העמדה לדין וסגירת תיק (סעיף 62 לחוק)

1. כללי
סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"62. העמדה לדין וסגירת תיק (תיקונים: התשס"א (מס' 5א), התשס"ד (מס' 2), (מס' 3), התשס"א (מס' 3), התשע"א)
(א) ראה תובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שאין במשפט עניין לציבור; ואולם החלטה שלא להעמיד לדין, בשל העדר עניין לציבור תהיה באישור בעל תפקיד כלהלן:
(1) פרקליט מחוז או פרקליט בכיר שהוא הסמיכו לכך - בעבירות פשע או עוון, שחומר החקירה בהן הועבר לטיפולו של פרקליט לפי סעיף 60;
(2) קצין משטרה המכהן כראש יחידת תביעות או תובע משטרתי בכיר שהוא הסמיך לכך - בעבירות פשע שחומר החקירה בהן הועבר לטיפולו של תובע משטרתי לפי סעיף 60, וכן בעבירות עוון שחומר החקירה בהן הועבר לטיפולו של תובע משטרתי על-ידי פרקליט מחוז לפי סעיף 60;
(3) קצין משטרה המשמש כתובע, שהמפקח הכללי של המשטרה הסמיכו לכך בעבירות שאינן פשע, למעט עבירות עוון שההחלטה בעניינן מתקבלת בידי בעל תפקיד כאמור בפסקאות (1) או (2);
(4) קצין משטרה המכהן כראש יחידת תביעות - בעבירות לפי סעיף 19מח לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998, או פרק ה'1א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
(ב) על החלטה שלא להעמיד לדין תימסר לחשוד הודעה בכתב שבה תצויין עילת סגירת התיק והחשוד יהיה רשאי לפנות לתובע שסגר את התיק בבקשה מנומקת לשנות את עילת הסגירה; תיק שנסגר בשל חוסר אשמה, יימחק רישומו מרישומי המשטרה."

הכלל העולה מסעיף 62 הוא שאם "הראיות מספיקות לאישום" יוגש כתב אישום. הסעיף קובע גם חריג לכלל זה, אשר יחול רק אם "אין במשפט עניין לציבור".

סמכותו של מי שמטפל בחומר החקירה היא פועל יוצא ממעמדו כתובע, המחוקק קבע אימתי התובע רשאי להחליט על סגירת תיק, והחלטה זו - משמע השלילה של ההליכים - פותחת בפני המתלונן את הדרך להשיג על ההחלטה ולהביאה לדיון חוזר.

הטיפול והדיון של התובע בתיק חקירה שנסגר בעבר אינם מותנים, על-פי הוראותיו של החוק, בכך שהוגש ערר, וגם אם לא הוגש ערר וגם אם לא ניתן להגיש ערר, מסורות בידי התובע כל הסמכויות שהוקנו לו בחוק לגבי הגשת אישומים.

סמכותו של התובע לגבי חומר החקירה, כסמכותה של כל רשות ציבורית בעלת סמכויות משפטיות, היא הסמכות להתייחס לחומר שלפניו באופן ענייני ולדון בו ולטפל בו על-פי חובתו המשפטית והציבורית, כפי שמתחייב ממהותו של החומר.

אם התנהלה חקירה ולא נתגלו ראיות מספיקות והתיק נסגר, אין פירושו של דבר, שאין לפתוח בחקירה מחדש או להגיש כתב אישום, אם, למשל, מתגלות ראיות חדשות.

יש להדגיש כי לשם כך אינו דרוש ערר. כפועל יוצא, העיון והדיון מחדש בתיק יכולים להיעשות גם אחרי שחלפה התקופה אשר בתוכה ניתן היה להגיש ערר.

מאחר שאין זיקה בין הערר לבין סמכותו של תובע לבדוק מחדש תיק חקירה, גם אין בכך כדי לגרוע מן הסמכות של התובע, כשהמדובר הוא בעבירה מן המנויות בתוספת השניה.

זכות הערר נוצרה כדי לתת למתלונן אפשרות להעלות טענות נגד סגירת ההליכים, אשר בהם היה הוא הגורם הפותח.

אין לה זיקה לזכותו ולסמכותו של התובע לעיין מחדש בהחלטה שלו או של תובע הכפוף לו ולהורות, בניגוד להחלטה קודמת בדבר סגירה, על הגשת כתב אישום.

זוהי סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה לגבי תיק שנסגר על-ידי תובע אחר, זוהי גם סמכותו של דרג תביעתי ממונה אחר לגבי החלטת דרג תביעתי הכפוף לו, וזוהי גם סמכותו של מי שהחליט בעניין מעיקרו. החלטות סותרות נמנעות על-ידי פעולה במסגרת ההירארכיה התביעתית.

אדם הרוצה לבקש כי ההליך המשפטי לא יקויים רשאי לפנות ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לעיכוב הליכים.

יודגש כי עובר לפתיחת ההליכים, אין למבקש מעמד, יהיה זה מעיקרה או בשלב מאוחר יותר לפני הגשת כתב האישום, עת נדונה השאלה אם יש לציבור עניין בקיום ההליכים.

המחוקק אינו קובע חובה להודיע לחשוד על פתיחת החקירה נגדו, אך ניהול החקירה, כשלעצמו, מביא את העניין לידיעת הנוגע בדבר. עם סיום החקירה קובע החוק חובה להודיע על סגירה למתלונן;

מן הצד השני, לגבי האדם שהתלונן נגדו, אין חובה להודיעו על סגירת החקירה נגדו.

נשאלת השאלה האם אדם שלגביו התנהלה חקירה לא יידע לעולם אם התיק סגור או לאו, וכי אף אם יקבל הודעה בדבר סגירת התיק (בלי שקיימת בחוק החרות, כאמור לעיל, חובה לשלוח לו הודעה על הסגירה), לא יהיה לעולם בטוח, כי בכך נסתיים העניין.

המענה לשאלה זו נשלט על-ידי העיקרון, אשר לפיו רשות מינהלית רשאית לשוב ולשקול החלטותיה ולשנותן, הכול ברוח האמור בסעיף 15 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981, ובלבד שהדבר מבוסס על שיקולים לגופו של העניין.

חייבים אלה אמנם להיות מקרים חריגים ביותר, שכן, כרגיל, זכותו של האזרח לדעת, אם בידיו החלטה סופית ומחייבת, ואין להטרידו שוב ושוב באותו נושא.

אולם, קיימת הלכה פסוקה מושרשת, שדנה בחריגים לא מעטים, אשר, אם נתקיימו, אין לדקדק עם הרשות המינהלית, ויש לאפשר לה לחזור ולעיין בהחלטה קודמת.

בהתאם לגישה זו, נאמר ב- בג"צ 189/78 {מוסטפה עבדל פתאח אסדי נ' ועדת העררים לענייני מוניות, פ"ד לב(3), 645 (1978)}, מפי כב' השופט ויתקון, כי לוועדה היתה הסמכות לעיין מחדש בהחלטתה הקודמת, כשהיא נמצאה בלתי-נכונה, אפילו נתקבלה באשמת המשיבים.

הודגש כבר, כי גם בעניינים מינהליים אין זה רצוי, שהאזרח יהיה צפוי על לא עוול בכפו לשינוי החלטה קודמת, ואין להשתמש בסמכות זו אלא במקרים מיוחדים יוצאי דופן.

ראוי גם להזכיר את בג"צ 555/77 {לוציאן אריה בבצ'וק נ' הבורסה לניירות ערך בע"מ, פ"ד לב(2), 377 (1978) (להלן: "בג"צ לוציאן")}, אם כי לגבי התוצאה במקרה המסויים היתה זו דעת מיעוט.

ב- בג"צ לוציאן נקבע כי כלל הוא שרשות ציבורית רשאית לשנות את דעתה מחדש אם הנסיבות החדשות. מקובלת על בית-המשפט הדעה, שהובעה, שם, שגם טעות משפטית במשמע, אם כי ייתכן, שבמקרה כזה יש להקפיד עוד יותר, כאשר שוקלים פתיחת דיון מחדש.

כאשר המדובר באזרח שלא דבק עוול בכפו, אין בדרך-כלל ליישם את הסמכות לשינוי ההחלטה אלא בנסיבות מיוחדות כאמור.

אולם, סייג כאמור בדבר קיומן של נסיבות מיוחדות אינו סביר, מקום בו מדובר בביצועה של עבירה ובפתיחת הליכים בקשר אליה.

ב- בג"צ 159/84 {עבד אל עזיז עלי שאהין נ' מפקד כוחות צה"ל באזור רצועת עזה, פ"ד לט(1), 309 (1985) (להלן: "בג"צ עבד אל עזיז")} הוסבר בהקשר דומה שהיציבות, הנדרשת מן ההחלטה המינהלית, איננה באה לשרת את פעולתו התקינה של המינהל דווקא, אלא רוצה היא להגן על זכויות שהוקנו לפרט.

עוד נאמר ב- בג"צ עבד אל עזיז כי אף אם לא הוקנו זכויות, חיוני להגן על הפרט מפני שינויים שרירותיים של הגישה, הנעה ונדה ללא סיבה סבירה.

אולם האינטרס הציבורי אינו יכול לצאת מקופח, כי הוא אינו רק אינטרס של הכלל כמסגרת מאורגנת שלמה ורבת כוח אלא גם מייצג את מכלול האינטרסים של פרטים רבים, שהם הציבור על כל מרכיביו.

בדרך-כלל לא תינתן גושפנקא לשינוי בגדר שיקול מחדש גרידא של אותם נתונים ממש, אולם יכולים להיות חריגים, הנובעים מהתגברותו של האינטרס הציבורי על אינטרס צר יותר, על אחת כמה וכמה אפשרי הדבר, אם נשתנו הנסיבות מאז קבלת ההחלטה הראשונה.

הווה אומר, אם מתחייבת הערכה מחדש של העובדות, או אם נתגלו נתונים חדשים לרבות לקחים חדשים המצדיקים עיון מחדש כאמור, או אפילו אם התוצאות של ההחלטה הקודמת מחייבות בדיקה חוזרת, עלולות להיווצר נסיבות, בהן תהיה זו פגיעה בציבור בכללותו ולעיתים אף בביטחונו, אם יראו את ההחלטה הקודמת בהכרעה, המקפיאה את כוח ההחלטה של הרשות.

יודגש כי כל האמור נכון לגבי רשות, אך כמובן שגם כאשר מדובר במסגרת ההירארכית של התביעה הכללית, אשר בראשה עומד היועץ המשפטי לממשלה ואשר בה רשאי דרג ממונה להעביר תחת שבט הביקורת את החלטתו של דרג נמוך יותר, כחלק מחובתו המשפטית ובמסגרת ייעודיה ותפקידיה הטבועים של התביעה הכללית.

המסקנה, כאילו מנוע גורם תביעתי מהסקת המסקנות המשפטיות הענייניות בדבר הגשת כתב אישום או בדבר ביטולו, וזאת משום שגורם אחר, הכפוף לו, החליט כבר אחרת, נוגדת את האינטרס הציבורי של אכיפת החוק והשלטתו.

כפי שאין למי שחשוד בביצוע עבירה זכות מוקנית לכך שהתיק לא ייפתח מחדש, אם יתגלו עובדות חדשות (בכפיפות למה שנאמר, למשל, בסעיף 232 לחוק סדר הדין), כך גם אין לו זכות מוקנית לכך שתיקו לא ייבדק מחדש מבחינת האינטרס הציבורי, ובלבד שהדבר ייעשה על-ידי הגורם המוסמך לכך, בין זה שעשה כן מעיקרו ובין דרג ממונה, תוך בדיקה הוגנת ועניינית. {דברי בית-המשפט ב- בג"צ 844/86 איתי דותן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מא(3), 219 (1987)}.

2. שיקולי התביעה
התנאים להעמדה לדין מצויים בסעיף 62(א) לחוק סדר הדין הפלילי כדלקמן:

"...ראה תובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שאין במשפט עניין לציבור..."

כלומר, התנאים שצריכים להתקיים הם דיות הראיות ועניין לציבור.

2.1 דיות הראיות
ראיות מספיקות לאישום הן אלו המקימות סיכוי להרשעה, שאינו נופל מן הסיכוי לזיכוי.

אם על-פי החומר ברור לתובע שהנאשם יזוכה, ואף לו סבור הוא כי רוב הסיכויים שהנאשם יזוכה, אל לו להעמיד לדין על יסוד הראיות שבידיו{בג"צ 650/82 ידידיה בארי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לז(4), 216 (1983)}.

כלומר, על המבקש לבחון את מאזן ההסתברויות ולהעריך לאן נוטה הכף, אם להרשעה או לזיכוי {בג"צ 2534/97 ח"כ יונה יהב נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נא(3), 39 (1997)}.

על-פי-רוב ייטה בית-המשפט בהידרשו להחלטה שקיבל תובע על-פי סעיף 62(א) הנ"ל שלא להתערב בשיקול-דעתו, במיוחד בשאלה של דיות הראיות.

זאת, כדי שלא יהפוך עצמו ל"תובע על", ומתוך הכרה במומחיותו המיוחדת של איש המקצוע הנוגע בדבר.

סיבה נוספת לכך שבית-המשפט הגבוה לצדק, ככלל לא יעסוק בבחינתן של ראיות לגופן מסיבה נוספת, היא הסכנה של השפעה על הליך, העשוי להתקיים בערכאה דיונית בהקשר לאותן ראיות {דברי בית-המשפט ב- בג"צ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, פ"ד נט(1), 199 (2004)}.

2.2 עניין לציבור
הכוונה בעניין לציבור היא לא העניין שמעורר התיק, אלא הכרעה ערכית באשר לתועלת שתצמח לקיום המסגרת החברתית על-ידי העמדה לדין לעומת הנזק שיגרם למסגרת זו על-ידי העמדה לדין {בג"צ 935/89 אורי גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2), 485 (1990); בג"צ 1398/04 איתי בן חורין נ' רשמת העמותות גב' רות שלגי, עו"ד, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006); בג"צ 588/94 אהרון שלנגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(3), 40 (1994)}.

נקודת המוצא הינה כללי המשפט הפלילי המהותי. כללים אלה "משקפים את צרכי החברה המאורגנת להגן על הערכים החיוניים לתיפקודה התקין ולהתפתחותה הרצויה, בהתאם לתפיסות החיים על-פיהן היא מונהגת בתקופה נתונה" (ש"ז פלר, בספרו, שם, 1).

החברה המאורגנת מצאה לנכון לקבוע מערכת של איסורים, אשר העובר עליהם צפוי לסנקציה של החברה. איסורים אלה נועדו לכוון את הפרט בהתנהגותו היומיומית.

כלומר, כאשר הפרט מפר את הוראות החברה, מעשיו עלולים לגרור את הפעלת הסנקציה הניצבת מאחוריהם.

הפעלתה של סנקציה זו נעשית באמצעות כללים בדבר סדר הדין הפלילי, שנועדו להגשים את ההוראות המהותיות של המשפט הפלילי.

ההליך הפלילי מהווה מערכת מתואמת ומאוזנת של נורמות הבאה להגשים את המשפט הפלילי הסובסטנטיבי {דברי כב' השופט (כתוארו דאז) אהרון ברק ב- ע"פ 639/79 אפללו נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3), 561, 575 (1980)}.

המחוקק מכיר בכך, כי לא כל ההוראות הפליליות הן בעלות רמת חשיבות זהה, ולא כל העבירות מתבצעות לכאורה בנתונים זהים.

כמו-כן, המחוקק מודע לכך, כי בהעמדה לדין בשל פגיעה באינטרסים מסויימים כרוכה לעיתים פגיעה באינטרסים אחרים. המחוקק ער לכך, כי חקירה ותביעה הן בעלות השלכות מרחיקות לכת על חייו של החשוד והמתלונן. המחוקק יודע, כי המנגנונים לאכיפת החוק פועלים במסגרת אילוצים, ומסגרת זו מקשה על מיצוי עד תום של המשפט הפלילי המהותי. בשל מערכת מסועפת זו של שיקולים הסמיך המחוקק את התובע שלא להעמיד לדין חשוד, חרף קיומן של ראיות לכאורה לכך שהוא הפר את הוראות החוק הפלילי, וזאת אם התובע סבור שאין בהעמדה לדין "עניין לציבור".

בכך הוכנס גורם גמיש למערכת ההעמדה לדין אשר מאפשר לתובע להתחשב בכל הנסיבות, ולהעריך, אם בהגשת אישום פלילי הוא משרת את האינטרסים שהמשפט הפלילי נועד להגשימם.
המבחן לבדיקת עניין ציבורי בודק האם לדעת תובע, התועלת שתצמח לערכים ולעקרונות שהמשפט הפלילי מגן עליהם, אם החשוד יועמד לדין שקולה כנגד הנזק שייגרם לערכים ולעקרונות אלה, אם החשוד יועמד לדין.

מנקודת מבטו של החשוד, ניתן לומר, כי אין "עניין לציבור" בהעמדתו לדין, אם הנזק שייגרם לאינטרס הציבורי (הכולל בחובו את האינטרס של כלל הציבור והאינטרס של החשוד עצמו), אם החשוד יועמד לדין, עולה על התועלת שתצמח לאינטרס הציבורי (הכולל בחובו גם את האינטרס של החשוד עצמו) אם החשוד יועמד לדין.

אכן, נקודת המוצא העקרונית הינה, כי משקבע המחוקק כי התנהגות פלונית פלילית היא, הרי שיש אינטרס ציבורי כי החשוד בעבירה יועמד לדין, וזאת כדי להגן על הערכים והעקרונות שהמדינה רוצה בהגנתם ושהחשוד פגע בהם, וכן למנוע פגיעה בהם בעתיד.

עם-זאת, עשויות להיות נסיבות, שיש בהן כדי להצביע על הנזק שייגרם לאינטרסים ולצרכים אחרים, שגם בהם המשפט מעוניין, אם החשוד יועמד לדין.

המסקנה היא כי רק כאשר העניין הציבורי באי-העמדה לדין עולה על זה שבהעמדה לדין, רשאי תובע להגיע למסקנה, כי קיים עניין לציבור באי-העמדה לדין.

הנה-כי-כן, משמעותו של "עניין לציבור" היא הכרעה ערכית באשר לתועלת שתצמח לקיום המסגרת החברתית על-ידי העמדה לדין לעומת הנזק שייגרם למסגרת זו על-ידי העמדה לדין ולתועלת שתצמח לה באי-העמדה לדין.

קיים עניין לציבור שלא להעמיד חשוד לדין, רק אם תובע שוכנע, כי העמדה לדין גוררת אחריה פגיעה כה קשה באינטרסים ובערכים שהחברה מבקשת להגן עליהם, עד כי פגיעה זו אינה שקולה כנגד היתרון שיצמח לאינטרסים ולערכים שהמשפט הפלילי בא להגשימם על-ידי העמדה לדין.

"אינטרס הציבור", בהקשר זה, פירושו כי התובע מצווה לשוות לנגד עיניו, בטרם יחליט בדבר העמדתו של אדם פלוני לדין (או הפסקת המשפט הפלילי), את המגמות הבאות:

(א) טובת הכלל - כל העובר על החוק הפלילי יבוא על ענשו, אם מפני הנזק שגרם לציבור ואם מחמת השיקול, כי "עבירה גוררת עבירה".

(ב) המגמה הציבורית - מזדהה עם האינטרס של הפרט שלא יטפלו על זה האשמת שווא או האשמה מקנטרת.

(ג) שורת הצדק - תובעת לפעמים גם בעת שאיננה עולה בקנה אחד עם שורת הדין - שלא להביא לידי ענישתו של האדם שהפר את החוק, וזאת בגלל הנסיבות המיוחדות של המקרה.

(ד) בתנאים מסויימים, עשוי עניין שיש לו ערך בטחוני, מדיני או ציבורי לחייב שלא להגיש את ההאשמה הפלילית {דו"ח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות של היועץ המשפטי לממשלה (1926) ("ועדת אגרנט"), 7}.
כלומר, על התובע לערוך חשבון רווח והפסד ובו לעמת, מערכות של שיקולם המצביעים על עניינו של הציבור בהעמדה לדין לעומת מערכות של שיקולים המצביעים על עניינו של הציבור בהימנעות מהעמדה לדין.

רק מקום שיד השיקולים השוללים העמדה לדין על העליונה, ניתן לומר, כי קיים "עניין לציבור" שלא להעמיד חשוד לדין.

בעימות זה נקודת המוצא הינה, כי משנקבע מעשה אסור כעבירה פלילית, הרי עניין הציבור הוא בהגשת אישום כנגד החשוד בעבירה על החוק. עם-זאת, שיקולים שונים עשויים להכריע אף הכף לטובת המסקנה, כי בנסיבותיו של מקרה נתון, עניין הציבור הוא שלא יוגש אישום פלילי.

במסגרת זו יש להתחשב, בין השאר, בשיקולים הבאים: חומרת המעשה, נסיבותיהם האישיות של החשוד ושל קורבן העבירה, וכן שיקולים מוסדיים של התביעה ובית-המשפט. נעמוד בקצרה על אלה.

באשר לחומרת המעשה, ניתן לומר כי ככל שמעשה העבירה המיוחסת לחשוד חמור יותר, כך רב יותר העניין לציבור שבהעמדתו לדין. ככל שמעשה העבירה המיוחס לחשוד קל יותר, כך קטן העניין לציבור בהעמדתו לדין.

חומרתו של מעשה העבירה נמדדת על-פי מספר נתונים. כך, למשל, חומרת העבירה עצמה, כפי שניתן ללמוד עליה מהעונש הקבוע לה בחוק, מלמדת על חומרתו של המעשה בתפיסת המחוקק.

נתון אחר שיש בו כדי להשפיע על חומרתו של המעשה הינו הנסיבות הסובבות את ביצוע העבירה. כן יש להתחשב בהיקף הנזק שמעשה העבירה גרם לציבור הרחב או לחלקים ממנו ובשכיחותה של ההתנהגות העבריינית.

השפעתו ההרסנית של המעשה על מירקם חיי החברה ועל סדרי שלטון תקינים מצביע אף הוא על חומרתו של המעשה. בהקשר זה יש להתחשב, מחד גיסא, במשך הזמן שבו נמשכה הפעילות העבריינית, ומאידך גיסא, במשך הזמן שעבר מאז בוצע המעשה.

כך, ככל שהמעשה העברייני נמשך תקופה ארוכה יותר, כן גדל משקלו בהעמדה לדין. לעומת-זאת, אפילו היה מעשה העבירה חמור בשעת ביצועו, ייתכן שעם עבור הזמן חומרה זו מוקהה.

שיקול נוסף שיש לקחתו בחשבון, הוא נסיבותיו האישיות של החשוד.

בהקשר זה יש להתחשב בגילו ובמצב בריאותו; בעברו הפלילי ובניסיונות לשיקומו; באשר עבר עליו עד לביצוע מעשה העבירה המיוחס לו ולאחר מכן; במידת שיתוף הפעולה שלו עם הרשויות החוקרות; בהליכים מינהליים ואחרים שכבר התנהלו נגדו ובסנקציות שהוטלו עליו.

כפועל יוצא, כאשר השפעה זו היא שלילית והרסנית, יש בכך כדי ליצור עניין לציבור שלא להעמידו לדין.

מערכת נוספת של שיקולים קשורה בקורבן העבירה - ככל שהפגיעה בו קשה יותר, והנזק שנגרם לו אינו ניתן לתיקון או לא תוקן, כן כבד יותר משקלו של העניין לציבור בהעמדת החשוד לדין.
לעומת-זאת, נזק קל לקורבן או עמדה סלחנית של הקורבן או הסדר מניח את הדעת בין החשוד לקורבן עשויים להגביר את משקלו של השיקול, כי אין עניין לציבור בהעמדת החשוד לדין.

