ניסוחו של כתב האישום (סעיף 85 לחוק)

1. מבוא
סעיף 85 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, קובע כדלקמן:

"85. תוכן כתב האישום
כתב אישום יכיל:
(1) שם בית-המשפט שאליו הוא מוגש;
(2) ציון מדינת ישראל כמאשים או שם הקובל ומענו;
(3) שם הנאשם ומענו;
(4) תיאור העובדות המהוות את העבירה, בציון המקום והזמן במידה שאפשר לבררם;
(5) ציון הוראות החיקוק שלפיו מואשם הנאשם;
(6) שמות עדי התביעה."

בירור אשמתו של נאשם מתוחם לתיאור העובדות המהוות את העבירה, ולהוראות החיקוק לפיהן הוא מואשם {סעיף 85 לחוק סדר הדין הפלילי}.

פרישת העובדות בכתב האישום נועדה להגשים מספר תכליות:

ראשית, היא מגדירה בפני הנאשם ובפני בית-המשפט מהו מתחם המחלוקת במשפט, ומה מצוי מחוץ לגידרה. הפרק העובדתי תוחם בפני הנאשם את המסגרת שבתוכה עליו לבסס את קו הגנתו, ויוצר חומת ביטחון המבודדת את המשפט מפני נתונים וטענות חיצוניים שאינם חלק מתחום המחלוקת. נוסח כתב האישום מבהיר לנאשם מהן העובדות עליהן נשען האישום נגדו, ומהו מיתחם הסיכון העונשי שבפניו הוא ניצב {ע"פ 88/55 קייזר נ' מדינת ישראל, פ"ד יב 1628, 1634 (1956); ע"פ 2576/93 מדינת ישראל נ' רוזנבלום, פ"ד נא(1), 610, 62 (1997); קדמי סדר דין פלילי, כרך ב' (תשס"ג), 665}.

שנית, תיחום הדיון הפלילי לפרשת עובדות הנפרשת בכתב האישום מקילה על ניהולו התקין והיעיל של ההליך השיפוטי, בהגדירה מה מצוי בתחום המחלוקת ומה מצוי מחוצה לה.

ושלישית, העובדות שבכתב האישום מגדירות את גבולות פעולתה של התביעה בהבאת ראיותיה, באופן שכל ראיה שנועדה להוכיח עובדה שלא נטענה, מוגדרת כבלתי-רלבנטית.

בעבר היה ניסוח כתב האישום שונה מזה המוכר לנו כיום: מיעוט בפרטים, ודגש על ציון סעיף העבירה. דברי ההסבר שליוו את הצעת חוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ג-1963 כינו את השינוי בחוק "דרך חדשה". החידושים הבולטים אשר ההצעה מביאה בחוק הקיים מתייחסים לעניינים אלה:

מסלול הדיון במשפט יועבר מן הדיון באישום לדיון בעובדות המהוות את העבירה. כתב האישום יהיה מבוסס בעיקרו על עובדות אלה, ולא על אישום פורמלי כפי שהוא נהוג כיום.

המחוקק המנדטורי אימץ את שיטת האישום האנגלו-סכסית, המטילה בכתב האישום את הדגש על צורת אישום פורמלית.

בהתאם להוראותיהם של הדינים המנדטורים נערך כתב האישום בקיצור נמרץ.

צורה זו של אישום היא פורמלית במידה קיצונית. במקרים רבים לא יוכלו נאשמים לפרש לעצמם את משמעותו של כתב אישום, בפרט לאור ריבוי מיני העבירות שאינן ידועות לאדם הפשוט, או לברר לעצמם אם יש להם הגנה בעלת תוקף והיכן עשויה היא להימצא.

מוצעת, איפוא, דרך שונה לניסוח כתבי האישום, הפונה בראש ובראשונה לתיאור שלם יותר של העובדות. הוראה זו דורשת מן הקטיגור, בראש וראשונה לתאר את העובדות שעליהן הוא מתבסס בהאשימו של הנאשם.

מגמה זו של החוק המוצע מתחזקת על-ידי ההוראות בעניין תגובת הנאשם לאישום. אין הוא נדרש יותר להגיב על האשמה ולומר לבית-המשפט אם הוא מודה באשמה או כופר בה, אלא ניתנת לו האפשרות להודות בעובדות הנטענות בכתב האישום או לכפור בהן או להוסיף עליהן {סעיף 135 (כיום: סעיף 152 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982)}.

