botox
הספריה המשפטית
ניהול ההליך הפלילי - דין ומהות

הפרקים שבספר:

נוכחות בעלי הדין (סעיפים 126 עד 133 לחוק)

1. מבוא
סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"126. נוכחות הנאשם
באין הוראה אחרת בחוק זה לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו."

זכותו של נאשם להיות נוכח במשפטו היא זכות יסוד. ככלל היא אף חובה המוטלת על הנאשם. נוכחות הנאשם במשפטו מבטיחה כי הנאשם לא יישפט "מאחורי גבו", ומאפשרת לו לפרוס את הגנתו {ע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2), 444, (1991); בג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 769 (1994)}.

הכלל בדבר נוכחות הנאשם במשפטו, מעוגן בסעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי.

נדגיש, כי גם בדיון בערכאה המבררת וגם בדיון בערכאת הערעור, נדרשת נוכחות הנאשם.

ברם, אף שהוראת סעיף 126 מנוסחת בלשון כללית "לא יידון אדם בפלילים" מצויה היא בפרק ה' לחוק "הליכי המשפט" העוסק בערכאה ראשונה. לגבי ערעור פלילי נאמר בסעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי שנכלל בפרק ו' העוסק בערעור על ההליך העיקרי בפלילים כי "הדיון בערעור יהיה בפני בעלי הדין" (בכפיפות לסייגים מסויימים) {ראה גם: ע"פ 3190/13 ‏ניסים פינס זאדה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

בצד החובה המוטלת על נאשם לנוכחות במשפטו ידועה ומוכרת גם זכותו לנוכחות, וחובת השופט לכבד זכות זו, נמנית עם חובותיו היסודיות ביותר בתחום שמירת חזות הצדק וקיום דיון כהלכתו.

כיבוד זכות הנאשם לנוכחות איננו מתמצה, בהזמנתו לישיבות הפומביות המיועדות לשמיעת מהלכיו המקובלים הרגילים של המשפט, כהקראת כתב האישום, שמיעת הראיות ומתן הכרעת הדין, אלא כולל הוא גם את הבאתן לידיעתו של בקשות מקדמיות ובקשות-ביניים, שהוגשו על-ידי המאשימה בכתב, והזמנתו להגיב על כל בקשה, שיש לו זכות כדין להשמיע את עמדתו ביחס אליה {ראה גם: ע"פ 1318/07 אלטורי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); ע"פ 8586/12 גולדפרב אילן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

הפגם הכרוך באי-כיבוד זכות הנוכחות של נאשם גורר עימו, לעיתים, מעוות מהותי. כל עוד לא נשמעה עמדת הנאשם, לא הונחה לפני בית-המשפט התשתית העובדתית, שהיתה דרושה לו להפעלה נאותה של שיקול-דעתו, כדרוש {ראה גם: ע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2), 444 (1991)}.

ככלל, קיימת חפיפה בין זכות הנוכחות לבין האינטרס הציבורי בדבר קיום דיון משפטי הוגן, שכן, נוכחות הנאשם שומרת על מראית פני הצדק ומבטיחה התגוננות יעילה מפני הראיות המפלילות, ובכך גם מאפשרת בירור נאות של העובדות {ע"פ 951/80 קניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3), 505 (1981); ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2), 690 (1993); ע"פ 4006/93 נוריאל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1994)}.

הזכות לנוכחות הנאשם אינה מוחלטת אלא יחסית. מחד, היא מאפשרת לנאשם את הזכות העקרונית להיות נוכח בדיון, לשמוע הטענות המועלות נגדו וכן לתת לו ההזדמנות להדוף אותן ולהציג את הגנתו, ומאידך, אין בכך לכבול את ניהולו של ההליך המשפטי, להכביד עליו או למנוע את קיומו.

בתנאים מסויימים הנאשם רשאי לוותר על נוכחותו במשפט. במקרים אחרים, האינטרס הציבורי בקיום המשפט גובר על זכותו של הנאשם להיות נוכח במשפט, וזאת כאשר הנאשם מונע בהתנהגותו את קיומו התקין של ההליך.

במשפט המקובל האנגלי רואים נאשם שנמלט לאחר התחלת המשפט או שהפריע בדרך אחרת לקיום המשפט כמי שוויתר על זכות הנוכחות.

גישה דומה באה לביטוי בפסיקה בארצות-הברית ובקנדה, שבהן מעוגנת זכותו של הנאשם להיות נוכח במשפטו בחוקה. בקנדה נפסק כי הוראה בחוק המאפשרת קיום המשפט בהעדר נאשם שנמלט היא חוקתית.

חוק סדר הדין הפלילי, מתיר שפיטת נאשם שלא בנוכחותו אם ויתר על זכותו, במפורש או מכללא, או אם מנע בהתנהגותו קיום תקין של הליך.

ויתור מפורש:
בית-המשפט יתיר לנאשם להעדר ממשפטו באחד משלושת המקרים כדלהלן:

1. הנאשם הוזמן לתחילת המשפט והנאשם ביקש זאת, הוא מיוצג על-ידי סניגור, ובית-המשפט סבור כי לא ייגרם לו עיוות דין עקב העדרו {סעיף 128(2) לחוק סדר הדין הפלילי}.

2. אם הוא נאשם בחטא או בעוון והודה בהודיה שבכתב בכל העובדות הנטענות בכתב האישום, ולא טען בה עובדות נוספות שיש בהן לכאורה כדי לשנות את תוצאות המשפט {סעיף 128(1) לחוק סדר הדין הפלילי}.

בשני המקרים לעיל, רשאי בית-המשפט, בכל שלב של המשפט, לצוות על התייצבות הנאשם.

3. אם הסניגור טען כי דיון בנוכחות הנאשם עלול לפגוע בבריאותו, ובית-המשפט מצא כי יש יסוד לטענה (סעיף 132 לחוק סדר הדין הפלילי).

ויתור מכללא:
מוסק מן העובדה שנאשם שהוזמן כדין לא התייצב למשפט, אפשרי באחד משני המקרים כדלהלן:

1. ניתן לשפוט נאשם שלא התייצב לדיון בתחילת המשפט בעבירות מסוג חטא או עוון בלבד אם הודה בעובדות שבכתב האישום ללא הסתייגות {סעיף 128(1) לחוק סדר הדין הפלילי}, אך אין להטיל עליו עונש מאסר בלי שניתנה לו הזדמנות לטעון לעונש {סעיף 129 לחוק סדר הדין הפלילי}.
2. נאשם שהתייצב לתחילת המשפט אך לא התייצב להמשכו ניתן לדון שלא בפניו בכל העבירות (לרבות פשע) שבית-משפט השלום מוסמך לדון בהן {סעיף 130(א) לחוק סדר הדין הפלילי}.

אך על בית-המשפט שהרשיע נאשם שלא בפניו להזמינו לדיון לגזירת הדין {סעיף 130(ג) לחוק סדר הדין הפלילי}. במקרה האחרון רשאי בית-המשפט לבטל את הכרעת הדין אם ביקש זאת הנאשם והיתה לו סיבה סבירה לאי-התייצבותו {סעיף 130(ה) לחוק סדר הדין הפלילי}, או מטעמים של צדק גם אם לא היתה סיבה סבירה כזאת {סעיף 130(ו) לחוק סדר הדין הפלילי}.

כמו-כן, מותר לקיים את המשפט בלא נוכחות הנאשם וללא מתן זכות לנאשם לבקש את ביטול ההליך גם כאשר הנאשם מפריע לקיום הדיונים. אזי מוסמך בית-המשפט להרחיקו מן האולם, וההליכים שהתנהלו שלא בנוכחותו מובאים לידיעתו בדרך שקובע בית-המשפט {סעיף 131 לחוק סדר הדין הפלילי}. הסדר זה חל לגבי כל העבירות ובכל הערכאות.

כך גם לדוגמה, אם נאשם זומן לדיון המתנהל בעניינו כדין, אם כי מחמת סיבה כזו או אחרת, כגון שיכחה או התחייבות קודמת הוא לא הופיע לדיון בעניינו, הרי שבית-המשפט יכול להמשיך בניהול המשפט נגדו, אף להרשיעו בדין ולגזור את דינו גם בהעדר הימצאותו של הנאשם בדין {ראה גם: רע"פ 5877/07 הרב אהרון רבינוביץ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); ע"פ (חי') 19932-05-12‏ ‏ יוסף פניני נ' מדינת ישראל - עיריית חיפה‏, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

האיזון בין הערך שבנוכחות הנאשם במשפטו לבין האינטרס הציבורי בקיום המשפט הפלילי שבא לביטוי בהוראות הנ"ל, שהוא פועל יוצא של שקילת האינטרסים המתנגשים, נעשה בהתחשב בחומרת האישומים מזה, וברצונו של הנאשם והתנהגותו מזה. כאשר נאשם מבקש למנוע בזדון את קיום המשפט, שוללת התנהגותו את זכותו להיות נוכח בהליכים, ולעניין זה אין מבחינים בין עבירה קלה לחמורה.

תכלית הוראת סעיף 131 לחוק סדר הדין הפלילי, היא למנוע מנאשם לשבש את ההליך הפלילי ובכך למנוע קיום המשפט נגדו, ובלבד שבית-המשפט יבהיר לנאשם כי יוכל לחזור ולהיות נוכח במשפטו אם יפסיק להפריע {ע"פ 1632/95 עוזי אזולאי משולם ואחרים נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5), 534 (1985); בג"צ 692/84 וגנר נ' נציבות בתי-הסוהר ואח', פ"ד לט(1), 50 (1985); ר"ע 418/85 רוקינשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3), 279 (1985)}.

סעיף 127 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"127. נוכחות מורשים של תאגיד
הואשם תאגיד או חבר בני-אדם, לא ינוהל המשפט אלא בפני אדם המורשה כדין לייצג את התאגיד או חבר בני-האדם; אולם מותר לדון תאגיד או חבר בני-אדם שלא בפני מורשה אם נתקיימו התנאים האמורים בסעיף 128; מורשה כאמור דינו לענין סעיפים 99, 140, 161, 189, ו- 192 כדין נאשם, והמצאת מסמך לתאגיד או לחבר בני-אדם - היא המצאה למורשה."



2. האם רשאי נאשם שלא להתייצב לדיון ומהם השיקולים בגללם ייעתר בית-המשפט לקיום הדיון ללא נוכחות הנאשם
סעיף 128 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"128. שפיטה לא בפני הנאשם בתחילת המשפט
נאשם שהוזמן לתחילת המשפט ולא התייצב, מותר לדונו לא בפניו -
(1) אם הוא נאשם בחטא או בעוון והודה בהודיה שבכתב בכל העובדות הנטענות בכתב האישום, ולא טען בה עובדות נוספות שיש בהן לכאורה כדי לשנות את תוצאות המשפט;
(2) אם ביקש שמשפטו יתנהל שלא בפניו והוא מיוצג בו על-ידי סניגור, ובית-המשפט סבור שלא יהיה בשפיטתו שלא בפניו משום עיוות דין לנאשם, אולם רשאי בית-המשפט, בכל שלב של המשפט, לצוות על התייצבות הנאשם."

הוראת הסעיף הנ"ל, מסמיכה את בית-המשפט לחייב נאשם להתייצב במשפט בכל עת גם בהתקיים התנאים המאפשרים לדון אותו שלא בפניו, וביניהם בקשתו שלא להיות נוכח במשפט וייצוגו על-ידי עורך-דין.

