botox
הספריה המשפטית
ניהול ההליך הפלילי - דין ומהות

הפרקים שבספר:

פטירה (סעיף 236 לחוק)

1. הדין
סעיף 236 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"236. מות הנאשם
נפטר אדם ייפסק כל הליך פלילי נגדו."

תקנה 36 לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974, קובעת כדלקמן:

"36. המשך ערעור בפטירת נאשם
היה ערעור מטעם הנאשם תלוי ועומד ונפטר הנאשם, רשאי בית-המשפט להרשות שהדיון ימשך ולקבוע כי בן משפחתו, יורשו, מבצע צוואתו או מנהל עזבונו ימשיך בערעור במקום הנאשם."

2. דינו של ערעור פלילי לאור פטירת הנאשם
בשלב ההליך הפלילי בערכאה דיונית קובע סעיף 236 לחוק סדר הדין הפלילי כי, בפטירתו של אדם ייפסק כל הליך פלילי נגדו.

לעומת-זאת בשלב ערעור, קובעת תקנה 36 לתקנות סדר הדין הפלילי כי ערעור מטעם נאשם תלוי ועומד, ונפטר הנאשם, רשאי בית-המשפט להרשות שהדיון יימשך, ולקבוע כי בן משפחתו, יורשו, מבצע צוואתו, או מנהל עזבונו ימשיך בערעור במקום הנאשם.

ההוראה בתקנה 36 לתקנות סדר הדין הפלילי נועדה בעיקרה לאפשר לבני משפחתו או לעזבונו של נאשם שנפטר להשיג השגותיהם בערכאת ערעור על הרשעתו של הנאשם, ולבקש לטהר אותו מכתם ההרשעה.

כן עשוי הערעור הנמשך ביוזמתם להקל על העונש שנגזר על מערער שנפטר ככל שהוא נוגע לעונשים כספיים כגון קנס וצווי חילוט, ההופכים עם הפטירה לחיובי העזבון {ע"פ 427/64 יאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד יט(3), 406 (1965); ע"פ 317/76 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1), 192 (1976); ע"פ 1619/00 אלרוזי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2000)}.

כך למשל ב- ע"פ 2333/07 {שלמה תענך נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}, הטיעונים בערעורים נשמעו בטרם פטירת המערער. יש להניח כי לבני משפחתו ולעזבונו יש עניין בבחינתן של טענות הנפטר בערעורו הן לעניין אחריותו הפלילית, ולא כל שכן בעניין העונשים הכספיים שנגזרו עליו, המחייבים כיום את העזבון, וכוללים קנסות כספיים וחילוט כספים.

בנסיבות העניין, בית-המשפט קבע כי אין למחוק את ערעורו של המנוח אלא למצות את הדיון בו הן בנושא אחריותו הפלילית והן בנושא העונשים שנגזרו עליו ככל שהם נוגעים לחומרת העונשים הכספיים (קנסות וחילוט); זאת, בשים-לב לכך שהערעור הוגש מטעמו של המנוח ולא הוגשה בקשה על-ידי בני משפחתו ועזבונו לבטל את הליך הערעור. לפיכך, בית-המשפט קבע לעניין זה כי למשפחה ולעזבון עניין בהכרעה בערעור {ע"פ 2624/03 עמרם נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005); י' קדמי על סדר הדין בפלילים, חלק 2(ב) (2009); ע"פ 389/91 מדינת ישראל נ' ויסמרק, פ"ד מט(5), 705 (1996); ע"פ 1301/06 עזבון אלזם ז"ל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

לעיתים עשויה להיות הצדקה לתת רשות להמשך הערעור, גם כשהערעור איננו מופנה נגד ההרשעה אלא נגד חומרת גזר הדין בלבד. כך הוא, למשל, מקום שהמערער משיג על חיובו בקנס או על צו חילוט, שעל-פי דין הופכים עם פטירתו לחיובים של עזבונו {ע"פ (ב"ש) 7441/05 עזבון המנוח דוד וקנין (דמרי) ז"ל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

כאמור, הכלל בפלילים הוא שאם נפטר אדם יפסק כל הליך פלילי נגדו {סעיף 236 לחוק סדר הדין הפלילי}.