סוג אחר של שיקולים קשור באינטרסים חיוניים אחרים של המדינה- בתנאים מסויימים, עשוי עניין שיש לו ערך בטחוני, מדיני או ציבורי לחייב שלא להגיש את ההאשמה הפלילית {ראה דו"ח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, שם}.

בדומה, לעיתים הגשת אישום פלילי - הבאה להגן על ערכים ואינטרסים שהמשפט הפלילי מבקש להגן עליהם (כגון טוהר השיפוט או אמון בשפיטה) עשוי לפגוע בערכים ובאינטרסים אחרים שלחברה יש בהם עניין (כגון, חופש הביטוי).

בנסיבות אלה, עשוי האינטרס החברתי הכללי להפחית ממשקלו של העניין הציבורי שבהעמדה לדין.

לבסוף, יש להתחשב בשיקולים מוסדיים של התביעה ושל בתי-המשפט - העניין הציבורי בהרשעתו של פלוני עשוי לגבש עניין ציבורי באי-העמדתו לדין של אלמוני או בהעמדתו לדין על עבירה (פלילית או משמעתית) חמורה פחות מזו שביצע לכאורה.

מכאן העניין לציבור שבקיומן של עסקאות טיעון ובמעמדם של עדי מדינה.

שיקול מוסדי אחר קשור הן לפרקליטות והן למערכת בתי-המשפט - כוח האדם העומד לרשות הפרקליטות הוא מוגבל, יש לעשות בו שימוש ראוי, בהתחשב בתופעה העבריינית בכללותה. אם-כן, יש לקבוע סדר עדיפויות.

בדומה, הזמן השיפוטי הוא מוגבל, כלומר, קיים מחסור בזמן השיפוטי הדרוש לשמיעת המשפט. יש לקבוע סדרי עדיפויות באשר לשימוש בו. משקלם של שיקולים אלה מותנה במשקלם היחסי של השיקולים האחרים.

כך, למשל, כאשר מעשה העבירה הוא חמור, הפגיעה בקורבן קשה, והנסיבות האישיות אינן יוצאות דופן, מחייב העניין הציבורי העמדת החשוד לדין, תוך שכוח האדם בפרקליטות והזמן השיפוטי המתאים צריכים להימצא לכך.

לעיתים קרובות השיקולים השונים מובילים לכיוונים מנוגדים. כך, למשל, חומרת המעשה עשויה להוביל לכיוון של קיום עניין לציבור בהעמדה לדין. לעומת-זאת, נסיבותיו האישיות של החשוד עשויות להוביל לכיוון ההפוך. במצב דברים זה עומד התובע בפני הצורך להכריע בין השיקולים הנוגדים. הכרעה זו צריכה להתקבל על-פי הכללים הרגילים של תורת שיקול-הדעת המינהלי. על-כן חייב התובע לקבל את החלטתו מתוך שקילת הגורמים הרלוואנטיים בלבד כשהוא פועל בתום-לב, ללא שרירות, ללא הפליה, בהגינות ובסבירות.

מבין כללים אלה של המשפט המינהלי, נתעכב על שלושה, שטיעונים בעניינם הועלו לפני בית-המשפט: שיקולים זרים, חוסר הפליה וסבירות {בג"צ 935/89 אורי גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2), 485 (1990)}.

כלומר, שיקול-הדעת המעין שיפוטי של היועץ בהחלטה אם לפתוח בהליך של חקירה מורכב משני חלקים:

האחד, בחינת הצורך בבירור עובדתי פרטני של הנטען בתלונה.

השני, הכרעה ערכית מורכבת המבוססת על שיקולי תועלת ונזק לאינטרס הציבורי, הכרוכים בביצוע חקירה או העמדה לדין {בג"צ 1689/02 נמרודי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(6), 49, 56 (2003)}.

במילים אחרות, כאשר מעמידים אדם לדין, יהיה עניין לציבור מקום בו התועלת שבקיומו של הליך פלילי עולה על הנזק הגלום בו {עמנואל גרוס "גבולות מוסריים לאכיפת המשפט הפלילי" מנחה ליצחק - קובץ מאמרים לכבודו של השופט יצחק שילה בגבורותיו (אהרן ברק ומנשה שאוה עורכים, 1999), 402}.

יובהר כי לעיתים יהיה נכון להשתמש באמצעיים חלופיים למשפט הפלילי והאינטרס הציבורי הוא כי התנהגות המיוחסת לפלוני תבורר בכליו של המשפט הפלילי, שעה שמבוכר הוא על פניהם של אמצעים חלופיים {בג"צ 3087/99 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד נד(1), 414, 419 (2002)}.

במאזן זה של עלות מול תועלת, נשקלים היתרונות שבהפעלת האכיפה העונשית אל מול חסרונותיה.

2.3 יתרונותיו של ההליך הפלילי
המשפט הפלילי נועד לקיים מסגרת ראויה של חיי חברה תקינים, על הסדר הציבורי ועל הערכים והעקרונות עליהם הם מושתתים, ולשמור עליהם.

ברוב המקרים, עצם קיומה של המסגרת החברתית, ומהותם של הערכים והעקרונות עליהם היא מושתתת, יש בהם כדי להבטיח שמירה על הוראות המשפט הפלילי. הדבר מובטח גם על-ידי הכוח המרתיע של קיום סנקציה הנגזרת מהפרת הוראות המשפט הפלילי.

כך, כאשר הפרט מפר לכאורה את הוראות המשפט הפלילי, נוצר קונפליקט בינו לבין החברה המאורגנת, אשר מסגרתה היא המדינה. מורגש הצורך להוציא את הפוטנציאל ההרתעתי-שלטוני מהכוח אל הפועל, וזאת כדי להגן על הערך החברתי הנתון בסכנה על-ידי הישנות העבירה, על-ידי העבריין בפועל ועל-ידי העבריינים האחרים, בכוח, שזקוקים, בנוסף להתראה הכלולה באיסור החוק, גם להתראה קונקרטית יותר, הטמונה בעונש, שהוטל על העבריין, שהפר בפועל את האיסור" (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין, כרך א' (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, תשמ"ד), 108).

בכך ניתן יהיה להבטיח לעיתים, כי בנוסף להיבט ההרתעתי (הכללי והאינדיווידואלי) יוגשמו מטרות נוספות, כגון טיפול במפר ושיקומו מזה וביטוי לתחושתו המוסרית-משפטית של הציבור מזה {בג"צ 935/89 אורי גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2), 485 (1990)}.

ההליך הפלילי תורם לבירור חקר האמת {ע"פ 747/86 הלל ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3), 447, 456 (1988); ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.05.2006)}.

כמו-כן, להליך הפלילי יש כוח בהנחלת מסר ערכי לציבור {רע"פ 9008/01 מדינת ישראל נ' א.מ. תורג'מן בע"מ, פ"ד נז(5) 799, 810 (2003); יוהנס אנדנאס "ההשפעה המוסרית או החינוכית של החוק הפלילי" משפטים ה 209, 213, 217 (1973)}.

כך, ההליך הפלילי גם משרת את יסודות ההרתעה והגמול כמכשיר להגשמת אינטרסים חברתיים {ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6), 776, 807 (2005)}.

זאת ועוד, ההליך הפלילי הוא פומבי ולכן זכה לכינוי "המחטא הטוב ביותר". מאמרו של השופט האמריקני ברנדייס, "המחטא הטוב ביותר" {Louis D. Brandies, "Other People's Money and How Bankers Use It" 92 (1914)}.

בחוק בתי-המשפט נקבע כי "בית-משפט ידון בפומבי".

לכן, ההליך הפלילי מתנהל בדלתיים פתוחות ובנוסף תוכן ההליכים המשפטיים מפורסם.

כך, למעשה, עקרון פומביות ההליך הפלילי מהווה יתרון משמעותי בהיותו מגן על זכות הציבור לדעת ותורם בבניית אמון הציבור במערכת המשפט.
ההליך הפלילי תורם גם בהעלאת ארוכה לפצעיהם של קורבנות העבירה ושחשיבותו העיקרית היא במקום שבו תש כוחן של דרכי טיפול חלופיות.

2.4 חסרונות ההליך הפלילי
ראש לחסרונות שבנקיטתו של הליך פלילי מצוי בפגיעה באדם העומד לדין. "'המעמד' של נאשם קשה הוא לאדם שעם הגשת כתב האישום משתנה עולמו.

נאשם נתון לסיכונים חדשים. הוא נפגע הן חברתית והן כלכלית. "ימיו ולילותיו אינם כתמול שלשום" {דברי כב' הנשיא ברק ב- בג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 769, 785 (1996)}.

קשה היא הפגיעה שבעתיים, אם לסופם של דברים נמצא אותו אדם והוא זכאי בדין. וחמור מאלה הוא מצבו של אדם, שהורשע על-אף היותו חף מפשע - סיכון שלעולם טבוע בהליך הפלילי.

על חסרונות אלה יש להוסיף את הפער העלול להתגלע בין האמת העובדתית לבין זו המשפטית, בפרט בשיטת משפט אדברסרית {מרדכי קרמניצר "התאמת ההליך הפלילי למטרה של גילוי האמת, או האם לא הגיעה העת לסיים את עונת המשחקים" משפטים יז 475, 478 (1987}.

חיסרון נוסף מצוי בפגיעה בקורבנות, הנאלצים לחוות בשנית את זיכרון העבירה ולעמוד בתלאות אחרות, כמסירת עדות בבית-המשפט וחשיפה פומבית.

זאת ועוד, ההליך הפלילי גוזל משאבים ציבוריים.
אלה, ואחרים, עומדים אל מול יתרונותיה של האכיפה הפלילית ועל העושים במלאכה לשוקלם היטב זה כנגד זה.

אכן, "עניין לציבור" הוא מושג מורכב, העשוי שורה ארוכה של פרמטרים ונובע ממגוון מקורות.

כמו-כן, הוא אינו מצמצם עצמו לרוחות חולפות של שעה.

לכן, על-מנת לבחון באם יש עניין לציבור אם לאו, יש להביא בחשבון את כלל הקולות, הצרכים והעמדות, שיקולי המקצוע ותחושותיו של ההדיוט, מצוות השכל והמיית הלב, וכל יתר המרכיבים אשר גיבושם המצרפי הוא המפתח לעמידה על מהותו של האינטרס הציבורי.

יש שיטענו שיש לעשות הפרדה מוחלטת בין היסוד הראייתי לבין שאלת העניין לציבור.

לשיטתם, בתהליך הדו-שלבי עליו מצווה הוראת הסעיף, נבחנת תשתית הראיות במנותק מן האינטרס הציבורי. פירוש זה של הוראת החוק משמש לא אחת בעשייתם של גורמי התביעה.

ברור כי כל אחת משתי התיבות - ראיות מספיקות לאישום ועניין לציבור, עומדת על רגליה - היא. אינטרס ציבורי מוצק באכיפתו של הדין הפלילי לא יוכל להצמיח, יש מאין, ראיות.

תשתית ראיתית איתנה במיוחד לא תקים, מאפס, עניין לציבור ודוגמה לכך יספקו עבירות שאין נוהגים להעמיד לדין בגינן משיקולים של מדיניות משפטית.

אולם, כפי שנקבע ב- בג"צ 5699/07 {פלונית (א) נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(3), 550 (2008)} כי ישנה זיקה ברורה בין היסוד הראיתי לבין העניין הציבורי שבניהול משפט, ולעיתים זיקה זו היא מפתח בהפעלתו הנכונה של סעיף 62(א).

אותו סעיף מעגן את אחד מעיקרי סמכותם של גורמי התביעה בישראל. סמכות זו היא סמכות מינהלית. ככל הוראה אחרת המקנה סמכות לרשות מרשויות המינהל, לעולם כפופה הפעלתה לאינטרס הציבורי.

אכן, כל פעולה מינהלית חייבת להתיישב עם עניינו של הציבור, שאם-לא-כן - נקיטתה אסורה. אל לו, לבעל הסמכות, לעשות שימוש בסמכותו אלא בשירותו של אינטרס הציבור. עיקרי יסוד הם אלה, במשפט המינהלי ובתפישה עליה מיוסדת הביקורת השיפוטית על החלטות המינהל.

בהגשמתו של האינטרס הציבורי הכרוך בהפעלתה של סמכות האישום, רואה חוק סדר הדין הפלילי חשיבות מיוחדת בקיומן של ראיות מספיקות. כשהראיות הן חלשות, העמדה לדין אינה יכולה להתיישב עם אינטרס הציבור. בשל חשיבותו של ההיבט הראיתי, הקפיד המחוקק להטעימו בלשון הסעיף, ראשון מבין המרכיבים להם נדרש תובע ליתן דעתו בהפעילו את הסמכות המוקנה לו לתועלת הציבור.

דבר זה עולה בקנה אחד עם תכליתה הבסיסית של הסמכות להעמיד לדין - בירור אשמתו של מי שלגביו נאספו ראיות, המקימות יסוד להערכה כי עבר עבירה.

ברם, ברור כי האינטרס הציבורי עשוי נדבכים אחדים, ולפיכך לא די במסקנה כי נאספו די ראיות כדי לקבוע שהפעלת הסמכות, במובן של העמדה לדין, עולה עמו בקנה אחד.

התובע נדרש, כמצוות חלקו האחר של סעיף 62(א), לבחון היבטים נוספים של התיק שבפניו, בטרם יקבע כי עניינו של הציבור הוא שיוגש אישום.

כך, על התובע להביא בחשבונו של מאזן התועלת מרכיבים אחרים.

מנגד, במקום בו מעריך תובע כי אין די בראיות שנאספו, ממילא אין טעם בבדיקתם של פרמטרים נוספים. האינטרס הציבורי לא יוכל, יהיו הנסיבות האחרות אשר יהיו, להשלים עם רעיון של העמדה למשפט בהעדר ראיות מספיקות.

2.5 הדין כאשר הבחינה הראייתית אינה מגלה תוצאה חד-משמעית
במצבים בהם חומר הראיות גבולי, ומצוי בתפר הדק שבין קיומו של סיכוי סביר להרשעה להעדרו של סיכוי כזה, מקום בו לא נשלל היסוד הראיתי אך גם לא מתאשר, אין התובע מצווה לזנוח את אפשרות האישום.

במצב דברים כזה, על התובע להוסיף ולבחון מה משמיעים היבטיו האחרים של האינטרס הציבורי.

מאזן ההסתברויות בשאלה הראיתית, הנוטה להכרה בסיכוי סביר להרשעה, משמיענו את ראשית התקיימותו של עניין לציבור בהעמדה לדין. מאזן הסתברויות המצמיח הכרה באי-התקיימותו של יסוד סביר להרשעה, משמיע מתוכו העדר עניין ציבורי באישום.

מאזניים מעויינים, שאינם מאפשרים לתובע להכריע בלב שלם מה תהא תוצאתו של מאזן ההסתברויות בשאלת הסיכוי להרשעה, לא יוכלו ללמד דבר באשר לאינטרס הציבור. על זה יש ללמוד מתוך המשכו של תהליך הבחינה, אשר יבקש להרחיב את היריעה לכלל הגורמים אשר להם השלכה על העניין הציבורי.

בפרט אמורים הדברים בטיב האישום, במידת הסטיה המוסרית הגלומה בו, בנסיבות שונות הכרוכות בזהותו של הנאשם, ובהשלכות הציבוריות שיש לניהולו של משפט, ובכלל זה בהשפעת ההחלטה שתתקבל על האמון הציבורי בשלטון החוק.

רשימה זו, שאינה סגורה, היא תוצאת פריטתו לפרטים של מאזן העלות מול תועלת.

העובדה שהראיות גבוליות עשויה להשליך על יסודותיו הנוספים של העניין הציבורי.

היא עשויה, למשל, לחדד את משקלם של החסרונות הכרוכים בהליך הפלילי (למשל, את החשש מפני העמדתו לדין של מי שלא חטא).

מאידך גיסא, היא יכולה להדגיש דווקא את השיקולים התומכים בהעמדה לדין (כמו החשיבות שבבירור האשמה).

ההכרעה תיגזר, כמובן, מנסיבותיו הקונקרטיות של העניין העומד לבחינה. אך עיקר הוא, כי גבוליוּת הראיות אינה משמיטה את הבסיס מתחת להעמדה לדין. קוראת היא לבחינתו במבט רחב של האינטרס הציבורי בהפעלתו של ההליך הפלילי.

הזיקה שבין המרכיב הראיתי לסוגיית העניין לציבור זו של היחס בין חוזק הראיות לבין העניין הציבורי במקרים אפורים, שבהם לא ברור אם ניתן להשיג הרשעה, אך יש עניין ציבורי גדול בבירור ההאשמות.

לפי גישה אחת, השיפוט בדבר הראיות אינו קשור כלל לשאלת העניין הציבורי.

לפי גישה שניה, מידת העניין הציבורי שבניהול המשפט יכולה להכריע במקרה של ספק לגבי חוזק הראיות בתיק.

כך, ככל שהעניין הציבורי בניהול משפט גדול יותר, תהיה נטיה להסתפק בבסיס ראייתי חלש יותר {אך כמובן לא פחות מאשר ראיות לכאורה}.

יהיו מקרים בהם תובע חייב להעמיד לדין אף אם חומר הראיות שבידו אינו מבטיח הרשעה. כך, למשל, כאשר טיב ההליכים שקדמו להכרעה להעמיד לדין הוא כזה שאין תחושה שצדק נעשה אם אין פסיקה של בית-משפט, לאחר הליך פומבי.

מקרה נוסף אשר יכול להקים את הצורך להעמיד לדין פלילי אף שקיימים ספקות לגבי סיכויי ההצלחה הוא, בו, שההתנהגות בה מדובר מקוממת מבחינה מוסרית, אך יש ספקות לגבי השאלה אם ההתנהגות נופלת לגדרי החוק.

קבוצת מקרים מיוחדת היוצרת בעיה היא זו של אישומים כלפי אישי-ציבור. בדרך הטבע, יש סקרנות וסיקור לגבי אישים כאלה, ויש בחינה דקדקנית של החלטות לגביהם.

2.6 אישומים כלפי אישי ציבור
אי-תלותה של מערכת אכיפת החוק נבחנת באי-משוא פנים כלפיהם. לכן ניכרת נטיה מסויימת לחוש חובה להעמיד לדין גם אם הראיות חלשות.

העניין הציבורי בשמירת אמון הציבור במערכת אכיפת החוק נתפש כמצדיק העמדה לדין של מיוחסים גם במקרים בהם לא היו מעמידים לדין אחרים{דברי רות גביזון במאמרה שיקול-דעת מינהלי באכיפת החוק: הסמכות לעכב הליכים פליליים ולחדשם (הוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים, 1991)}.

מנגד, נטען ב- בג"צ 5699/07 {פלונית (א) נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(3), 550 (2008), פסק-דינו של כב' השופט אדמונד לוי}כי בעניינם של אישי ציבור אין לנקוט קנה-מידה ראיתי שונה מזה של אזרחים מן השורה.
כלומר, מקום בו אין די בראיות להקים סיכוי סביר להרשעתם של אישי ציבור, והסיכוי לזיכוי עולה על זה של הרשעה, אין להעמיד אדם לדין אפילו אם עניינו הוא בעל חשיבות ציבורית ניכרת.

כב' השופטת ביניש, הסתייגה מהיבט מסויים שעלה מדבריו הנ"ל של כב' השופט לוי בנוגע למבחנים המשמשים להעמדה לדין.

לפי תפיסתה, ברמה העיונית והמעשית גם יחד ראוי לשאוף להפרדה ברורה בין שני היסודות הנדרשים להגשת כתב אישום בפלילים. יש להישמר מפני מצב בו קביעת הרף הראייתי הנדרש להגשת כתב אישום בפלילים, תהא מושפעת מהאינטרס הציבורי הטמון בהעמדתו לדין של הנחקר.

בהתאם לעקרון השוויון בפני החוק וכחלק מאמון הציבור במערכת אכיפת החוק, יש להקפיד על-כך שאמת-המידה הראייתית הנדרשת לצורך הגשת כתב אישום בפלילים תהא אחידה, בלא קשר לזהות הנחקר או לאינטרס הציבורי שבהעמדתו לדין.

אמנם, היותו של הנחקר בעל מעמד ציבורי מיוחד וההשלכות הציבוריות הכרוכות בהעמדתו לדין, מצדיקים זהירות מוגברת - הן מבחינת בכירותם של גורמי התביעה שישקלו את שאלת ההעמדה לדין והן מבחינת קיומה של בדיקה מוקדמת מפורטת, המתאפיינת במידה מוגברת של זהירות והקפדה בטרם גיבוש מסקנה בנסיבות העניין {ראו בעניין זה: בג"צ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(1), 199 עד 228 (2004) מפי כב' המשנה-לנשיא א' מצא ועמ' 235 מפי כב' השופט מ' חשין}.

זאת ועוד, מעמדו הציבורי המיוחד של הנחקר וההשפעות הציבוריות הנלוות להעמדתו לדין, הינם שיקולים רלוונטיים במסגרת בחינת האינטרס הציבורי שבהגשת כתב אישום.

עם-זאת, עקרון השוויון בפני החוק מחייב להישמר ולהקפיד כי בשלב ההעמדה לדין, הרף לאורו ייבחן חומר הראיות הלכאורי - מבחן "האפשרות הסבירה להרשעה" - יהיה זהה לכלל הנחקרים, בלא קשר לזהותם ולאינטרס הציבורי שבהגשת כתב אישום נגדם {ראו: שם, 228, 235; עוד ראו: בג"צ 2534/97 יהב הנ"ל, שם, 14-13; דברי כב' השופטת א' חיות ב- בג"צ 10665/05 שטנגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.7.2006), פסקה 5}.

לאור האמור, חששה של כב' השופטת בייניש התבסס על-כך שגישת כב' השופט לוי בדבר הזיקה שבין היסוד הראייתי לבין האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין, עלולה לטשטש עקרונות אלה ולהוביל להחלשתם אף שנראה כי לא לכך כיוון בדבריו {ראו: פסקה 62 לפסק-דינו}.

באשר לטיבו של הרף הראייתי הנדרש לצורך הגשת כתב אישום בפלילים. כלומר, האם מבחן "הסיכוי הסביר להרשעה" מתקיים גם בנסיבות של מאזניים מעויינים, שאינם מאפשרים לתובע להכריע בלב שלם מה תהא תוצאתו של מאזן ההסתברויות בשאלת הסיכוי להרשעה.

כב' השופטת בייניש סבורה כי שאלה זו של דיות הראיות דורשת הכרעה עקרונית שאינה תלויה, כשלעצמה, בקיומו של אינטרס ציבורי בהעמדה לדין.

ראוי שתובע יימנע מהגשת כתב אישום בפלילים כאשר הוא סבור כי הסיכוי הלכאורי להרשעת הנאשם בסיום המשפט נמוך מהסיכוי הלכאורי לזיכוי.

זאת, בהתחשב בהערכת מכלול חומר הראיות הלכאוריות שבתיק ומידת אמינותן {דברי כב' השופט א' גולדברג ב- בג"צ 2534/97 יהב הנ"ל, 11 - 12}.

לצורך התקיימות היסוד הראייתי בהעמדה לדין, ראוי כי התובע יעריך בהתאם למכלול חומר הראיות לכאורה המצוי בידיו, כי הסיכוי הלכאורי להרשעה בתיק עולה על הסיכוי הלכאורי לזיכוי, ולו באורח קל בלבד.

זהו הרף הראייתי הראוי להעמדה לדין בהתחשב בחזקת החפות שמעמדה בשיטתנו המשפטית התחזק בעקבות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובהתחשב בכך שלהעמדה לדין עשויות להיות השלכות קשות על הנאשם וזכויותיו {לפגיעה אפשרית בזכויותיו החוקתיות של נאשם עקב עצם הגשת כתב אישום נגדו ראו: דברי כב' הנשיא א' ברק ב- ע"פ 1767/94 חגי יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1), 505 (1999), פסקה 17}.