משמעות הדברים היא כי אין הנאשם חופשי שלא להתייצב במשפט ללא רשות בית-המשפט וכמובן, בלבד אם עמד בתנאי הוראת סעיף 128 לחוק סדר הדין הפלילי{בג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס בע"מ נ' מדינת ישראל פ''ד נ(2), 769 (1996); ע"פ 883/84 קרפ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4), 335 (1984)}.

סעיף 128(2) לחוק מאזן בין האוטונומיה של הרצון הפרטי, שבגדרו האדם חופשי, במגבלות מסויימות, לוותר גם על זכות יסוד, לבין האינטרס הציבורי בנוכחות הנאשם במשפטו {בג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס בע"מ נ' מדינת ישראל פ''ד נ(2), 769 (1984); ע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירולים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2), 464 (1992)}.

על בית-המשפט, בבואו ליתן אישור לנאשם שלא להתייצב למשפטו, ליתן משקל לשני האינטרסים כאמור, ולאזן ביניהם. איזון זה משתנה ממקרה למקרה. בעריכת האיזון בין הערכים המתחרים יש לנהוג במידה הראויה. אין לפגוע בחירותו של הנאשם מעבר למידה הדרושה.

נקודת המוצא של בית-המשפט, היא שנאשם נוכח במשפטו. אי-נוכחות הנאשם במשפטו היא תולדה של החלטה משפטית בעקבות בקשה של הנאשם. לשם כך נדרשת החלטה ברורה של הנאשם, קרי, בחירה חופשית ומודעת שלו משנקבע רצונו של הנאשם.

האינטרס הציבורי מתבטא הן בכך שאפשרות התביעה להוכיח את טענותיה למשל, על-ידי זיהוי הנאשם על-ידי עדיה באולם בית-המשפט לא תיפגע עקב העדרות הנאשם מן המשפט, והן בכך שלנאשם עצמו לא ייגרם עיוות דין עקב ההעדרות.

עיוות דין לנאשם אינו פוגע בו בלבד, אלא גם באינטרס הציבורי למשפט צדק. אכן, ויתור הנאשם על זכותו להיות נוכח במשפט מהווה שיקול באיזון בין האינטרסים המתנגשים. עם-זאת, הוויתור כשלעצמו אינו סוף-פסוק. על בית-המשפט לעשות שימוש בסמכות שהקנה לו החוק ולאזן בין האינטרסים המתנגשים {בג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס בע"מ נ' מדינת ישראל, פ''ד נ(2), 769 (1996)}.

חיובו של נאשם להיות נוכח במשפטו פוגע בזכותו לחירות. זכות זו מעוגנת בסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הפגיעה בזכות לחירות מותרת רק אם היא מעוגנת בחוק, הולמת את ערכי המדינה, תכליתה ראויה והיא במידה שאינה עולה על הנדרש {בש"פ 2864/95 עפיף אבו ג'ומעה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1995)}.

באשר לתכלית החוק המסמיך בעניין האמור, היא מניעת עיוות דין כלפי הנאשם והבטחת יכולת הצדדים להביא לפני בית-המשפט את ראיותיהם.

אין לעשות שימוש בשיקול-הדעת שמקנה החוק לשם פגיעה בחירותו של הנאשם לצורך השגת מטרה שונה מתכלית זו {בג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס בע"מ נ' מדינת ישראל, פ''ד נ(2), 76 (1996); בג"צ 231/63 רטף, הספקת מזון בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה ואח', פ"ד יז 2730 (1963); בג"צ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון ואח', פ"ד מט(4), 94 (1995)}.

באשר לדרישה כי מידת הפגיעה לא תעלה על הנדרש, מתחייב, שלא לכפות על נאשם, המוותר על זכות הנוכחות, להתייצב למשפטו מעבר לדרוש להשגת התכלית, אי-פגיעה ביכולת התביעה להביא את ראיותיה ומניעת עיוות דין לנאשם.

באשר לאינטרס התביעה בנוכחות הנאשם, בדרך-כלל ­אין התביעה נזקקת לנוכחותו לצורך הבאת ראיותיה. עם-זאת, עשויים להיות מקרים שבהם לתביעה יש עניין לגיטימי בנוכחות הנאשם, למשל כאשר היא מבקשת כי הוא יזוהה באולם בית-המשפט על-ידי העדים. במקרים מסוג זה ניתן יהיה לחייב את הנאשם להיות נוכח במשפט, ובלבד שהחובה תוגבל לאותן ישיבות שבהן היא תידרש.

באשר לחיוב נאשם להיות נוכח במשפטו מפאת חשש לעיוות דין שייגרם לו אם ייעדר, על בית-המשפט לבחון אם ההעדרות תפגע בהגנת הנאשם. ככלל, חזקה כי נאשם המיוצג על-ידי סניגור בקיא בקו ההגנה שאותו הוא מבקש להציג. על-כן, בהעדר אינדיקאציה ברורה לכך שלמרות בקשתו של נאשם מיוצג שלא להיות נוכח במשפט תיפגע ההעדרות בהגנתו, על בית-המשפט לקבל את הבקשה.

בכפיפות לאינטרסים הלגיטימיים של התביעה ולאי-גרימת עיוות דין לנאשם, אין כל משקל למניעיו של נאשם המבקש שלא להיות נוכח במשפטו. על-כן, גם נאשם שבקשתו שלא להיות נוכח במשפט מבוססת על אי-הנעימות שבישיבה על ספסל הנאשמים, זכאי לכך שהבקשה תיענה אם התביעה או הגנתו שלו לא ייפגעו מהעדרותו {בג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס בע"מ נ' מדינת ישראל פ''ד נ(2), 769 (1996)}.

3. מאסר חלף קנס - האם בנוכחות הנאשם - הוראות סעיף 129 לחוק סדר הדין הפלילי
סעיפים 129, 129א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, קובעים כדלקמן:


"129. אין לגזור מאסר לא בפני הנאשם (תיקונים: התש"ס, התשס"ו)
נידון נאשם לא בפניו על-פי סעיף 128(1), לא יגזור עליו בית-המשפט עונש מאסר אלא אם ניתנה לו תחילה הזדמנות להשמיע את טענותיו לעניין העונש בהתאם לסעיף 192. אין באמור בסעיף זה כדי למנוע מבית-המשפט להטיל מאסר במקום קנס, ובלבד שבהזמנה למשפט צוין שניתן להטיל מאסר כאמור אם הנאשם לא יתייצב; צו מאסר לביצוע מאסר במקום קנס שניתן שלא בנוכחות הנידון או סניגורו יבוצע בהתאם להוראות סעיף 129א(ג).

129א. דרכי הטלת מאסר במקום קנס (תיקונים: התש"ס, התשס"ג (מס' 4), התשס"ו)
(א) לא הוטל מאסר במקום קנס כאמור בסעיף 71 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, בעת מתן גזר הדין, רשאי בית-המשפט להטילו בצו מיוחד, על-פי בקשת היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, שהוגשה לאחר שהקנס לא שולם במועדו; הוראות סימן ג' לפרק ו' לחוק העונשין, תשל"ז-1977, לא יחולו על מאסר לפי סעיף זה.
(ב) לא יינתן צו מאסר לביצוע מאסר במקום קנס, או צו מיוחד כאמור בסעיף-קטן (א), אלא בנוכחות הנידון או סניגורו או אם בהזמנה למשפט או לדיון למתן הצו המיוחד צוין כי ניתן להטיל מאסר במקום קנס על נידון שלא יתייצב.
(ג) צו מאסר כאמור בסעיף-קטן (ב) שניתן שלא בנוכחות הנידון או סניגורו, לא יבוצע בטרם הומצאה לנידון התראה בכתב על כך לפחות 14 ימים מראש; בהתראה תצוין מזכירות בית-המשפט שאליה ניתן לפנות לבירורים וכן האפשרות לבקש פריסה או דחיה של תשלום הקנס ופטור מתשלום תוספת פיגורים, בהתאם להוראות סעיפים 66 ו- 69 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וסעיפים 5ב ו- 5ג לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995, לפי הענין; דרכי ההמצאה הקבועות בסעיף 237(ד) לא יחולו על התראה לפי סעיף-קטן זה.
(ד) הוטל על נידון מאסר במקום קנס, בצו מיוחד כאמור בסעיף-קטן (א), שלא בנוכחות הנידון או סניגורו, רשאי בית-המשפט, על-פי בקשת הנידון, לבטל את הצו האמור, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי-התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין; בקשה לפי סעיף-קטן זה תוגש בתוך שלושים ימים מהיום שהומצא לנידון הצו המיוחד, ואולם רשאי בית-המשפט לדון בבקשה שהוגשה לאחר מועד זה אם הבקשה הוגשה בהסכמת התובע; הוראות סעיף 130(ט) יחולו, בשינויים המחוייבים, לעניין החלטת בית-המשפט לפי סעיף-קטן זה."

הטלת מאסר חלף קנס יכולה להיעשות, במסגרת גזר הדין, גם שלא בנוכחות הנאשם {סעיף 129 לחוק סדר הדין הפלילי}.

אפשרות אחרת היא כי הטלת מאסר חלף קנס תיעשה ב"צו מיוחד" בהתאם לסעיף 129א(א) לחוק סדר הדין הפלילי, לאחר שגזר הדין ניתן ומשהקנס לא שולם במועדו. סעיפים אלה מהוים חריג לכלל היסודי, הקבוע בסעיף 126 לחוק, כי "לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו" {רע"פ 837/12 מדינת ישראל נ' אולג גוסקוב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

אין לפנות לבית-המשפט במעמד צד אחד, בבקשה לביצוע צו מאסר חלף קנס ללא יידוע החייב, ובהתבסס על כך שהחייב ידע בעבר כי עלול להיות מופעל נגדו מאסר חלף קנס במועד לא ידוע בעתיד, וזאת הגם שלעיתים חולפות שנים ממועד גזר הדין. אין הדבר עולה בקנה אחד עם זכויות היסוד הבסיסיות של הפרט ועם תחושת הצדק.

במסגרת הסדר הביניים, יובאו בפני החייב, באיגרת שתצורף להודעת המרכז לגביית קנסות הפרטים הבאים: מועד גזר הדין, סכום הקנס שלא שולם וקרן ופיגורים (החוב), ימי המאסר שנגזרו לריצוי חלף הקנס ככל שלא ישולם, ונקיבת פרק זמן של 15 יום שבמהלכו ניתן להסדיר את החוב.

יש להוסיף לרשימת הנ"ל שפורטה את מספר ימי המאסר שאותם יהיה על החייב לרצות בנסיבות, ככל שחלק מן הקנס שולם, זאת להבדיל ממספר ימי המאסר הכולל שנקבע בגזר הדין חלף אי תשלום הקנס כולו.

בשנת 1995 נחקק חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 19), התשנ"ה-1995, בו תוקנו סעיפים 130 ו- 240 לחוק סדר הדין הפלילי, שלפיהם ניתן היה לדון אדם שלא בפניו אם לא התייצב. תכליתו של התיקון היתה להבטיח, שלא יוטל על חייב עונש מאסר מבלי שתינתן לו הזדמנות לטעון טענותיו.