מתוך כך פוחתת גם חשיבותה של הקביעה בסעיף 85(5), המחייב ציון החיקוק שלפיו מואשם הנאשם. תכלית הוראה זו היא לעזור בהבהרת התמונה, אין היא מהווה את עיקר האישום. עיקרו - העובדות הנטענות {הצעת חוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ג-1963, 183, 192-191}.

מאז שחוקק חוק סדר הדין הפלילי, כתב האישום אינו מנוסח עוד בתימצות, אלא על דרך ההסבר והביאור. כלומר, הדרישה בדין היא לתאר את העובדות (בעבר הדרישה היתה רק "להודיע" על סעיפי העבירות ו"לצרף" פירוט ה"נחוץ למסירת ידיעות מסתברות על טיב האשמה") {סעיף 85(4) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב)}.

זאת ועוד, בעבר בתשובה לאישום היה הנאשם מודה או כופר "באשמה" {סעיף 33 לפקודת הפרוצידורה הפלילית (שפיטה על-פי כתב האשמה)}, ואילו כיום הוא מודה או כופר "בעובדות" {סעיף 152 לחוק סדר הדין הפלילי, וראו גם הצעת חוק סדר הדין הפלילי, 197}.

חוק סדר הדין הפלילי שינה את הגישה הבסיסית שנהגה בשעתו כלפי כתב האישום, כך מרכז הכובד הועתק מן האשמה הפורמלית - החוזרת על הגדרת העבירה המיוחסת לנאשם, לתיאור העובדות. במצב דברים זה, טבעי שגם הטיעון הפורמלי של סטיה מלשון ומצורה כבסיס לתקיפת כתב האישום, פינה את מקומו לשיקולים, שעיקרם שמירה עניינית על זכותו של הנאשם לדעת ולהבין מה מייחס לו כתב האישום {י' קדמי על סדר הדין בפלילים, חלק שני, הליכים שלאחר הגשת כתב אישום, א' (מהדורה מעודכנת התשס"ט-2009); רות קנאי "ריבוי עבירות ועונשים באירוע פלילי אחד" מחקרי משפט, כרך ג' (התשמ"ד), 278; ת"פ (ת"א) 704/67 היועץ המשפטי לממשלה נ' יונס, פ"מ נט, 64, 68 (1967)}.

השינוי בהתייחסות אל כתב האישום, על חלקיו, הביא לשינוי בהתייחסות לפגמים שנפלו בו. שינוי הגישה בדבר ניסוח כתב האישום (הנעוץ, כאמור, בשינוי העיקרון שלפיו מתייחס הנאשם בתגובתו לעובדות ולא להוראות החיקוק) הביא לשינוי ההתייחסות לקיומם של פגמים בניסוח.

ההתייחסות נושאת עתה אופי ענייני ולא פורמלי והחשש שמא הנאשם הוטעה מחמת הפגם נבחן על-פי ההשפעה שהיתה לו בפועל על הגנתו של הנאשם ולא על-פי טיבו של הפגם.

עצם קיומו של פגם ואפילו מדובר בפגם חמור ומשמעותי על-פי טיבו אינו מחייב ביטול כתב אישום, אלא-אם-כן בפועל הוטעה הנאשם בגינו, והגנתו קופחה הלכה למעשה {קדמי, שם, 939-938).

כך למשל, ב- רע"פ 72/87 {שקיר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1987)}, הואשם המבקש על-פי תקנה בתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 וטען, בין השאר, כי לא היה ברור מכתב האישום מה מיוחס לו: אזכור השנה בשם התקנה היה שגוי ושם התקנות נכתב בראשי תיבות. כב' הנשיא שמגר דחה טענה זו וקבע כי כתב האישום מכיל את סיפור המעשה והנסיעה באור אדום הוזכרה בו ולכן היה לנאשם ברור במה הואשם. הדגש אינו על הוראות החיקוק אלא על תיאור העובדות. כך בדרך ניסוח כתב האישום, כך בטענה לפגמים בו, כך בפרשנותו.

בציון הוראות החיקוק יש כדי לאפשר לנאשם להתגונן כראוי מפני האישומים נגדו. בנוסף, יש בהן כדי לפשט ולהבהיר את כוונת התביעה{ע"פ 548/82 מילר נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(1), 347, 351 (1984); ע"פ 2483/92 בונפיד נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.04.1993)}.