אכן, בחיי המעשה אין בידי התובע כפות מאזניים מדוייקות. הערכת הסיכויים הלכאוריים להרשעה לצורך העמדה לדין, הינה מלאכה מורכבת המתבצעת לפי שיקול-דעתו הרחב של התובע, בהתאם למיטב ניסיונו והבנתו המקצועיים ולפי חוש המומחיות של המשפטן.

עם-זאת, נראה כי אמת-המידה שראוי כי תנחה את התובע בהפעלת שיקול-דעתו בהעמדה לדין, הינה אמת-המידה הנזכרת לעיל (לדעה שונה לפיה ראוי כי הרף הראייתי להעמדה לדין יהיה גמיש בהתאם לנסיבות העניין, ראו: מרדכי לוי "הראיות לכאורה הנדרשות למעצר עד תום ההליכים - בחינה נוספת" משפטים לד(3), 549, 610 (2004)).

מכל מקום, סוגיות אלה נותרו בצריך-עיון {בג"צ 5699/07 פלונית (א) נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(3), 550 (2008), פסק-דינה של כב' השופטת בייניש}.

2.7 שיקול-דעת התובע בדבר "עניין לציבור"
סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי, המתנה הגשת אישום פלילי בכך שהתובע סבור כי יש במשפט "עניין לציבור", מעניק סמכות שלטונית לתובע.

סמכות זו כרוכה בשיקול-דעת נרחב ביותר {בג"צ 650/82 ידידיה בארי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לז(4), 216 (1983)}.

שיקול-הדעת של התובע לקבוע האם יש בנושא מסויים עניין לציבור אם לאו, תואר בפסיקה ככמעט מוחלט {בג"צ 665/79 שמואל וינוגרד נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לד(2), 634 (1980)}.

עם-זאת, חרף העובדה ששיקול-הדעת הוא רחב ביותר, אין הוא שיקול-דעת מוחלט.

כלל הוא, כי במדינה דמוקרטית אין לגורם כל שהוא ברשות המבצעת שיקול-דעת מוחלט. כל שיקול-דעת שלטוני הוא שיקול-דעת מוגבל {בג"צ 241/60 מנצור תופיק כרדוש נ' רשם החברות, פ"ד טו 1151 (1961); בג"צ 742/84 הרב מאיר כהנא נ' שלמה הלל, יו"ר הכנסת, פ"ד לט(4), 85 (1985)}.
כל שיקול-דעת מוגבל לביצוע המטרות העומדות ביסוד קיומו של שיקול-הדעת. כך גם שיקול-דעתו של תובע הינו שיקול-דעת שלטוני, בעל אופי שיפוטי, המוגבל בדל"ת אמותיו של חוק סדר הדין הפלילי {דברי בית-המשפט ב- בג"צ 844/86 איתי דותן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מא(3), 219 (1987)}.

על הפעלתו של שיקול-דעת זה חלות גם הוראות חוק סדר הדין הפלילי וגם ההוראות הכלליות של המשפט המינהלי. על-כן, על התובע לשקול את הגורמים הרלוואנטיים בלבד על-מנת לקבל את החלטתו.

לצורך כך, עליו לפעול בתום-לב, בהגינות, ללא הפליה ובסבירות.

אין הוא רשאי לקחת בחשבון, בהפעילו את שיקול-דעתו, כל שיקול הנראה לו כראוי. בצד השיקולים, שהוא רשאי לקחתם בחשבון והקובעים את תחום שיקול-הדעת, קיימים שיקולים שהם "מחוץ לתחום".

כך, למשל, אין להתחשב בשיקולים הקשורים בזהותו הפוליטית, הדתית, והעדתית של החשוד. תובע, הנמנע מהגשת אישום פלילי אך בשל העובדה שדעותיו הפוליטיות של החשוד נראות לו, שוקל שיקול זר, שאסור לקחתו בחשבון.

הוא הדין, אם התובע מחליט להעמיד חשוד לדין פלילי אך בשל העובדה שדעותיו הפוליטיות של החשוד אינן נראות לו.

זאת ועוד, בהפעלת שיקול-דעתו חייב התובע להיות חופשי מכל לחץ חיצוני וזר. גם אם עליו להיוועץ בגורמים שלטוניים שונים בטרם יחליט אם להעמיד חשוד לדין אם לאו, הרי ההחלטה הסופית היא שלו ולא של זולתו.

כך, למשל, בטרם יחליט על העמדה לדין, רשאי היועץ המשפטי לממשלה, ולעיתים אף חייב, להיוועץ בשר המשפטים ובראש הממשלה באשר להפעלת סמכותו, אך ההחלטה הסופית היא שלו.

2.8 שוויון בהפעלת כוח התביעה
כאשר תובע מפעיל את שיקול-דעתו, הוא חייב לפעול מתוך שוויון וללא הפליה.

שוויון הוא ערך יסודי לכל חברה דמוקרטית, והמשפט של כל מדינה דמוקרטית שואף אליו מטעמים של צדק והגינות {ד"נ 10/69 רחל בורונובסקי נ' הרב הראשי לישראל הרב נסים, פ"ד כה(1), 7 (1971)}.

הצורך להבטיח שוויון הוא טבעי לאדם והוא מבוסס על שיקולים של צדק והגינות. המבקש הכרה בזכותו, צריך להכיר בזכותו של הזולת לבקש הכרה דומה.

הצורך לקיים שוויון הוא חיוני לחברה ולהסכמה החברתית שעליה היא בנויה. השוויון שומר על השלטון מפני השרירות.

תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות, היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה והיא פוגעת בזהותו העצמית של האדם.
טעמים אלה תופסים לעניין הפעלת כוחו של התובע להגיש אישום פלילי. הפעלה ראויה של ההליך הפלילי מבוססת על אמון הציבור ברשויות התביעה ועל אמונה כי הן מקבלות החלטותיהן מתוך שוויון.

הגשת אישומים בדרך מפלה פוגעת באמון הציבור ברשויות התביעה. פגיעה זו קשה למשטר הדמוקרטי בשלושה מובנים:

ראשית, שימוש מפלה בכוח התביעה פוגע בהנחות שביסוד הענקת שיקול-דעת לתובע.

שנית, הפליה בהגשת אישומים פוגעת באמון שהציבור רוחש לרשויות התביעה בפרט ולרשויות שלטון בכלל, ובכך מכרסמת בעבותות, המקשרים את בני החברה.

שלישית, הפעלה לא שוויונית של כוח התביעה פוגעת בכוח המרתיע של המשפט הפלילי {בג"צ 935/89 אורי גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2), 485 (1990)}.

נזק לאינטרס הציבורי אין ביטויו דווקא בכך שעבריין פלוני, שלא יעמוד לדין, יעבור עבירה נוספת. פירושו גם פגיעה באימונו של הציבור כי אכן נעשה צדק, וכי השלטונות אינם נוקטים אמת-מידה של איפה ואיפה.

כלומר, קנה-המידה ומורה הדרך לשליחי הציבור העוסקים במשפט הוא הכלל לפיו צדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות כי נעשה.

קנה-המידה הנ"ל נועד הן לצורך הענשת עבריינים והן לשם מניעת עבירות נוספות. זאת לאור העובדה שאין מניעת עבירות, כאשר מאבד הציבור אמונו בדרכי פעולתן של הרשויות המשליטות את המשפט.

מכאן החשיבות שבקביעה מראש של מדיניות התביעה באשר להגשת אישומים פליליים ובאשר ל"עניין הציבור" באי-הגשתם. מדיניות כזו מודיעה מראש על עמדתה של התביעה ובכך מבטיחה, כי הפעלה שוויונית של כוח התביעה לא רק ייעשה אלא גם ייראה {הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, הנחיה 50.050 מיום 01.01.1972; בג"צ 425/89 ג'מאל עבד אל קאדר מחמוד צופאן נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד מג(4), 718 (1989)}.

2.9 סבירות שיקול-הדעת
ככל שיקול-דעת שלטוני, גם שיקול-דעתו של תובע בהחלטה על העמדה לדין, צריך להיות סביר.

מושג הסבירות אינו מושג פיסי או מטאפיסי, אלא נורמאטיבי.

סבירות משמעותה שקילת כל השיקולים הרלוואנטיים ומתן משקל ראוי לשיקולים אלה.

ב- בג"צ 156/75 {פאוזי דקה נ' שר התחבורה, פ"ד ל(2), 94 (1975)} נאמר כי יכולות להיווצר נסיבות בהן לא נשקל על-ידי הרשות המיניסטריאלית שיקול זר, והובאו בחשבון אך ורק שיקולים שהם רלבנטיים לעניין, אולם לשיקולים הרלבנטיים השונים יוחס משקל בפרופורציה כה מעוותת ביניהם לבין עצמם, עד שהמסקנה הסופית הפכה מופרכת מעיקרה ובשל כך לבלתי-סבירה לחלוטין.

יש לציין כי הסבירות אינה עניין פרסונאלי, אלא מהותי.

רגילים אנו לפתור את בעיית הסבירות על-ידי הפניה לאדם הסביר או לאיש השלטון הסביר. לעיתים אנו מציינים, כי האדם הסביר הוא בית-המשפט עצמו {ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי וגרדון, פ"ד לט(1), 113, 137 (1985); י' שחר "האדם הסביר במשפט הפלילי", הפרקליט לט (תש"ן), 78}.

ואולם, לא סבירותו של מקבל ההחלטה עושה את החלטתו לסבירה, אלא סבירותה של ההחלטה עושה את המקבל אותה לאדם סביר.

סבירותה של החלטה נקבעת על-פי המשקל הפנימי הראוי שניתן לגורמים העיקריים המעצבים אותה {ראה ב- בג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1), 421 (1980)}.

יובהר כי האמור לא מעיד על-כך שניתן להציב מראש קנה-מידה עיוני של סבירות, שעל-פיו תימדד החלטה שנתקבלה תוך שימוש בשיקול-דעתה של רשות מינהלית וכי מבחן הסבירות אינו מציב קנה-מידה קשיח {מ' לנדוי "על שפיטות וסבירות בדין המינהלי" עיוני משפט יד (תשמ"ט) 5, 11, 12}.

סבירות היא לעולם פועל יוצא של הגורמים הרלוואנטיים ושל המשקל הראוי שיש ליתן להם ביחסיהם הפנימיים. מושג הסבירות מניח תפיסה פלורליסטית, המכירה בקיומם של מספר שיקולים ראויים והמבקשת לאזן ביניהם על-ידי מתן משקל "ראוי ליחסים הפנימיים שביניהם {ראה: G. Fletcher "The right and the reasonable" L. Rev 98, Harv. 980, 848 (1985)}.
משקלם "הראוי" של הגורמים הרלוואנטיים נקבע על-פי כוחם לקדם את המטרות העומדות ביסוד הפעולה או ההחלטה, אשר סברותה עומדת לבחינה.

לצורך הפעלת מושג הסבירות לא די בעובדות אלא יש צורך בהערכות ובמתן משקל ראוי לשיקולים נוגדים.

כלומר, על הרשות המינהלית לאזן את האינטרסים השונים במסגרת הנורמה הכללית שנקבעה על-ידי המחוקק. איזון זה הוא סביר, אם הרשות המוסמכת נותנת את המשקל המתבקש על-פי פירושה של הנורמה החקיקתית אותה מבצעת הרשות המינהלית, לאינטרסים השונים הבאים בחשבון {בג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1), 421 (1980)}.

לעיתים ניתן לקדם את המטרות, אשר הפעולה נועדה להגשימן, בדרכים שונות. במקרים אלה עשויים להיות מספר משקלות "ראויים" ליחס הפנימי בין הגורמים הרלוואנטיים המעצבים את הפעולה.

כתוצאה מכך, נוצר מצב שניתן לכנות "מתחם של סבירות", כלומר, מספר פעולות הן סבירות, בלא שלאחת מהן תהא הבכורה. נוצר מה שניתן לכנות כ"מתחם של סבירות", כלומר, מספר אפשרויות, שכל אחת מהן היא סבירה, שכן היא מקיימת את התנאי, כי יישקלו רק שיקולים רלוואנטיים, ויינתן להם המשקל הראוי ביחסיהם הפנימיים.

בנסיבות אלה, פעולה תהיה בלתי-סבירה, רק אם המשקל שהיא נותנת למספר גורמים הוא כה מעוות, עד כי אין בהחלטה כדי לקדם את המטרות שלקידומן נועדה אותה פעולה {בג"צ 935/89 אורי גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2), 485 (1990)}.

2.10 החלטה סבירה באשר ל"עניין לציבור"
החלטה סבירה באשר לעניין לציבור היא אותה החלטה, המתחשבת בכל הגורמים הרלוואנטיים והמעניקה להם אותו משקל שיש בו כדי לגרום לכך, כי התועלת שתצמח מההחלטה לערכים ולעקרונות שהמשפט הפלילי בא להגן עליהם תעלה על הנזק שייגרם להם.

טבעי הוא, כי בעניין זה עשויות להיות מספר אפשרויות, שכולן סבירות. חוסר הסבירות יתקבל, רק אם התובע נותן לגורמים הרלוונטיים השונים משקל כה מעוות, עד כי על-פי כל אפשרות, המתבקשת מהמטרות העומדות ביסוד הדרישה של "עניין לציבור", הנזק שייגרם לערכים ולעקרונות שהמשפט הפלילי מבקש להגשימם, עולה על התועלת, שתצמח להם מקבלת ההחלטה.

קיים "מיתחם" של אפשרויות, שכולן סבירות, באשר לקיומו או להעדרו של "עניין לציבור".

ב- בג"צ 292/86 {אליקים העצני נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4), 406 (1989)} ציין כב' השופט בך כי השיקול של "עניין לציבור" הוא גורם גמיש המאפשר גישות שונות ואף מנוגדות, אשר כל אחת מהן היא לגיטימית.

עם-זאת, מיתחם האפשרויות החוקיות אינו בלתי-מוגבל. קיימות החלטות הנופלות מחוץ למיתחם האפשרויות הסבירות.

כך, למשל, ב- בג"צ 425/89 {ג'מאל עבד אל קאדר מחמוד צופאן נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד מג(4), 781 (1989)} נידון עניינו של קצין צבאי, שעל-פי החשד נתן הוראה שלכאורה היא חורגת מסמכותו ושיש בה סיכון חיים או בריאות של בני אדם ושהיא בלתי-חוקית בעליל. התובע החליט שלא להעמיד את החשוד לדין, בעיקר משום שאותו קצין אולץ לפרוש מהצבא בשל אותה פרשה.

בית-המשפט החליט, כי החלטה זו נגועה בחוסר סבירות קיצוני שיש בו "עיוות מהותי". אכן, באותו מאזן של "רווח והפסד", ההחלטה של התובע שלא להעמיד את החשוד לדין גרמה נזק לאינטרסים ולערכים שהמשפט הפלילי בא להגן עליהם, שאינו שקול כנגד התועלת שצמחה מהחלטה זו לאינטרסים אלה {בג"צ 935/89 אורי גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2), 485 (1990)}.

3. התערבות בית-הדין הגבוה לצדק בשיקולי התביעה
ההלכה היא כי בית-המשפט לא ימיר את שיקול-דעתן של רשויות אכיפת החוק ורשויות התביעה בשיקול-דעתו שלו.

התערבות בית-המשפט הגבוה לצדק בהחלטותיהן של רשויות אלה בכל הנוגע לחקירה ולהעמדה לדין הינה מצומצמת ומוגבלת למקרים נדירים, בהם ההחלטות נגועות בחוסר סבירות קיצוני או בעיוות מהותי {בג"צ 2008/02 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 2002(2), 214 (2002), פסקה 3; בג"צ 8643/04 אורן נ' משטרת ישראל, תק-על 2004(4), 2649 (2004), פסקה 8; בג"צ 4128/06 מחלוף נ' משרד המשפטים - פרקליטות המדינה, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.06.2006), פסקה 4; בג"צ 4405/06 פונדק פליקן בע"מ נ' פרקליטות מחוז ב"ש והדרום, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.06.2006), פסקה 5; בג"צ 7364/06 יעקובוביץ' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.09.2006), פסקה 5; בג"צ 3427/08 טובים נ' משרד המשפטים - פרקליטות המדינה, תק-על 2009(1), 2247 (2009), פסקה 4; בג"צ 6702/05 המרכז לפלורליזם יהודי - התנועה ליהדות נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 2012(3), 10703 (2012), פסקה 2}.

ב- בג"צ 935/89 {אורי גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2), 485 (1990)} נאמר כי השליטה על הדיון הפלילי בארצנו מצויה בידי היועץ המשפטי לממשלה והוא זה שמייצג את הריבון.

סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה נקבעה בסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי, ועליו להעמיד לדין כל מי שקיימות נגדו ראיות מספיקות, זולת אם היה סבור שאין במשפט עניין לציבור.

בית-הדין הגבוה לצדק אינו מחליט אם להעמיד את פלוני לדין אם לאו, אלא מקיים סמכויות פיקוח על החלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה לפי כללי המשפט המינהלי.

ליועץ המשפטי לממשלה שיקול-דעת נרחב בהחלטה, ואין בית-הדין הגבוה לצדק נוהג להתערב, אלא-אם-כן קיימת עילה חוקית לעשות כן.

ב- בג"צ 292/86 {אליקים העצני נ' מדינת ישראל פ"ד מב(4), 406 (1989)} נקבע כי העובדה בלבד, שההחלטה נראית בעיני בג"צ כבלתי נכונה או מוטעית, אין בה כדי להצדיק התערבות, ואף אם משוכנעים השופטים שהיו מגיעים למסקנה שונה מזו אליה הגיע היועץ המשפטי, לו סמכותו שלו היתה מסורה בידיו, אין בכך כדי להניע לקבל עתירה המופנית כנגד החלטת היועץ.

ב- בג"צ 935/89 {אורי גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2), 485 (1990)} כב' השופט ברק טען כי בית-המשפט אינו שם עצמו כיועץ משפטי לממשלה. אין הוא יועץ-משפטי-על הוא בוחן את חוקיות החלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה - לא את תבונתן. מכיוון שהחלטה "מוטעית" - כלומר, החלטה הבוחרת באפשרות חוקית שבית-המשפט עצמו, אילו פעל כיועץ משפטי, לא היה בוחר בה - עשויה להיות חוקית, לא יתערב בית-המשפט הגבוה לצדק, וזאת בשל העדר עילה להתערבותו.

אחת מעילות ההתערבות של בית-המשפט הגבוה לצדק בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה היא "אי-סבירות" ההחלטה.

אין מדובר במושג של "אי-סבירות" במובן העממי, אלא באי-סבירות משפטית, כאשר היועץ המשפטי לממשלה לא נתן את המשקל היחסי הנכון לשיקולים שאותם חייב היה לשקול מבחינה משפטית.

ודוק, אין די בסטיה קלה מן האיזון הנכון, אלא כדי להצדיק את התערבות בג"צ.

לכן, הנטל מוטל על העותרים להראות "שחוסר הסבירות שבהחלטת היועץ המשפטי לממשלה מקורו בסטיה מהותית, היורדת לשורש העניין, עד שהמסקנה הסופית היא מופרכת מעיקרה, ובשל כך בלתי-סבירה לחלוטין.

דוגמה לכך ניתן למצוא ב- בג"צ 935/89 {אורי גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2), 485 (1990)}, שם התערב בג"צ בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה, אשר שגה שגיאה יסודית בקביעת משקל המרכיבים היחסיים של הדיבור "עניין לציבור".

יודגש כי האחריות על הגשת ההליכים המשפטיים מוטלת על היועץ המשפטי לממשלה, הוא שיידרש לנהל את ההליכים הפליליים כנגד המשיב, והוא שיעמוד לביקורת ציבורית אם יתברר בדיעבד שהמשיב יזוכה על יסוד טענות שאפשר היה לצפותן מראש.

עוד יש לציין, שמידת הביקורת של בית-משפט זה על שיקוליו של היועץ המשפטי לממשלה אינה יכולה להיות ברמה המפורטת של החלטה מראש, אלא ברמת הפיקוח המשפטי על פעולותיו {בג"צ 4162/93, בג"צ 4180/93 נועם פדרמן ו- 22 ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(5), 309 (1993)}.

4. מהות שיקול-הדעת הנתון לראש התביעה בהעמדה לדין
ב- בג"צ 935/89 {אורי גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2), 485 (1990)}, נקבע כי הנורמות של הדין הפלילי נועדו ליצור מסגרת ראוייה של חיי חברה תקינים, הגנה על הסדר הציבורי, וכיבודם של ערכי מידות ומוסר שבלעדיהם חברה מתוקנת לא תיכּון.
הגשמת הנורמה הפלילית נעשית באמצעות ההליך הפלילי, שבו המדינה היא המאשימה, היועץ המשפטי לממשלה הוא נציגה של המדינה, ובידיו נתונה, מכוח החוק, השליטה על הדיון הפלילי לתכלית ההגנה על האינטרס הציבורי {בג"צ 156/56 שור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יא(1), 285, 301 (1957)}.

סמכות התובע להעמיד אדם לדין פלילי מעוגנת בסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי, שזו לשונו:

"ראה תובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שאין במשפט עניין לציבור."

על-פי הוראה זו, לתביעה יש את הסמכות להעמיד אדם לדין ורשאית היא גם להגיע להסכם עם הנאשם, שבו תתחייב לוותר על חלק מהאישומים נגדו, או להחליף אישום חמור באישום קל, או להקל עם הנאשם בדרך אחרת, תמורת הודייתו במשפט בעובדות המוסכמות, שיש בהן כדי להרשיעו.

לעיתים ניתן להגיע להסכמה בין הצדדים גם על המסגרת העונשית, המוצגת לשיקול-דעת הערכאה הדיונית בהליך הפלילי.

הסכם עם הנאשם נקרא במשפטינו "הסדר טיעון" או "עסקת טיעון". כלומר, הסכם שנערך במסגרת משפט פלילי, בין רשויות התביעה לנאשם המאפשר לתביעה ולנאשם להסכים על תנאי פשרה מסויימים, ולהימנע מהליך משפטי מלא.

בשל מורכבותו הרבה של מוסד הסדר הטיעון, על יתרונותיו וחסרונותיו, נקבעו כללים מנחים שונים לדרך הפעלתו, עליהם עמדה הנשיאה בהרחבה בפסק-דינה (בג"צ 218/85 תקוה ארביב נ' פרקליטות מחוז תל-אביב, פ"ד מ(2), 393 (1986) (להלן: "עניין ארביב"); ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1), 577 (2002) (להלן: "עניין פלוני"); דנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' פרץ, פ"ד נט(6), 281 (2005) (להלן: "עניין פרץ")}.

השליטה הנתונה בידי התובע בדיון הפלילי - התחלתו, המשכו, הפסקתו, או ניהולו בדרך של הסדר טיעון כרוכה בהפעלת שיקול-דעת.

שיקול-דעת זה הוא רחב ביותר, אולם הוא אינו מוחלט {בג"צ 4550/94 אישה נ' היועץ המשפטי, פ"ד מט(5), 859, 871 (1995) (להלן: "עניין אישה"); בג"צ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2), 485, 508-507 (1990) (להלן: "פרשת גנור"); בג"צ 650/82 בארי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לז(4), 216 (1983) (להלן: "עניין בארי"); בג"צ 665/79 וינוגרד נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לד(2), 634, 637 (1980) (להלן: "עניין וינוגרד")}.

שיקול-הדעת של התובע בשאלות של העמדה לדין מוגבל לביצוע התכליות העומדות ביסוד ההליך הפלילי.