הניסיון בבתי-משפט הראה כי הרחבת עיקרון זכות הטיעון, גם למאסר המוטל במקום קנס, והמיועד לדרבן את הסרבנים לשלם את הקנס, הביא לסרבול, לשיתוק המערכות ולזלזול במערכת אכיפת החוק.

מצב זה הוביל איפוא לתיקון, הוא חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 26 והוראת שעה), תש"ס-2000, אשר הפכה להוראה של קבע במסגרת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 46), תשס"ו-2005. לפיה נקבע כי ניתן להטיל מאסר במקום קנס בהעדר הנאשם, ככל שבהזמנה למשפט הוזהר הנאשם מראש כי אם יבחר שלא להופיע לדיון, יהיה רשאי בית-המשפט להטיל עליו מאסר במקום קנס {רע"פ 837/12 מדינת ישראל נ' אולג גוסקוב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

מחד גיסא, זכותם של חייבים להשמיע טענותיהם וזכותם להליך הוגן, ומאידך גיסא האינטרס הציבורי כי חייבים ישלמו חובם, בלא ריבוי הליכים וסרבול הליכי הגביה. שיקולים אלו הנחו אותנו בסוגיית ההשגה השיפוטית, כפי שיפורט להלן.

נוכחותו ומעורבותו של עצור או נאשם בדיון שיפוטי הנוגע לעניינו הן מזכויות-העל החשובות, בין היתר, נפגעת זכות יסוד של אדם, הכרוכה באפשרות פגיעה בחירותו ובכבודו.

בלעדיהן, הנשפט אינו מעורב בקביעת גורלו, הוא אינו יכול לטעון להגנתו ונשללת האפשרות מהערכאה השיפוטית להתרשם מתנאי החזקתו ושלומו הפיזי והנפשי.

פגיעה מהותית בזכות להליך הוגן עשויה כאמור לעלות לכדי פגיעה מהותית ביכולת להתחקות אחר האמת ונגרעת יכולת הבחינה והבקרה בדרך לקבלת הכרעה נכונה. בזכות החוקתית לחרות ולכבוד האדם {ע"פ 2144/08 מונדרוביץ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010); בש"פ 8823/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

אולם גם לאינטרסים הציבוריים, יש משקל רב, והם שלטון החוק והצורך שחייבים ישלמו חובם ולא יתחמקו מביצוע עונשם.

האינטרס הציבורי במיצוי משפט צדק בטרם שלילת חירות וניהול הליך הוגן בעניינו של הפרט, עשוי לגבור על שיקולי האינטרס הציבורי במיצוי יעילותם המירבית של הליכי הגביה והאכיפה. אך הוגן הוא, שתהא לאדם אפשרות לטעון טענותיו בטרם יבוצע צו מאסר נגדו ותישלל חירותו.

הפעלת מאסר על נאשם בשל אי-תשלום קנס, בטרם יתקיים הליך שיפוטי נוסף לשם ביצוע המאסר חלף הקנס, עשויה לפגוע באפשרויות העומדות בפניו לעשות לתשלום החוב, על-אף כי מדובר ברכיב עונשי/כספי המוטל במשפט פלילי, לאחר שהתקיים הליך הוגן בו התאפשר לנאשם להתגונן כחוק.

מטרת המאסר חלף קנס היא להביא לתשלום הקנס, והיא אינה נושאת בחובה תכלית עונשית כשלעצמה. אין תכליתו של הסדר זה לשלול את חרותו של הפרט כאמצעי ענישה על שלא שילם את הקנס, אלא להביא את החייב לשלם את הקנס.

גם מקום בו נקבע בגזר הדין מאסר עקב אי תשלום קנס, יש מקום לקיומו של הליך שיפוטי נוסף לשם הפעלת המאסר, על מנת שיידע הנאשם כי הוא עומד בפני מאסר אם לא ישלם את הקנס, גם אם מאסר זה הושת בגזר הדין במפורש, יידע מהו סכום הקנס שהוא נדרש לשלם, ובכלל זה תוספת פיגורים, ותינתן לו ארכה בת 15 יום להסדיר את החוב, בטרם יופעל המאסר {בש"פ 8823/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

בפרקטיקה הנוהגת אין אוסרים אדם במועד שנקבע לתשלום הקנס, בטרם נעשית פעולה שיפוטית נוספת, משמע הוצאת "צו מאסר עקב אי-תשלום קנס", גם במקרים בהם בית-המשפט השית את הקנס באופן מפורש בגזר הדין, וקבע לצידו תקופת מאסר בה ישא הנאשם אם לא ישולם הקנס {עת"א (נצ') 1048-08-12‏‏ אליאס דלי נ' משטרת ישראל/שירות בתי הסוהר, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

התכלית האכיפתית הניצבת ביסוד ההסדר של מאסר חלף קנס תומכת איפוא אף היא במתן אפשרות לחייב להשיג על ההחלטה, בלא שתיפתח ההכרעה העקרונית בהליך העיקרי.

כך, למשל, אם טוען הפרט כי שילם את הקנס, או כי יש מקום לאפשר דחיה נוספת של התשלום בשל שינוי נסיבות שחל מאז ניתן גזר הדין, יש לאפשר לערכאה שיפוטית להידרש לטענות מעין אלה.

במסגרת הליך ההשגה יוכל החייב לבקש עריכת דיון, והדבר יישקל במקרים המתאימים. עם זאת יודגש כאמור, כי אין משמעות הליך ההשגה בחינה מחדש של עניינו של החייב כבמעין הליך ערעורי, ותכליתו אך ורק לבחון את אפשרות תשלום הקנס בטרם יישום שלילת החירות.

הדרך בה תיעשה ההשגה היא במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע הקנס והמאסר חלף הקנס. משנודע לחייב על הבקשה לביצוע צו המאסר, בידו לפנות בבקשה לעיכוב ביצועו של הקנס ולעיכוב ביצועו של המאסר חלף הקנס בגדרי סעיף 87 לחוק העונשין. במסגרת זו יוכל המבקש לשטוח טענותיו. {רע"פ 837/12 ‏מדינת ישראל נ' אולג גוסקוב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

בתי-המשפט לא יחתמו על צו מאסר חלף קנס, בטרם מתן התראה בכתב לנאשם, ומתן אפשרות של בירור ממצה לרבות פריסת תשלום החוב מול המרכז לגביית קנסות.

במקרה בו אין מחלוקת על הקנס וגובהו ואף ניתנת התראה של בית-המשפט בדבר החובה לשלם את הקנס במועד שאם-לא-כן ירוצה מאסר במקומו, יש לאפשר למבקש להפנות את בקשתו לפריסת החוב או דחיית תשלומו למרכז לגביית קנסות בהתאם לפסיקה והוראות סעיף 5ב לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, תשנ"ו-1996 {פ"ל 6504-03-10 מדינת ישראל נ' ממן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); רע"פ 837/12 מדינת ישראל נ' גוקסוב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

4. סדרי דיון מיוחדים בעבירות קלות - סעיף 240 לחוק - חריג לכלל הקבוע בסעיף 126 לחוק וביטולו של פסק-דין שניתן בהעדר
סעיף 130 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"130. שפיטת נאשם שלא התייצב בהמשך המשפט (תיקונים: התש"ס, התשס"ג (מס' 4), התשס"ו)
(א) נאשם שהוזמן להמשך משפטו ולא התייצב, מותר לדונו שלא בפניו אם ההזמנה למועד ההמשך נמסרה לו בהודעה של בית-המשפט בשעת דיון, ובית-המשפט הזהירו במהלך המשפט שיהיה רשאי לדונו שלא בפניו אם לא התייצב, או אם הזמנה בכתב הומצאה לו, שלא באמצעות סניגורו, וכן לסניגורו, אם יש לו סניגור, וצויינה בה האזהרה האמורה.
(ב) סעיף-קטן (א) יחול על נאשם בפשע רק אם הדיון במשפטו מתקיים בבית-משפט שלום והוא היה מיוצג על-ידי סניגור באותה ישיבה.
(ג) הורשע נאשם שלא בפניו לפי סעיף זה, רשאי בית-המשפט לגזור את דינו שלא בפניו ובלבד שבית-המשפט לא יטיל עליו עונש מאסר; בהזמנה לדיון בגזר הדין יפורט דבר הרשעתו שלא בפניו, מועדה ומועד הדיון בגזר הדין; אין באמור בסעיף-קטן זה כדי למנוע מבית-המשפט להטיל מאסר במקום קנס, ובלבד שבהזמנה לדיון צויין שניתן להטיל מאסר כאמור אם הנאשם לא יתייצב; צו מאסר לביצוע מאסר במקום קנס שניתן שלא בנוכחות הנידון או סניגורו יבוצע בהתאם להוראות סעיף 129א(ג).
(ג1) על-אף האמור בסעיף-קטן (ג), לא יגזור בית-המשפט את דינו של אשם בפשע אלא בפניו ולאחר שניתנה לו הזדמנות להשמיע את טענותיו לעניין העונש, כאמור בסעיף 192.
(ד) בית-המשפט לא ידון נאשם ולא יגזור את דינו שלא בפניו אם שוכנע, כי נבצר מן הנאשם להתייצב מסיבה מוצדקת או אם הוא סבור כי ייגרם לו בכך עיוות הדין.
(ה) התנהל דיון שלא בפני הנאשם ושלא בפני סניגורו, לפי סעיף זה, רשאי בית-המשפט, על-פי בקשת הנאשם, אף בשעת הדיון, לבטל את הדיון שנערך בהעדרם, לרבות הכרעת הדין, כל עוד לא ניתן גזר הדין, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.
(ו) התנהל דיון לפי סעיף זה שלא בפני הנאשם, אך בנוכחות סניגורו, רשאי בית-המשפט, על-פי בקשת הנאשם, לצוות על שמיעתו מחדש של עד אשר העיד בדיון כאמור, וכן רשאי הוא לצוות על ביטול הכרעת הדין כל עוד לא נגזר הדין, אם שוכנע כי בשל העדרות הנאשם באותו דיון לא מוצתה חקירת העד, לא ניתן היה לנהל את הגנתו כראוי או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.
(ז) משהתייצב הנאשם למשפט, יסביר לו בית-המשפט את זכותו לפי סעיפים-קטנים (ה) ו-(ו); התייצב לאחר הכרעת הדין, יקרא בית-המשפט לנאשם את הכרעת הדין לפני שיסביר לו את זכותו.
(ח) נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית-המשפט, על-פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין; בקשה לפי סעיף-קטן זה תוגש תוך שלושים ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק-הדין אולם רשאי בית-המשפט לדון בבקשה שהוגשה לאחר מועד זה אם הבקשה הוגשה בהסכמת התובע.
(ט) בית-המשפט שנעתר לבקשת נאשם או נידון לפי סעיפים-קטנים (ה), (ו) או (ח) רשאי להטיל על הנאשם או על הנידון תשלום ההוצאות בפועל שנגרמו בשל אי התייצבותם."
סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"240. סדרי דין מיוחדים בעבירות קלות (תיקונים: התשנ"ה (מס' 2), התש"ס, התשס"ג (מס' 4), התשס"ו, התשע"ב (מס' 2))
(א) בעבירות לפי פקודת התעבורה, או לפי פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל-1970, שלא גרמו לתאונת דרכים שבה נחבל אדם חבלה של ממש, בעבירות שנקבעו כעבירות קנס או כעבירות מינהליות או בעבירות לפי חיקוק אחר ששר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת קבע, יחולו סדרי דין אלה:
(1) על נאשם לפי סעיף זה לא יחולו הוראות סעיף 123, אולם אין בכך כדי למנוע ממנו להודיע לבית-המשפט בכתב מה הן טענותיו לעניין העונש;
(2) נאשם שהוזמן ולא התייצב בבית-המשפט בתחילת המשפט או בהמשכו, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום, זולת אם התייצב סניגור מטעמו;
(3) בית-המשפט רשאי לדון נאשם לפי הוראות פסקה (2), שלא בפניו, אם הוא סבור שלא יהיה בשפיטתו על דרך זו משום עיוות דין לנאשם ובלבד שלא יטיל עליו עונש מאסר. אין בהוראות פסקה זו כדי למנוע מבית-המשפט להטיל מאסר במקום קנס ובלבד שבהזמנה למשפט צויין כי ניתן להטיל מאסר כאמור אם הנאשם לא יתייצב; צו מאסר לביצוע מאסר במקום קנס שניתן שלא בנוכחות הנידון או סניגורו יבוצע בהתאם להוראות סעיף 129א(ג).
(ב) על פסק-דין מרשיע שניתן לפי סעיף-קטן (א), יחולו הוראות סעיף 130(ח) ו- (ט)."