ואולם, ישנם מקרים בהם נאשם הורשע בעבירה חמורה, הגיש ערעור ובעוד הערעור תלוי הוא נפטר.

כך, לאחר מותו, משפחתו מעוניינת להמשיך בהליכי הערעור בכדי להסיר את כתם ההרשעה מזכרו. במקרה כזה, הדין מאפשר לבית-משפט להורות על המשך שמיעת הערעור.

ב- בר"ע (ב"ש) 700/03 {אבנר - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)} בית-המשפט קבע כי העזבון אינו מודאג מעצם הרשעת המנוח שלא בנוכחותו, בגין עבירה של נהיגה ללא רישיון. כמו-כן המנוח לא הוכתם מכך שנידון לפסילה. התעניינות המשפחה בהליך הפלילי באה לעולם רק במסגרת סוגיית הפיצוי בהליך האזרחי.
האמור משליך לא רק על התאמת בית-המשפט המחוזי לדון בסוגיה, אלא גם על התאמתו של בית-משפט השלום לעשות זאת במסגרת ההליך האזרחי.

הסוגיה אם המנוח נפסל מלנהוג נבחנת מבעד לעדשת חוק הפלת"ד ומטרתו. הבחינה הנדרשת אינה בניתוח ממצאים אליהם הגיע בית-משפט לתעבורה לאחר שמיעת ראיות, אלא נסובה סביב שאלות של המצאה וידיעת תוצאות ההליך.

בית-משפט השלום בעניין זה לא מכריע בסוגיה בעלת מאפיין פלילי-ערעורי מובהק כגון מידת העונש הראויה. עליו להכריע בסוגיית הכיסוי הביטוחי במסגרת תביעה לפי חוק הפלת"ד שמצויה בסמכותו.

כידוע בית-משפט השלום מוסמך לדון אפילו בעניין שהינו בסמכותו הייחודית של בית-משפט אחר, או בית-דין אחר, וזאת כאשר התעוררה דרך אגב שאלה שההכרעה בה דרושה לבירור העניין המונח בפניו {ראה סעיף 76 לחוק בתי-משפט}.

למעשה בית-משפט השלום עוסק במלאכת בירור לא כדי להביא לביטול פסק-הדין של בית-משפט לתעבורה. הוא עוסק ביריבות בין צדדים בהליך אזרחי בתביעת פיצוי.

הדוקטורינה של הבטלות היחסית מאפשרת את התוצאה - אם כך יקבע בית-משפט השלום לאחר הבירור העובדתי - של השארת ההרשעה והעונש על כנם בהליך הפלילי מצד אחד, וקביעת ממצאים עובדתיים אחרים בהליך האזרחי מהצד השני.

יודגש כי אחידות ונוקשות בכללי הבטלות עשויים להוביל לתוצאות הפוגעות בעיקרי הצדק.

3. הוראת סעיף 236 לחוק, בדבר הפסקת הליכים מחמת פטירת נאשם, אינה אמורה להפקיע את תוקפו של צו הריסה שיפוטי שניתן בגדרו של גזר הדין

צו הריסה שניתן בגדרו של גזר דין אינו מהווה רכיב עונשי, ותכליתו הִנה תכנונית, קרי - התאמת הבניה לתכניות ולהיתרים כדין.

בהקשר זה יצויין כי צו הריסה שיפוטי "אינו בגדר עונש", וכי מטרתו הִנה הסרת מטרדים תכנוניים מרשות הרבים וביעור מטרד ודאי לא עונש הוא.

זאת ועוד, מטעם זה החנינה הכללית שניתנה בעקבות מלחמת השחרור, על-פי פקודת החנינה הכללית, תש"ט-1949, אינה חלה על צו הריסה {בג"צ 28/50 מינצר נ' הוועדה המקומית לבניין ולבניין ערים תל-אביב, פ"ד ד(1), 492 (1950)}.