שיקול-הדעת של היועץ המשפטי בעניינים אלה הוא "שיקול-דעת שלטוני, בעל אופי שיפוטי, המוגבל בדל"ת אמותיו של חוק סדר הדין הפלילי. {פרשת גנור, שם, 508; בג"צ 844/86 דותן נ' היועץ המשפטי, פ"ד מא(3), 219, 226 (1987)}.

שיקול-הדעת של היועץ המשפטי בניהול ההליך הפלילי, ובעניין העמדה לדין והסכמה להסדר טיעון בכלל זה, חייב לעמוד במבחן הוראות החוק הנוגעות להליך הפלילי, על הערכים שהוא מתכוון להגשים, במשולב עם העקרונות הכלליים של המשפט המינהלי.

על היועץ להשתית את החלטתו על שיקולים הוגנים ותמי-לב; עליו לפעול בהגינות וביושר; על החלטתו להתבסס על שיקולים ענייניים בלבד, מתוך כוונה להגשים את המטרות שלשמן נועדה הפעולה העומדת למבחן; החלטתו צריכה לעמוד במבחן השוויון בפני החוק, עיקרון המצוי בגרעין הקשה של הצדק בהליך הפלילי; השוויון מגן מפני הפליה פסולה בין אדם לאדם בהעמדה לדין פלילי; הוא מגן מפני שרירות ושררה; השוויון בהעמדה לדין חיוני גם לבניית מערכת אמון של הציבור ברשויות התביעה.

נזק לאינטרס הציבורי פירושו שעבריין פלוני שלא יעמוד לדין, יעבור עבירה נוספת ובנוסף, פירושו גם פגיעה באמונו של הציבור כי אכן נעשה צדק, וכי השלטונות אינם נוקטים אמת-מידה של איפה ואיפה {בג"צ 425/89 צופאן נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד מג(4), 718, 735 (1989) (להלן: "עניין צופאן")}.

שיקול-הדעת של ראש התביעה בפעולותיו במסגרת ההליך הפלילי חייב לעמוד גם במבחן הסבירות. הכוונה היא שעל ראש התביעה לשקול את מלוא השיקולים הרלבנטיים לעניין, ואותם בלבד, ולייחס את המשקל הראוי לכל אחד מהשיקולים הללו.

סבירות ההחלטה נמדדת על-פי המשקל הפנימי-היחסי שניתן לגורמים העיקריים המעצבים את ההחלטה {כב' השופט ברק בפרשת גנור, שם, בעמ' 514-513}.

במסגרת דרישת הסבירות, על היועץ המשפטי לאזן את האינטרסים השונים הפועלים במסגרת הנורמה הכללית שנקבעה על-ידי המחוקק. איזון זה הוא סביר במקום שניתן המשקל הראוי לאינטרסים הרלבנטיים השונים הפועלים בגדר הנורמה החקיקתית שעל הרשות המוסמכת ליישם {כב' השופט ברק ב- בג"צ 14/86 לאור נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד מא(1), 421 (1987)}.

לעיתים, ניתן לקדם את המטרות שלשמן נעשית הפעולה השלטונית בדרכים שונות, באופן שתיתכנה מספר דרכי פעולה, שכל אחת מהן תימצא במתחם הסבירות.

בנסיבות בהן קיים מתחם סבירות, פעולה תיחשב כחורגת מן המתחם מקום שהמשקל שהיא מייחסת לגורמים הרלבנטיים חורג מן המטרות שלצורך קידומן נועדה הפעולה {פרשת גנור, שם, 514; לעילות ההתערבות בשיקול-דעת התביעה בנושאים של העמדה לדין, ראו עניין אישה, שם, 872-871; דוד קרצ'מר "ביקורת שיפוטית על החלטות היועץ המשפטי לממשלה", פלילים ה2 121, 135-123 (תשנ"ז)}.

שיקול-הדעת של היועץ המשפטי בהליכים הקשורים בהעמדה לדין הוא רחב ביותר במיוחד ביחס להיבט הקשור בהערכת הראיות ומידת הסתברותן להביא להרשעת החשוד.

כמו-כן, שיקול-דעתו של היועץ המשפטי נעוץ במקצועיות, בכישורים, ובניסיון המיוחד הנדרשים לצורך הערכה זו. הוא נגזר ממידת המורכבות הכרוכה בתהליך הערכה זה, ובהיותו פרי של הערכת הסתברויות הנתונה לאנשי מקצוע שזה עיסוקם לאורך שנים.

החלטת היועץ המשפטי לממשלה ואנשי הפרקליטות מתקבלת לאחר בדיקה מעמיקה ועניינית של כל חומר הראיות, ואגב עימות בין הודעות העדים השונים, והערכת מהימנותן הלכאורית ומשקלן היחסי.

ואולם, גם אם קיים חומר ראיות לכאורה להגשת כתב אישום, עדיין יכול היועץ המשפטי להחליט להימנע מהגשתו, אם הוא סבור כי סיכויי ההרשעה על-פי החומר שברשותו מועטים.

על רקע זה ניתן להבין את הרציונל לפיו בית-משפט זה אינו הופך במהלך הדיון בעתירה למעין "יועץ-משפטי-על", הבודק תחת היועץ המשפטי לממשלה, ובמקומו, אם חומר החקירה מצדיק הגשת כתב אישום, אם לאו {בג"צ 3425/94 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4), 1, 10 (1996) - דברי כב' השופט בך; ראו גם בג"צ 6009/94 שפרן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד מח(5), 573, 582 (1994)}.

שיקול-הדעת של התביעה בדבר "עניין לציבור", הוא שיקול-דעת רחב ביותר אולם לא מוחלט והוא עומד בפני ביקורת שיפוטית. רוחב שיקול-הדעת נגזר מן הצורך להפקיד בידי הגורם המקצועי את ההערכה הנורמטיבית באשר לערכים השונים שיש להתחשב בהם בתהליך קבלת ההחלטה בעניין העמדה לדין במובנה הרחב.

זאת לאור העובדה כי ברשות הגורם המקצועי לא רק הכישורים והמיומנות, אלא גם הידע, הנתונים, והניסיון המצטבר בהכרת מערכות אכיפת החוק והאינטרסים החברתיים הרלבנטיים המשמשים בקבלת ההחלטה דברי בית-המשפט ב- בג"צ 935/89 {אורי גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2), 485 (1990)}.

5. היקף הביקורת השיפוטית על שיקול-דעת היועץ בעניין הקשור להעמדה לדין

5.1 כללי
מערכת המשפט הישראלית אימצה כלל לפיו כל פעולה שלטונית נתונה לביקורת שיפוטית.

נושא זה חודד ב- בג"צ 935/89 {אורי גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2), 485 (1990)} שם נקבע כי פעולות היועץ המשפטי, ובכלל זה החלטותיו בנושא העמדה לדין, עומדות לביקורת שיפוטית במסגרת הכלל הרחב לפיו כל פעולה שלטונית נתונה לביקורת.

מרחב התפרשותה של הביקורת השיפוטית הוא נושא מורכב אשר נחתך בשים-לב לאופי עילת ההתערבות בעניין נתון.

5.2 החלטה נגועה בפסול ערכי - ביקורת שיפוטית מעמיקה
במידה ויטען שהיועץ החליט החלטה הנגועה בפסול בעל אופי ערכי, כגון חוסר תום-לב, ניגוד עניינים, או חוסר הגינות מסוג אחר, החלטתו תיחשף לביקורת במיתחם רחב.

זאת לאור העובדה שהיועץ המשפטי הוא ראש התביעה ומייצג את רשויות אכיפת החוק במדינה.

כחלק מתפקיד זה הוא מהווה רשות עצמאית, בלתי-תלויה, שהחלטותיה אמורות לקדם את שלטון החוק במדינה, ולהיות בנויות על שיקולים ענייניים, והוגנים בלבד.

לכן, טענה לסטיה מנורמה זו תביא עמה ביקורת שיפוטית מעמיקה, שמטרתה לבחון את טוהר שיקוליו של ראש התביעה. הוא הדין לגבי טענה של חוסר שוויון והפליה בהליך ההעמדה לדין.

תפקיד מרכזי של בית-המשפט בביקורת שיפוטית על המינהל הוא להבטיח כי פעולותיו מושתתות על אדנים של יושר, הגינות, ושיקולי צדק וטוהר מידות. במובנים אלה, הביקורת השיפוטית היא עמוקה ורחבה.

5.3 ביקורת שיפוטית לגבי סבירות החלטת היועץ המשפטי
כאשר הביקורת השיפוטית מכוונת לבחינת סבירות החלטתו של היועץ המשפטי היא נסבה על הרציונליות של החלטתו, מתוך הנחה כי היא נתקבלה בתום-לב, ומשיקולים הוגנים בלבד.

מתחם הביקורת השיפוטית על שיקול-הדעת של היועץ מבחינת סבירותו הוא עניין מורכב, שיש לו מספר רבדים.

בטרם נפרט את המצב המשפטי החל כיום, נזכיר במספר מילים על ההיסטוריה.

הביקורת השיפוטית על החלטות היועץ בעילה של אי-סבירות, לא היתה דבר מובן מאליו בימים עברו. בתחילה, היקף התערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק בהחלטות היועץ הוגבל למצבים של חוסר תום-לב. במשך הזמן, הורחבה הביקורת השיפוטית גם לטענות של שרירות, שיקולים נפסדים, ושיקולים פסולים {כב' השופט ברק בפרשת גנור, שם, 524-523}.

עם השנים, גדלה הנכונות להתערב בהחלטות יועץ גם בעילה של חוסר סבירות קיצוני, היורד לשורשו של עניין, אפילו במצבים בהם היא לא מתלווה לעילה של העדר תום-לב {בג"צ 372/88 פוקס נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד מב(3), 154, 155 (1988); בג"צ 292/86 העצני נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4), 406, 411 (1989); עניין צופאן, שם, 729-728}.

כיום, עילה של חוסר סבירות קיצוני היורד לשורשו של עניין הקשור בהעמדה לדין, מצויה בגדרי הביקורת השיפוטית של בית-המשפט {פרשת גנור, שם, 524}.

ככלל, גדרי הביקורת השיפוטית על הפעולה השלטונית בהיבט של עילת הסבירות מושפעים ממרחב שיקול-הדעת הנתון לרשות המוסמכת בביצוע הפעולה הנתונה לבחינה.

קיים יחס הפוך בין היקפו של מתחם שיקול-הדעת הנתון לרשות, לבין מרחב הביקורת השיפוטית על אופן הפעלתו.

כך, ככל ששיקול-הדעת רחב יותר, היקף הביקורת השיפוטית על סבירותו צר יותר {בג"צ 5853/07 אמונה, תנועת האישה הדתית לאומית נ' ראש הממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.12.2007)}.

כלל זה ישים גם על היקף הביקורת השיפוטית על סבירות החלטת היועץ המשפטי לממשלה בעניין הנוגע להעמדה לדין של אדם, ובכלל זה, על אופיו, היקפו וחומרתו של כתב האישום המוגש נגדו, סגירת תיק חקירה שנפתח נגדו, או גיבוש הסדר טיעון בעניינו.

היקף הביקורת השיפוטית ייגזר ממרחב שיקול-הדעת הנתון לתביעה בעניין הספציפי העומד לדיון.

היקף שיקול-הדעת של היועץ המשפטי בעניין הקשור בהעמדה לדין הוא רחב מאוד וממנו נגזר מתחם ביקורת שיפוטית צר.

יודגש לעניין זה, כי יש להבחין בין שיקול-הדעת העוסק בפן הראייתי, לזה העוסק בפן של האינטרס הציבורי בהעמדה לדין.

שיקול-הדעת של היועץ בפן העוסק ב"עניין לציבור" בהעמדה לדין כרוך בהערכה נורמטיבית של ערכים חברתיים שונים.

חרף שיקול-הדעת הרחב הנתון ליועץ בעניין זה, פן זה של החלטתו נגיש יותר לביקורת שיפוטית, מאחר שהוא עוסק בהערכה ושיקלול של ערכים נורמטיביים רלבנטיים למקרה נתון.

שיקול-הדעת בדבר "עניין לציבור" בהעמדה לדין נעדר מימד של הערכה והסתברות של נתונים עובדתיים. הוא בנוי על מתן משקל יחסי ראוי לערכים נורמטיביים שונים, שיש להתחשב בהם בתהליך קבלת ההחלטה בדבר העמדה לדין.

החלטה הבנויה על הערכה נורמטיבית, היא מדידה, ונתונה לביקורת שיפוטית ביתר קלות.

חרף זאת, מתחם שיקול-הדעת של היועץ בהעמדה לדין מבחינת "עניין לציבור" נותן בידיו מרחב תימרון ניכר, ובחינת חוקיות ההחלטה בהקשר זה נעשית במתחם ביקורת שיפוטית צר {פרשת גנור, שם, 525-524}.

בתחום זה של שיקולים הקשורים ל"עניין לציבור", מכיר בית-המשפט בשיקול-דעתו הרחב של היועץ, ויתערב בו במקום ששוכנע כי ההחלטה בלתי-סבירה בעליל {כב' המשנה לנשיא מצא, שם, פסקה 10; ראו גם בג"צ 223/88 שפטל נ' היועץ המשפטי, פ"ד מג(4), 356 (1989), פסק-דינו של כב' השופט אור (להלן: "עניין שפטל")}.

ככל שמתחם הביקורת השיפוטית צר בהיבט השיקול הציבורי הקשור בהעמדה לדין, הוא צר פי כמה כאשר עומד למבחן הפן הראייתי שבהחלטת היועץ. צרות זו נובעת, בראש וראשונה, מאופייה של ההחלטה הנוגעת לראיות, המתבססת על הערכה עובדתית ומשפטית גם יחד.

זוהי הערכה כמותית וערכית משולבת. היא מתקבלת כפרי של ניתוח ההיגיון בשילוב עם התרשמות של חושים בדבר טיב הראיות ומשקלן.

היא אינה מסתכמת בהערכת כמותן של הראיות ובקיומן של גרסאות מפלילות בחומר החקירה. היא מחייבת את התביעה להערכה ערכית של הראיות מבחינת עוצמתן הגולמית, וקיום גרעין ראייתי המצביע על סיכוי סביר להרשעה.

היא מחייבת הערכה לא רק לגבי טיב הראיה במצבה ההיולי כפי שהוא בתיק התביעה קודם למשפט. היא מחייבת הערכה מה יהיה משקלה כאשר העד שמסר אותה יעמוד על דוכן העדים, ויהיה נתון לחקירה נגדית שתעמיד במבחן את דבריו הראשוניים. היא מחייבת בחינת כל ראיה בנפרד, ובחינה כוללת של כל הראיות בהצטרפותן זו לזו כמכלול.

לא מן הנמנע, כי בשל טיבה של החלטה זו, גורמים מקצועיים שונים, בעלי כישורים זהים יגיעו להערכות שונות לגבי אותו חומר ראיות. התפלגותן של הדעות לא בהכרח גורעת ממשקלן של הדעות השונות, ודעות סותרות עשויות להימצא, כל אחת, במתחם הסבירות {פרשת האי היווני, שם, פסקה 28 לפסק-דינו של כב' המשנה לנשיא מצא}.

כך, כשתובע בוחן אם יש בראיות כדי להצדיק הגשת כתב אישום, עליו לבחון לא רק אם יש בהן כדי ראיות לכאורה המצביעות על אשמת הנאשם אלא גם אם הן מקימות אפשרות סבירה להרשעה בידי בית-משפט, אשר יידרש להעריך את הראיות לאחר שעברו בפניו את כור ההיתוך של החקירות הראשיות והנגדיות.

כמו-כן, עליו לבחון לא רק אם הראיות מקימות הסתברות כי הנאשם עבר את העבירות אלא אם הן מקימות הסתברות כי בית-משפט יפסוק על-פיהן כי הנאשם עבר את העבירה מעבר לספק סביר {פרשת האי היווני, שם, פסקה 29; פרשת יהב, שם, 12}.

יש לציין כי ביקורת על סבירות הערכת הראיות לצורך בחינת קיום סיכוי סביר להרשעה היא קשה ביותר, ומותירה שוליים צרים ביותר להתערבות שיפוטית.

להיקפה הצר של הביקורת השיפוטית על הפן הראייתי שבהחלטת היועץ בעניין העמדה לדין תורם גם העיקרון הכללי לפיו בית-המשפט לא ישים עצמו בנעלי הרשות המוסמכת, ועל-פי-רוב, יימנע מלקבל לידיו את החומר והנתונים הגולמיים שהיו בפניה, ויימנע, דרך-כלל, מלהחליט במקומה בעניין העומד למבחן. הביקורת השיפוטית היא חיצונית לראיות גופן, והיא בוחנת - על-פי עילות ביקורת מוגדרות - את חוקיות ההחלטה.

לפיכך, בביקורת השיפוטית על החלטות היועץ אין הוא פועל כ"יועץ-משפטי-על" {בג"צ 329/81 נוף נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לז(4), 326, 330-329 (1983), פסקה 4 לדברי כב' השופט א' ברק}.

לפיכך, ככלל, יימנע בית-המשפט מקבלת חומר הראיות הגולמי לידיו, ומבדיקתו.

למעשה, בחינת סבירותה של החלטת היועץ בדבר דיות הראיות לצורך העמדה לדין, אינה כורכת את בדיקת הראיות עצמן, אלא את תוכנה של ההחלטה בדבר דיותן, על-פי סימנים חיצוניים אובייקטיביים העשויים להאיר את סבירותה.

דרך לעשות זאת היא באמצעות בחינת תהליך קבלת ההחלטה, העשוי להאיר ולהשליך על תוכנה וסבירותה.

אין על בית-המשפט, בדרך-כלל, להעמיד במבחן הביקורת השיפוטית את החלטת המשיב בדבר דיות חומר הראיות.

שכן, במידה ויעשה כן, יוסר למעשה החיץ שבין הביקורת לבין המרת שיקול-דעת המשיב בשיקול-דעתו של בית-המשפט.

כאשר תפקיד המשיב מצטמצם, מלכתחילה, רק לבדיקה לכאורית של חומר הראיות, לא ניתן, בדרך-כלל, לקבוע את מתחם הסבירות להחלטתו בלי להסיג את גבולו, ובלי שבית-המשפט יהפוך עצמו ל"יועץ-משפטי-על" ולמעין "שופט חוקר".

אולם, בעצם ההסתייגות מאפשרות הביקורת על סבירות ההחלטה בדבר דיות הראיות, אין כדי למנוע את בחינת התהליך לקבלת ההחלטה {דברי בית-המשפט ב- בג"צ 6781/96 אולמרט נ' היועץ המשפטי, פ"ד נ(4), 793, 808 (1996)}.

טעם נוסף לצמצום היקף ההתערבות השיפוטית בהחלטת היועץ בעניין דיות הראיות לצורך העמדה לדין, נובע מההשלכות האפשריות של התערבות כזו על תוצאות המשפט הפלילי שיוגש בעקבותיה {בג"צ 8121/99 האגודה לזכות הציבור לדעת נ' פרקליטת המדינה, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.6.00), מפי כב' השופט ריבלין}.

כמו-כן, הגשת כתב אישום, וקביעת תוכנו, הן פעולות גורליות בהליך הפלילי, שאחריות כבדה רובצת על בעל הסמכות הנדרש להחליט בהן ולבצען {פרשת מעריב, שם, דברי כב' השופט חשין, שם, 667}.

פעולות אלה קובעות את גורלו של הנאשם, ומשפיעות על זכויות היסוד שלו, המוכרות במשפט.

בנוסף, פעולות אלה משפיעות על מעמדו של ההליך הפלילי, ועל מעמדן של רשויות אכיפת החוק ומידת האמון שהציבור רוחש להן.

על רשויות התביעה להשתכנע בעוצמה משמעותית בדבר אחריותו הפלילית של אדם, ובדבר סיכויי הרשעתו, בטרם יפעילו את מנגנון ההליך הפלילי לגביו.

כך גם לגבי אחריות התביעה להמרת אישומים חמורים שהסיכוי להרשעה בהם קלוש, באישומים קלים יותר שהסיכוי להרשעה בהם טוב יותר, והוא הדין בשיקול-הדעת המופעל לצורך השגת הסדר טיעון במקרים מתאימים.

ככל שמופעל ריסון שיפוטי בפן הנוגע ל"עניין לציבור" בהחלטה, הרי ריסון כפול ננקט בפן הראייתי שבה.

בנוסף, יש להבחין בין החלטת היועץ המשפטי להימנע מהגשת כתב אישום מן הטעם שאין בקיום המשפט "עניין לציבור" כמשמעו בסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי, לבין החלטתו להימנע מהגשת כתב אישום בשל העדר ראיות מספיקות.

בהחלטות של היועץ המשפטי להימנע מהגשת כתב אישום בעילת "אין עניין לציבור", יימנע בית-המשפט מלהמיר את שיקול-דעתו של היועץ המשפטי בשיקול-דעתו שלו, ויראה להתערב רק במקרים שבהם שוכנע כי החלטת היועץ המשפטי היא בלתי-סבירה בעליל.

מאידך, בביקורת על קביעתו של היועץ המשפטי כי הראיות המצויות אינן מספיקות להגשת כתב אישום, ינהג בית-המשפט מידת ריסון כפולה ומכופלת {בג"צ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, פ"ד נט(1), 199 (2004)}.

ההחלטה האם יש בעניין מסויים די ראיות להעמדה לדין, או, האם יש הצדקה, בשל חולשתן, להימנע מהגשת אישום או להגיש כתב אישום בעבירות קלות יותר, או להגיע להסדר טיעון, מצויה בגרעין הקשה של סמכות היועץ המשפטי לממשלה.

זו אחריותו, וזו סמכותו להעריך את הראיות ולצפות את תוצאותיו האפשריות או המסתברות של המשפט וסיכויי ההרשעה, ולהיערך לקדם את פני ההסתברויות הללו באופן שיישרת בצורה הראויה ביותר את תכליות ההליך הפלילי {בג"צ 2534/97 ח"כ יונה יהב נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נא(3), 39 (1997)}.

בית-המשפט נמנע מלהתערב בהחלטת היועץ שלא להגיש כתב אישום אף במקום שהראיות הקימו סיכוי סביר אך קלוש להרשעה.

כמו-כן, הדבר עשוי להיות כך גם במצבים פחות קיצוניים.

סיבה לכך היא שהגשת כתב אישום, אף שהתובע עצמו מעריך כי רב הסיכוי שהנאשם יזוכה על הסיכוי שהנאשם יורשע בדין, איננה מצב תקין ורצוי.

תוצאותיו של ההליך הפלילי, גם אם אינו מסתיים בהרשעה, גורליות ולכן אין להתחילו במידה ולא משוכנעים כי קיים סיכוי סביר להרשעה.

כפועל יוצא, הכלל הוא כי כתב אישום יוגש רק באותם מקרים שבהם משוכנע התובע כי קיים סיכוי סביר להרשעה {בג"צ 2534/97 ח"כ יונה יהב נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נא(3), 39 (1997); בג"צ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, פ"ד נט(1), 199 (2004)}.

חרף כל האמור, אף שמתחם שיקול-הדעת הנתון ליועץ רחב ביותר, במיוחד בפן הראייתי הנוגע להעמדה לדין, אין הוא שיקול-דעת מוחלט, והחלטותיו בעניין זה אינן חסינות מביקורת שיפוטית.

חשוב לציין, כי עד היום לא ארע, ולו מקרה אחד, שבו ראה בית-המשפט להתערב בהחלטת היועץ בפן הראייתי. עם-זאת, כבר נאמר לא אחת כי ייתכנו מקרים נדירים שבהם ייטה בית-משפט להתערב בהחלטת יועץ גם בפן הראייתי, מקום בו נוכח כי החלטתו הינה בלתי-סבירה בעליל {בג"צ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, נט (1), 199 (2004); בג"צ 223/88 שפטל נ' היועץ המשפטי, פ"ד מג(4), 356 (1989); בג"צ 806/90 הנגבי נ' היועץ המשפטי, פ"ד מד(4), 797, דברי כב' השופט ש' לוין, שם, 799 (1990)}.