זכותו של נאשם להיות נוכח בהליכים פליליים המתנהלים נגדו היא זכות יסוד.
הכלל הוא שאין לנהל משפט פלילי בהעדרו של הנאשם אלא במקרים חריגים הקבועים בחוק {בג"צ 3788/95 טור' גרבוביצקי נ' בית-הדין הצבאי לערעורים, תק-על 95(2), 599 (1995); ע"פ 1632/95 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5), 534 (1996); השוו ע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2), 444 (1991)}.

כך למשל, סעיף 128(1) לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי ניתן לשפוט נאשם שלא התייצב לדיון בתחילת המשפט בעבירות מסוג חטא או עוון, אם הודה בעובדות שבכתב האישום ללא הסתייגות (אולם אין להשית עליו עונש מאסר בלי שניתנה לו ההזדמנות לטעון לעונש {סעיף 129 לחוק סדר הדין הפלילי}.

דוגמה אחרת מצויה בסעיף 130(א) לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע כי נאשם שהתייצב לתחילת המשפט אך לא התייצב להמשכו, ניתן, בתנאים מסויימים, לדון בהעדרו בכל העבירות שבית-משפט השלום מוסמך לדון בהן {לגבי גזר הדין ראו סעיף 130(ג) לחוק סדר הדין הפלילי}.

דוגמה נוספת קבועה בסעיף 131 לחוק, שלפיו בית-משפט מוסמך לקיים את המשפט ללא נוכחות הנאשם כאשר הנאשם מפריע לקיום הדיונים.

חריג נוסף לכלל נוכחות הנאשם במשפט, קבוע בסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי הדן בסדרי דין מיוחדים בעבירות קלות.

סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי קובע, הסדר מיוחד המאפשר לשפוט נאשם, להרשיעו ולגזור את דינו שלא בפניו, ביחס לעבירות קלות יחסית והפעלתן מותנית בכך שהנאשם הוזמן לדיון כדין ולא התייצב.

על בית-המשפט להשתכנע, שהדיון בהעדר לא יגרום לעיוות דין. גם אם בית-המשפט מגיע למסקנה שהנאשם זומן כדין לדיון, עדיין יהיה עליו לבחון את שאלת עיוות הדין. אי-התייצבות אינה מובילה באופן אוטומטי לשימוש בסעיף 240(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי, קל וחומר כשהמדובר בהעדר הזמנה כדין {עפ"ת (חי') 13943-08-11‏ סלימאן חליל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

ההסדר הקבוע בסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי הוא חריג לכלל הקבוע בסעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי.

סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי נועד לעגן בחוק את זכותו של הנאשם להיות נוכח במשפטו וכך להתמודד עם האישומים נגדו ולאפשר לו להציג את הטיעונים להגנתו. זכות זו של הנאשם הוכרה כזכות יסוד {ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' שרון מנחם, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

הנחת המוצא היא כי במהלך הדברים הרגיל נאשם נוכח במשפט שכן נוכחות זו דרושה לשם ניהול תקין של המשפט. כך הוא הדבר, למשל, אם נוכחות הנאשם נדרשת לשם חקירתו, זיהויו או התרשמות מאישיותו ומתגובותיו.

היבטים אחרים קשורים ביעילות הדיון. נאשם נוכח עשוי להסכים לוותר על היבטים דיוניים שונים ובכך לקצר את ההליך עצמו. היבט אחר קשור בצדדים שלישיים, כגון נאשמים אחרים, עדים וקרבנות המעשים הפליליים המיוחסים לנאשם {בג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס בע"מ נ' מדינת ישראל, פ''ד נ(2), 769 (1996)}.

הוראת סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי, חלה רק ביחס להליכים בפני הערכאה הדיונית. לעניין הליכי הערעור קובע סעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי כי הדיון בערעור יהיה בפני בעלי הדין. עניין נוכחות הנאשם בשלבים אחרים של ההליך הפלילי מוסדר בהוראות אחרות שבחוק {בג"צ 4652/95 שאול נ' שר המשפטים, פ"ד מט(3), 827, (1995)}.

תכליתן של הוראות סעיף 240 היא לאפשר דיון יעיל ומהיר בעבירות קלות יחסית, כאשר ניתנה לנאשם הזדמנות להתייצב לדיון והוא בחר שלא לנצלה.

הוראות הסעיף מבטאות, את האיזון אותו קבע המחוקק בין זכותו של הנאשם לנכוח במשפטו לבין הצורך בניהול יעיל של ההליך המשפטי. ונדגיש כי הן חלות רק ביחס לעבירות קלות יחסית ורק בנסיבות בהן בית-המשפט החליט שלא להשית על הנאשם עונש מאסר (למעט מאסר במקום קנס) {ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' שרון מנחם, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

תכליתו של סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי הינה ייעול ההליך הפלילי בעבירות קלות. ניתנת במסגרתו אפשרות לנאשם, אם הוא בוחר בכך, שלא להיות נוכח בעת הדיון, כך שזה יתנהל בהעדרו.

במקרה כאמור, בו נאשם בוחר לנכוח במשפטו, יראוהו כמודה בכל העובדות אשר בכתב האישום, קרי, אי-התייצבות כמוה כהודאה.

מרבית עבירות התנועה הן קלות, ואם הנאשם אינו חולק על אשמתו בעבירה המיוחסת לו, והוא מוכן להותיר לבית-המשפט להרשיעו ולגזור את דינו שלא בנוכחותו, רשאי בית-המשפט לעשות כן.

סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי מיועד גם למנוע מצבים בהם יוכל נאשם לסכל או לעכב את ההליך באמצעות אי-התייצבותו בתחילת המשפט או בהמשכו. בשני המקרים רואים את הנאשם כמודה בעובדות של כתב האישום וניתן לדון בעניינו שלא בנוכחותו ולגזור את דינו {רע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל פ"ד נד(3), 794 (2003); ע"פ 4808/0 מדינת ישראל נ' שרון מנחם, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.




5. בקשה לביטול פסק-דין שניתן בהעדר נאשם
כחלק מההסדר הכולל שנקבע בסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי מפנה סעיף 240(ב) להוראות סעיפים 130(ח) ו- (ט) לחוק סדר הדין הפלילי, שמסדירים את ההליך של בקשה לביטול פסק-דין שניתן בהעדר הנאשם.

סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי מאפשר לנאשם שהורשע בעבירת חטא או עוון ונגזר דינו שלא בפניו (לרבות בעבירות שנדונו בהתאם להוראות סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי) לבקש את ביטול הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בעניינו.

לבית-המשפט הסמכות לדון בבקשה לביטול פסק-דין בהעדר הצדדים. לאחר שהנאשם בחר בכך שהדיון בעניינו יתקיים בהעדרו, כל עוד לא בוטל ההליך, אין עומדת לנאשם זכות נוכחות במהלך הדיון באותו עניין.

במסגרת בקשת הביטול לא נערך דיון בהליך הפלילי גופו, קרי, לא נדונה באופן ישיר שאלת אשמתו או חפותו של המבקש. לפיכך אין נדרשת בהקשר זה נוכחות המבקש בהליך לצורך התרשמות מאופיו או לצורך חקירתו.

בשלב זה בוחן בית-המשפט אם הנאשם עובר את המחסום של קיום סיבה מוצדקת לאי-התייצבותו לדין, או שמא דרוש ביטול פסק-הדין כדי למנוע עיוות דין (סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי).

אחת מתכליות סעיף 126 לחוק נועדה לאפשר לכל אדם את יומו בבית-המשפט וליתן לו את התחושה שהוא שותף מלא לכל ההליכים במשפטו, ושכל המהלכים הננקטים במסגרת זו חשופים בפניו.
אולם בנסיבות שבהן מדובר בעבירות הנדונות על-פי הפרוצידורה הקבועה בסעיף 240 לחוק, נשלחה למבקש הודעה כדין על מועד הדיון במשפטו, ואם מבקשתו אין מתגלה טעם מוצדק להעדר נוכחותו מההליך הפלילי, משמעות הדבר היא כי כאמור לעיל, למבקש היתה ההזדמנות לקבל את יומו בבית-המשפט, והוא בחר במודע שלא לנצלה {ר"ע 418/85 רוקינשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3), 279 (1985)}.

לאחר שהוציא בית-המשפט תחת ידיו פסק-דין שניתן כדין, מוצתה לכאורה זכות הנוכחות של הנאשם בקשר לאותו הליך ומעמדו הוא של מי שנשפט והורשע כדין.

אכן, לאור העובדה כי המשפט נגדו התנהל שלא בנוכחותו, רשאי הנאשם שהורשע בדינו לפנות לבית-המשפט בבקשה לבטל את פסק-הדין. על המבקש מוטל הנטל לשכנע את בית-המשפט כי מתקיימים טעמים המצדיקים בקשתו.

בקשה לביטול פסק-דין אין להגיש באופן סתמי וללא ביסוס הטענות המועלות בה.

בקשה לביטול הכרעת הדין וגזר הדין בעניינו של נאשם תענה, בהתקיים אחד משני התנאים דלהלן:

1. קיום סיבה מוצדקת לאי-התייצבות המבקש לדיון שנערך בעניינו.

2. גרימת עיוות דין למבקש כתוצאה מאי-ביטול פסק-הדין.

בית-המשפט מוסמך לדון שלא בנוכחות הנאשם בבקשה לביטול פסק-דין שניתן בהעדר הנאשם לפי סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי.

את הבקשה יש להעלות בכתב, ובה להעלות את מכלול טענותיו של הנאשם, כולל אסמכתאות להן ותצהיר מטעמו התומך בבקשתו ככל שהדבר נדרש. לאחר שיעיין בית-המשפט בבקשה הוא מוסמך לדחותה על-סמך הדברים האמורים בה בלבד.

במקרה זה אין בידי המבקש זכות קנויה להליך נוסף בעניינו במסגרת ערעור שני. עליו לשכנע את בית-המשפט, במסגרת הבקשה בכתב, כי יש בידו נימוקים טובים המזכים אותו לכך.

