלה עשוי להתבצע באמצעות מסירה על-ידי שוטר, כמפורט בתקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי, ואולם מקום שמסירה מעין זו אינה מתבצעת בדרך זו, יש לוודא מסירת ההזמנה למשפט לאחר קבלת אישור מסירה על-פי הקבוע בחוק {סעיף 237א(2) לחוק}.

העובדה שהזמנה חוזרת בציון המילים - "לא נדרש", אינה מעידה בהכרח, משהנסיבות הקשורות בכך לא התבררו, כי יש לראות, מיניה וביה, באי לקיחת ההזמנה מבית הדואר, משום סירוב לקבלה או לאשרה, באופן שהיה עשוי להוות המצאה כדין, על-פי הוראת סעיף 237(ג) לחוק סדר הדין הפלילי {עפ"ת 20102-08-11 משארקה איאד נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

6. המצאת מסמכים
תקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 - סימן ד': סדרי אישום והמצאת מסמכים לפי סעיפים 222, 228, ו- 239 לחוק קובעות את חזקת המסירה של דבר דואר בעבירת קנס כדלקמן:

"43. הזמנה למשפט בברירת משפט
נשלחה במועד הודעה על בקשה להישפט לפי תקנה 42, תומצא לנאשם הזמנה למשפט לפי טופס 8ב שבתוספת.
44א. חזקת מסירה
בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לעניין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין, גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה-עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן."

אין כל צורך בקיומו של אישור מסירה חתום, אלא די בהוכחה, כי נשלחה הזמנה וכי חלפו 15 יום מהמשלוח, כדי להקים חזקה שהנאשם קיבל הזמנה כדין {רע"פ 2307/98 קריב אהוד נ' מדינת ישראל דינים עליון כרך נ"ד, 343 (1998)}.

בחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 נקבע בסעיף 237(א)(2):

"(א) מסמך שיש להמציאו לאדם לפי חוק זה, המצאתו תהיה באחת מאלה :
(1) ...;
(2) במשלוח מכתב רשום לפי מענו של האדם, התאגיד או חבר בני האדם, עם אישור מסירה; בית-המשפט רשאי לראות את התאריך שבאישור המסירה כתאריך ההמצאה."

פרשנות תכליתית של הסעיף מובילה למסקנה, כי אין הסעיף קובע חובה להציג אישור מסירה.

טופס 8ב, כולל בסופו פסקה המכונה: "אישור מסירת הזמנה וכתב אישום" שנועדה למילוי על-ידי מוסר ההזמנה לנאשם. לכאורה, זו היא דרך ההמצאה הנאותה החלה אלא שסעיף 239 לחוק סדר הדין הפלילי מסמיך את שר המשפטים, להתקין תקנות החורגות מהוראות החוק:

"בעבירות לפי פקודת התעבורה או התקנות לפיה, פקודת העיריות ופקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), התש"ל-1970, בעבירות שנקבעו כעבירות קנס או לפי חיקוק אחר ששר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, קבע לכך, רשאי שר המשפטים לקבוע בתקנות סדרי אישום והמצאת מסמכים, אף בסטיה מהוראות חוק זה."

תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי מהווה חריג לכללי ההמצאה ותחשב המצאת ההזמנה, להמצאה כדין, אם חלפו 15 יום מיום משלוח ההזמנה. התקנה מאפשרת למשיבה להוכיח אישור המצאה, על-ידי הוכחת היסוד העובדתי הנדרש בחזקה, והוא - כי אכן חלפו חמישה-עשר ימים מיום שנשלחה ההזמנה בדואר רשום.

משאין קביעה פוזיטיבית, על המדינה להציג אישור מסירה {עפ"ת (מרכז) 9378-12-08 שאדי כבהא נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

חיוב המדינה בהצגת אישור המסירה על תוכנו, תחזיר את הנטל על כתפיה, ותייתר את הצורך של הנמען לטעון לאי תחולת חזקת המסירה במקרים מסויימים {ע"פ (ת"א) 70720/02 אהוד קריב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2003)}.
זאת ועוד, חיוב המדינה להמציא אישור מסירה הכולל בתוכו מידע אודות גורלה של ההזמנה לדין, יעלה את רמת הוודאות שההזמנה הגיעה ליעדה.

אלא, שלעת הזו, ולנוכח שיקולים מערכתיים ותקציביים מחד גיסא, וטיבן של העבירות מאידך גיסא, קבע מחוקק-המשנה הקלות פרוצידורליות המאזנות בין זכויות האזרח לבין יכולות מערכת האכיפה, ואיזון זה אינו בלתי-סביר.