דוגמה אפשרית לכך היא במקום שנטען כי התביעה לא ייחסה משקל ראוי לראיה מרכזית בהשתלבותה עם יתר הראיות, אשר לעמדת הטוען אמורה היתה להשפיע על החלטתה בעניין הנוגע להעמדה לדין.

6. כללי שיקול-הדעת והביקורת השיפוטית בהכרעה לגבי מהות האישומים והסדרי טיעון

6.1 כללי
הכללים לבחינת מהות שיקול-הדעת של התביעה בעניינים הקשורים בהעמדה לדין, ובטיבה של הביקורת השיפוטית על החלטות הניתנות בתחום זה, נכונים לא רק להכרעות הקשורות בעצם ההעמדה לדין של אדם, אלא גם להחלטות שעניינן באילו אישומים להעמידו לדין, והאם להסכים להסדר טיעון בעניינו.

שיקולים הקשורים בדיות ראיות המעמידות סיכוי סביר להרשעה, ישימים לא רק לשאלה האם להעמיד לדין, אלא גם לשאלה במה להעמיד לדין, והאם ראוי להגיע להסדר טיעון, בהתחשב בעוצמת הסיכוי להרשעה, ובשיקולים שבאינטרס הציבור.

המבחנים החלים על הביקורת השיפוטית על החלטות יועץ בעניין העמדה לדין, ישימים במידה דומה גם על עניינים הנוגעים למהות האישומים שהוחלט לכלול בכתב האישום, ולהסדרי טיעון שהושגו, תוך ויתור התביעה על ניהול משפט, ועל הניסיון למצות את הוכחת פרטי האישום המקוריים במלוא היקף פרישתם {בג"צ 935/89 אורי גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2), 485 (1990)}.
6.1 היקף התערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק
בתחילה צומצם היקף התערבותו של בית-המשפט אך ורק למקרים בהם נטענה טענה בדבר חוסר תום-לב בהחלטת היועץ {בג"צ 156/56 פרידה שור נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד יא 285 (1957)}.

דוגמה לכך ניתן למצוא ב- בג"צ 853/78 {עורך-דין מנדל שרף נ' הוועד המחוזי בתל אביב של לשכת עורכי-הדין ואח', פ"ד לג(1), 166 (1978)}, שם העותר הכריז בפירוש, והדבר ברור גם מעתירתו, שאיננו מיחס ליועץ המשפט נימוק נפסד ומניע המראה על חוסר תום-לב בהימנעו מלהגיש תלונה לבית-הדין המשמעתי.

מסיבה זו בית-המשפט קבע כי אין עילה להתערבותו.

במשך הזמן הורחבה היריעה, ונכללו בה טענות בדבר שרירות {בג"צ 119/59 יהודה יוליוש רייכבך נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יג 1486 (1959)}.

לאחר מכן התווספו טיעונים בדבר שיקולים נפסדים {בג"צ 4/64 אריה וגנאר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(1), 29 (1964)}

השלב הבא היה הוספת טיעונים בדבר "שיקולים פסולים" {בג"צ 746/80 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2), 453 (1981)}.

ואולם, רשימה זו של מקרים אינה רשימה סגורה, אלא משקפת את המגמה העקרונית תוך איזכור עילות מייצגות.

כך ייתכן, לדוגמה, שבית-המשפט יראה להתערב בשיקול-הדעת של הקובל, גם אם יתגלה בהחלטתו חוסר סבירות קיצוני, היורד לשורשו של עניין, אף אם אין הוא מתלווה בסימנים של העדר תום-לב דווקא {בג"צ 248/81 שמעון ווליס נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין, פ"ד לז(3), 533 (1983)}.

בית-המשפט יתערב בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, אם גלוי וברור, שנפל משגה היורד לשורשו של עניין, או שנתגלה עיוות מהותי אחר הדורש את תיקונו {בג"צ 372/88 שמואל פוקס נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד מב(3), 154 (1988}.

כלומר, כוחו של בית-המשפט להתערב בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה אינו מוגבל למקרים בהם מוכח כי ההחלטה נושא הדיון ניתנה בחוסר תום-לב.

כך, יש מקום להתערבות, גם אם בית-המשפט ישתכנע, כי ההחלטה נתקבלה על-סמך שיקולים מופרכים וזרים לעניין, והחלטה, אשר על פניה נראית נטולת כל היגיון. העדר ראיה בדבר חוסר תום-לב לא "יציל" החלטה כזו מפני ביטולה או שינויה {בג"צ 292/86 אליקים העצני נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4), 406 (1989)}.

היקף התערבותו של בית-המשפט אינו מצומצם רק לחוסר תום-לב, העדר יושר או מניעים נפסדים, אלא כולל גם, בין היתר, עיוות מהותי, חוסר סבירות קיצוני היורד לשורשו של עניין, הפליה, או שיקול העומד בסתירה לאינטרס הציבורי {פסק-דינו של כב' השופט בייסקי ב- בג"צ 425/89 ג'מאל עבד אל קאדר מחמוד צופאן נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד מג(4), 718 (1989)}.

אמות-המידה להתערבותו של בית-המשפט בהחלטות תובע הן שתיים:

האחת, אובייקטיבית - בחינת "סבירותה" של החלטת התובע, כאשר "אי-סבירות מהותית" - הכוללת, בין היתר, הפליה מהותית, משגה היורד לשורשו של עניין ועיוות מהותי אחר - תביא לפסילת ההחלטה.

השניה, סובייקטיבית - עיקרה בבחינת "תום-ליבו" של התובע, כאשר "העדר תום-לב" - הכולל, בין היתר, יושר, הגינות ומניעים טהורים יביא לפסילת ההחלטה {פסק-דינו של כב' השופט קדמי ב- בג"צ 425/89 ג'מאל עבד אל קאדר מחמוד צופאן נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד מג(4), 718 (1989)}.

כלומר, בית-המשפט יתערב בשיקול-דעת התובע אך ורק בנסיבות קיצוניות, שבהן גלוי וברור, שנפל משגה היורד לשורשו של עניין, או שנתגלה עיוות מהותי אחר הדורש את תיקונו.

הכוונה לאותם מקרים בהם ניתן להצביע על חוסר תום-לב מצד מקבל ההחלטה או על-כך שמניעים לא טהורים או נפסדים עמדו ביסוד ההחלטה או שהיא לוקה באי-סבירות מהותית וקיצונית {פסק-דינו של כב' השופט לוין ב- בג"צ 425/89 ג'מאל עבד אל קאדר מחמוד צופאן נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד מג(4), 718 (1989)}.

על-כן, כאשר החלטת היועץ מקורה בחוסר סבירות קיצוני לא רק שהסמכות והרשות בידי בית-המשפט להתערב בהחלטה, אלא שחובתו, כעומד על משמר שלטון החוק, לעשות כן.

ב- בג"צ 935/89 {אורי גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2), 485 (1990)} נקבע כי היה חוסר שאינו מתבסס על סטיה קלה מהאיזון הראוי בין השיקולים השונים.

בפרשה זו נקבע כי חוסר הסבירות שבהחלטת היועץ המשפטי לממשלה מקורו בסטיה מהותית, היורדת לשורש העניין, עד שהמסקנה הסופית היא מופרכת מעיקרה, ובשל כך בלתי-סבירה לחלוטין.

כלומר, כאשר חוסר הסבירות מקורו בסטיה מהותית וקיצונית זה מביא מחד גיסא, לפסלותה של החלטת היועץ המשפטי לממשלה, ומאידך גיסא הוא מצדיק את התערבותו של בית-המשפט.

יודגש, כי ביסוד הכללים בדבר התערבות בית-המשפט בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה עומדות מספר הנחות יסוד. ובמה דברים אמורים:

ליועץ המשפטי שיקול-דעת נרחב בהחלטה, אם להעמיד חשוד לדין אם לאו.

שיקול-דעת זה משמעו כוח בחירה בין מספר החלטות חוקיות. בחירה זו מכוונת, בין השאר, על-ידי מתן משקל ראוי לשיקולים השונים, שיש לקחתם בחשבון במסגרת הקביעה אם קיים "עניין לציבור" בהעמדה לדין.

בקביעתו של משקל זה קיים תחום תמרון ניכר. הוא מבוסס, בין השאר, על הערכת מציאות פיסית ונורמטיבית ועל השקפת עולם. אך טבעי הוא, כי יועצים משפטיים שונים ייתנו משקל שונה לשיקולים השונים המגבשים את אמת-המידה של "עניין לציבור".

כל עוד המשקל שניתן על-ידי היועץ המשפטי לשיקולים השונים פועל במסגרת התכלית לשמה ניתן שיקול-הדעת, ההחלטה היא חוקית. מכאן, שיועצים משפטיים שונים עשויים להגיע להחלטות שונות וסותרות באשר לקיומו של "עניין לציבור", שכולן תהיינה חוקיות.

במצב דברים זה, בית-המשפט הגבוה לצדק לא יתערב בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה. הטעם לאי-התערבות זו אינו נעוץ בחסינות מיוחדת שיש לו ליועץ המשפטי מפני הביקורת השיפוטית של בית-המשפט הגבוה לצדק אלא בכך שהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה היא חוקית, ואין עילה להתערבות של בית-המשפט.

בית-המשפט הגבוה לצדק עשוי לגרוס, כי אילו כוח ההחלטה המקורי היה בידיו, היה הוא מקבל החלטה שונה מזו שקיבל היועץ המשפטי לממשלה. בית-המשפט עשוי לאפיין את החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה בנסיבות אלה, כהחלטה "מוטעית", אך אין היא החלטה בלתי-חוקית.

כלומר, בית-המשפט אינו יועץ-משפטי-על והוא אינו שם עצמו כיועץ משפטי לממשלה.

תפקידו של בית-המשפט הוא לבחון את חוקיות החלטותיו של היועץ המשפטי ולא את תבונתן.

כך, החלטה "מוטעית" היא החלטה שבית-המשפט עצמו, אילו פעל כיועץ משפטי, לא היה בוחר בה, עשויה להיות חוקית ובית-המשפט הגבוה לצדק לא יתערב בה בשל העדר עילה להתערבותו {בג"צ 248/81 שמעון ווליס נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין, פ"ד לז(3), 533 (1983)}.
העובדה בלבד, שההחלטה נראית בעיני בית-המשפט בלתי-נכונה או מוטעית, אין בה כדי להצדיק התערבות, ואף אם בית-המשפט משוכנע כי היה מגיע למסקנה שונה מזו אליה הגיע היועץ המשפטי אין בכך כדי להניע את בית-המשפט לקבל עתירה המופנית כנגד החלטת היועץ המשפטי {בג"צ 292/86 אליקים העצני נ' מדינת ישראל פ"ד מב(4), 406 (1989), פסק-דינו של כב' השופט בך}.

שיקול נוסף שמרחיק את אפשרות ההתערבות בהחלטות היועץ המשפטי במישור של הפעלת המערכת המשפטית, בהשוואה להתערבות בפעולותיהן והחלטותיהן המינהליות של רבות מבין הרשויות הציבוריות האחרות הוא ההיבט של שקילת טובת הציבור.

היבט זה של טובת הציבור הינו גורם גמיש המאפשר גישות שונות ואף מנוגדות, אשר כל אחת מהן היא לגיטימית.

חוסר ההתערבות נובע מתוך כך שאין כל עילה להתערבות, שכן היועץ המשפטי לממשלה בחר באופציה לגיטימית.

תנאי להתערבות בית-משפט הוא, שנפל בהחלטה פגם מאותם פגמים המצדיקים התערבות ערכאה זו, ולא די בכך, שלדעת בית-המשפט אולי טעה היועץ המשפטי.

כאשר היועץ המשפטי לממשלה בחר באפשרות בלתי-חוקית, באופן שהחלטתו הינה לא רק מוטעית, אלא גם בלתי-חוקית, יתערב בית-המשפט בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה.

תפיסת היסוד של בית-המשפט הינה, כי בכפוף לטענות "סף", כגון ניקיון-כפיים ושיהוי, צריכה להתקיים חפיפה בין העילות, המביאות לפסילת ההחלטה של היועץ המשפטי לממשלה, לבין העילות המצדיקות התערבותו של בית-המשפט.

באין עילה לפסול את החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, אין גם עילה להתערבותו של בית-המשפט. אם, לעומת-זאת, קיימת עילה לפסילת החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, יש גם עילה להתערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק.

לא מוקנית ליועץ המשפטי לממשלה כל חסינות מיוחדת מפני התערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק. בית-המשפט אינו מכיר במצב דברים, שבו עשויה להיות עילה לפסילת החלטתו של היועץ המשפטי, אך לא תהיה עילה לקיומה של ביקורת שיפוטית.

חסינות כזו, אילו הוכרה, היה בה כדי לפגוע בשלטון החוק.

חסינות כזו מוכרת רק במקרים מיוחדים, בהם הגורם השלטוני, שלו היא הוענקה הוא המחוקק עצמו {בג"צ 652/81 ח"כ יוסי שריד נ' יושב-ראש הכנסת מנחם סבידור, פ"ד לו(2), 197 (1982)}.

בית-המשפט הכיר בכך במצבים חריגים נוספים, אותם איפיין כבלתי-"שפיטים" {בג"צ 910/86 רס"ן (מיל') יהודה רסלר נ' שר הביטחון, פ"ד מב(2), 941 (1988)}.

מקרים אלה לא חלים על היועץ המשפטי כי הוא אינו נופל לקטיגוריות אלה. החלטותיו שפיטות, ואין הוא חלק מהרשות המחוקקת. בידיו כוח שלטוני רב עוצמה.

המסקנה, כאילו מנוע גורם תביעתי מהסקת המסקנות המשפטיות הענייניות בדבר הגשת כתב אישום או בדבר ביטולו, וזאת משום שגורם אחר, הכפוף לו, החליט כבר אחרת, אינה מתקבלת על הדעת ונוגדת בעליל את האינטרס הציבורי של אכיפת החוק והשלטתו.

שיקול-דעת שאינו נתון לעיון מחדש ולביקורת הוא שיקול-דעת מוחלט, ועל-כן הוא נוגד את טובת הציבור.

על-אחת-כמה-וכמה כך הדבר, כשהמדובר בשיקול-הדעת שלא להעמיד לדין, הנתון בידי התובע בסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי; שיקול-דעת זה מקנה לתובע סמכות רב עוצמה; שיקול-דעת בלתי מבוקר כזה יש עמו סכנה של שימוש לרעה, שחיתות ואפליה {בג"צ 844/86 איתי דותן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מא(3), 219 (1987)}.

פיקוח שיפוטי הוא חיוני להפעלה ראויה של סמכויות השלטון של היועץ המשפטי לממשלה, כשם שהוא חיוני להפעלה ראויה של כל סמכות שלטונית אחרת.

אין כל סיבה, שבית-המשפט לא יבחן, באמות-מידה של חוקיות, את מלוא ההיקף של שיקול-הדעת של היועץ המשפטי, שאם-לא-כן, יישארו תחומי שיקול-דעת, החסינים מביקורת שיפוטית.

הראוי הוא להשקיף על שיקול-הדעת המינהלי מזווית הראיה של הדינים הקובעים את חוקיות שיקול-הדעת. משקובעת תורת שיקול-הדעת המינהלי (המהותי והדיוני), כי בשיקול-דעת פלוני נפל פגם, מן הראוי הוא, שבית-המשפט המינהלי יהא נכון לבחון את חוקיות הפעלת שיקול-הדעת המינהלי.

אין כל יסוד להכיר, כי תחומים מסויימים של שיקול-הדעת המינהלי אינם נתונים לביקורת שיפוטית (כפוף, כמובן, לטענות של העדר מעמד או חוסר שפיטות מוסדית וכיוצא בהן טענות-סף) {בג"צ 680/88 מאיר שניצר נ' הצנזור הצבאי הראשי, מר יצחק שני, פ"ד מב(4), 617 (1989)}.

דברים אלה תופסים, כמובן, גם לעניין היקף הביקורת השיפוטית על פעולות היועץ המשפטי לממשלה. משנפל פגם בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, באופן שעל-פי תורת שיקול-הדעת המינהלי ההחלטה פגומה, יתערב בית-המשפט ויקבע את אי-חוקיותה של ההחלטה, ובלבד שהעותר קיים את דרישות הסף הראויות. פיקוח שיפוטי זה חיוני הוא לשלטון החוק ולחירות האדם בישראל.

כלומר, שאלת המפתח אינה היקף התערבותו של בית-המשפט, אלא תוקף החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה. השאלה האמיתית אינה עילות ההתערבות של בית-המשפט, אלא העילות הפוסלות את תוקף ההחלטה. השאלה אינה שיקול-דעת בית-המשפט, אלא שיקול-דעת היועץ המשפטי לממשלה.

כלומר, היקף התערבותו של בית-המשפט הוא כהיקף חוסר חוקיותה של החלטת היועץ המשפטי לממשלה. בכפוף לטענות הסף קיימת חפיפה מלאה בין היקף ההתערבות של בית-המשפט לבין העילות הפוגעות בחוקיות שיקול-הדעת של היועץ המשפטי לממשלה.

6.2 האם קיימות עילות, הפוגמות בשיקול-דעת מינהלי "רגיל", אך אינן פוגמות בשיקול-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה?
בעניין זה אין דין מיוחד ליועץ המשפטי לממשלה.

מגמתו של בית-המשפט בכל הנוגע לתורת שיקול-הדעת המינהלי, הינה לקיים אחידות בעילות הפוסלות שיקול-דעת מינהלי.

העילות הפוסלות אקט מינהלי חלות על כל סמכות שלטונית ברשות המבצעת. אף החלטתו של נשיא המדינה נמדדת על-פי העילות הרגילות של תורת שיקול-הדעת המינהלי {בג"צ 428/86 יצחק בארזילי נ' ממשלת ישראל, פ"ד מ(3), 505 (1986); בג"צ 320/86 סעיד מוחמד אבו שקרה נ' ר. דן שופט בית-משפט השלום בחדרה, פורסם באתר האינטרנט נבו (1986)}.

אכן, אותן עילות, הפוגמות בשיקול-דעת של רשות שלטונית בדרך-כלל, פוגמות גם בשיקול-הדעת של היועץ המשפטי לממשלה.

הפעלה שוויונית זו הינה של כללי המשפט המינהלי-המהותי באשר לעילות הפוגמות בשיקול-דעת מינהלי. כשם שכל שיקול-דעת מינהלי נפגם אם הוא הופעל מתוך שיקולים זרים, הפליה, חוסר הגינות וחוסר תום-לב, כך גם שיקול-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה נפגם בשל עילות אלה.

כשם שכל שיקול-דעת מינהלי נפגם בשל חוסר סבירות קיצוני שנופל בו, כך גם שיקול-הדעת של היועץ המשפטי נפגם בשל חוסר סבירות קיצוני שדבק בו.

אכן, לא די, לשם פסילת שיקול-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, כי נפל בו חוסר סבירות קל. לשם פסילת שיקול-הדעת של היועץ המשפטי יש להצביע על-כך כי חוסר הסבירות שדבק בו הוא מהותי או קיצוני.

יודגש כי מסקנה זו אינה סומכת עצמה על חסינות מיוחדת של היועץ המשפטי לממשלה. כל שיקול-דעת שלטוני לא נפסל אך בשל חוסר סבירות קל. לשם פסילתו של כל שיקול-דעת מינהלי נדרש חוסר סבירות מהותי.

חוסר הסבירות של רשות מינהלית פירושו סטיה של הרשות המינהלית מסטנדרט ההתנהגות המקובל של רשות מינהלית סבירה בנסיבות העניין. מטבע הדברים הסטיה יכולה להיות קלה ויכול שהסטיה תהא חמורה.

במשפט האזרחי, במסגרת דיני הנזיקין, כל סטיה מסטנדרד הסבירות גוררת אחריה אחריות ברשלנות.

ואולם, אותו עיקרון לא צריך לחול גם במשפט המינהלי, שבו העניין הוא תוקף החלטה מינהלית ולא בפיצוי ניזוק.

ביטול אקט מינהלי הוא עניין רציני, העשוי להשפיע על ציפיות, אינטרסים וזכויות של אנשים שונים. על-כן, אין לבטל מעשה מינהלי בשל סטיה של מה-בכך מסטנדרד ההתנהגות הסבירה או סטיה בעניין שולי.

כלומר, כדי שסטיה מסטנדרד ההתנהגות המקובל על רשות מינהלית סבירה תביא לביטול המעשה המינהלי, יש צורך בסטיה מהותית, היורדת לשורש העניין {בג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1), 421 (1980)}.

הנה-כי-כן, קיימת זהות בין העילות לחוסר תקיפותו של שיקול-דעת מינהלי בדרך-כלל, לבין העילות לחוסר תקיפותו של שיקול-דעת היועץ המשפטי לממשלה.

אכן, לא סביר הוא ליצור מערכת דינים מיוחדת באשר לתוקף החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה. אין כל אפשרות להצדיק גישה, לפיה שיקול-דעתו של תובע "סתם" תהא כפופה לעילות הפסלות הרגילות, ואילו שיקול-דעתו של תובע, שהוא היועץ המשפטי לממשלה, תהא כפופה לעילות פסלות מיוחדות {בג"צ 676/84 טיים אינק. נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לח(4), 561 (1985)}.

במדינת חוק, בה שולט עקרון שלטון החוק, אין כל צידוק ששיקול-דעתו של העומד בראש התביעה הכללית ייבחן באמות-מידה מיוחדות באשר לתוקפו {ד' פרידמן "שיקול-דעת שיפוטי בהעמדה לדין פלילי" הפרקליט לה 155, 163 (תשמ"ג-תשמ"ד)}.

ודוק, מסקנה זו אין משמעותה החלפת שיקול-דעתו של היועץ המשפטי בשיקול-דעת בית-המשפט. מסקנה זו אין משמעותה פסילת החלטה "מוטעית" של היועץ המשפטי לממשלה, כלומר - החלטה שבחרה באפשרות חוקית בלתי-רצויה.

המשמעות היחידה היא שיש שוויון בפני החוק של כל גורמי השלטון.

כלומר, לעניין היקף התערבותו של בית-המשפט אין כל הבדל בין היועץ המשפטי לממשלה לבין כל נושא תפקיד ציבורי.

הכלל הוא כי היועץ המשפטי לממשלה וכל נושא תפקיד ציבורי חייבים להפעיל את שיקול-הדעת בהגינות, ביושר, בסבירות, ללא שרירות והפליה, תוך שקילת שיקולים רלוואנטיים בלבד.

כמו-כן, הם נתונים לביקורת שיפוטית, וכשם שאין דין מיוחד ליועץ המשפטי לממשלה לעניין סמכותו של בית-המשפט, כך אין כל דין מיוחד ליועץ המשפטי לממשלה לעניין היקף הביקורת של בית-המשפט {בג"צ 329/81 מירה נוף נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לז(4), 326 (1983)}.

על רקע כללים אלה, נקבע ב- בג"צ 935/89 {אורי גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2), 485 (1990)} כי יש מקום להתערבות בית-המשפט בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה.

נקבע כי ההחלטה של היועץ אינה בלתי-סבירה "סתם" ולא נפל בה חוסר סבירות קל. ההחלטה היא בלתי-סבירה באופן מהותי ועל-כן נפגמת היא על-פי כללי תורת שיקול-הדעת המינהלי.

משנופל בהחלטה פגם הפוסל אותה במישור המהותי, קמה סמכות בית-המשפט להכריז על-כך ולצוות על ביטול ההחלטה.