כמו-כן מוסמך בית-המשפט, על-פי שיקול-דעתו, גם לבקש את תגובת המדינה או במקרים חריגים, כשהנסיבות מצדיקות זאת, לזמן את הצדדים לפניו {לא ניתן להציג רשימה סגורה של המקרים החריגים שבהם ראוי כי בית-המשפט יזמן את הצדדים לפניו עובר להחלטתו בבקשה לביטול פסק-דין}.

ככלל, טיעון בעל-פה אינו נדרש נוכח חובת המבקש-הנאשם לפרט את מלוא טענותיו בבקשתו. טענות המבקש ותגובת המדינה להן, אם נדרשה, תהיינה מונחות בפני בית-המשפט, והוא יוכל להחליט בבקשה על-פיהן.

ככלל, טיעון בעל-פה אינו נדרש נוכח חובת המבקש-הנאשם לפרט את מלוא טענותיו בבקשתו. טענות המבקש ותגובת המדינה להן, אם נדרשה, תהיינה מונחות בפני בית-המשפט, והוא יוכל להחליט בבקשה על-פיהן.

בירור נוסף בנוכחות בעלי-הדין יכול להיות נחוץ כשיש ביניהם מחלוקות ביחס לעובדות אשר יש להן חשיבות להכרעה בבקשה. דוגמה לחריג כזה הוא מקרה שבו יסבור בית-המשפט שיש ליתן למדינה הזדמנות לחקור את המבקש על תצהירו, שהוגש על ידיו בנספח לבקשתו, אם רצונה בכך.

כאשר מתבקש בית-המשפט לתעבורה, במסגרת הבקשה לביטול, לדון בה בנוכחות הצדדים, עליו לשקול בכל מקרה לגופו אם מתעוררות נסיבות המצדיקות זאת.

אם בית-המשפט מחליט שלא להיעתר לבקשה כאמור, עליו לפרט בהחלטתו, ולו בתמצית, את הנימוקים להחלטתו. ראוי כי בעל דין אשר בקשתו להיות נוכח בדיון נדחתה ידע את נימוקיו של בית-המשפט לכך.

בית-המשפט לא יענה לבקשה להיות נוכח בדיון מקום בו המבקש לא טרח לפרט במסגרת בקשתו ובמסגרת התצהיר התומך בה את הפרטים המלאים הדרושים על-מנת להכריע בטענות ולהחליט בבקשה. כמו-כן, בית-המשפט לא יאפשר למבקש להופיע לדיון רק על-מנת לאפשר לו להשלים בעל-פה את הדברים שלא פרט בכתב {רע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3), 794 (2003); ע"פ 4808/0 מדינת ישראל נ' שרון מנחם, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

6. האם ניתן לנהל דיוני פסילה ועיכוב ביצוע על דרך טיעונים בכתב ללא נוכחות הנאשם
בית-המשפט מוסמך לדון שלא בנוכחות הנאשם בבקשה לביטול פסק-דין שניתן בהעדר הנאשם לפי סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי.
השאלה המהותית היא, אם בבתי-המשפט המחוזיים {וממילא בבית-משפט העליון} יש מקום לנהל הליך עיכוב ביצוע בנושא פסילת רישיון רכב בטיעונים בכתב במקום באולם בית-המשפט.

ככלל, בקשות רשות ערעור בגלגול שלישי, לרבות בפלילים (בהליך אזרחי גם בגלגול שני) נדונות בבית-משפט העליון בכתובים, אלא-אם-כן הורה בית-המשפט על העברה להרכב ושמיעה בעל-פה.

אולם, סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי, המעגן בחוק את זכותו של הנאשם להיות נוכח במשפטו וכך להתמודד עם האישומים נגדו ולאפשר לו להציג את הטיעונים להגנתו חל גם על הליכי ביניים בערעור. כך למשל, בהליך עיכוב ביצוע של עונש מאסר, יש צורך בנוכחות גם בגדרי ערעור. בחוק סדר הדין הפלילי אין הוראה הנוגדת את הוראת סעיף זה.

וכך גם לגבי בקשות מסוג עיכוב עונש פסילת רישיון. נכון להיום אין הוראה מפורשת בחוק כי ניתן להסתפק בטיעונים בכתב, ומשכך חלה חובה לקיים דיון בעל-פה בנוכחות הצדדים בבקשה זו.

אולם, בעבירות תעבורה, ניתן, על-פי סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי "להגמיש" את סדרי הדין ולפיכך, על פיו, בקשות יועלו בכתב.

סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי, מאפשר, בעבירות לפי פקודת התעבורה שלא גרמו לתאונת דרכים "שבה נחבל אדם חבלה של ממש", לשפוט שלא בפניו נאשם שהוזמן ולא התייצב, אם סבור בית-המשפט שלא יהא בכך עיוות דין.

נראה כי, קיים חוסר התאמה בסמכויות המוקנות לבתי-המשפט המאפשרות קיום דיון ושפיטת נאשם גם בהעדרו, אם התקיימו התנאים בסעיף 240(א)(3) לחוק סדר הדין הפלילי, ואילו על בקשה לעיכוב ביצוע של פסילה {בהבדל מעיכוב ביצוע מאסר} יחול סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי, המחייב דיון בפניו של נאשם.

בהקשר זה, גם הוראת סעיף 130(ג) לחוק סדר הדין הפלילי, מאבחנת לעניין האפשרות לדון אדם שלא בפניו, בין הטלת עונש מאסר לענישה אחרת {בש"פ 7333/06 דהאן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

יודגש, כי בהליכים שונים, במיוחד בקשות רשות ערעור, מנוהל ההליך כולו על-סמך מסמכים כתובים.

ב- ע"פ 1318/07 {מוחמד אלטורי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007) (להלן: "פרשת אלטורי")}, המערער הורשע, בהעדרו, בבית-משפט לתעבורה בעבירות של נהיגה בזמן פסילה וללא ביטוח תקף ונגזר עונשו. בקשה לביטול פסק-הדין נדחתה על-ידי בית-המשפט לתעבורה. לבית-המשפט המחוזי הוגש ערעור על ההחלטה ובמקביל בקשה לעיכוב ביצוע העונש עד להכרעה בערעור.

בית-המשפט המחוזי הורה, מבלי לקיים דיון, לקבוע את הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע יחד עם הדיון בערעור גופו. מכאן הערעור בו נטען כי חובה לקיים את הדיון לעיכוב ביצוע בהקדם ובמעמד הצדדים.

בית-המשפט העליון פסק, כי על-פי הדין על בקשה לעיכוב ביצוע להישמע, על-פי הדין הקיים, בהקדם האפשרי ובדיון באולם במעמד הצדדים.
אולם, כב' השופט א' רובינשטיין מדגיש, כי המגמה החקיקתית צריכה להיות כי הליכי ערעור על החלטה הדו"חה בקשה לעיכוב ביצוע של פסילת רישיון נהיגה יוכלו להיעשות בכתב, בכפוף להחלטת בית-המשפט במקרה ספציפי על דיון באולם.

השופט מבהיר, כי ככלל אין סיבה שלא לערוך דיון בעל-פה, אך הואיל והמשאבים העומדים לרשות בתי-המשפט אינם מאפשרים זאת בשל העומס הקיים על מערכת בתי-המשפט, משמעות הדבר כי דיון בעל-פה בעניין זה יכול לבוא על חשבון תיקים אחרים. כמו-כן, שלוש ערכאות בזכות הן בבחינת מותרות בהקשרים אלה.

עיכוב ביצוע של פסילת רישיון אינו נושא הצריך להידון בזכות ובפני המבקש בגלגול שלישי בבית-המשפט העליון, בשעה שהפסילה עצמה עשויה להגיע לבית-משפט העליון רק ברשות. הוא הדין לעיכוב ביצוע מאסר בגלגול שלישי, נושא שרק במקרים נדירים ראוי במהות שיגיע לבית-משפט זה.

לפיכך ראוי כי נושאים מסויימים, יידונו בבית-משפט המחוזי לפי הכתובים. כמו-כן, מבהיר, כי אין בקיום הליך טיעון בכתב כדי לפגוע בהם לאמיתו. אלא שכל עוד לא תוקן החוק, המצב הקיים מחייב דיון בעל-פה בבקשת העיכוב.

כמו גם ב- ע"פ 9043/12 {רחמים (רמי) דהן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013) (להלן: "פרשת דהן")} שבו דובר בבקשה לעיכוב ביצוע תשלומי קנס ופיצוי שנגזרו על המערער, סברה כב' השופטת ע' ארבל כי פרשנות החוק אינה שוללת אפשרות שבבקשה לעיכוב ביצוע תשלום קנס או פיצוי לא תהיה חובה לקיים דיון במעמד הצדדים.

זאת, בהסתמך על-כך שסעיף 87 לחוק העונשין, שמהווה את המקור התחיקתי לבקשה לעיכוב ביצוע עונש בפלילים, אינו מורה כיצד יישמעו טענות בבקשה מסוג זה.

אף-על-פי-כן, פסקה בתיק דנא, כשם שנקבע בפרשת אלטורי, בהקשר של עיכוב ביצוע עונש פסילת רישיון נהיגה, כי הדין המצוי מחייב עריכת דיון במעמד הצדדים.

7. עיכוב ביצוע רכיב הפיצויים על דרך טיעונים בכתב ללא נוכחות הנאשם
נוכחות נאשם בהליך הפלילי היא זכות ראשונה במעלה ובנוכחותו בהליך יש כדי לשרת את התכלית החשובה של התרשמות בלתי-אמצעית של הערכאה הדיונית מהצדדים המתדיינים לפניה {בג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 769 (1996); בג"צ 4652/95 שאול נ' שר המשפטים, פ"ד מט(3), 827 (1995)}.

כלל הוא, כי אין לנהל משפט פלילי בהעדרו של הנאשם, אלא במקרים חריגים הקבועים בחוק. דברים אלה ברורים ואינם דורשים ביאור נוסף בכל האמור בהליכים המתנהלים בערכאה המבררת בהוראת סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי.

גם בערעור על הכרעתה של הערכאה הדיונית נדרשת נוכחות הנאשם בדיון {סעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי}.

אולם הדין אינו מחייב קיום דיון במעמד הצדדים בבקשה לעיכוב ביצוע רכיב הפיצויים בגזר דין פלילי. כאשר מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע תשלום פיצוי בלבד (להבדיל מקנס), לא חל הכלל בדבר קיום דיון במעמד הצדדים {ע"פ 3190/13 ‏ניסים פינס זאדה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

האפשרות לפסוק פיצויים לקורבן העבירה מעוגנת בסעיף 77 לחוק העונשין, שפורש כעוסק בפיצוי שתכליתו ומהותו אזרחית. אמנם ניתן כאמור לערער על גובהם גם במסגרת ערעור פלילי, אולם ההתייחסות אליהם היא כאל פיצויים אזרחיים הניתנים על סבל או נזק {רע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 418 (2002); עניין דהן לעיל; ע"פ 8745/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

ערעור המכוון אך ורק לחיוב בפיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין, מסווג כערעור אזרחי לכל דבר ועניין {סעיף 78 לחוק העונשין}.

כנגזרת, בקשה לעיכוב ביצוע שתוגש במסגרת ערעור המכוון לרכיב הפיצוי בלבד, תטופל כפי שמטופלת בקשה לעיכוב ביצוע במסגרת ערעור אזרחי {קרי, ללא קיום דיון במעמד הצדדים; רע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 418 (2002)}.