זאת ועוד, סעיפי החיקוק מסייעים בתחימת הדיון בבית-המשפט. רק כאשר מפרטים בדרך זו, ניתן להעמיד את הנאשם מעיקרו על מהותן של טענות התביעה, דבר שהוא חיוני כדי שיוכל לערוך הגנתו על יסוד ידיעת האישום והעונש הקבוע לצידו, והוא גם דרוש כדי להעמיד את בית-המשפט על טיבן והיקפן של טענות התביעה {ע"פ 791/79 בינדר נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3), 117, 119 (1980); וראו גם: ע"פ 172/82 אטיאס נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3), 22, 24 (24.06.1982)}.

הוראות החיקוק, אף שפירוטן בכתב האישום נושא היום אופי פורמלי בעיקרו, עדיין שמור להן תפקיד ענייני בכך שהן משלימות את תמונת ההתרחשות המיוחסת לנאשם בפרשת העובדות, קובעות מסגרת לראיות שתביא התביעה ועל-פיהן נקבעת סמכותו העניינית של בית-המשפט.

למעשה, חוסר דיוק בציון הוראת החיקוק, עלול להטעות את הנאשם ולהניעו לנקוט קו הגנה, שאינו הולם את הוראת החיקוק האמיתית אליה מתכוונת התביעה. ויחד-עם-זאת, להקים בסיס לטענות כנגד הרשעה בעבירה אחרת ובדבר העונש הצפוי בעקבות ההרשעה {קדמי, שם, 935}.

הרציוֹנל, שמאחורי הכלל הדורש שכתב אישום לא ישא אופי של כפילות, נעוצה בקשיים שבהם עלולה הסניגוריה להיתקל בבקשה להתגונן נגד האשמות על ביצוע עבירות נפרדות, אשר חוברו זו לזו בפרט אישום אחד ומשמשות בה בערבוביה. למשל, אם לא הובדל בכתב אישום כנ"ל, מבחינת זמן (או מקום) הביצוע, בין העבירות המתוארות בו, יקשה על הסניגוריה להתגונן בטענה של אליבי לגבי עבירה זו או אחרת.

מכאן, שייעודו של הכלל האמור הוא למנוע בעד היכשלות הנאשם, שלא באשמתו, בהגנתו, ולהבטיח שלא ייגרם לו, באשר לאפשרות להתגונן כראוי כלפי האישום, עיוות דין. עם-כל-זאת, ברור שמודבר בכלל היורד לשאלת הניסוח הנאות של כתב האישום ואשר האופי שלו פורמלי-טכני גרידא.

מנקודת ראות זו, לא ייתכן שהנאשם יזוכה מההאשמות שהוכחו כלפיו במידה שהיא מעבר לכל ספק סביר, רק משום שהקטיגוריה ניסחה את כתב האישום בצורה שאינה ממלאה אחרי הכלל האמור. מול המגמה התובעת שלא תישלל מהנאשם ההגנה המובטחת לו על-ידי ההליכים החשובים של הפּרוצידורה הפלילית, שמחובת הקטיגוריה להיזקק להם כדי להביא להרשעתו בדין, עומדת המגמה שלא ייגרמו נזק ועיוות דין לציבור עקב הזיכוי מכל אשמה של אדם, אשר קיימות לגביו ראָיות למכביר שהוא ביצע את העבירות שיוחסו לו.

המטרה העיקרית של גליון אישום היא מתן ידיעה ברורה לנאשם על ההאשמות בהן הואשם. מן הנמנע שהיועץ המשפטי יוכל בזמן המשפט להפתיע את הנאשם בהאשמות שלא הזכירן בגליון האישום. על היועץ המשפטי לציין באופן מפורש מהן פרטי ההאשמות בנוגע אליהן בדעתו להביא עדויות, ואין די ברמיזה בלבד. כל זה בא כדי לתת לנאשם אפשרות להכין את עדותו הנגדית {ע"פ 88/58 קייזר נ' היועץ המשפטי, פ"ד יב 1928 (1958)}.

כלומר, מתוך קריאת גליון האישום צריך להתברר לנאשם מה הן העובדות שבדעת היועץ המשפטי להוכיחן נגדו. מכאן, כשכוונת היועץ המשפטי הינה ברורה על-אף ליקוי בניסוח גליון האישום לא תישמע טענת הנאשם שהופתע ולא הכין ראָיות נגדיות.