7. הקפדה על הוראות חוק סדר הדין הפלילי הדנות בעבירות לפי פקודת התעבורה

7.1 כללי
סעיף 45ב לחוק הנוער קובע הסדר מיוחד בעבירות תעבורה כדלקמן:

(א) על-אף הוראות חוק זה, קטין שעבר עבירת תעבורה כמשמעותה בפקודת התעבורה, הכרוכה בנהיגת רכב מנועי או עבירה על פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל-1970, הכרוכה בשימוש ברכב מנועי, יועמד לדין לפני שופט תעבורה, אם הוא היה כשיר מבחינת גילו, לקבל רישיון נהיגה לרכב המנועי שבו נעברה העבירה.
(ב) הוראות סעיף-קטן (א) לא יחולו על קטין שעבר עבירת תעבורה שבה הוא נהג בהיותו שיכור כאמור בסעיף 64ב לפקודת התעבורה, או שעבר עבירה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה, למעט עבירה של נהיגת רכב שנעברה בידי מי שהיה בעל רישיון נהיגה שלא חודש.
(ג) על הליכים כאמור בסעיף-קטן (א) לא יחולו הוראות חוק זה למעט סעיפים 10, 11, 13 עד 19, 35 עד 37, ויהיו לשופט תעבורה הסמכויות האמורות בפרק ה' ואולם לא יתן בית-המשפט צו לפי סעיף 26(1) עד (6) אלא לאחר שקיבל תסקיר של קצין מבחן לפי סעיף 22.
(ד) שופט תעבורה רשאי, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לרבות נסיבות העבירה ותוצאותיה, ואם ראה צורך בכך לטובת הקטין, להעביר את הדיון לבית-המשפט לנוער, ומשהועבר הדיון כאמור, רשאי הוא לדון בו מן השלב שאליו הגיע שופט התעבורה."

בהתאם להוראה זו, ב- תת"ע (נצ') 18286-05-12 {מדינת ישראל נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)} נפסק כי המקרה אינו נמנה עם החריגים שבסעיף 45ב(ב) לחוק.

מכתב האישום שהוגש לבית-המשפט נראה כי לנאשם היה רישיון נהיגה, קרי מבחינת גילו הוא כשיר לקבל רישיון נהיגה לאופנוע, שהינו הרכב בו נעברה העבירה. כמו-כן, העבירה המיוחסת לנאשם הינה עבירה לפי סעיף 10(ב) לפקודת התעבורה ואף לא עולה מכתב האישום שהנאשם נהג בהיותו שיכור.

על-כן, קבע בית-המשפט בעניין זה כי אין זה בסמכותו העניינית לדון בפרשה והורה למאשימה להגיש את כתב האישום לבית-משפט לתעבורה. רק שופט תעבורה רשאי להעביר תיק זה לבית-משפט לנוער.

7.2 פגמים בכתב האישום שבכוחם לבטל את כתב האישום

7.2.1 פגמים טכניים
סעיף 238 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי בליקוי טכני כשלעצמו אין בכדי לפגום בתקפו של ההליך הפלילי, כדלקמן:

"ליקוי טכני בעריכתו של מסמך הנערך לפי חוק זה, אין בו כדי לפגום בתקפם של ההליכים על-פיו, אולם אם נראה לבית-המשפט כי יש בדבר חשש לעיוות דינו של הנאשם, רשאי הוא לדחות את הדיון למועד אחר או להורות הוראה אחרת כדי להסיר את החשש."

כך, למשל נקבע ב- תת"ע (נצ') 18286-05-12 {מדינת ישראל נ' פלוני, פורסם באתק האינטרנט נבו (2012)} כי על פניו נראה כי אכן קיימים פגמים הקשורים לעריכת ההזמנה לדין, עם-זאת גם אם אכן עסקינן בפגמים, הרי שהינם טכניים גרידא, ניתנים לריפוי ואין בהם בכדי לגרום לעיוות דין כה חמור לנאשם המצדיק את ביטולו של כתב האישום.

7.2.2 חתימת תובע
בחוק סדר הדין הפלילי קיים מנגנון מיוחד להגשת כתבי אישום בעבירות תעבורה, המוגדרות גם כעבירות קלות. סדרי דין אלה, נועדו לייעל את ההליך המשפטי ולקצרו. סעיף 239 לחוק סדר הדין הפלילי מאפשר קביעת סדרי דין מיוחדים בעבירות תעבורה כדלקמן:

"בעבירות לפי פקודת התעבורה או התקנות לפיה, פקודת העיריות ואו לפי חיקוק אחר ששר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, קבע לכך, רשאי שר המשפטים לקבוע בתקנות סדרי אישום והמצאת מסמכים, אף בסטיה מהוראות חוק זה."
ואכן, סימן ד' בתקנות סדר הדין הפלילי קובע סדרי אישום והמצאת מסמכים לפי סעיפים 222, 228 ו- 239 לחוק סדר הדין הפלילי, קרי, סדרי דין מיוחדים בעבירות ברירת קנס, ברירת משפט ועבירות קלות.