גם במקרים שבהם נכרך הערעור על הפיצויים בערעור על יתרת רכיבי גזר הדין (לפי הוראת סעיף 78 סיפה לחוק העונשין), נפסק כי התנאים המהותיים לעיכוב ביצוע תשלום מסוג זה דומים בטיבם לתנאים המצטברים הנוהגים בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין כספי בהליך אזרחי {ע"פ 3190/13 ‏ניסים פינס זאדה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013); ע"פ 10221/06 ג'ורן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); ע"פ 8457/06 אוחיון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

בכך נבדלת בקשה לעיכוב ביצוע פיצויים למתלונן, לבין בקשה לעיכוב ביצוע של תשלומי קנס ופיצוי.

בעוד שהבקשה לעיכוב ביצוע מכוונת לרכיב עונשי במובהק {הקנס} כמו-כן בקשה זו, על-פי החוק, תידון במעמד הנאשם, הבקשה לעיכוב ביצוע הפיצוי למתלונן אינה מכוונת אלא לרכיב הפיצויים, שהוא סעד בעל מאפיינים אזרחיים מובהקים הן מבחינת המהות והן מבחינת סדרי הדין {ע"פ 3190/13 ‏ניסים פינס זאדה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

כמו-כן, בבקשה לעיכוב ביצוע רכיב הפיצויים שנפסקו במסגרת גזר דין פלילי לא נדרש קיום דיון במעמד הצדדים, וניתן להכריע בה על יסוד הכתובים כאילו היה מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע במסגרת ערעור אזרחי.

אולם אין בכך כדי לגרוע מן האפשרות לקיים דיון בעל-פה, הכול לפי שיקול-דעתו של בית-המשפט.

8. נוכחות בדיון בערעור (סעיף 208 לחוק) - חובת דיון במעמד הצדדים פרט למקרים חריגים
סעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, קובע כדלהלן:



"208. דיון בפני בעלי הדין (תיקון התשמ"ז (מס' 2))
הדיון בערעור יהיה בפני בעלי הדין; אולם אם הוזמן בעל דין ולא התייצב, רשאי בית-המשפט לדון בערעור לא בפניו, או, אם המערער הוא שלא התייצב - לדחות את הערעור מטעם זה בלבד."

סעיף 208א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, קובע כדלהלן:

"208א. ביטול דחיית הערעור (תיקונים: התשמ"ז (מס' 2), התשנ"ה (מס' 2))
(א) נדחה ערעורו של נאשם בשל אי-התייצבותו יבטל בית-המשפט את ההחלטה על דחיית הערעור וישמע את הערעור אם נוכח, על-פי בקשת המערער, כי היתה סיבה מוצדקת לאי התייצבות המערער או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.
(ב) בקשה לפי סעיף זה תוגש תוך חמישה-עשר ימים מיום שהחלטת הדחיה הודעה למערער או תוך מועד מאוחר יותר שהסכים לו בית-המשפט."

העיקרון המנחה בהליכים פליליים הוא כי הדיון יתקיים בנוכחות הנאשם. ברוח זו קובע סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי, כי זכותו של הנאשם להיות נוכח במשפטו וכך להתמודד עם האישומים נגדו ולאפשר לו להציג את הטיעונים להגנתו {לעניין זה ראו בג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 769 (1996); רע"פ 2473/98 חלבי נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2), 241 (1998)}.

אף שהוראת סעיף 126 מנוסחת בלשון כללית "לא יידון אדם בפלילים", מצויה היא בפרק ה' לחוק סדר הדין הפלילי - "הליכי המשפט" העוסק בערכאה ראשונה.

ברוח אותו עיקרון נקבע בסעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי, כי גם בערעור על הכרעתה של הערכאה הדיונית נדרשת נוכחות הנאשם בדיון, אולם בכפוף לסייגים מסויימים הקבועים בסיפא של הסעיף.

הוראת סעיף 208 הנ"ל, מצויה בפרק ו' לחוק סדר הדין הפלילי, העוסק בערעור על ההליך העיקרי בפלילים {ע"פ 3190/13 ‏ניסים פינס זאדה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

הסייג בהוראת סעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי, מתייחס למצב בו זומנו בעלי הדין לדיון בערעור ואף-על-פי-כן, לא התייצב מי מהם. אם הוזמן בעל דין ולא התייצב, רשאי בית-המשפט לדון בערעור לא בפניו, או, אם המערער הוא שלא התייצב, לדחות את הערעור מטעם זה בלבד {סעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי}.

עם-זאת, בית-המשפט הוסמך לבטל את דחיית הערעור לאחר ששוכנע כי היתה סיבה מוצדקת לאי-הופעת המערער לדיון {סעיף 208א לחוק סדר הדין הפלילי; רע"פ 11160/03 סלימאן זכריא נ' מדינת ישראל פ"ד נט(2), 428 (2004)}.

עניין נוכחות הנאשם בשלבים אחרים של ההליך הפלילי מוסדר בהוראות אחרות שבחוק הדנות במעצר הנאשם ושחרורו, וסעיף 118 לחוק סדר הדין הפלילי לעניין נוכחות הנאשם בהליך גביה מוקדמת של עדות {בג"צ 4652/95‏ שאול ואח'‏‎ ‎נ' שר המשפטים, פ''ד מט(3), 827 (1995)}.

לעומת-זאת, למשל, אין החוק כולל כל הוראה לגבי נוכחות הנאשם בבקשה לרשות לערער על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום.

יוער, כי באשר לסדרי דין הנהוגים בהליך הערעור לעניין הסיכומים, על-אף כי אין הוראה בחוק סדר הדין הפלילי המסמיכה את בית-המשפט להורות שסיכומים יוגשו בכתב, במקום בעל-פה, נהוג לעיתים להורות לצדדים לעשות כך, בעיקר בתיקים פליליים מורכבים ובעלי היקף רחב.

בסיכומים אלה מתבקשים בעלי הדין להפנות למובאות מפרוטוקול הדיון וכן לראיות ולהלכות שעליהן הם סומכים את טיעוניהם. אולם הסיכומים בכתב {ולעיתים יהיו אלה עיקרי טיעון} לא נועדו לבוא במקומו של הטיעון על-פה.

מטרתם של הסיכומים היא לאפשר לבית-המשפט להיערך כיאות לקראת הדיון שיתקיים בנוכחות הצדדים, ובדרך זו ניתן לנצל את מסגרת הזמן שיועדה לערעור ביעילות מרבית.

הנוהג לפיו כי הטיעון בערעור פלילי מתקיים בדרך של סיכומים בכתב בלבד, אינו מגובה בחוק סדר הדין הפלילי, ועל-כן יש להימנע ממנו כדי לא להביא לפסלותו של ההליך כולו {רע"פ 11160/03 סלימאן זכריא נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(2), 428 (2004)}.


9. הודעת מיופה-כוח על הסכמה לדיון והרשעה בהעדר (סעיף 128(2) לחוק)
כפי שקובע מפורשות סעיף 128(2) לחוק סדר הדין הפלילי, ניתן לדון אדם בפלילים אף בהעדרו, באם הוא מבקש זאת ומיוצג על-ידי עורך-דין.

כאשר מוגשת בקשה על-ידי ב"כ נאשם לטעון בשמו בבית-המשפט אף בהעדרו, יש לראות את בקשת בא-כוחו כי מרשו יורשע כבקשה השקולה לבקשה לדיון בהעדר, ואין להטיל על בית-המשפט חובה לוודא האומנם הסכים המבקש לדבר אשר יפה מפורשות את בא-כוחו לעשותו {רע"פ 5179/09 גלבוע תדהר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה "לודים", פורסם באתר האינטרנט נבו (2009).

יובהר, כי אין הוראת סעיף 128(2) לחוק סדר הדין הפלילי, מחייבת כי הנאשם עצמו יבקש כי משפטו יתנהל שלא בפניו. מקום שנאשם ייפה את כוחו של עורך-דין להתייצב במשפט ולהופיע בשמו, הרי שגם הבקשה כי המשפט יתנהל שלא בפני הנאשם, יכולה לבוא מפי הסניגור ואין הכרח כי הנאשם עצמו, יאמר אותה לבית-המשפט {רע"פ 2473/98 ג'מאל חלבי נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2), 241 (1988)}.


10. תיקון פסק-דין בהעדר הנאשם - ביטול הטלת מאסר על תנאי
בית-משפט רשאי לתקן גזר הדין, אשר נפלה בו טעות סופר או כי מדובר בהשמטה מקרית. כמו-כן, אין צורך בקיום דיון לצורך התיקון, קל וחומר דיון במעמד שני הצדדים. אולם כאשר מדובר בתיקון מהותי, תיקון כזה אינו אפשרי מבלי לדון בבקשה בפני הנאשם.

גם אם נפל פגם והטענה נשמעה, עדיין אין הדבר גורר את בטלות ההחלטה, ויש מקום להשאירה בתוקפה על-פי תורת הבטלות היחסית {ע"פ 2960/07 שאדי בנא נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

לא כל טעות, ואפילו לא כל הפרה מהותית של הדין, גוררת בטלות. יש להבדיל בין הפגם לבין תוצאות הפגם. שיקולים שונים, ובכלל זה שיקולים של צדק אישי ואינטרס ציבורי, עשויים להשפיע על התוצאה ואף למנוע ביטול החלטה פגומה.

תורת הבטלות היחסית דורשת התייחסות נקודתית לטיב הפגם, נסיבות העניין ותוצאות ביטלו של פסק-הדין. עיקרון זה תקף גם אם משמעות הפגם היא שפסק-הדין לוקה בחוסר סמכות. הבטלות היחסית מהווה "כלי של מדיניות שיפוטית", המאפשר לבית-משפט להגיע לתוצאה מעשית במטרה לעשות צדק, חרף הפגמים הפורמאליים שנפלו בקבלת ההחלטה הקודמת {ע"פ 6143/03 יאיר פורטל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)}.

אולם יש להבחין בין פגם בהליך לבין תוצאת הפגם. פגם משפטי מאותו סוג עשוי להוביל במקרים שונים לתוצאות שונות, לפי הנסיבות של כל מקרה ומקרה.

החלת דוקטרינת הבטלות היחסית בנוגע לפגם משפטי בפעולת הרשות נעשית תמיד על רקע נסיבותיו הפרטניות של המקרה. דוקטרינה זו הוחלה גם בהליך הפלילי.{ע"פ 1053/13 חסן הייכל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013); ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6), 776 (2005); ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1), 793 (1996); רע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד נה(4), 673 (2001)}.

סעיף 81(ב) לחוק בתי-המשפט, מתיר לבית-המשפט להכניס כל תיקון בפסק-דין על-פי הסכמת הצדדים. אמנם אף בהחלטת תיקון מסוג זה יש לזמן את המערער לדיון {ר"ע 5/82 סעדיה נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3), 138 (1982); ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1), 793, 810 (1996)}.