לכן, בפרשת גנור, החלטת היועץ המשפטי לממשלה, שלא להעמיד לדין את הבנקים והבנקאים בשל העדר "עניין לציבור", בטלה.

בית-המשפט החזיר את העניין ליועץ המשפטי לממשלה, על-מנת שיחליט אם קיים חומר ראיות לכאורה להעמדתם של הבנקים והבנקאים לדין. כן נקבע כי החלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד את רואי החשבון לדין פלילי, בשל העדר "עניין לציבור", בטלה.

7. מהו המבחן שראוי כי ינקוט אותו התובע הישראלי?
העמדת אדם לדין אינה דבר של מה בכך, והשלכותיה קשות, אף אם בסופו של דבר יוצא זכאי בדינו.

לכן, כאשר תובע בוחן האם להעמיד לדין חשוד, עליו לנקוט בשיטת "האפשרות הסבירה להרשעה".

יתרונה של שיטה זו הוא בהקטנת מספר אישומי השווא.

יודגש, כי אף אם בעצם ההעמדה לדין לא נפגעות זכויות היסוד של הנאשם, שומה על רשויות התביעה לנקוט משנה-זהירות, טרם שהן מחליטות על העמדה לדין.

גישת "האפשרות הסבירה להרשעה" גם עולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד של המשפט המינהלי, שקובעים, בין היתר שחובתה של הרשות המינהלית להעמיד לנגד עיניה, בעת גיבוש החלטתה, את כל השיקולים הנוגעים לעניין {ראה בג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1), 421 (1980)}.
גישת "האפשרות הסבירה להרשעה" מעניקה לתובע שיקול-דעת ראוי גם בחיזוי תוצאות המשפט, אם יוגש כתב אישום, שהוא אחד מן השיקולים הנוגעים לעניין שכן, יש בו כדי לצמצם את מספר אישומי השווא.

חזקה על היועץ המשפטי לממשלה ועל אנשי הפרקליטות, כי החלטה להעמיד לדין מתקבלת לאחר בדיקה מעמיקה ועניינית של כל חומר הראיות ואגב עימות בין הודעות העדים השונים, והערכת מהימנותן הלכאורית ומשקלן היחסי.

ודוק: גם אם קיים חומר ראיות לכאורה להגשת כתב אישום, עדיין יכול היועץ המשפטי להחליט להימנע מהגשתו, אם סבור הוא שסיכויי ההרשעה על-פי החומר שברשותו מועטים {בג"צ 3425/94 אורי גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4), 1 (1996)}.

במסגרת שיקוליו, היועץ המשפטי רשאי לשקול גם את סיכויי הרשעתו של מי שנגדו יוגש כתב אישום. אם הסיכוי לכך קלוש, הוא רשאי לשקול ולהחליט שאין טעם בהפעלת מנגנון התביעה ובהגשת כתב אישום לבית-המשפט.

כך, למשל, ייתכן מקרה שבחומר הראיות שבידי התביעה תימצא ראיה שיש בה לכאורה להפליל חשוד, אך כשבוחנים את מכלול הראיות כולו, ניתן בנקל להגיע למסקנה שהראיה היא מפוקפקת והסיכוי להרשעה הוא אפסי. במקרה כזה, רשאי היועץ המשפטי לשקול ולהחליט שהפעלת מנגנון התביעה והעסקת בית-המשפט על-ידי הגשת כתב אישום אינם רצויים ואינם ראויים {דנג"צ (יר') 4742/93 דב פרייברג ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(5), 359 (1993)}.

יתר-על-כן, אפילו אם העובדות שבחומר שלפני התובע מגלות עבירה, אין להעמיד אדם לדין, אם על-פי החומר ברור לתובע שהנאשם יזוכה, כגון, אם העבירה התיישנה או אם עומדת לנאשם ההגנה שזוכה כבר פעם מהעבירה {בג"צ 650/82 בארי נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד לז(4), 216, 222 עד 223 (1983); בג"צ 3846/91 מעוז נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד מו(5), 423, 436 (1992)}.

ואולם, ההכרה בכך שבקביעת רף הראיות, יש בידי התובע לבחון את סבירות ההרשעה, עדיין איננה אומרת מתי יש לקבוע שאפשרות ההרשעה היא "סבירה".

עצם בחינת הסתברות ההרשעה פירושה התחקות גם אחר אופן החלטתו של בית-המשפט במשפט. היינו, הסתברות סבירה להרשעה אין פירושה רק הסתברות סבירה כי על-פי חומר הראיות אכן ביצע הנאשם את העבירה המיוחסת לו, אלא הסתברות סבירה שבית-המשפט יפסוק שאין כל ספק סביר שהנאשם אשם בביצוע העבירה.

כדי לתאר מצב שבו, למרות קיומן של ראיות לכאורה, מוצדקת החלטת היועץ המשפטי לממשלה להימנע מהגשת כתב אישום, בפסיקה בית-המשפט השתמש במילים "סיכויי הרשעה מועטים", "סיכוי קלוש להרשעה", "סיכוי אפסי להרשעה", וכן ש"ברור לתובע שהנאשם יזוכה".

אולם הימנעות מהגשת כתב אישום אינה מוצדקת רק באותם מקרים קיצוניים. ייתכנו אף מצבים פחות קיצוניים שבהם אין לחייב תובע להגיש כתב אישום, בניגוד להערכתו כי הנאשם יזוכה.

הגשת כתב אישום, אף שהתובע עצמו מעריך כי רב הסיכוי שהנאשם יזוכה על הסיכוי שיורשע בדין, איננה מצב תקין ורצוי. תוצאותיו של ההליך הפלילי, גם אם אינו מסתיים בהרשעה, גורליות מכדי שייעשה "ניסוי" בהגשת כתב אישום.

על-כן, כתב אישום אמור להיות מוגש באותם מקרים שבהם משוכנע התובע כי קיים סיכוי סביר להרשעה. בכך מתקיים איזון ראוי בין הערכים שביסוד מטרותיו של המשפט הפלילי, לבין הערך של מניעת פגיעה שאינה הכרחית בחשוד ובמשפחתו.

את המסקנה כי קיים סיכוי סביר להרשעה, בידי התובע לקבל על-פי בחינה כפולה של חומר הראיות הגולמי והערכת סיכויי ההרשעה על-פיו.

"ראיה לכאורה" היא מטבעה ראיה גולמית ואין כל אפשרות להכריע על-פיה את אשמתו או חפותו של נאשם.

כלומר, בראיה לכאורה טמון פוטנציאל ראייתי, אשר יוצא מהכוח אל הפועל בסיום ההליך השיפוטי.

בית-המשפט בוחן את השאלה אם מתוך מכלול חומר החקירה ניתן יהיה לשלוף בסוף ההליך השיפוטי תשתית עובדתית מרשיעה.

מכל אלה יוצר לעצמו בית-המשפט תמונה כוללת באשר לפוטנציאל הראייתי הטמון בחומר החקירה, כלומר, אם קיים סיכוי סביר שמחומר חקירה זה תצמחנה בסוף המשפט ראיות אשר תבססנה את אשמת הנאשם {בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133 (1996)}.
נקודת המוצא העקרונית היא שכל האזרחים שווים בפני החוק. שוויון הכול בפני החוק הוא כלל בל-יעבור במערכת המשפט הישראלית.

עקרון השוויון "הוא מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו" {בג"צ 98/69 ברגמן נ' שר האוצר ואח', פ"ד כג(1), 693, 698 (1969)}.

הפעלה ראויה של ההליך הפלילי מבוססת על אמון הציבור ברשויות התביעה ועל אמונה כי הן מקבלות החלטותיהן מתוך שוויון. הגשת אישומים בדרך מפלה פוגעת באמון הציבור ברשויות התביעה.

פגיעה זו, קשה היא למשטר הדמוקרטי בשלושה מובנים:

ראשית, שימוש מפלה בכוח התביעה פוגע בהנחות שביסוד הענקת שיקול-דעת לתובע;

שנית, הפליה בהגשת אישומים פוגעת באמון שהציבור רוחש לרשויות התביעה בפרט ולרשויות שלטון בכלל, ובכך מכרסמת בעבותות המקשרים את בני החברה;

שלישית, הפעלה לא שוויונית של כוח התביעה פוגעת בכוח המרתיע של המשפט הפלילי.

יודגש כי, הסמכות להחליט על העדר עניין לציבור צריכה להיות מופעלת על-פי עקרונות פעולה, המביאים בחשבון את האינטרס הכללי, שתקויים מדיניות סבירה והוגנת בלי העדפות או הפליות לרעה.

על המדיניות האמורה לנטוע בליבו של הציבור אמון בכך שכולם שווים בפני החוק; תחושה של העדר שוויון בהפעלת החוק חותרת תחת האמון שהציבור רוחש לרשויות המשפט.

ודוק: אי-שוויון בפני החוק אין משמעו רק הפליה לטובה, והפליה לרעה אף היא במשמע, ומובן הוא כי השוויון נפגע גם כשמופעל כנגד אישי ציבור קריטריון מחמיר יותר בבדיקת קיומן של ראיות מספיקות לאישום {בג"צ 2534/97 ח"כ יונה יהב נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נא(3), 39 (1997)}.

כך, ראוי לדעת שהציבור נוטה לחשוד שאין נוהגים בחשודים שהם בני-מעלה או בני-טובים כפי שנוהגים בסתם חשודים של "עמך".

אמון הציבור במערכת אכיפת החוק הוא נכס חשוב שלה. עם-זאת, אין להפלות לרעה בני-מעלה בשל השיקול של "מה יגידו". אך יש להקפיד הקפדה יתרה שאכן לא יופלו לטובה (לאו דווקא מתוך רצון להפלותם, אלא כתוצאה לא-מכוונת של הטיפול המערכתי) ושאמת-המידה השוויונית הנוהגת בפועל תוצג לעיני כל באורח ברור ומשכנע {מ' קרמניצר "תפקידו של התובע בהליך פלילי" פלילים, כרך ה' (תשנ"ו), 186}.

דוגמה לכך היא ב-בג"צ 3094/93, 4319, 4478, בשג"ץ 4409/93 {התנועה למען איכות השלטון בישראל ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד מז(5), 404 (1993)}.

בפרשה זו לא הסכים בית-המשפט לקבל את הטענה כי יש בכוחו של האינטרס ליציבות הממשלה והקואליציה כדי להשפיע על אופן הפעלת סמכותו של ראש הממשלה לפטר שר.

זאת בעיקר נוכח המשקל הנכבד אשר יש לתת לאמון הציבור בשלטון. הוא הדין בחשש בדבר חוסר יציבות פוליטית עקב הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה, ובאפשרות לעיוות רצונו של הבוחר אם יתקיימו בחירות כתוצאה מהעמדתו של ראש הממשלה לדין, כשהאישום יהיה נושא במערכת הבחירות, שאין בהם לדחות את דין המשפט.

הליך הסקת המסקנה המפלילה מראיות נסיבתיות מורכב יותר. המסקנה המרשיעה מושתתת אז על שלושה שלבים:

ראשית, קביעה שכל ראיה בפני עצמה הוכחה, וניתן להשתית עליה מימצא עובדתי.

בשלב השני, מגיע בית-המשפט להיסק לוגי, ועל-פיו קמה הנחה כי מסכת הראיות מסבכת את הנאשם בביצוע העבירה המיוחסת לו.

בשלב השלישי, מועבר הנטל אל הנאשם להביא ראיה או לספק הסבר "תמים" השוללים את ההנחה. הצליח בכך - הרי הוא מזוכה, ולא - הוא מורשע.

השלב הראשון - בדומה להרשעה על-סמך ראיות ישירות - מחייב קביעה בדבר אמינות הראיות. לצורך קביעה זו הובנו בהליך השיפוטי מנגנונים אחדים, ובהם החקירה הראשית והנגדית של עדים, ובנוסף לכך יש בידי בית-המשפט להתרשם ישירות מן העדים, ובכללם הנאשם.

השלב השני - הוא הסקת מסקנה מפלילה על יסוד המימצאים שנקבעו. מסקנה זו היא תולדה של הערכה מושכלת של הראיות, המבוססת על ניסיון החיים ועל השכל הישר. בעניין זה חשוב לציין כי "אין זאת אומרת שכל ראיה נסיבתית בפני עצמה חייבת להספיק להרשעת הנאשם".

המסקנה הסופית יכולה להתקבל מתוך צירופן של כמה ראיות נסיבתיות כאלה, שכל אחת מהן אינה מספקת בפני עצמה להרשעת הנאשם {ע"פ 524/77 רפאל מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2), 682 (1978)}.

אם יש בתשתית הראייתית כדי לסבך את הנאשם בביצוע העבירה המיוחסת לו, כי אז עובר לשכמו הנטל לספק הסבר אלטרנטיבי לעובדות שהוכחו.

תמציתו של השלב השלישי הוא, בבדיקה אם הסברו של הנאשם מכרסם בהנחה המפלילה שקמה בשלב השני.

כאשר יוצרת מסכת העובדות ראיה לכאורה, כי המערער הוא שעשה את המעשה, כמסקנה סבירה לפי פשוטם של דברים, על המערער החובה להביא ראיה או להמציא הסבר מתקבל על הדעת, שיש בהם כדי לבטל את כוחה המרשיע או שיש בהם, למצער, כדי להתיש את כוחה על-ידי הטלת ספק סביר.

וכידוע, בהעדר אמון בהסברו של הנאשם או בהעדר היגיון בתיזה התיאורטית שהוא מעלה, נשמט הבסיס הדרוש ליצירתו של ספק כזה {ע"פ 493/82 מכלוף חמו נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1), 645, 651 (1986)}

ההסבר הנדרש מן הנאשם כונה על-ידי כב' הנשיא שמגר "הציר סביבו סובבת המתודיקה של ההרשעה באמצעות ראיות נסיבתיות".

במצב זה, התביעה מבקשת להציג את התיזה לפיה החשוד ביצע את הרצח ומביאה ראיותיה לכך. החשוד מציג את האנטי-תיזה, ומביא ראיותיו לכך. בית-המשפט מעמת את התיזה עם האנטי-תיזה, ובוחן על דרך האלימנציה, האם מכלול הראיות הנסיבתיות שולל, מעבר לספק סביר, קבלת גרסתו של החשוד. בחינת הראיות הנסיבתיות נעשית כמכלול בהתאם לנסיון החיים והשכל הישר, שכן תמיד תיתכן ראיה אשר כשהיא לעצמה אין בה מאומה, אך כאשר היא מצטרפת לפסיפס הראיות הכולל עולה תמונת האירוע ומצטיירת באופן אשר אינו משאיר מקום לספקות סבירים{ע"פ 497/92 עמוס (מייקל) נחום (קנדי) נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1995)}.

בסופו-של-יום, ההכרעה בדבר אשמתו או חפותו של הנאשם יסודה בבחירה בין הפרשנות שמציגה התביעה לעובדות ובין הפרשנות שמציג הנאשם. כלל הברירה קבוע בסעיף 34כב לחוק העונשין, אשר לפיו "לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא-אם-כן היא הוכחה מעבר לספק סביר".

מסעיף זה עולה שהמסקנה המפלילה מן הראיות הנסיבתיות חייבת להיות חד-משמעית, במובן זה שהיא ההגיונית היחידה. כלומר, הראיות צריכות להיות שלובות זו בזו "כמו אותה רשת הדייגים, שהדג לא יוכל להימלט ממנה, אם היא אמנם שלמה ואין בה פרץ" {ע"פ 90/81 גולדשטיין נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(1), 610, 612 (1982); ע"פ 401/72 ויטפילד ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1), 813, 823 (1974)}.

קיומה של מסקנה נוספת, שאיננה רחוקה ודמיונית, די בה כדי להקים ספק סביר, המספיק לזיכוי הנאשם.

פועל יוצא מן הפיצול לשלבים, כי גם החלטתו של התובע בשאלת דיות הראיות תהא מפוצלת להחלטות-משנה:

האחת, אם הראיות מספיקות לאישום מבחינת מהימנותן;

השניה, אם יש בכוחן להוביל את בית-המשפט למסקנה המפלילה. היה והחליט כי יש להשיב על שתי השאלות בחיוב, כי אז עליו להחליט החלטה.

שלישית, מהי הסבירות לקבלת הסברו של הנאשם (אם ניתנה בחקירה) על-ידי בית-המשפט.

ככל שהדברים נוגעים לשלב הראשון, אין מבחינת התובע הנדרש להחליט אם להגיש כתב אישום, כל הבדל בין תיק שבו הראיות ישירות לבין תיק שבו הראיות הן נסיבתיות.

בשני המקרים מצויה בידו ראיה "גולמית" הצריכה לעבור את כור ההיתוך השיפוטי כדי לקבוע את מידת מהימנותה. הערכתו של התובע כיצד יתרשם בית-המשפט מהעדים הינה לרוב בתנאים של אי-ודאות, ולא ניתן לאמץ אמת-מידה נוקשה להערכה זו.

לכאורה, שונים הם פני הדברים כאשר מדובר בשלב השני. כלי העזר המרכזי המצוי באמתחתו של בית-המשפט, הלא הוא ניסיון החיים והשכל הישר, מצוי גם בידי התובע. בכך מצטמצם הפער שבין ההליך השיפוטי לבין הליך העמדה לדין, ופוחתים תנאי אי-הוודאות שבהם נדרש התובע להחליט אם להעמיד לדין. היה מקום לומר כי עקב כך ראוי לצמצם את מרחב הטעות המוקנה לתובע, בדרך של העלאת הרף לדיות הראיות.
ולא היא. מרכז הכובד בהרשעה על-סמך ראיות נסיבתיות הוא בשלב השלישי. מכאן, שמבחינתו של התובע הסברו של הנאשם (אם נתן הסבר בחקירתו), אף הוא בגדר ראיה "גולמית", הצריכה לעבור את מבחנו של בית-המשפט.

על-כן, אמת-המידה העקרונית בתיק המורכב מראיות נסיבתיות אינה שונה, מזו שבתיק המבוסס על ראיות ישירות. יישומה המעשי של אמת-מידה זו בתיק המורכב מראיות נסיבתיות הוא שלהערכת התובע סביר הוא שבית-המשפט ידחה את הסבר הנאשם {בג"צ 2534/97 יונה יהב נ' פרקליט המדינה פ"ד נא(3), 39 (1997)}.

8. זכות העיון של אדם בתיק חקירה פלילית נגדו, אשר בסופו-של-יום נסגר מחוסר ראיות

8.1 כללי
סעיף 62(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"(ב) על החלטה שלא להעמיד לדין תימסר לחשוד הודעה בכתב שבה תצויין עילת סגירת התיק והחשוד יהיה רשאי לפנות לתובע שסגר את התיק בבקשה מנומקת לשנות את עילת הסגירה; תיק שנסגר בשל חוסר אשמה, יימחק רישומו מרישומי המשטרה."

כלומר, חשוד שתיק החקירה נגדו נסגר וברצונו לשנות את עילת התביעה, רשאי לפנות לתובע שסגר את התיק בבקשה מנומקת לשנות את עילת הסגירה.
נימוקי התובע שסגר את התיק נמצאים בחומר החקירה בעניינו של החשוד לשעבר ולכן, כדי לממש את הזכות, ישנה חשיבות לעיון בחומר החקירה ובדיקת הנימוקים להחלטת התובע {בג"צ 10271/02 אברהם פריד נ' משטרת ישראל מחוז ירושלים, פ"ד סב(1), 106 (2006)}.

אחד מכללי היסוד במשפט המינהלי הישראלי הוא זכותו של אדם לעיין בכל החומר המצוי בידי הרשות אשר נוגע לעניינו. זכות זו נולדה אף טרם נחקק חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: "חוק חופש המידע").

דוגמה לכך ניתן לראות ב- בג"צ 337/66 {עזבון קלמן פיטל נ' ועדת השומה שליד עיריית חולון ו- עיריית חולון, פ"ד כא(1), 69 (1967)}.

בפרשה זו קבע בג"צ כי זכותו של אזרח לעיין במסמכים נובעת לא רק מהוראות החוק, אלא, בעיקר, מכך, שהשכל הישר וההגינות האלמנטרית ביחסי ציבור בין שלטון ואזרח מחייבים מסקנה זו.

יודגש כי רק מנימוקים כבדי משקל יכולה הרשות לטעון חיסוי למסמך מסויים, והטוען חיסוי - עליו הראיה.

זאת ועוד, ב- בג"צ 142/70 {בנימין שפירא נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין, ירושלים, פ"ד כה(1), 325 (1971)}, נקבע כי מסמכים שנתקבלו בידי הרשות תוך כדי שימוש בסמכות שהוענקה לה על-פי דין, צריכים להיות גלויים ופתוחים לפני הצד הנוגע בדבר.

בפרשה זו פירט בג"צ מהם המקרים בהם הרשות לא חייבת לחשוף מידע בפני הצד השני, כדלקמן:
מסמכים אשר מכוח הוראה חקוקה חסויים בפני עיון וגילוי או שמוטלת חובה על הרשות לשמרם בסוד.
מסמכים אשר מטעמי יעילות חייבים למנוע בעד הרשות מלגלות אף לצד הנוגע בדבר.
הרשות אינה חייבת לגלות לפני מי שמבקש להתמנות למשרה פלונית או לזכות במכרז פלוני, את חומר הידיעות שהיא אספה עליו.
אין הרשות חייבת לגלות חומר העלול לפגוע שלא כדין בזכות הזולת.
אין הרשות חייבת לגלות דברים החסויים אפילו בבית-המשפט.

הדוקטרינה היא כי מסמכי רשות הציבור פתוחים, כעיקרון, לפני הנוגע בדבר.

כמו-כן, כאשר רשות מסרבת לנוגע בדבר לעיין במסמכים הקשורים אליו, הנטל הוא על הרשות לייסד סירובה {ע"א 6926/93 מספנות ישראל בע"מ נ' חברת החשמל בע"מ, פ"ד מח(3), 749 (1994)}.

זכות העיון קשורה קשר אמיץ לזכות הטיעון.

לנוכח חשיבותה למיצוי הזכויות הדיוניות האחרות של הפרט, ההקפדה על קיומה מתחייבת מכללי ההגינות הבסיסיים הנוהגים ביחסים שבין אדם לרשות {השוו: בג"צ 7805/00 רוני אלוני חברת מועצת עיריית ירושלים נ' מבקרת עיריית ירושלים, פ"ד נז(4), 577 (2003)}.

חוק חופש המידע חידש חידוש, לפיו כל אדם, גם מי שאינו נוגע לעניין, זכאי לקבל מידע מהרשויות הציבוריות, בלי שיידרש להוכיח את עניינו באותו מידע ולהסביר מדוע הוא זקוק למידע זה {רע"א 291/99 ד.נ.ד. אספקת אבן ירושלים נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד נח(4), 221 (2004) (להלן: "אספקת אבן ירושלים"); ז' סגל הזכות לדעת באור חוק חופש המידע (תש"ס), 27)}.

סעיף 14(א)(9) לחוק חופש המידע פוטר את מערך המודיעין והחקירות של המשטרה מתחולתו של החוק. עם-זאת, כעולה מדברי ההסבר להצעת החוק, אין מדובר בהסדר שלילי, המונע מאדם כל אפשרות לקבל מידע מגופים אלה.

כלומר, הצעת החוק אינה באה למצות את מלוא האפשרות לקבל מידע מן הרשויות. נסיבות אשר אינן נופלות בגדר זכות למידע לפי חוק זה, בשל מהות המידע המבוקש, מיהות המבקש או הרשות המתבקשת - אין ההצעה באה להשמיע איסור לתת בהן מידע {ה"ח תשנ"ז, 397}.