בנוסף, צו הריסה שיפוטי נכלל בגדרם של "אמצעים לשמירת הביטחון, הבריאות והסדר הציבוריים שאינם בבחינת עונש", ועל-כן דיני ההתיישנות של העונשים אינם חלים עליו.



צו ההריסה שיפוטי אף אינו דומה לחיוב "אזרחי" הכלול בפסק-דין פלילי, כמו למשל חיוב בפיצוי המתלונן, שכן הוא נושא אופי מינהלי שבביצועו מעוניין הציבור {בג"צ 63/56 ודיע מרינה נ' הוועדה המקומית לבניין ולבניין ערים חיפה, פ"ד י' 1609 (1956)}.

בנוסף נפסק, בעניין חוק החנינה, תשכ"ז-1967, כי צו הריסה הוא "תוצאה" של עבירה במובן סעיף 7 לחוק החנינה, ולכן לא נפגע תוקפו על-ידי סעיף 5(א) לחוק {המ' 560/67 מתיתיהו זילברשלג נ' מדינת ישראל, פ"ד כא(2), 797 (1967)}.

כך לגבי חנינה, וכך לעניין פטירת נאשם. כאמור, סעיף 236 לחוק סדר הדין הפלילי מורה כי במידה ונפטר אדם ייפסק כל הליך פלילי נגדו.

הפסקת ההליך הפלילי, בדומה להפסקת הליכים מחמת חנינה, לא חלה על צו הריסה שיפוטי שניתן בגדרו של גזר הדין, שכן צו זה אינו נתפס כעונש, אלא כחיוב במישור התכנוני - להחזרת המצב לקדמותו או להתאמת הבניה לתכניות והיתרים תקפים.

מובן, כי עם פטירתו של נאשם, אין עוד משמעות לחיוב האישי שהושת עליו בגדרו של גזר דין, לבצע את הצו. ואולם, הואיל ואין מדובר ברכיב עונשי, לא חלה על הצו הוראת סעיף 236 לחוק סדר הדין הפלילי והוא נותר בתוקף.

לצו ההריסה תהא נפקות לאחר פטירת נאשם, במקרים שבהם הוסמך מוסד התכנון, בין הוועדה המקומית ובין הוועדה המחוזית, לבצע את הצו, ככל שזה לא יבוצע על-ידי הנאשם.

לצו שכאמור, שאינו פוקע מחמת פטירת הנאשם, יכולה להיות נפקות גם בשעה שמוסד תכנון נדרש לאישורה של תכנית, ומביא במניין שיקוליו את עובדת קיומו של צו הריסה למבנה שבעניינו מוגשת התכנית {ע"פ (יר') 14500-07-11 עבד עלי חסן עטייה נ' מדינת ישראל הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); רע"פ 3317/12 עבד עלי חסן עטייה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

4. האם כשם שאדם שנפטר לא יכול היה לשאת בעונש מאסר, כך לא ניתן למצות עימו דין על שלא שילם קנס?
סעיף 70 לחוק העונשין, מורה כי קנס שלא שולם במועדו, יחולו על גבייתו הוראות פקודת המיסים (גביה), כאילו היה מס כמשמעותו באותה פקודה.

ב- ע"פ (ת"א) 80034/08 {איריס קריינר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)} קבע בית-המשפט כי קנס הינו בבחינת "עונש" - "עונש" שהינו חלק בלתי-נפרד מההליך הפלילי.

פרשה זו עסקה בעניינו של מר קריינר ז"ל אשר בית-משפט השלום גזר עליו, בין השאר, קנס בסך חמש מאות וחמישים אלף ₪ או שנת מאסר תמורתו.

הקנס אמור היה להיות משולם על-ידי מרדכי קריינר ז"ל בחמישה תשלומים חודשיים שווים, ותשלום שלא שולם במועדו, יגרור הפעלת המאסר במקום הקנס ליתרת התקופה באופן יחסי לתשלום שבוצע, ויתרת הקנס תעמוד לתשלום מיידי.