כשכתב אישום מכיל בתוכו פרטים רבים המטפלים כולם במסכת עובדות אחת, על הנאשם לקרוא את כל כתב האישום כחטיבה אחת ולא לפצלו כאילו כל אשמה ואשמה מתייחסת למסכת עובדות שונה ונפרדת.

2. חשיבות ניסוח כתב האישום - הגנה ראויה לנאשם
חוק סדר הדין הפלילי מדגיש את החשיבות של תיאור העובדות בכתב האישום.

בכתב אישום יש לפרט את העובדות הפונה בראש ובראשונה לתיאור שלם יותר של העובדות. הוראה זו דורשת מן הקטיגור, בראש וראשונה לתאר את העובדות שעליהן הוא מתבסס. מתוך כך פוחתת גם חשיבותה של הקביעה בסעיף 67(4) לחוק המחייב ציון החיקוק שלפיו מואשם הנאשם.

תכלית הוראה זו היא לעזור בהבהרת התמונה, אבל אין היא מהווה את עיקר האישום שהוא העובדות הנטענות{דברי הצעת חוק סדר הדין הפלילי {הצעות חוק תשכ"ג, 155}.

כיום מבחין חוק סדר הדין הפלילי בין תיאור העובדות המהוות את העבירה, בציון המקום והזמן במידה שאפשר לבררם (סעיף 85(4) לחוק) לבין ציון הוראות החיקוק שלפיו מואשם הנאשם {בסעיף-קטן (5) לחוק}.

מאז שחוקק חוק סדר הדין הפלילי כתב האישום אינו מנוסח עוד בתמצות, אלא על דרך ההסבר והביאור {רע"פ 5978/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

זאת לאור העובדה שהנאשם זכאי לדעת, מה האשמה המוגשת נגדו. כשאנו משתמשים בביטוי "אין עונשין אלא אם מזהירין" (הלקוח מיבמות, פא, א), כוונתנו לא רק לציון העבירה אלא גם - כחלק בלתי-נפרד ממנה - לפירוט העובדות.
שיטת המשפט שלנו דוגלת בגילוי מלא של העובדות, שעל-פיהן מובא הנאשם לדין, על-מנת שיוכל מבעוד מועד להיערך כראוי להגנתו {על"ע 9960/06 מרדכי חולדנקו נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בת"א, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.12.2008); ראה גם (ע"פ 534/84 אסתר אריה (פנחס) נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3), 561, 573 (1985)}.

כלומר, יש לאפשר לנאשם בפלילים הגנה ראויה {רע"פ 9718/04 מדינת ישראל נ' נואורה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

כך, לאופן בו מנוסח כתב האישום ישנה השפעה מהותית על יכולתו של הנאשם להתגונן מפני האישומים נגדו. לנאשם בפלילים צריכה להינתן אפשרות להגנה ראויה. תפיסה זו נטועה ביסודותיה של מערכת המשפט שלנו מקדם, והיא מצאה את מקומה החוקתי בחקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כפי שפורש על-ידי המחוקק, כגון בחקיקת חוק סדר הדין הפלילי (מעצרים), התשנ"ו-1996 ובפסיקה.

אכן, לא לכל עניין ראוי לגייס את הנשק החוקתי, אך אחד המסרים העיקריים של חוק היסוד, שצריך שיהא לנגד עינינו, מצוי במתחם המשפט הפלילי. במיוחד רגיש המשפט הפלילי - המהותי והדיוני - לשינויים בזכויות האדם בישראל, המשפט הפלילי עניינו חירות הנאשם מזה ואינטרס הנפגע ואינטרס הציבור מזה.

טבעי הוא, ששינויים חוקתיים בזכויות האדם ישפיעו, בראש ובראשונה, בתחומי המשפט הפלילי {בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3), 355, 421 (1995), כב' הנשיא ברק; ראו גם ע"פ 4424/98 סילגדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5), 529, 540-539 (2000), כב' הנשיא ברק; כן ראו ב' אוקון וע' שחם "הליך ראוי ועיכוב הליכים שיפוטי", המשפט, כרך ג' (תשנ"ו), 265}.

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שינה את מערך הזכויות הפליליות מיסודו כך שזכותו של אדם לחרות עוגנה. בתוך כך הוכרה זכותו של אדם להליך ראוי, וזכותו של אדם להגנה ראויה, יהא הפשע המיוחס לו אשר יהא.