אי-תחולת החוק על גופים ועניינים מסויימים אכן עלול למנוע מסירת מידע מאותם גופים למבקש שאינו נוגע לעניין במישרין {ראה: עע"ם 8282/02 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' מדינת ישראל, משרד מבקר המדינה, פ"ד נח(1), 465 (2003) (להלן: "עניין הוצאת עיתון הארץ")}.

אולם, לא כך הדבר כאשר מדובר בזכות עיון פרטית של אדם שיש לו עניין ישיר ומיוחד במידע המבוקש {ראה: רע"א 291/99, עניין אספקת אבן ירושלים, שם, 233-232; י' זמיר הסמכות המינהלית, כרך ב' (תשנ"ו), 885-876}.

לגבי מבקש כזה, המבסס את בקשת העיון על אינטרס אישי מיוחד, הפטור מגילוי המידע על-פי חוק חופש המידע אינו מונע, בהכרח, את העיון.

ברם, זכותו של הפרט לקבל מידע הנוגע לו והמצוי בידה של הרשות אינה זכות מוחלטת. היא עלולה להתנגש בזכויותיהם של פרטים אחרים ובאינטרסים ציבוריים בעלי משקל.

על-כן, כאשר הרשות בוחנת את בקשתו של הפרט לעיון במידע, עליה לערוך איזון בין הזכויות והאינטרסים המתנגשים על-מנת להגיע להחלטה סבירה וצודקת.

יחד-עם-זאת, אף שזכות העיון הציבורית אינה עומדת למבקש מכוח חוק חופש המידע, בהתקיים אינטרס אישי מיוחד לקבלת מידע זה, עדיין נקודת המוצא היא הגילוי והחסיון הוא החריג.

אכן, הכלל הוא ש"לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית" (כפי שמצהיר כיום סעיף 1 לחוק חופש המידע).

המידע נאסף על-ידי רשויות השלטון ומוחזק אצלן בנאמנות עבור אזרחי המדינה ותושביה. לכן ההנחה היא שכל מידע שמוחזק בידי רשות מרשויות השלטון אמור להיות נגיש לעיונו של הפרט.

לכן, כאשר מבקשת הרשות לשלול את העיון - חובת ההוכחה עליה. כך הדבר בזכות העיון הציבורית.

יודגש כי חוק חופש המידע, אינו מחייב עוד עניין אישי כתנאי להבטחת זכות העיון.

כך הוא, מקל וחומר, בזכות העיון הפרטית, שבה גורלו של מבקש המידע המסויים מונח על הכף {דברי כב' הנשיא ברק ב- רע"א 291/99 ד.נ.ד. אספקת אבן ירושלים נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד נח(4), 221 (2004); ז' סגל הזכות לדעת באור חוק חופש המידע (תש"ס), 27)}.

לפיכך, כאשר נקודת המוצא היא זכותו של בעל העניין לקבל את המידע שבידי הרשות, צריכה להתקיים עילה טובה בידי הרשות כדי למנוע את גילוי המידע.

8.2 הערכים המתמודדים
מחד, מידע המצוי בתיק החקירה הסגור נוגע במישרין לחשוד לשעבר.

כלומר, עניין החשוד לשעבר בעיון בחומר בחקירה לגיטימי. זאת, הן לשם הגשת ערר לצורך שינוי עילת הסגירה של התיק, והן כדי לעשות במידע זה שימוש בהליכים אזרחיים.

מנגד, הנחיות פרקליטת המדינה מונות מספר אינטרסים שהחשש לפגיעה בהם עלול להוביל לדחיית בקשתו של האזרח לעיין בחומר החקירה בתיק הסגור נגדו.

מדובר בחשש לפגיעה בחקירה אחרת של המשטרה; חשש לפגיעה בחקירה עתידית הקשורה לאותו תיק, או לפגיעה באפשרות לחידוש החקירה באותו תיק.

בנוסף, יש לשקול חששות כלליים יותר של פגיעה בתפקודה של המשטרה עקב חשיפת דרכי פעולתה ועקב חשיפת מקורות. גילוי הראיות שבתיק עלול להרתיע עדים מלשתף פעולה עם המשטרה מחשש פן יבולע להם.

בנוסף, לפי ההנחיות, יש לשקול את החשש לפגיעה בפרטיותם של המעורבים בחקירה ואת החשש שמא החשוד ינצל את העיון כדי לברר את זהות המעידים נגדו ולהתנקם בהם בעתיד.

בעיקרון, כל האינטרסים הנזכרים בהנחיית פרקליטת המדינה, הם אינטרסים ציבוריים לגיטימיים שהחשש לפגיעה בהם יכול שיקים עילה למניעת העיון.

יחד-עם-זאת, בית-המשפט לא מקבל את ההנחיה לפיה "ככלל, עקב מכלול השיקולים האמור, רצוי להימנע מלאפשר לחשוד לעיין בתיק החקירה הסגור".

כאשר הכלל הוא הגילוי, על הרשות לבחון, בכל מקרה לגופו, את עניינו ועוצמתו של אינטרס הפרט בקבלת המידע אל מול האינטרסים הנגדיים שבאי-הגילוי, ולערוך את האיזון הנדרש כדי להחליט איזה מן האינטרסים יגבר {ראה בג"צ 789/95 פלוני נ' ועדת האבחון לפי חוק הסעד (טיפול במפגרים), תשכ"ט-1969, פ"ד מט(5), 234 (1995); ע"פ 7528/95 הלל נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3), 89 (1996)}.

שהרי לא בכל מקרה מתקיימים כל אותם האינטרסים הנזכרים בהנחיות כשיקול למניעת העיון, וגם כאשר הם מתקיימים, עוצמתם וההסתברות להתרחשות הפגיעה בהם משתנות בהתאם לנסיבות. הוא הדין באינטרס הנגדי של מבקש המידע.

למשל, אין דומה עניינו של מי שמבקש לעיין בחומר כדי לשנות את עילת הסגירה, למי שמבקש לעיין בו כדי לתמוך בעזרתו תביעה אזרחית שהוא מבקש להגיש נגד מוסרי המידע.

על-כן, לא ניתן לקבוע מראש, כהנחיה גורפת, כי אין זה רצוי לאפשר לחשוד לעיין בתיק החקירה נגדו שנסגר.

שכן, הנחיה זאת הופכת את הכלל לחריג ואת החריג לכלל.

כשמדובר בזכות עיון פרטית, שאינה נופלת בגדרו של חוק חופש המידע, על העותר להצביע, תחילה, על אינטרס אישי-לגיטימי בעיון במידע.

לאדם שתיק החקירה נגדו נסגר עשוי להיות עניין בחומר החקירה מכמה טעמים כשרים. ראשית, אם תיק החקירה נסגר שלא מחוסר אשמה עשוי הוא להיזקק לחומר החקירה כדי לבסס את בקשתו לשנות את עילת הסגירה. שנית, אם התלונה נגדו לא הובילה לכתב האישום, אך גרמה לו נזק, עשוי הוא להיזקק לחומר החקירה כדי שישמש ראיה בהליכים אזרחיים נגד מי שהניעו את גלגלי החקירה נגדו.

יודגש כי, אין זו רשימה ממצה של טעמים, אך נראה ששני אלה הם הטעמים העיקריים המושכים לעבר מתן זכות עיון.

תיקים סגורים שלא נסגרו מחוסר אשמה מופיעים ברישום המשטרתי הפנימי. מידע על אותם תיקים עשוי להימסר לרשויות חקירה וביטחון אחרים: לשירות הביטחון הכללי, למשטרה הצבאית ולמחלקת ביטחון שדה של צה"ל. הוא עשוי להיות מועבר ליועץ המשפטי לממשלה, לתובעים שהוסמכו על ידו ולקציני מבחן.

לפיכך, תיק אשר נסגר שלא מחוסר אשמה מכתים את שמו הטוב של האדם, והרישום לגביו מטיל סטיגמה על בעל הרישום ופוגע בפרטיותו {בג"צ 7256/95 פישלר נ' מפכ"ל המשטרה, פ"ד נ(5), 1 (1996) (להלן: "עניין פישלר")}.

שכן, סגירת התיק "מחוסר ראיות" (ולא "מחוסר אשמה"), משאירה ספק בחפותו של החשוד.

בניגוד להרשעות של ממש, מחיקתו מן המרשם אינה מוסדרת בחוק כי אם נמצאת בשיקול-דעת המשטרה אשר מנהלת את המרשם. קיומו של תיק סגור במרשם המשטרה פוגע איפוא בשמו הטוב של אדם.

שמו הטוב של אדם הוא נכס יקר. חשד פלילי שהועלה נגד אדם הוא כתם שהוטל בשם הטוב.

לעניין זה, יש הבדל בין סגירת תיק בשל חוסר ראיות לבין סגירת תיק בשל חוסר אשמה, גם אם לא ניתן לכך פרסום ברבים.

לכן, אפשר להבין לליבו של אדם, המשוכנע שהוא חף מפשע, כאשר הוא דורש כי חשד שהועלה נגדו ימחק לחלוטין, ובתיק שנפתח נגדו ירשם כי התיק נסגר כיוון שהתברר כי אין הוא אשם {בג"צ 4539/92 קבלרו נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(3), 50, 54 (1996) (להלן: "עניין קבלרו")}.

ניתן אף לומר כי מצבו של מי שתיק החקירה נגדו נסגר מחוסר ראיות, או מחוסר עניין לציבור גרוע אף ממצבו של מי שהחקירה בעניינו הניבה כתב אישום, אך הוא זוכה בדין {השווה: בג"צ 7256/95 - עניין פישלר}.

על רקע זה, למי שתיק החקירה נגדו נסגר שלא בעילת "חוסר אשמה", קנויה זכות, לפי סעיף 62(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, לפנות לתובע שסגר את התיק בבקשה מנומקת לשנות את עילת הסגירה.

אולם כדי לממש זכות זו, נזקק החשוד לשעבר לעיין בתיק החקירה. שהרי החלטתו של התובע לסגור את התיק והנימוקים להחלטה זאת מבוססים על בחינת חומר הראיות שבתיק ועל בדיקה האם חומר ראיות זה מעלה חשד כי בוצעה עבירה {בג"צ 2682/99 אפל נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נה(3), 134 (2001); בג"צ 7256/95 - עניין פישלר; בג"צ 4539/92 - עניין קבלרו}.

על-כן, ללא עיון בחומר הראיות נגדו, החשוד לשעבר לא יוכל לבסס כראוי את השגתו על עילת הסגירה ולבקש כי התיק ייסגר מחוסר אשמה.

כמו-כן, חומר החקירה שנאסף בידי המשטרה, בכלל זה הודעות של עדים וראיות חפציות, עשוי להידרש לחשוד שתיק החקירה נגדו נסגר לצורך התדיינות אזרחית, בראש ובראשונה עם מי שהגיש נגדו את התלונה.

כך, במקרה של מעצר עקב תלונת סרק שהוגשה שלא בתום-לב, הנילון עשוי לבקש לתבוע את מי שהתלונן והביא לפתיחת ההליכים נגדו {ראה: סעיף 38(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996}.

בניגוד לאינטרס הראשון, שעניינו בזכות הטיעון בבקשת שינוי עילת הסגירה של תיק החקירה שלתוצאותיה השלכה על שמו הטוב של החשוד, כאן מדובר, בעיקר, באינטרס כספי, שנועד לפצות את המערער על הטרדות שעבר ועוגמת הנפש שנגרמו לו עקב החקירה או על הפגיעה בשמו הטוב עקב כך.

אינטרס זה בגילוי המידע, אף שאין להקל ראש בחשיבותו, הנו אינטרס בעל עוצמה חלשה יותר מהאינטרס שבשינוי עילת הסגירה של תיק החקירה.

יצויין כי ישנם מקרים בהם ישנו צורך ציבורי לא לחשוף מידע.

כך, הצורך להגן על מקורות מידע למען אפשר לרשויות החוקרות לחשוף עבריינים על-ידי קבלת מידע ממודיעים, שלא היו מסכימים למסור מידע לרשויות החוקרות אילו זהותם לא היתה חסויה, הוא אינטרס ציבורי מוכר{בג"צ 64/91 סלים חילף נ' משטרת ישראל, פ"ד מז(5), 653 (1993)}.

ראוי לציין, שבפסיקה מאוחרת יותר נקבע, שגם את ה"אינטרס הכללי, שלא לפגוע בנכונותם של מודיעים, למסור מידע מפליל, לרשויות החקירה ראוי לבחון לאור נסיבות העניין, ואף הוא עשוי, כאמור, במקרים מיוחדים לסגת מפני האינטרס בדבר הצורך בעשיית צדק {ע"א 2629/98 השר לבטחון פנים נ' הרב שלום דב וולפא, פ"ד נו(1), 786 (2001)}.

זאת ועוד, באשר לטענה כי המשטרה אינה אוספת חומר כדי לתמוך, מבחינה ראייתית, בתביעות אזרחיות הקשורות לנושא החקירה, יש לציין כי עצם העובדה שהמשטרה לא אספה את החומר כדי שישמש את העותר בהליכים אזרחיים שהוא מנהל, אינה שיקול מכריע למניעת זכות העיון.

בדרך-כלל מטרתו של מבקש העיון שונה ממטרת הרשות באיסוף החומר. אולם, העובדה שהחומר נאסף למטרה אחרת, אינה מקימה, כשלעצמה, אינטרס נגדי המצדיק למנוע את העיון.

מאידך, האינטרס בעשיית צדק על יסוד גילוי מלא של הראיות, הוא אינטרס ציבורי אשר קיים גם בהליכים אזרחיים ואינו רק אינטרס של הפרט המתדיין.

אף בהליך האזרחי "עשיית צדק" משמעה קיום דיון הוגן שבו מתאפשר לצדדים כולם לפרוש את מלוא ראיותיהם.

האינטרס הציבורי אינו נתחם רק לצורך ההגנה על מידע ועל מקורותיו, אלא מתפרס גם על עצם הצורך בעשיית צדק ובקיום הליך הוגן {ע"א 2629/98 השר לבטחון פנים נ' הרב שלום דב וולפא, פ"ד נו(1), 786, 794-793 (2001)}.

כך על העותר להבהיר מהי עילת התביעה אשר עומדת לו, להשקפתו, נגד הנתבעים באותם הליכים. עצם העובדה שהעותר הגיש תביעה נגד אנשים אלו או אחרים והוא מצפה למצוא בתיק החקירה ראיות שיסייעו בהוכחת התביעה, אין בה די כדי לקבוע שהעיון אכן נדרש כדי למנוע פגיעה באינטרס לגיטימי של העותר.

על העותר גם להתייחס בעתירה לשאלה, האם אין בידיו להישען על ראיות אחרות לצורך הוכחת תביעותיו, שאין בהן כדי לפגוע באינטרסים הנגדיים השוללים את הגילוי {השווה: רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז(5), 764, 774 (1993)}.

מעבר לאלו, ניתן לפנות לסעד חילופי, בדרך של פניה לבית-המשפט שלפניו מתבררות אותן תביעות, בבקשה לזמן עד מהמשטרה לשם הצגת תיק החקירה.

בקשה כזאת ראוי שתופנה לבית-המשפט הדן בתביעה, גם מן הטעם שבית-משפט זה יוכל להעריך, בצורה טובה יותר, את הצורך בגילוי המידע שבתיק החקירה לשם גילוי האמת בהליך שלפניו, כמו גם את האפשרות העומדת לעותר לסמוך את תביעתו על ראיות אחרות שגילוין אינו פוגע באינטרסים ציבוריים. אם תומצא בעניין זה תעודת חסיון לפי סעיף 45 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), בית-המשפט שלפניו מתבררת התביעה גם יכריע בשאלה, האם הצורך לגלות את הראיה "לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה" {סעיף 45 לפקודת הראיות}.

8.3 מידע שאי-גילויו היה תנאי למסירתו
בחוק חופש המידע התייחס המחוקק למידע שאין למסרו או שאין חובה למסרו.

כך, סעיף 9(א)(7) לחוק זה קובע כי רשות ציבורית לא תמסור מידע שהגיע לידה ושאי-גילויו היה תנאי למסירתו.

כמו-כן, רשות ציבורית לא תמסור מידע שהגיע לידיה וגילויו עלול לפגוע בהמשך קבלת המידע.

החריג שעניינו במידע שאי-גילויו היה תנאי למסירתו, לא נכלל באופן מפורש בהנחיות פרקליטת המדינה. אולם, גם ללא אזכור מפורש בהנחיות, מסירת מידע חרף התחייבות מפורשת או משתמעת לסודיות, יביא, בסבירות גבוהה, לפגיעה בשיתוף הפעולה של הציבור עם המשטרה.

כאמור, חריג זה לגילוי מידע נכלל, כאמור, בסעיף 9(ב)(7) לחוק חופש המידע.

הדוגמה היותר מובהקת למידע שאי-גילויו היה תנאי למסירתו היא עניינו של מקור מודיעיני חסוי.

במצב זה, האינטרס של המודיע להבטיח את אלמוניותו, נקשר באינטרס הציבורי בעידוד שיתוף הפעולה של הציבור עם המשטרה.

האינטרס הציבורי עומד בבסיסו של חסיון, שנועד להבטיח אלמוניות של משתף פעולה, שכן החסיון מעודד את משתף הפעולה להמשיך בדרכו זו ומאפשר לו לסייע לעבודתה של המשטרה בחקירת פשעים וחשיפת האמת. כך, למעשה במידה ולא היה ניתן חסיון בדבר זהותם של משתפי פעולה, היו אלה מסרבים להמשיך ולסייע למשטרה מחשש לחייהם {ע"פ 1335/91 אבו פאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2), 120, 127 (1992); בג"צ 64/91 חילף נ' משטרת ישראל, פ"ד מז(5), 653, 658 (1993)}.

שיקול זה הוכר בפסיקה גם לגבי מקורות מידע שאינם מודיעים משטרתיים או אחרים.

כך, ב- בג"צ 2754/94 {לוי נ' שרת העבודה והרווחה, פ"ד נ(4), 353 (1996)}, סירב משרד העבודה והרווחה למסור לעותר מידע שהצטבר בתיקו האישי ובו חוות-דעת של פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים בעניינו.
בית-המשפט העליון הצדיק את הסירוב למסור את המידע. נקבע, שיש להעדיף את הטעמים נגד הגילוי. עם טעמים אלה ניתן למנות את הטעם של שמירת הסודיות על-מנת שאנשים שמסרו או ימסרו בעתיד מידע לשירות המבחן ולרשויות האחרות, ימשיכו לעשות כן בהסתמכם על סודיותו הנמשכת, ויאפשרו למערכת לפעול כראוי.

כמו-כן ניתן למנות גם את הטעם של שמירת פרטיות ה"אחרים" המשתפים פעולה עם שירות המבחן. השמירה על ייחודו של התסקיר ומעמדו של קצין המבחן, והאינטרס הציבורי בעידוד המומחים למסור את חוות-דעתם החופשית והמלאה ובעידוד ה"אחרים" למסור מידע, גוברים ככלל על האינטרס הפרטי של העותר בקבלת המידע. זאת במיוחד כאשר מטרתה הסופית של השגת המידע כאמור אינה קשורה בניהול משפט פלילי ואינה דרושה לצורך ההגנה על חירותו ועל שמו הטוב של הנוגע בדבר.

ניתן לראות כי יש ביטוי ברור לגישה הכורכת את נושא "הסודיות הנמשכת", היינו ההסכמה המשתמעת של הרשות לחסיון המידע, ושמירת הפרטיות של מוסרי המידע, עם השיקול הנוגע להמשך שיתוף הפעולה של הציבור עם הרשות.

רשויות האכיפה בארה"ב ביקשו לקבוע כי כל אדם אשר נחקר על-ידי ה - FBI, חזקה עליו שקיבל הבטחה משתמעת לחסיון אך פרשנות זו נדחתה. בית-המשפט העליון של ארה"ב קבע, שאין לקבל, כהנחה גורפת, שכל מי שנחקר על-ידי רשויות החוק מצפה לקבלת חסיון על עדותו.

עם-זאת, נקבע שבנסיבות מיוחדות, למשל, כאשר מדובר במקור מידע אשר מוסר את המידע עבור תשלום, או בסוגים מסויימים של פשיעה, כמו פשיעה מאורגנת, ניתן להניח, גם בהעדר הבטחה מפורשת, כי המידע נמסר בתנאי שלא יגולה.

בישראל, בהעדר טענה לקיומן של נסיבות מיוחדות, המעידות על-כך שהמידע נמסר בתנאי שלא יגולה, אין מדובר במידע שנמסר כנגד הבטחה, מפורשת או משתמעת, לאי-גילויו.

גם בהעדר הבטחה מפורשת או משתמעת לאי-גילוי המידע, למוסרי המידע למשטרה, עשוי שיהא אינטרס באי-גילוי המידע.

באשר לשאלה האם ראוי שאינטרס זה ימנע את גילוי המידע, קובעות ההנחיות, שיש לקחת בחשבון את האפשרות לפגיעה בפרטיותם של המעורבים בחקירה.

סעיף 23 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות") אוסר על גופים ציבוריים למסור מידע כהגדרתו בסעיף 7 לחוק זה, היינו מידע הכולל "נתונים על אישיותו של אדם, מעמדו האישי, צנעת אישיותו, מצב בריאותו, מצבו הכלכלי, הכשרתו המקצועית, דעותיו ואמונתו".

אולם הוראה זו אינה מונעת, על-פי סעיף 23ב(ב) לחוק, מרשות ביטחון לקבל או למסור מידע לשם מילוי תפקידה. סעיף 19(ב) לחוק הגנת הפרטיות מוסיף, כי רשות ביטחון לא תשא באחריות לפי חוק זה על פגיעה שנעשתה באופן סביר במסגרת תפקידיה ולשם מילויים.

בעניין זה מציינת פרקליטת המדינה בסעיף 10 להנחיות, כי משטרת ישראל הנה "רשות ביטחון" כמשמעה בסעיף 23ב לחוק הגנת הפרטיות.

משמע, כאשר המשטרה פועלת לשם "מילוי תפקידה", הרי שגם אם יש בחומר הנמצא בידה מידע הנוגע לצנעת הפרט, לא חל עליה איסור המונע את מסירת החומר.

אשר לשאלה הפרשנית, מה נכנס למסגרת "תפקידי המשטרה" לצורך חוק הגנת הפרטיות, מוסיפה פרקליטת המדינה ומציינת בהנחיות, כי "מן הראוי לנקוט גישה הנגזרת מנסיבות העניין.

כך, בנוגע למסירת חומר חקירה למתלונן או לקורבן עבירה, הנדרש לו לצורך הגשת ערר או הגשת עתירה לבג"צ על החלטה בערר לגנוז את התיק, נקבע בהנחיות, כי חומר זה נדרש לאזרח כדי לאפשר לו למצות זכות, שהקנה לו החוק במפורש.

על-כן, מסירת החומר למטרה זו נופלת במסגרת "תפקידי המשטרה" כמשמעותו של מונח זה בסעיף 23ב(ב) לחוק הגנת הפרטיות.

אולם, עצם העובדה שהמשטרה אינה מנועה מלמסור את המידע בשל הפגיעה בפרטיות, אינה מונעת ממנה להביא שיקול זה במניין שיקוליה בבואה להחליט על מסירת המידע.

על רקע זה אף נקבע בסעיף 8 להנחיות, שבמסגרת בחינת הבקשה למסירת מידע מתיק חקירה שנסגר, יש להביא בחשבון גם "את האפשרות לפגיעה בפרטיותם של המעורבים בחקירה".
בסעיף 8 להנחיות, לא הוגדרה אותה פגיעה בפרטיות שעל המשטרה להביא בחשבון בבואה לשקול מסירת מידע מתיק חקירה שנסגר. על רקע תוכן ההנחיות, נראה שהכוונה היא לפגיעה בפרטיות כמשמעותה בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות או למסירת מידע כהגדרתו בסעיף 7 לחוק הגנת הפרטיות.