מרדכי קריינר ז"ל שילם שלושה תשלומים ראשונים במועד, ונפטר טרם הגיע מועד התשלום הרביעי.

בנוסף, עמדה לו אפשרות בחירה לרצות עונש מאסר חלף הקנס הכספי. משנפטר, לא היתה לו עוד אפשרות לשלם הקנס, ובוודאי, לא לרצות עונש המאסר.

המשמעות המעשית לגבי קריינר היתה, שבזמן אמת, בכל פעם מחדש, עמדה לרשותו האופציה של בחירה במאסר במקום קנס. יורשיו או עזבונו אינם יכולים לממש אפשרות זו, שעל-כן, גם משום כך, אין לגביהם "זמן אמת" שבו התגבש החוב.

בית-המשפט בעניין זה קבע כי יורשיו, שלא היו אחראים למעשים בגינם הורשע ונדון, אינם באים בנעליו לצורך ביצוע עונשו. המה לא ישאו במאסר, ובדומה לא ידרשו לשלם עונש הקנס במקומו.

סעיף 236 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי, כאשר נפטר אדם ייפסק כל הליך פלילי נגדו.

לשון סעיף 236 הנ"ל מוחוורת בעליל. הליך משפטי כנגד אדם שהלך לבית עולמו משולל תכלית וטעם משפטי. כשם שאדם שנפטר לא יכול היה לשאת בעונש מאסר, כך לא ניתן למצות עימו דין על שלא שילם קנס.

סעיף 70 לחוק העונשין מורה דרך גביית קנס שלא שולם במועדו. זה ותו לא. סעיף 70 אינו משנה ממהות הקנס בהליך הפלילי. קנס הינו בבחינת "עונש" - "עונש" שהינו חלק בלתי-נפרד מההליך הפלילי.
מות העושה הוא סייג למימוש האחריות הפלילית שהיתה רובצת עליו, עקב התנהגותו העבריינית בשעת חייו. לכאורה נראה הדבר מובן מאליו, משום שבהיעלם העושה מן העולם החי, אין עוד מי, מבחינה פיזית, שישא את האחריות הפלילית להתנהגותו העבריינית.

אולם, לא תמיד זה המצב, בייחוד במקום בו המוות אירע לאחר הטלת האחריות הפלילית בפסק-דין חלוט.

העיקרון הבסיסי עליו מושתת הרעיון של אחריות פלילית הוא אופיה האישי-פרסונאלי של האחריות - "איש בשל עבירתו ייענש". כתוצאה מכך, העברת עונשו או יתרת עונשו, המוטל על אדם, בשל פטירתו, על אדם אחר, באה בסתירה מוחלטת עם עיקרון זה.

נניח שנגזר לאדם עונש קנס, והוא נפטר בטרם שילם את הקנס, כולו או מקצתו, והוא השאיר עזבון ממנו ניתן לגבות את הקנס {פרופ' פלר בספרו יסודות בדיני עונשין, כרך ב', 716 - 717}.

כל עונש, תהיה מהותו אשר תהיה, החל מעונש מיתה וכלה בכל עונש בעל ביטוי כספי או חפצי, הוא עונש פרסונאלי, שמטרתו הראשונית היא להשפיע על עושה העבירה, ודרכו בלבד גם על הסביבה.

לכן, אם נעלם מי שהיה עליו לרצות את העבירה, נחסמת כל פעולתו של העונש. אין להעביר את נשיאתו על אחר, ואף לא על עזבונו, שאף הוא כבר אינו קניינו של העושה.

על-פי סעיף 1 לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק המרכז לגביית קנסות"), "קנס" הינו בבחינת "חוב לצורך חוק זה".

כאמור, מדובר בחוק הנוגע לדרך גביית חוב. ולנוכח סעיף 70, אין חולק, שקנס שלא שולם במועדו, ניתן לגבותו על-פי חוק זה.