לבית-המשפט אין הסמכות לתקן את נוסח הכרעת הדין שניתנה ביזמתו, לאחר מתן הכרעת הדין ובטרם ניתן גזר הדין, בלא שנתבקש לכך על-ידי מי מבעלי הדין ומבלי שנשמעה עמדת הצדדים לעניין התיקון {ע"פ 4800/11 אימן מגיס נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

אמנם, על-פי סעיף 81 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984, יכול בית-המשפט לתקן טעות, כמשמעה בהוראה האמורה, שנפלה בהחלטתו ביוזמתו שלו, והוא "רשאי", ולא חייב, לשמוע את טענות בעלי הדין לעניין זה {לעניין ההליך האזרחי: ע"א 765/87 צ'סלר נ' עזבון המנוח ישראל, פ"ד מג(3), 81 (1989); ע"פ 4800/11 אימן מגיס נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

אולם, בדין הפלילי הכלל הוא כי ההליך מתנהל בנוכחות הנאשם וברי שיש ליתן לצדדים, ובפרט לנאשם, הזדמנות להשמיע טענותיהם בכל עניין. אף כשמדובר בהחלטה של תיקון פסק-דין במסגרת הליך פלילי, יש לזמן את הנאשם לדיון בעניין ר"ע 5/82 סעדיה נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3), 138 (1982); ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1), 793, 810 (1996); ע"פ 4800/11 אימן מגיס נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

הדבר נובע מהעיקרון המנחה, על-פיו ההליך הפלילי יתקיים ככלל בנוכחות הנאשם, עיקרון הבא לידי ביטוי מפורש גם בסעיפים 126, 129 לחוק סדר הדין הפלילי {ע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2), 444 (1991); בג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 769 (1996); רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6), 793 (2003)}.

אולם, אין בפגם הדיוני של אי-זימון הנאשם לדיון בעניין זה כדי להביא תמיד לתוצאה של בטלות {ע"פ 4800/11 אימן מגיס נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013); ע"פ 2960/07 שאדי בנא נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

ב- ע"פ 2960/07 {שאדי בנא נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)} העלה ב"כ המערער את הטענה כי כאשר החלטה לתיקון פסק-דין פוגעת בזכויות הנאשם ובזכותו להליך הוגן, משהנאשם זכאי לשמוע ולדעת את העבירות האמורות להפעיל את המאסר המותנה, אין בהכרח בהסכמת הצדדים לבקשה לתיקון פסק-דין לרפא את הפגם בהחלטה, שניתנה בהעדרו של נאשם.

בית-משפט העליון, בדחותו את הערעור דנא, קבע כי כאשר החלטת התיקון ניתנה על דעת הצדדים, אין ממש בטענת מערער כי נגרם לו עיוות דין מכך שלא זומן. בית-המשפט יבחן את פגיעתו של הנאשם-המערער בהתאם לנסיבות העניין {ע"פ 2960/07 שאדי בנא נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.
11. הרחקת נאשם מאולם בית-המשפט (סעיף 131 לחוק)
סעיף 131 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, קובע כדלקמן:

"131. הודעת ההליכים לנידון שלא בפניו
אין בהוראות סעיפים 126 עד 130 כדי לגרוע מסמכותו של בית-המשפט להרחיק מאולם בית-המשפט נאשם המפריע לדיוני בית-המשפט, אולם ההליכים שהתנהלו לא בפניו יובאו לידיעתו בדרך שיקבע בית-המשפט."

זכותו של נאשם להיות נוכח בהליך פלילי, הינה זכות דיונית מהמעלה הראשונה, האמור קבוע בהוראת סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי {בג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 769 (1996)}.

עם-זאת זכות זו, אינה מוחלטת אלא יחסית, מחד, היא מאפשרת לנאשם הזכות העקרונית להיות נוכח בדיון, לשמוע הטענות המועלות נגדו וכן לתת לו ההזדמנות להדוף אותן ולהציג את הגנתו. מאידך, אין בכך לכבול את ניהולו של ההליך המשפטי, להכביד עליו או למנוע את קיומו {ע"פ 19932-05-12 פניני נ' מדינת ישראל - עיריית חיפה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

זאת כפי שניתן לראות מהסעיפים העוקבים לסעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי, כדלהלן:

כך למשל, סעיף 128(1) לחוק סדר הדין הפלילי, מאפשר לדון אדם בעבירה מסוג חטא או עוון, שלא הוזמן לתחילת משפטו גם אם הוא לא נוכח במשפטו, כל עוד הנאשם הודה.

סעיף 128(2) לחוק סדר הדין הפלילי, מאפשר לדון נאשם שלא בפניו אם הוא הסכים לכך והוא מיוצג. כך גם סעיף 130 לחוק סדר הדין הפלילי מאפשר לדון נאשם שלא בפניו אם הוא זומן להמשך משפטו, והוא נעדר {בכפוף לסייגים המנויים בהוראות סעיף זה}.

סעיף 131 לחוק סדר הדין הפלילי, מאפשר לדון נאשם שלא בפניו, מקום והנאשם מפריע לניהולו התקין של הדיון.

כמו-כן סעיף 132 לחוק סדר הדין הפלילי, מאפשר לדון נאשם שלא בפניו עת שהנאשם נעדר מסיבות בריאותיות, והוא מיוצג ונתן הסכמתו לכך.

לפיכך, הזכות להיות נוכח בדיון איננה זכות אבסולוטית. המחוקק קבע במספר הוראות חוק כי בית-משפט מוסמך להורות על צד לצאת את אולם בית-המשפט בשל אופי ההליך והקשר בין הצד והעד.

כך למשל, בת שמתלוננת נגד אביה בעבירת אונס, או מאומץ המעיד כלפי הוריו. הסמכות במקרים אלה נלמדת אך ורק מהוראה מפורשת בחוק {בר"ע (ב) 1/99 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"מ תשנ"ט (ב), 906 (1999)}.

ואולם הזכות להיות נוכח בדיון איננה זכות אבסולוטית במובן נוסף. מובן זה כללי יותר ומתייחס להתנהגותו של הצד במהלך הדיונים המתנהלים בבית-משפט. אם לדוגמה בעל דין יקלל את הצד השני ללא הרף וללא מעצור, ברור כי ניתן להוציאו מהדיון של בית-המשפט.

זכותו של צד להיות נוכח במשפט אינה מקנה לו חסינות להתנהג בכל דרך שהיא. במובן זה התנהגות נאותה הינה תנאי לנוכחות צד באולם.

ישנם מצבים שבהם צד רשאי לוותר על זכות זו. החריג לכלל של נוכחות בעל דין במשפטו אם הוא מפריע לדיון בהקשר של המשפט הפלילי הוא סעיף 131 לחוק סדר הדין הפלילי. בהתאם להתנהגות המפריעה של נאשם, בית-משפט אשר בפניו מתנהל הדיון רשאי להוציא את הנאשם לפרק זמן זה או אחר.

כמו-כן, מסמיך סעיף 72 לחוק בתי-המשפט, את בית-המשפט לצוות על הרחקת אדם המפריע, ואף להטיל עליו מאסר בתנאים שנקבעו בהוראת הסעיף הנ"ל.

הדברים האמורים בסעיף 131 לגבי סמכות בית-המשפט להרחיק נאשם "פרוע" אינם מוגבלים לשלב מסויים של המשפט והם תקפים גם לשלב שלאחרי מתן הכרעת הדין.

האמור בסעיפים 129, 130(ג) לחוק סדר הדין הפלילי שאין גוזרים עונש מאסר על נאשם שלא בנוכחותו, נדחה מפני הסמכות להרחיק נאשם בנסיבות האמורות בסעיף 131 לחוק סדר הדין הפלילי, אין להן תוקף לגבי הדיון בהעדרו של נאשם "מפריע" שהורחק {י' קדמי בספרו על סדר הדין פלילים, חלק שני (במהדורת תשנ"ג-1993), 469; ע"פ 5015/98 ארז אקרישבסקי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1999)}.

אולם בית-המשפט לא ינהג כך מבלי שהנאשם יהיה מיוצג על-ידי סניגור, אם מטעמו ואם מכוח מינוי של בית-המשפט. כמו-כן, קרוב לוודאי שבית-המשפט, יעשה כל מאמץ אפשרי, על-מנת ליתן לנאשם את ההזדמנות לומר את דברו לפני שיגזור את דינו {י' קדמי בספרו, שם, 469)}.

ב- ע"פ 5015/98 ארז אקרישבסקי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1999), הועלתה הטענה כי בית-המשפט החמיר עם המערער יתר-על-המידה. לדעת הסניגור, העונש שנגזר הוא מעבר למקובל ומעבר לראוי בהתחשב עם העובדה שהופעל גם מאסר על תנאי ויחד יהיה על המערער לרצות 21 שנה.

עוד נטען, כי העונש נגזר שלא בנוכחות הנאשם. לטענת ב"כ הנאשם, צריך היה לדחות את הדיון ליום אחר כדי שהנאשם ירגע מרוגזו ויהיה נוכח בעת מתן גזר הדין ועל-ידי כך לא היתה מתקפחת זכותו למילה אחרונה.

בית-המשפט העליון, בדחותו את הערעור, קבע כי במקרה דנא, הנאשם התפרע לאחר קריאת הכרעת הדין והיה צורך להרחיקו מהאולם, וכי אין כל ספק שבית-המשפט היה רשאי להרחיקו מן האולם, הן מכוח ההוראה הכללית שבסעיף 72 לחוק בתי-המשפט והן מכוח ההוראה הספציפית שבסעיף 131 לחוק סדר הדין הפלילי.

במקרה דנן אף היה נוכח סניגור ואף על-פי כן יתכן שיש טעם לפגם בכך שלא נעשה מאמץ לאפשר לנאשם לומר את דברו לפני גזר הדין, על-ידי דחיית המשפט לכמה שעות, או אפילו ימים אחדים, כדי לאפשר לנאשם להרגע. אולם העובדה שלא נעשה כך אינה נימוק לקבלת הערעור.

בית-המשפט הבהיר ופסק כי הכלל בדבר נוכחות הנאשם אינו מוחלט. בתנאים מסויימים הנאשם רשאי לוותר על נוכחות במשפט. במקרים אחרים, האינטרס הציבורי בקיום המשפט גובר על זכותו של הנאשם להיות נוכח במשפט, וזאת כאשר הנאשם מונע בנוכחותו את קיומו התקין של ההליך {ע"פ 1632/95 משולם ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5), 523 (1996)}

עוד נקבע, כי בכדי לבטל גזר דין או החזרת הדיון לבית-המשפט בערכאה הדיונית, על בית-המשפט להשתכנע שגזר הדין מבחינה אובייקטיבית מחמיר עם המערער יתר-על-המידה, וכי מבחינה סובייקטיבית יש לו מה לומר אשר אם היה נאמר באזני השופטים בבית-משפט בערכאה הדיונית, היה בו כדי לגרום להקלה בעונש.

לאור האמור לעיל ובנסיבות התיק דנא, פסק בית-המשפט כי מבחינה דיונית לא היה פגם בהליך ומבחינה עניינית לא נגרם עיוות דין.

במקרים בהם נדון סעיף 130 לחוק סדר הדין הפלילי, סעיף המתייחס לאותם מקרים בהם נאשם נמנע מלהגיע לדיון בעניינו באופן נקודתי, כגון התחייבות אחרות או אירוע לא נשלט שמנע מהנאשם להגיע לדיון, יכול בית-המשפט להרשיע ואף לדון נאשם שנעדר, מלהגיע לדיון בעניינו בכפוף לקיומם של התנאים הקבועים בסעיף 130 לחוק סדר הדין הפלילי, שעיקרם המצאת הודעה כדין ואזהרת הנאשם מאפשרות הרשעתו בדין וגזירת עונשו {ע"פ 19932-05-12 פניני נ' מדינת ישראל - עיריית חיפה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

אולם, בנסיבות בהן, מערער או נאשם, בכוונת מכוון, מסרב להיות נוכח באולם הדיונים במטרה לשבש את ההליך ולמנוע את בירורו התקין של המשפט יחול סעיף 131 לחוק סדר הדין הפלילי {ע"פ 19932-05-12 פניני נ' מדינת ישראל- עיריית חיפה פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); ע"פ 1632/95 עוזי אזולאי משולם ואחרים נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5), 532 (1996)}.