אין המדובר רק בייצוג, שכבר הוכר בזכות יסודית ואשר לכשלים בו תוצאות בתחום המשפט הפלילי, אלא בגישה רחבה שעניינה כי זכויות היסוד של נאשם עלו לרמה חוקתית על-חוקית {מ"ח 7929/96 כוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1), 529, 564, 569-568, פורסם באתר האינטרנט נבו (1999)}.

יש לזכור כי מול כוחה הגדול של מערכת האכיפה, המשטרה והתביעה, עומד הנאשם שאף אם הוא מיוצג הוא ניצב בנחיתות מובנית.

כמו-כן, קיימת חובת ההגינות על הרשות{ראה י' זמיר הסמכות המינהלית, כרך ב', 674; ראה גם י' זמיר "שיקול הצדק בהחלטות מינהליות", משפט וממשל ז', 623); (בש"פ 1000/05 חסיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6), 385, 391 עד 392), פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.

תיאור עובדתי מפורט בכתב האישום, חשוב הן עבור הנאשם והן עבור בית-המשפט היושב בדין, ותכליתו כפולה:

ראשית, ליתן לבית-המשפט תמונה מלאה של ה"פרשה", תוך שימת דגש על חלקו של הנאשם באחריות להתרחשותה ולאפשר לו לקבוע על-פיו את תחומי הדיון.
שנית, ליתן לנאשם תמונה של ה"עובדות" שהתביעה מתעתדת להוכיח ושמכוחן תבקש להרשיעו בעבירות המפורטות ב"הוראות החיקוק" ולאפשר לו בדרך זו להכין את הגנתו.

כפועל יוצא, אין להמעיט בחשיבותן של העובדות המפורטות בכתב האישום, כאילו המסגרת החיצונית היא העיקר ואילו התוכן חסר חשיבות. מערכת העובדות האמורה מהווה הן את המקור והן את הסיבה לחקירה ולהגשת כתב האישום. בתחומה מנהל הנאשם את הגנתו, והיא המשמשת את היסוד, שעליו מתבקש בית-המשפט לבנות את הכרעת הדין.

לפעמים העובדות שבכתב האישום הן כה חשובות, עד שמכריעות הן אף את העובדות שהוכחו במשפט, לגבי פירושו של חוק מסויים{ע"פ 534/84 אריה (פנחס) נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3), 561, 575 (1985)}.

3. המסכת העובדתית
פירוט המסכת העובדתית המיוחסת לנאשם חשוב לא רק לצורך ניהולו של ההליך העיקרי, אלא גם לצורך הליכים נלווים לו, כגון בקשות למעצר עד תום ההליכים, עררים על תנאי מעצר ושחרור וכיוצא באלו, אשר גם במסגרתם, הן בעלי הדין (והנאשם בפרט), הן בית-המשפט נסמכים על הנטען בכתב האישום. מכל זאת עולה כי ככלל, ראוי שהתביעה תפרוש בכתב האישום בפירוט את "סיפור המעשה" המיוחס לנאשם.

על רקע השינוי שחולל חוק סדר הדין הפלילי בהתייחסות אל כתב האישום והמעבר שחל בהקשר זה ממתן דגש לפירוט סעיפי החוק שבהם קבועות העבירות המיוחסות לנאשם לעבר הדגשת פרטי עובדות האישומים המיוחסים לו, כל שמחוייבת התביעה לכלול בפרק העובדתי של כתב האישום הוא את היסודות המקימים את העבירה והרלוונטיים לפיכך להרשעה {רע"פ 5978/04 פלוני נ' מדינת ישראל , פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

4. יסודות שאינם חלק מהגדרת העבירה
אין חובה שיופיעו בכתב האישום יסודות שאינם חלק מהגדרת העבירה, גם כשהם מתארים את מצב הדברים העובדתי, את מצבו הנפשי של הנאשם או נסיבות נוספות החיצוניות לעבירה.

זאת לאור העובדה שהם כולם בלתי-חיוניים להוכחת אחריותו הפלילית של הנאשם למעשים המיוחסים לו (וזאת גם אם לעיתים בוחרת התביעה להביאם בכתב האישום וגם אם כאמור שיקולים שונים תומכים בכך).

כתב האישום יכיל את תיאור העובדות המהוות את העבירה, בציון המקום והזמן, במידה שאפשר לבררם.

תיאור העובדות, המהוות את העבירה, משמעותו מכלול הנתונים העובדתיים, המצביעים על-כך, כי נתקיימו יסודותיה של עבירה פלונית {ע"פ 797/81 מדינת ישראל נ' מצרי, פ"ד לו(3), 43, 47-46 (1982)}.