ועוד, חוק המרכז לגביית קנסות מורה על דרך גביית קנסות, אגרות והוצאות. חוק זה אינו מורה מה דין עונש של קנס שהוטל על אדם טרם הגיע מועד תשלום הקנס.

הגדרת "חייב" באותו סעיף, הוא "מי שבמועד שנקבע, על-פי דין או על-פי פסק-דין של בית-משפט, לא שילם חוב, כולו או מקצתו". כלומר, אדם שנפטר אינו בבחינת "חייב" על-פי חוק המרכז לגביית קנסות, שכן נפטר טרם המועד שנקבע.

האם ניתן לממש שטר שניתן על-ידי צד שלישי לצורך תשלום ברירת קנס של נאשם בעבירות תעבורה, לאחר שזה האחרון הלך עולמו, ובטרם הגיע מועד פרעונו?
השאלה הטעונה הכרעה היא האם עובדת פטירתו של הנאשם משליכה על השיקים שמשך הצד שלישי, ומפטירה אותו מחובת התשלום.

השאלה הראשונה שיש לברר היא האם המסגרת הנורמטיבית הנכונה לבחון את הסוגיה הינה דרך הדין האזרחי שכן התביעה הוגשה בהליך של בקשה לביצוע שטר בהוצאה לפועל על כל המשתמע מכך או שמא יש לבחון את הסוגיה באמצעות הדין הפלילי לאור מהותו הראשונית של החוב {בש"א (ת"א) 174714/08 עיריית תל אביב נ' מזרחי חיה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

עבירת חניה שמקורה בעבירת תעבורה, הינה עבירה מסוג ברירת משפט, בהתאם לאמור בסעיפים 230-228 לחוק סדר הדין הפלילי.

מקבל הודעת תשלום הקנס רשאי לשלם את הקנס, או להגיש בקשה לביטולו, או להגיש בקשה להישפט. קביעת עבירת קנס כעבירה של ברירת משפט, כולל בעבירת תעבורה, אין בה כדי לפגוע בסמכות תובע להגיש בשל אותה עבירה כתב אישום {סעיפים 228(ג)(ד) לחוק סדר הדין הפלילי}.

וכן, לא שילם אדם את הקנס ולא ביקש להישפט - תיווסף על הקנס תוספת פיגור בשיעור הקבוע בסעיף 67 לחוק העונשין ואף יראו אותו, בתום המועדים הקבועים כאילו הורשע בבית-המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת התשלום.

הנה-כי-כן, לעבירת ברירת המשפט אופי פלילי מובהק, שהרי ניתן להישפט בגינה, אף ניתן להיות מורשע בגינה, אם בתום בירור משפטי ואם בהינתן מחדל של אי-תשלום הקנס ואי-הגשת בקשת ביטול.

הוצאת שיק לצורך פרעון הקנס, אינה הופכת את העבירה, רק מסיבה זו, לעסקה שטרית.

משדו"ח בגין עבירת ברירת משפט נושא אופי פלילי, אין סיבה שלא להחיל לגביו את הכלל היסודי בדיני עונשין בדבר ענישה פרסונלית, לפיו עם פטירת האדם, נפסק כנגדו כל הליך פלילי, שהרי העונש, ובכללו הקנס, הינו חלק מהליך זה.

כאמור, איש בשל עבירתו ייענש. כתוצאה מכך, העברת עונשו או יתרת עונשו, המוטל על אדם, בשל פטירתו, על אדם אחר, באה בסתירה מוחלטת עם עיקרון זה.

אם נעלם מי שהיה עליו לרצות את העבירה, נחסמת כל פעולתו של העונש. אין להעביר את נשיאתו על אחר, ואף לא על עזבונו, שאף הוא כבר אינו קניינו של העושה.

מכל מקום, גזר הדין כאמור אינו עוד בר-הוצאה לפועל. כך גם אם נפטר העושה לאחר מתן גזר הדין שלא הוצא לפועל, במלואו או בחלקו, בטרם הפטירה {פרופ' פלר בספרו יסודות בדיני עונשין, כרך ב', 716, 717}.