תקנה 38(א) לתקנות סדר הדין הפלילי קובעת, כדלקמן:

"בעבירה שסעיף 239 לחוק חל עליה, למעט עבירת קנס, רשאי שוטר למסור לאדם הזמנה למשפט אם היה לו יסוד סביר להניח כי הוא עבר עבירה כאמור."

עוד נאמר בתקנה 44ג לתקנות סדר הדין הפלילי:

"הזמנה למשפט לפי סימן זה דינה כהזמנה למשפט וככתב אישום שהומצא לנאשם כדין, ודין העתק ממנה משהוגש לבית-המשפט, כדין כתב אישום שהוגש לבית-המשפט כדין."

כאמור, תכליתן של הוראות סעיף 239 לחוק סדר הדין הפלילי ושל תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי היא לייעל את מנגנון האכיפה בעבירות תעבורה אשר סעיף 239 לחוק סדר הדין הפלילי חל עליהן. עבירות אלה מכונות בכותרת של תקנה 38 "עבירות קלות". עבירות אלה מאופיינות בכך שיסודותיהן העובדתיים והנפשיים אינם מורכבים. חלק גדול של עבירות אלה הן עבירות של אחריות קפידה. משמעות הדבר היא, שקל בדרך-כלל להחליט אם נעברה עבירה בלי צורך בהחלטה בעניין של תובע. כמו-כן מדובר בעבירות שככלל, אין בצדן קלון. אפיונים אלה של העבירות שבהן עוסקת תקנה 38 וכן הרצון והצורך לאכוף את חוקי התנועה ביעילות ובמהירות האפשרית מצדיקים את פישוט ההליכים בנוגע להגשת כתבי-אישום בעבירות שבהן עוסקת התקנה.
זאת ועוד, שוטר שאינו נכח בעת ביצוע העבירה רשאי לחתום על הזמנה למשפט לפי תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי, וזאת, אם היה לו יסוד סביר להניח כי הנאשם עבר את העבירה.

בפסק-דין זה ניתנה פרשנות מרחיבה לתקנה 38, וזאת על-מנת לייעל את מנגנון האכיפה בעבירות תעבורה.

לאור האמור לעיל, חתימת תובע נוער על גבי ההזמנה לדין מהווה אישור לכך כי התובע בחן את גילו של הנאשם, את סוג העבירה, את הערכאה הדיונית המוסמכת לדון בעבירה ושיקולים נוספים הייחודיים לקטינים. אי-חתימה מהווה פגם אך אין בו כדי להביא לביטול כתב האישום מאחר ופגם זה ניתן לריפוי מבלי שיגרם נזק או עיוות דין לנאשם.

7.2.3 אי-מסירה במקום
לא קיימת חובה שהדו"ח יימסר בו-במקום לנאשם:

עיון בנוסח סעיף-קטן (א) של תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי מלמד שאין בה כל רמז לכך שהמסירה של הזמנה לדין חייבת להיות על אתר. יתר-על-כן, תנאי כזה אינו עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף 239א לחוק, הקובע:

"עברה שנה מיום שבוצעה עבירה לפי פקודת התעבורה או לפי התקנות לפיה, או לפי פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל-1970, שלא גרמה לתאונת דרכים שבה נפגע אדם או ניזוק רכוש, לא יוגש עליה כתב אישום ולא תומצא בענייניה הזמנה למשפט לפי תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974, אלא-אם-כן, תוך אותה תקופה, הוזמן החשוד בביצוע העבירה לחקירה, או נשלחה לו הודעה על ביצוע העבירה..."

סעיף זה מאפשר להמציא את הדו"ח לפי תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי עד שנה מיום שבוצעה העבירה, ובמקרים מסויימים אף מעבר לכך. על רקע זה, אין לפרש את תקנה 38 באופן הדורש כי מסירת ההזמנה למשפט תיעשה, בהכרח, על אתר בסמוך למועד התרחשות העבירה.

לאור האמור, אי-מסירת הדו"ח לנאשם אינה מהווה פגם, לא כל שכן פגם שיש בו לגרום עיוות דין לנאשם.