ניתן להוסיף ולפרט בכתב האישום ולהביא בו תיאור הכולל את כל שרשרת האירועים, כמפורט בעדויות, על כל דקדוקיה ותגיה. אולם המקובל הוא, שכתב האישום מביא את תיאור העובדות המהוות את העבירה {ראה סעיף 85(4) לחוק סדר הדין הפלילי}.

על-כן מביאים בכתב האישום את עיקרי העובדות המצביעות על-כך שנתקיימו בנאשם יסודותיה של העבירה כפי שהוגדרה בחוק {רע"פ 4484/92 סיריה נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5), 176, 181 (1992)}.

5. נסיבות חיצוניות להגדרת העבירה
ככל שמדובר בנסיבות החיצוניות להגדרת העבירה, ממילא אין חובה פורמאלית שהן תיכללנה בכתב האישום, ומכאן קיים קושי בבחירת כתב האישום כאבן בוחן מעשית לשאלת המועד הראוי להוכחתן.

יתר-על-כן, החשש הוא כי אבן בוחן זו, כשלעצמה, עלולה לטמון בחובה סכנה של פגיעה בנאשמים. כך לדוגמה, היא עלולה - ולו בעקיפין - "לעודד" את התביעה לנקוט בניסוח תמציתי ולקוני של כתב האישום. במצב שכזה, עלול הנאשם להימצא עם פחות מידע מזה הקיים בידו כיום באשר לאישומים המיוחסים לו. בנוסף, עשויים להיווצר הבדלים שרירותיים בין העובדות שבחרה התביעה לכלול בכתב אישום אחד לאלו שבחרה לכלול במשנהו, חרף דמיון מסויים הקיים בין האישומים המיוחסים לנאשמים או בין נסיבות ביצוע העבירות, ולו כפועל יוצא מהעובדה כי כתבי אישום שונים נוסחו בידי תובעים שונים.

6. ליקויים טכניים או ניסוחיים
משכוונת המאשימה הינה ברורה וכשלנאשם היו ידועות הראיות נגדו, אין להיתפס ל"ליקויים ניסוחיים" או "טכניים" {רע"פ 5978/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006); ע"פ 7150/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008); ע"פ 170/07 ליאור מטיס נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.
ההליך הפלילי חותר חתירה מתמדת לאיזון בין הצורך להגן על זכויות הנאשם באמצעות הפרוצידורה הפלילית, לצורך להגן על הציבור מפני נזק ועיוות דין. איזון זה לא ימצא את מקומו אם יבחר בית-המשפט להתעלם מהאשמות שהיו ידועות לנאשם והוכחו כלפיו מעל לכל ספק סביר, רק בשל ליקוי טכני בכתב האישום {ע"פ 289/58 הרשקוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד יד(1), 627, 633-634 (1958)}.

פרוצידורה פלילית טובה צריכה בוודאי לתת לנאשם את מלוא ההגנה כדי למנוע עיוות דין, אך הדיון הפלילי אינו צריך לקבל צורת משחק אישקוקי שבו מהלך אחד בלתי-נכון קובע את גורל המשפט {ע"פ 1/48 סילווסטר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד א(1), 5 (1949)}.

הגשת כתב אישום וקביעת סעיפי האישום, מסורה לסמכותו הבלעדית של התובע המופקד על-כך. אין מקום שבית-משפט יתערב באופן ניסוח כתב האישום, או יורה לתובע להוסיף סעיפי אישום כאלה ואחרים {עת"מ (חי') 1825-11-11 מרושי ואח' נ' עואדיה ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (08.01.2012)}.

פרשת העובדות שבכתב האישום חייבת ליתן ביטוי ברור לכל אחד מרכיביה של העבירה המיוחסת לנאשם, הכוללים הן את יסודותיה העובדתיים של העבירה והן את יסודותיה הנפשיים. המאשימה מוגבלת להוכחת העובדות המפורטות בכתב האישום. לפיכך, אם נמצא שכתב האישום נוסח כך, שאם יודה הנאשם בכל העובדות המפורטות בו, לא ניתן יהיה להרשיעו בעבירה המיוחסת לו, כי אז אין עוד טעם בקיום דיון על-פי כתב האישום.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ניסוחו של כתב האישום (סעיף 85 לחוק)