ברוח זו אף פסקו שופטי הרוב ב- ע"פ (ת"א) 80034/08 {קריינר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)} שם נדון גורלה של יתרת קנס, שבית-משפט התיר לשלמו בתשלומים חודשיים, באשר לאותם תשלומים שטרם הגיע מועד פרעונם.

העזבון מופטר מתשלום הקנס, מחמת שני טעמים מרכזיים:

האחד, אי-התגבשות מועד הפרעון - משבית-המשפט גזר את הקנס לשיעורין, הרי החוב מתגבש כל פעם מחדש בהגיע מועד התשלום הבא, שהוא "זמן האמת" לתשלום. משלא התגבשו עדיין התשלומים האחרונים ביום פטירת המנוח - לא ניתן לדבר על חוב לאוצר המדינה כמשמעותו בחוק המרכז לגביית קנסות.

השני, עיקרון הרורסביליות, כלומר, היכולת להפוך ולשנות את המצב ממאסר - לתשלום קנס, ובכיוון ההפוך. ישלם החייב, אפילו מאוחר - ישוחרר ממאסר, או לחלופין, תקוצר התקופה לפי היחס שבין הסכום ששולם, לקנס כולו.

ב- ע"א (ת"א) 1330-09 {עיריית תל אביב נ' חיה מזרחי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}, עיקרון הרורסביליות איננו רלבנטי, שכן אין עסקינן בקנס שהושת על-ידי בית-המשפט, כי אם בברירת משפט שלא הגיעה כלל לשערי בית-המשפט, ואשר הסתכמה בקנס בלבד ללא חלף מאסר.

בית-המשפט קבע בפרשה זו כי מאסר חלף קנס הינו עונש שרק בית-המשפט מוסמך להשיתו, כעולה מסעיף 71 לחוק העונשין הקובע כי בית-המשפט הדן אדם לקנס, רשאי להטיל עליו מאסר עד שלוש שנים.

עוד קובע סעיף זה כי אם נקבע לעבירה עונש קנס בלבד, או היתה העבירה עבירה של אחריות קפידה לא תעלה תקופת המאסר במקום הקנס על שנה.

בנוסף, כעולה מסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי, ניתן להשית מאסר במקום קנס, בהעדרו של הנאשם בהינתן הנסיבות המפורטות בסעיף.

יחד-עם-זאת, מדובר בפרשה זו בתשלומים שטרם הגיע מועד פרעונם, ולפיכך, טרם הפכו ל"קנס שלא שולם במועדו", אף לא ל"חוב" בעל אופי אזרחי.

מכאן, שלהבדיל מקנס שהוטל במסגרת ברירת משפט מחוץ לכתלי בית-המשפט ללא חלף מאסר, שחלף מועד תשלומו ושלא שולם - ואשר ייחשב לחוב בר-גביה באמצעות מרכז הקנסות, גם לאחר פטירה, הרי בפרשה זו טרם הגיע מועד הפרעון של אותם שיקים שזמני הפירעון שלהם חלים לאחר פטירת המנוחה - ולפיכך אין לדבר על "חוב שלא שולם במועדו".

5. מה דינן של ערבויות ערבים להבטחת התחייבויות אדם שנפטר?
מותו של אדם מפסיק כל הליך פלילי נגדו, כאמור בסעיף 236 לחוק סדר הדין הפלילי.

הכלל משקף אינטרס ציבורי חשוב שלא ליישם את המשפט הפלילי נגד אדם שנפטר בין מחמת שאינו מסוגל עוד לעמוד בדין ובין מחמת העדר תוחלת חינוכית הרתעתית כלפי אותו אדם.

לאור זאת, ניתן וצריך לכלול בתיבה "כל הליך פלילי נגדו" בסעיף 236 הנ"ל אף הליך לחילוט ערבות עצמית.

הבעיתיות מתעוררת לגבי ערבויות ערבים להבטחת התחייבויות אדם שנפטר שכן, על-פי נוסח הסעיף יופסק כל הליך פלילי נגדו.