כאשר עסקינן בקטין ראוי עוד יותר כי הדו"ח לא יימסר לו במקום אלא יועבר ליחידת התביעות לנוער ולשירות המבחן לפי סעיף 12(א) לחוק הנוער, ורק אחר כך תימסר לקטין ההזמנה לדין, אם בכלל, וזאת בכפוף לדיני ההתיישנות.

7.2.4 אי-ציון מועד המשפט
בפרק ג' בדו"ח הזמנה לדין על עורך ההזמנה לסמן את בית-המשפט לתעבורה המתאים למקום ביצוע העבירה, מועד המשפט והשעה בה על הנאשם להתייצב בפני בית-משפט זה.

באחריות התובע להעביר את המועדים ללשכות התנועה שבתחום שיפוטו של בית-משפט מסויים.

כאשר הנאשם הינו קטין חזקה שעניינו יישמע בבית-משפט לנוער, אלא במקרים בהם מתקיים הסייג לפי סעיף 45ב לחוק הנוער.
לא מועברים מועדי דיון בבית-משפט לנוער ללשכות התנועה ולפיכך אין ביכולתו של עורך ההזמנה לרשום את מועד המשפט.

יוצא מכך, שבכדי לקבוע מועד למשפט ולזמן אליו את הנאשם, הדו"ח מועבר לתובע הנוער והוא זה שאחראי להגיש את כתב האישום למזכירות בית-המשפט אשר תזמן את הנאשם לדין.

מחובתו של תובע הנוער לעבור על הדו"ח ולבדוק את תקינותו. על תובע הנוער להפריד בין העבירות השונות לצורך ניתוב אישומי התעבורה לערכאות המתאימות קרי, בית-המשפט לנוער או בית-המשפט לתעבורה בהתאם להוראות המחוקק.

7.2.5 גיל הקטין
ציון גילו של הקטין על גבי ההזמנה לדין הינה חיונית ומהותית לתקינותו של ההליך הפלילי. ניתן ללמוד על חשיבות ציון גילו של הקטין גם מהוראת חוק הנוער בסעיף 16 אשר קובעת כדלקמן:

"כתב אישום נגד קטין יציין, במידה שהדבר ניתן לבירור, את תאריך לידתו של הקטין."

כמו-כן, גם בטופס ההזמנה לדין, בפרק א', קיימת רובריקה מיוחדת לאותו עניין. קיימת חשיבות כי משטרת ישראל תרענן את נהליה בעניין זה ותוודא כי בכל הזמנה לדין בעבירות תעבורה יירשם גילו של הקטין וזאת על-מנת לשמור על כל זכויותיו על-פי חוק.

יתר-על-כן, טרם יוגש דו"ח לבית-המשפט לנוער על תובע הנוער לדאוג להוספת רישום תאריך הלידה של הקטין ולאחר מכן לחתום על הדו"ח ולא להגיש את הדו"ח כמות שהוא. על-ידי ציון גילו של הקטין ניתן יהיה להכריע בשאלת ניווט התיק לערכאה הדיונית המתאימה או לחילופין להחיל הוראות חוק ספציפיות הנוגעות ליכולת המאשימה להעמיד קטין לדין {ראה למשל בעניין זה סעיף 12ב לחוק הנוער}.

המסקנות שעולות מהאמור הן:

על משטרת ישראל ותובע הנוער להקפיד הקפדה יתירה על ציון גילו של הקטין על גבי דו"ח התעבורה וכתב האישום הנובע ממנו.

כאשר עסקינן בסמכות ייחודית לבית-המשפט לנוער יש לקיים את הוראות חוק הנוער לרבות חתימת תובע הנוער על יד דו"ח התנועה אשר מהווה תחליף לכתב אישום בהתאם להוראות החוק.

לתובע אין שיקול-דעת לאיזו ערכאה שיפוטית להגיש את כתב האישום. לבית-המשפט לתעבורה סמכות להעביר לבית-המשפט לנוער דו"חות של קטינים בהתקיים נסיבות מיוחדות, אך לא ההפך.

ב- תת"ע (נצ') 18286-05-12 {מדינת ישראל נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)} קבע בית-המשפט כי מלכתחילה לא היתה סמכות להגיש את כתב האישום לבית-המשפט לנוער אלא הסמכות לדון בדו"ח הינה של בית-המשפט לתעבורה בלבד בשים-לב לסוג העבירה וגילו של הנאשם.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

סדרי דין בעבירות על-פי פקודת התעבורה (סעיפים 239 עד 240 לחוק)