יודגש כי גם בהנחה שגילוי המידע אינו פוגע בזכות הפרטיות כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות או בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיף 7(א)), בכך בלבד אין כדי למנוע הבאתו של שיקול זה במניין השיקולים.

זאת, הן בהיבט הפגיעה באינטרס של מוסרי המידע והן בהיבט הפגיעה באינטרס הציבורי של שיתוף הפעולה של הציבור עם המשטרה והמשך זרימת המידע לרשות הציבורית.

במשפט האמריקאי ניתנה לחריג 7(C) שבחוק חופש המידע, שעניינו בפגיעה בפרטיות, פרשנות רחבה, מעבר למשמעות הרגילה של פגיעה בפרטיות.

במסגרת זו הוכר במשפט האמריקאי האינטרס בהגנה על עדים המוסרים מידע לרשויות האכיפה מפני התנכלויות, הטרדות, מבוכה או חשיפה ציבורית, אשר עלולים להיגרם להם בקשר להודעותיהם.

בכלל זה, תובא בחשבון גם האפשרות של הגשת תביעות אזרחיות נגד אותם עדים או אפילו רק זימונם למתן עדויות במשפטים אזרחיים הקשורים לחקירה.

זאת לאור העובדה כי קיים אינטרס ציבורי להבטיח שאנשים המוסרים מידע לרשויות האכיפה לשם קידום אכיפת החוק יעשו כן כשהם חופשיים מחששות מעין אלו, העשויים להקשות על מסירת המידע בגילוי לב וללא התלבטות.

כך למשל, בפסק-הדין בעניין Nix v. United State 572 F. 2d 998, 1006 (4th cir. 1978)) ), התקבלה טענת ה- FBI, כי אין לגלות לאסיר שהגיש תביעה נגד שלטונות בית הסוהר, בגין כך שהוכה ורוסס בגז על-ידי שומרי הכלא, מסמכים המגלים את שמות אנשי הצוות הרפואי שטיפלו בו מחשש של הגשת תביעות אזרחיות נגדם בגין טיפול רשלני.

שיקולים אלו, של פגיעה בפרטיותם של מוסרי המידע, בהיבט הרחב של מושג זה, בשל חשיפתם להתנכלויות, הטרדות, מבוכה, אי-נעימות, חשיפה ציבורית ואף סיבוכם האפשרי בתביעות אזרחיות מצד החשוד (לשעבר), צריך שיהוו שיקול בר-משקל למניעת מסירתו של מידע מתוך תיק חקירה שנסגר.

גם אם אין מדובר בפגיעה בזכות הפרטיות כמשמעה בחוק הגנת הפרטיות או בחוק היסוד, מן ההיבט הציבורי הפגיעה הדומיננטית היא בפעילותה של המשטרה, וזאת עקב החשש לפגיעה בשיתוף הפעולה של הציבור ובהמשך זרימת המידע מן הציבור למשטרה. זאת, בנוסף על הפגיעה באינטרס הפרטי של מוסרי המידע.

יש לציין כי גם במשפט האמריקאי נקבע שגם כאשר מתגלה כי התלונה בשקר יסודה, עדיין קיים אינטרס לשמור בסוד את זהותו של המודיע (ראה:Gabrielli v. United State Department of Justice, 594 F. Supp. 309, 312-313 (N.D.N.Y. 1984)); רע"פ 5877/99 חיים יאנוס ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(2), 97 (2004)}.

8.4 האיזון בין הערכים המתמודדים
האיזון המתבקש בין זכויות אדם ובין אינטרסים ציבוריים, ובינם לבין עצמם, איננו קבוע ואחיד לגבי כל סוגי המקרים. מבחן האיזון שיופעל בכל מקרה צריך שיהא תואם את מהותם וחשיבותם של העקרונות המתמודדים, ואת מידת ההגנה שנבקש להעניק לכל עיקרון {ראה: בג"צ 2481/93 דיין נ' ניצב יהודה וילק, מפקד מחוז ירושלים, פ"ד מח(2), 456, 475-474 (1994); בג"צ 448/85 דאהר נ' שר הפנים, פ"ד מ(2), 701, 708 (1986); א' ברק פרשנות במשפט, כרך שני - פרשנות החקיקה (תשנ"ג), 688}.

הזכות הציבורית לקבלת מידע מרשויות הציבור נועדה "לאפשר לציבור בקרה על מעשי השלטון ועל מחדליו. זאת, בהסתמך על מידע על אודות פעולותיו, שרק בו יש כדי לבסס תשתית להערכה מושכלת של פעולת הרשויות הציבוריות" {סגל בספרו, שם, 102}.

זכות זו נתפסת כנתון יסוד מהותי בחברה הדמוקרטית, וכחלק מהמתחם הרחב של חופש הביטוי {ראה עניין חנה סנש, 830 - בג"צ 6126/94; בג"צ 2594/96 המסלול האקדמי של המכללה למינהל נ' לשכת עורכי-הדין בישראל, פ"ד נ(5), 166, 173 (1997) (להלן: עניין המסלול האקדמאי"); בג"צ 6218/93 ד"ר שלמה כהן נ' לשכת עורכי-הדין, פ"ד מט(2), 529, 541 (1995); בג"צ 1601/90 שליט נ' פרס, פ"ד מד(3), 353, 365 (1990) (להלן: עניין שליט"); עע"ם 8282/02, עניין הוצאת עיתון הארץ, שם, 471; עע"ם 6013/04 מדינת ישראל - משרד התחבורה נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, תק-על 2006(1), 14 (2006), סעיף 11 לפסק-דינו של כב' השופט ריבלין (להלן" "עניין חברת החדשות")}.

על רקע זה, יש הרואים בזכות הציבורית לקבלת מידע, כהיבט של הזכות לחופש הביטוי, כזכות בעלת מימד חוקתי, הנגזר מהזכות לכבוד הקבועה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו {סגל בספרו הנ"ל, 116}.

זכותו של הפרט לדעת ולקבל מידע מהרשויות בשל אינטרס פרטי הוכרה, כאמור, עוד לפני חקיקת החוק {ראה: בג"צ 2594/96 - עניין המסלול האקדמאי הנ"ל; בג"צ 1601/90 - עניין שליט, 365}.

8.5 מעמדה הנורמטיבי של הזכות הפרטית לקבלת מידע
זכות העיון הפרטית מבוססת, בדומה לזכות העיון הציבורית, על עיקרון הנאמנות.

כלומר, על-כך שהמידע נאסף על-ידי רשויות השלטון ומוחזק אצלן בנאמנות עבור אזרחי המדינה ותושביה {רע"א 291/99 - עניין אספקת אבן ירושלים; עע"ם 8282/02 - עניין הוצאת עיתון "הארץ"}.

זכות זו היא ממושכלות היסוד של המשטר הדמוקרטי, והיא נגזרת מזכות הטיעון ומחובתו של המינהל לפעול בשקיפות.

עם-זאת, הואיל ומדובר בזכות שנועדה לממש אינטרס פרטי, מעמדה וחשיבותה של הזכות תיגזר, בהכרח, גם מחשיבותו של האינטרס שאותו היא נועדה להגשים.
כך למשל, אין דינה של בקשת מידע לצורך סיקור עיתונאי, כבקשת מידע שמטרתה שימוש במידע לשם פגיעה מכוונת במי מבעלי הדין {ע"א 8849/01 עו"ד סבוב נ' פז-גל חברה לשיווק בע"מ, פ"ד נט(5), 385 (2005)}.

כאשר זכות העותר לעיון בתיק החקירה, שלובה בזכותו לטעון כנגד החלטת הרשות בעניין עילת הסגירה של תיק החקירה נגדו, ומשלימה אותה, הזכות לקבל מידע הינה היבט של זכות הטיעון.

שכן, בהעדר מידע על חומר החקירה, לא יהא באפשרותו של העותר לבסס כראוי את בקשתו לשנות את עילת הסגירה {רע"א 291/99 - עניין אספקת אבן ירושלים; בג"צ 7805/00 רוני אלוני חברת מועצת עיריית ירושלים נ' מבקרת עיריית ירושלים, פ"ד נז(4), 577 (2003)}.

אולם, היקפה של זכות העיון תלוי בנסיבות המקרה ובמידת הפגיעה הצפויה למבקש המידע אם המידע לא יימסר לו. ככלל, ניתן לומר שככל שהפגיעה הצפויה יותר קשה, זכות העיון יותר רחבה (ראה: זמיר בספרו הנ"ל, שם, 813}.

הכוונה היא כי היקפה וסייגיה של זכות העיון, הנגזרת מזכות הטיעון, תלויים אף הם בטיב העניין ובנסיבותיו וכן במהות הפגיעה שצפוי לה האזרח מהחלטת הרשות המינהלית {בג"צ 7805/00 רוני אלוני חברת מועצת עיריית ירושלים נ' מבקרת עיריית ירושלים, פ"ד נז(4), 577, 600 (2003)}.

הזכות לשם הטוב נתפסת כיום כהיבט של כבוד האדם.

כך, כאשר קבלת המידע מתבקשת כדי להגן על שמו הטוב של המבקש, היקפה של הזכות ייגזר ממעמדה ועוצמתה של הזכות לשם הטוב.

זאת ועוד, הזכות לשם הטוב היא ערך יסוד בכל משטר דמוקרטי. היא תנאי חיוני לחברה שוחרת חירות {כב' הנשיא ברק בעניין חנה סנש - בג"צ 6126/94, 832; וכן ראה בספרו פרשנות במשפט, כרך שלישי - פרשנות חוקתית (תשנ"ד), 427}.

מוסכם כי כבוד האדם פורש עצמו על שמו הטוב של האדם. הגם שלכבוד האדם יש בנים אחדים, הנה שמו הטוב של אדם, באשר שמו הוא - הינו בנו-בכורו {בג"צ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3), 817, 833 (2009)}.

אכן, כאשר המידע מתבקש לשם הגנה על השם הטוב, האינטרס בקבלת המידע לשם מימוש זכות הטיעון הינו בעל חשיבות מיוחדת.

הערך המוגן של כבוד האדם, בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מחייב את המסקנה כי גם אם הפגיעה בכבוד האדם לתכלית ראויה, ראוי שתיעשה לאחר שמיצה, מי שכבודו עלול להיפגע, את זכות הטיעון, במובן של קבלת חומר הראיות בשלמותו והזדמנות להגיב עליו.

זכות זו היא למעשה "חגורת ביטחון" כנגד פגיעה "העולה על הנדרש".

כשנושא הביקורת הוא טוהר המידות, ובכלל זה יושרו או חוסר אמינותו של נושא משרה בגוף המבוקר, הסטיגמה הפומבית המוטבעת על נושא המשרה, עקב הטלת דופי במידותיו, על-ידי סמכות כמבקר המדינה, והתהודה הציבורית הרחבה שיש לקביעותיו, מחייבות, לכאורה, את מתן זכות הטיעון במובנה האמור לעיל {בג"צ 4914/94 טרנר נ' מבקרת המדינה, פ"ד מט(3), 771, 790-789 (1995)}.

כלומר, כאשר מדובר בחשש לשמו הטוב של אדם עקב פעולת הביקורת, זכות העיון של המבוקר מחייבת, ככלל, העברה אליו של כל החומר הרלוונטי לצורך הביקורת, אלא אם קיימים טעמים בעלי חשיבות מיוחדת הנעוצים בצורכי תפקידה של מערכת הביקורת המצדיקים להימנע מכך {בג"צ 7805/00 רוני אלוני חברת מועצת עיריית ירושלים נ' מבקרת עיריית ירושלים, פ"ד נז(4), 577 (2003)}.

אמנם האינטרס הציבורי בשיתוף פעולה של הציבור ועידוד מסירת מידע לשירות המבחן גובר, ככלל, על האינטרס הפרטי של העותר בקבלת המידע.

עם-זאת, המסקנה היתה עשויה להיות שונה, במקום שמטרתה הסופית של השגת המידע כאמור, קשורה בניהול משפט פלילי, או דרושה לצורך ההגנה על חירותו ועל שמו הטוב של הנוגע בדבר {בג"צ 2754/94 לוי נ' שרת העבודה והרווחה, פ"ד נ(4), 353 (1996)}.

כנגד זכותו של העותר לקבלת המידע עומד (בעיקר) אינטרס ציבורי. אינטרס זה נועד להבטיח שיתוף פעולה של הציבור עם המשטרה והמשך זרימת מידע מן הציבור. לפגיעה באינטרס זה השלכה ישירה על תפקודה של המשטרה, והיא עלולה, בהיבט הרחב, לפגוע בשלום הציבור ובסדר הציבורי.

אינטרס זה הוא אינטרס חשוב, אשר עשוי להצדיק מתן הגנה למקורות מידע ולמתלוננים, גם אם הדבר כרוך בפגיעה בזכויות אדם בשל אי-גילוי המידע.
הגנה זו הוכרה, כאמור, בסיפא של סעיף 9(ב)(7) לחוק חופש המידע, ואף בפסיקה שקדמה לחוק זה {ראה: בג"צ 2754/94 הנזכר לעיל - עניין לוי}.

הגנה זו מוכרת גם גם במשפט המשווה.

באשר לאיזון בין הערכים, מקובל להבחין בין "איזון אופקי" לבין "איזון אנכי". באיזון אופקי, הערכים המתנגשים הם לרוב שווי מעמד בחשיבותם החברתית, כאשר נוסחת האיזון בוחנת את מידת הוויתור ההדדי של כל אחת מהזכויות, על-ידי קביעת תנאים של מקום, זמן והיקף.

בענייננו, האיזון מושתת על מאפיינים אשר בדרך-כלל מתקיימים באיזון אנכי. מאפיין אחד של איזון זה, הוא שמדובר בהתנגשות בין זכות הפרט למידע לבין אינטרס ציבורי.

לעניין זה, הגישה המקובלת והכללית של המשפט הציבורי הינה, כי בהתנגשות בין זכות אדם לבין אינטרס ציבורי, יש לערוך איזון אנכי בין השניים {בג"צ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה, פ"ד נא(4), 1, 37 (1997)}.

זאת אף שגם בהתנגשות זו, איזון כזה אינו הכרחי {ראה ברק שופט בחברה דמוקרטית, 272}.

כך, בעניין עע"מ 6013/04 {משרד התחבורה נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}, הופעל איזון אנכי בהתנגשות בין הזכות לחופש המידע לבין האינטרס הציבורי שבמניעת שיבוש בתפקודה של הרשות הציבורית (הליך הביקורת הפנימית במשרד ממשלתי).
הזכות לחופש מידע עלולה להתנגש עם זכויות יסוד אחרות, כגן הזכות לפרטיות, לכבוד, לקניין ולשם הטוב. במקרים כאלה נדרש איזון "אופקי" בין הזכויות.

התנגשות אפשרית אחרת היא עם אינטרסים ציבוריים שונים, כגון בטחון המדינה, יחסי החוץ שלה, בטחון הציבור ושלומו של פרט בציבור, תפקודה התקין של הרשות הציבורית, וכיוצא בזה.

במקרים כגון אלה, נדרש איזון "אנכי" בין הזכות לבין האינטרס הציבורי {ראה סעיף 20 לפסק-הדין וראה לעניין זה גם מאמרו של פרופ' א' ברק "חופש המידע ובית-המשפט" קרית המשפט ג' - ספר זכרון לחיים ה' כהן (תשס"ג), 95, 102 (להלן: "חופש המידע ובית-המשפט")}.

שיקול נוסף אשר משליך על אופי האיזון, הוא כאשר שני הערכים המתמודדים אינם יכולים בדרך-כלל לדור בכפיפה אחת. העדפת הערך התומך בגילוי המידע תחייב, לרוב, נסיגה מלאה של האינטרס הציבורי שבאי מסירת המידע.

גילוי חלקי, למשל, גילוי תוכן ההודעות שנמסרו במשטרה ללא שמות מוסרי העדויות, ספק אם הוא מעשי.

על רקע זה, יש להפעיל איזון אנכי, שהוא מכשיר שראוי להשתמש בו במקום שההתנגשות בין הערכים היא כזו שמתבקשת עדיפותו של ערך אחד על פני רעהו {ברק, שופט בחברה דמוקרטית, 272}.

נקודת האיזון שבה תיסוג הזכות לקבלת המידע מפני האינטרס הציבורי שבהבטחת שיתוף הפעולה של הציבור עם המשטרה, תקבע באיזון זה על-פי מידת ההסתברות של הפגיעה באינטרס הציבורי והיקפה של הפגיעה.

נוסחת איזון אנכי המושתתת על ודאות קרובה לפגיעה ממשית באינטרס הציבורי זהו מבחן המושתת מחשיבותה וממעמדה הנורמטיבי של הזכות לשם הטוב, הנתפסת כהיבט של כבוד האדם {עניין חנה סנש - בג"צ 6126/94, 832}.

מבחן איזון דומה נקבע בעניין חברת החדשות - עע"ם 6013/04, שם נקבעה נוסחת איזון אנכי הדורשת, לשם שלילת הזכות לקבלת המידע, ודאות קרובה לפגיעה ממשית באינטרס הציבורי שבמניעת שיבוש בתפקודה של הרשות הציבורית.

בהתנגשות בין זכות חוקתית מוגנת לבין אינטרס ציבורי, גובר האחרון על הראשונה רק במקום שבו קיימת הסתברות ראויה, לרוב, "ודאות קרובה" לפגיעה ממשית באותו אינטרס ציבורי.

אכן, קיים אינטרס ציבורי חשוב בשמירה על תקינות פעולתה של הרשות הציבורית, אולם רק מקום בו קיימת ודאות קרובה לפגיעה באינטרס זה, תקום עילה מספקת להגבלת חופש המידע, כמרכיב של חופש הביטוי {עע"מ 6013/04 משרד התחבורה נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006); השווה: פרופ' סגל בספרו, שם, 199; פרופ' א' ברק, חופש המידע ובית-המשפט, 102}.

כשם שמעמדה הנורמטיבי ועוצמתה של זכות העיון הציבורית נגזרת מהזכות לחופש הביטוי שאותה היא נועדה לשרת, כאשר הזכות האחרונה נתפשת כ"זכות חוקתית מוגנת (סעיף 11 לפסק-הדין בעניין חברת החדשות), כך זכות העיון הפרטית נועדה לשרת את הזכות לשם הטוב, אשר מהווה, כאמור לעיל, "היבט של כבוד האדם", שאף היא בגדר זכות חוקתית מוגנת.

שיקול נוסף אשר תומך בהפעלת מבחן האיזון האמור, הוא ששלילת זכות העיון תפגע קשה בזכות הערר המוקנית לעותר על-פי דין לשנות את עילת הסגירה של התיק (סעיף 62(ב) לחוק סדר הדין הפלילי).

זאת, משום ש"רק השגה שנעשית מתוך מידע מלא תהיה השגה אפקטיבית, הממצה את זכותו של המשיג לטעון את טענותיו ולתקוף באופן ישיר את המידע ששימש כנגדו {רע"א 291/99 ד.נ.ד. אספקת אבן ירושלים נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד נח(4), 221, 232 (2004)}.

יישומה של נוסחת איזון זו מעלה את השאלה האם גילוי חומר חקירה מתוך תיק חקירה שנסגר יביא, בנסיבות המקרה, בוודאות קרובה, לפגיעה ממשית או חמורה באינטרס הציבורי שבשיתוף הפעולה של הציבור עם המשטרה ובזרימת מידע למשטרה מן הציבור.

מקובל שאם מתן אפשרות לעיין בחומר החקירה שבתיק המשטרה שנסגר היה מביא להפחתה משמעותית בנכונות הציבור לשתף פעולה עם המשטרה ולמסור לה מידע, היה בכך כדי לפגוע באופן ממשי, אף חמור, באינטרס בדבר הסדר הציבורי ושלום הציבור.

ראשית, החובה למסור מידע הנדרש על-ידי המשטרה, במקום שבו קיים יסוד סביר לחשד כי נעברה עבירה, היא חובה הקבועה בחוק {סעיף 68 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), וסעיף 2 לפקודת הפרוצידורה הפלילית (עדות), 1927}.

בהתאם לכך, הפרתה עשויה להקים עבירה {סעיף 286 לחוק העונשין; רע"פ 7153/99 אלגד נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5), 729, 742-741 (2001)}.

ההנחה שאדם אשר נדרש למסור מידע כזה, יהא מוכן להסתכן בהפרת החוק רק בשל חוסר נוחות וטרדה אשר עלולים להיגרם לו, למשל, עקב הגשת תביעה כספית על-ידי החשוד, אינה מתבקשת מאליה.

שנית, בשלב שבו נמסר המידע למשטרה, מי שמתבקש למסור את המידע אינו יכול לדעת אם יוחלט להגיש כתב אישום אם לאו.

על-כן, נראה שלא קיימת אצל מוסר המידע ציפיה גבוהה לכך שהמידע שנמסר על ידו לא יגיע לידיעתו של החשוד (אפשרות שאינה באה בחשבון, כפוף לסייגים, לאחר הגשת כתב אישום).

הדעת אף נותנת, שמוסר המידע, קל וחומר המתלונן, יביא בחשבון דווקא את האפשרות של הגשת כתב אישום נגד החשוד, כמו גם את האפשרות שהמידע אשר נמסר על ידו למשטרה יגיע לידיעתו של החשוד.

נראה שהציפיה, כי במקרה שיוחלט שלא להגיש כתב אישום, חומר החקירה לא יגולה לחשוד, גם אם היא קיימת אצל מוסרי המידע, אינה מהווה שיקול שיש לו השפעה רבה על שיתוף הפעולה של הציבור עם המשטרה.
שלישית, מסירת המידע חלה רק במקום שבו העיון בחומר החקירה נדרש כדי להגן על שמו הטוב של החשוד (לשעבר) בדרך של שינוי עילת הסגירה של תיק החקירה.

רביעית, הפגיעה באינטרס של מוסרי המידע במקרים אלה מתבטאת בחשיפתם לאפשרות של הגשת תביעה כספית, ואין מדובר בחשש לפגיעה בשלומו ובביטחונו האישי של מוסר המידע או של משפחתו.

למותר לציין, שכאשר מתעורר חשש מהסוג האחרון, נוסחת האיזון, כמו גם תוצאתה, עשוי שתהא שונה {ראה ע"א 2629/98 השר לבטחון פנים נ' הרב שלום דב וולפא, פ"ד נו(1), 786 (2001)}.

חמישית, גם הפגיעה הכרוכה בהגשת תביעות כספיות נגד מוסרי המידע מתייחסת בעיקר לטרדה הכרוכה בהגשת תביעות מעין אלו, יותר מאשר בחשיפתם של מוסרי המידע לסיכון כספי של ממש.

שהרי, כפי שכבר נאמר, סיכויי ההצלחה של תביעה כזאת נמוכים {ב"ש (נצ') 2583/05 מדינת ישראל נ' חילף מאהר, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.08.2005)}.

חרף השיקולים הנזכרים, מקובל כי לסיבוכם של רבים ממוסרי מידע למשטרה בתביעות כספיות מצד החשודים, עשוי שתהא השפעה מצטברת שלילית על נכונות הציבור לשתף פעולה עם המשטרה.

אולם, יש להוכיח כי מדובר בתופעה נפוצה, שהאפקט המצטבר שלה עשוי, בוודאות קרובה, להרתיע את הציבור מלשתף פעולה עם המשטרה.
לשון אחר, גילוי חומר החקירה מתוך תיק החקירה שנסגר לא יביא, בוודאות קרובה, לפגיעה ממשית באינטרס הציבורי של שיתוף פעולה של הציבור עם המשטרה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

העמדה לדין וסגירת תיק (סעיף 62 לחוק)