לכן, נשאלת השאלה האם ניתן וצריך לפרש "נגדו" לרבות נגד ערביו? בעיה זו אינה פשוטה ויש פנים לכאן או לכאן.

תכלית הערבויות במשפט הפלילי הינה להבטיח התייצבות הנאשם להליכים בעניינו ולהטיל עליו מורא כי במידה ויפר את תנאי השחרור יבואו הרשויות חשבון עם ערבים {בש"פ 4348/99 צבי ארוך נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1999); בש"פ 2708/95 מ' שפיגל ואח' נ' מדינת ישראל, פ''ד מט(3), 221, (1995)}.

זאת ועוד, אי-חילוט ערבויות במצב כזה משדר מסר סלחני ולא ראוי לאדם טרם פטירתו ולערביו, וודאי ברגע ההפרה.

מאידך, עוקצה של תכלית הרתעתית זו מוקהה כאשר נפטר נאשם וממילא לא ניתן לאכוף עליו התייצבות להליכים בעניינו או להרתיעו מהמשך ההפרה.

מערכת שונה של שיקולים הינה שיקולי שיוויון ועיקרון הטפלות בדין הערבות. הפסקת הליך החילוט נגד הנאשם בלבד והמשכתו נגד הערבים להתחייבויותיו יוצר הבחנה שצידקתה בספק, בתוצאה הסופית בין הנאשם לערבים.

הנאשם לא רק שהפר את התחייבויותיו והוא הנושא המרכזי במשפט הפלילי, "יוצא" פטור בלא כלום, לרבות עזבונו ואילו הערבים משלמים.

תוצאה זו אף אינה מתיישבת עם העיקרון הגדול בדין הערבות - חיוב הערב טפל ומשני לחיוב נערב {בש"פ 2708/95 מ' שפיגל ואח' נ' מדינת ישראל, פ''ד מט(3), 221, (1995)}.

כנגד עומדת התפיסה לפיה ערבויות על-פי חוק סדר הדין הפלילי, דינן כדין התחייבויות לשיפוי, הסוטות מעצם טבען מדין הטפלות ויוצרות עילה עצמאית לחיוב {השוו: בש"פ 2708/95 מ' שפיגל ואח' נ' מדינת ישראל, פ''ד מט(3), 221 (1995); ע"א 8034/95 מאור - חברה לדלק נ' לאה ג'ון בע"מ, פ"ד נב(4), 97 (1998) דעת הרוב}.

ב- ב"ש (ת"א) 2382/04 {מדינת ישראל נ' מיכאל קוזאקו, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004), בית-המשפט סבר כי במקרה של מות נאשם והפסקת ההליכים כנגדו על-פי דין {להבדיל מחוסר יכולת לממש ערבות עצמית שלו} נכון הוא להפסיק את ההליכים כנגד הערבים שכן הן על-פי עקרון הטפלות והן על-פי האינטרס הציבורי המחייב מתן ערבויות בדין הפלילי, פקע החיוב העיקרי של הנאשם ואין עוד דרך ואינטרס של ממש לאכפו, ממילא אכיפת החיוב על הערבים בלבד תהווה סנקציה כלכלית טהורה, חסרת משמעות ממשית מבחינת הדין הפלילי בנקודת הזמן לאחר פטירת הנאשם.

מכאן כי יש לפרש את סעיף 236 לחוק סדר הדין הפלילי באופן שהפסקת כל הליך פלילי כנגד אדם שנפטר - משמע מתוכו או על דרך ההיקש, הפסקתו גם נגד ערביו.

ואולם, ב- ב"ש (ת"א) 2382/04 {מדינת ישראל נ' מיכאל קוזאקו, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004), בית-המשפט לא שוכנע שהחייב אכן נפטר. לא התקיימו במסמכים שהוצגו להוכחת מותו התנאים הדרושים לפי סעיפים 29 ו- 32 לפקודת הראיות.