משמעות הדבר, היא כי מקרה ואדם נמנע בצורה מכוונת להגיע לדיונים בעניינו, יש בכך להצדיק שימוש בסעיף 131 לחוק סדר הדין הפלילי ולדון אדם בהעדרו, הן אם מדובר בעבירות קלות והן אם מדובר בעבירות חמורות.

סעיף 131 לחוק סדר הדין הפלילי נפרד מסעיף 130 לחוק סדר הדין הפלילי, ואינו כפוף לתנאיו. משמעות הדברים כי גם בהעדר קיומם של התנאים הפורמאליים המנויים בסעיף 130 הנ"ל, כגון המצאת הודעה כדין טרם הדיון בעניינו של הנאשם, שבצידה אזהרה לאפשרות להרשיע הנאשם או לגזור את דינו, ניתן יהיה לדון בעניינו של נאשם להרשיעו וכן לגזור את דינו {ע"פ 10736/04 מרדכי כהן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

השימוש בו ניתן גם מקרה והמדובר בהפרעה מכללא לניהולו התקין של המשפט, משמע על-ידי הסוואת ההתחמקות, הארכת ההליכים, והעדר התייצבות לדין בתירוצים שהם לכאורה לגיטימיים {ע"פ 19932-05-12 פניני נ' מדינת ישראל - עיריית חיפה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

זכות הנאשם להיות נוכח בדינו, היא זכות דיונית שבאה בעיקרה לשמש עזר לבית-המשפט בעשיית דין צדק וחשיפת האמת. מקום ונאשם מונע קיומו של הליך משפטי ומנסה להכשילו בהעדרו, הרי שלבית-המשפט הסמכות להמשיך הדיון ולתת את פסק-דינו אף ללא נוכחות של הנאשם {ע"פ 10736/04 מרדכי כהן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006) (להלן: "עניין מרדכי הכהן")}.
בהתאם ובמידה ועשיית דין צדק, תהייה כרוכה אף בהמשך ההליך המשפטי ללא נוכחותו של הנאשם, הרי שהיא תותר. ובמקום ובו הנאשם מבקש לעשות שימוש בזכותו במטרה לסכל את ההליך השיפוטי, הרי שניתן יהיה לסטות מסדרי הדין הרגילים.

הוראת סעיף 131 לחוק סדר הדין הפלילי, חלה לגבי כל עבירה ובכל ערכאה וניתן להסיק ממנה כי סירוב קונסיסטנטי של נאשם להתייצב לישיבות בית-המשפט, עשוי להיחשב ל"הפרעה" ולהוות הצדקה לניהול המשפט בהעדרו {ע"פ 10736/04 - עניין מרדכי כהן}.

סמכותו של בית-המשפט לנהל את ההליך בהעדרו של הנאשם או להגביל את ניהולה של פרשת ההגנה מקום בו מסכלת התנהלות הנאשם את תקינות ההליך או את עצם ניהולו, נגזרת מסמכותו הטבועה של בית-המשפט למנוע פעולה או מחדל מצידו של בעל-דין, תובע או נאשם, שיש בהם כדי להכשיל הליכי משפט ולמנוע ממנו מלמלא את ייעודו בעשיית דין צדק {ע"פ 10736/04 - עניין מרדכי כהן; רע"פ 4574/99 מדינת ישראל נ' לגזיאל, פ"ד נד(2), 289 (2000); ע"פ 4977/92 גבארין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2), 690 (1993); בש"פ 1781/00 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4), 293, 303 (2001)}.







12. סמכות בית-המשפט מכוח סעיף 132 לחוק
סעיף 132 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, קובע כדלהלן:

"132. שפיטה שלא בפני הנאשם מטעמי בריאות
(א) בית-המשפט מוסמך להורות שהדיון, כולו או מקצתו, יהיה לא בפני נאשם, אם ביקש זאת סניגורו של הנאשם ובית-המשפט סבור שהדיון בפני הנאשם עלול להזיק לבריאות גופו או נפשו.
(ב) דיון לצורך החלטה לפי סעיף-קטן (א) רשאי בית-המשפט לקיימו לא בפני הנאשם ורשאי הוא לקיימו בדלתיים סגורות."

בית-משפט מוסמך לשפוט נאשם בהעדרו משבחר שלא להתייצב ללא שניתנה לכך רשות, והדבר מעוגן בסעיף 130(א) לחוק סדר הדין הפלילי הקובע, כי נאשם שהתייצב לתחילת המשפט אך לא התייצב להמשכו ניתן לדון שלא בפניו בכל העבירות (לרבות פשע) שבית-משפט השלום מוסמך לדון בהן.

אך על בית-המשפט שהרשיע נאשם שלא בפניו להזמינו לדיון לגזירת הדין (סעיף 130(ג) לחוק סדר הדין הפלילי). במקרה האחרון רשאי בית-המשפט לבטל את הכרעת הדין אם ביקש זאת הנאשם והיתה לו סיבה סבירה לאי-התייצבותו {סעיף 130(ה) לחוק סדר הדין הפלילי}, או מטעמים של צדק גם אם לא היתה סיבה סבירה כזאת {סעיף 130(ו) לחוק סדר הדין הפלילי}.

על-פי הוראת סעיף 132 לחוק סדר הדין הפלילי, בית-המשפט מוסמך להורות שדיון כולו או מקצתו, יהיה שלא בפני הנאשם אם ביקש זאת סניגורו של הנאשם ובית-המשפט סבור שהדיון בפני הנאשם עלול להזיק לבריאות גופו או נפשו.

אולם אין בקיומה של סמכות נוספת, מכוח סעיף 132 לחוק, לשפוט את הנאשם בהעדרו לבקשת סניגורו כדי לשלול את סמכותו של בית-המשפט מכוח סעיף 130 הנ"ל {רע"פ 5877/07 הרב אהרון רבינוביץ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

13. אי-התייצבות תובע - סעיף 133 לחוק
סעיף 133 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב 1982, קובע כדלקמן:

"133. העדר תובע (תיקון התשנ"ה (מס' 2))
לא התייצב התובע במועד שנקבע למשפט אף-על-פי שהודע לו המועד, ובית-המשפט לא ראה לדחות את המשפט למועד אחר, ינהג בית-המשפט כאמור בסעיף 94 כאילו חזר בו התובע מהאישום, אולם רשאי הוא להרשיע את הנאשם בעבירה המתגלית מן העובדות שהודה בהן או שהוכחו, ולגזור את דינו..."

סעיף 94 לחוק סדר הדין הפלילי, אליו מפנה סעיף 133 הנ"ל קובע כדלקמן:

"94. תוצאות חזרה מאישום
(א) חזר בו תובע מאישום לפני תשובת הנאשם לאישום, יבטל בית-המשפט את האישום; חזר בו לאחר מכן, יזכה בית-המשפט את הנאשם מאותו אישום..."

סעיף 133 לחוק סדר הדין הפלילי, מקנה שיקול-דעת רחב לבית-המשפט בעת שנציג המאשימה נפקד מן הדיון. שכן, בהעדר התובע באפשרותו של בית-המשפט לדחות את המשפט למועד אחר, או לראות את התובע כמי שחזר בו מאישום, כאשר גם במצב זה רשאי בית-המשפט להרשיע את הנאשם בעבירה המתגלה מן העובדות בהן הודה או שהוכחו כבר עד אותו שלב של המשפט, ולגזור את דינו {בש"פ 8764/10 מדינת ישראל נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

לשון הוראת סעיף 133 לחוק סדר הדין הפלילי, קובעת כי "ינהג בית-המשפט כאילו" ואינו קובע כי תנאי לזיכוי הוא חזרה מפורשת של המאשימה מכתב האישום. {ע"פ (חי') 1515-04-12‏ ‏ מדינת ישראל נ' יפה קוריאת, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

סעיף 133 לחוק סדר הדין הפלילי, עניינו בהליך העיקרי ולא בתוצאות הדיון בבקשה להארכת מעצר {בש"פ 8764/10 מדינת ישראל נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

השימוש בסעיף 133 לחוק סדר הדין הפלילי ייעשה בצמצום, נוכח העניין הציבורי באכיפה {רע"פ 2230/11 משה בצר נ' מדינת ישראל /פרקליטות מחוז צפון, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

אולם, גם אם נאשם מואשם בעבירות הראויות לאכיפה, וגם אם תרם חלקית להימשכות ההליכים בצורה זו או אחרת, החובה לקיים את ההליכים כסידרם מוטלת על הרשויות.

בהחלטה על המשמעויות שיש ליתן להעדרות התובע מן הדיון נדרש בית-המשפט לאזן בין זכותו של הנאשם לחירות ושלא להיות נתון לעינוי דין ובנוסף לכך לדרישה לעבודתו הסדירה והיעילה של בית-המשפט ולמנוע את בזבוז זמנו של בית-המשפט לשווא של העדים ושל עורכי-הדין, לבין האינטרס הציבורי בבירור אשמתו של הנאשם.
בשעה שמדובר במשפט פלילי, בו מתבררת האשמה רצינית, וכאשר התוצאה עלולה להיות, בשל ביטול ההאשמה בהתאם להוראת סעיף 133 לחוק סדר הדין, עלול להיגרם עיוות דין לציבור {רע"פ 2230/11 משה בצר נ' מדינת ישראל/פרקליטות מחוז צפון, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011); ע"פ 253/66 מדינת ישראל נ' נחום, פ"ד כ(4), 313 (1966); ר"ע 739/85 וזאן נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1), 27 (1986); ע"פ 417/87 מדינת ישראל נ' אלבז, פ"ד מב(4), 385 (1988); בש"פ 8122/99 מדינת ישראל נ' מסיכה, פורסם באתר האינטרנט נבו (1999)}.

סמכותו של בית-המשפט לדחות הדיון ולהימנע בכך מן המשמעויות הגלומות בקביעה כי התביעה חזרה בה למעשה מן האישום, יסודה בהשלכותיה הרחבות של ההחלטה השיפוטית על האינטרס הציבורי {בש"פ 8764/10 מדינת ישראל נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

במקרה בו התקלה כולה באשמת הפרקליטות וההסבר שניתן אינו יכול לחפות על העובדה, שמצד התביעה היה טיפול רשלני בתיקו של המערער, ניתן להגיד שקיים ניגוד בין אינטרסים ציבוריים שונים.

לא תמיד קל להכריע איזה מבין אינטרסים ציבוריים אלה הוא העדיף וההכרעה תהיה בהכרח מושפעת על-ידי הנסיבות של כל מקרה ומקרה, וביניהן סיבת אי-ההתיצבות, חומרת העבירה והשתלשלות ההליכים עד קרות התקלה {ע"פ 834/79 אסרף סולימן נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3), 141, 142 (1980)}.

ככל שחמורה וקשה היא העבירה המיוחסת לנאשם, כך יקשה ליתן במסגרת הליכי המעצר את מלוא המשמעות להעדרות הפרקליטות מן ההליך העיקרי {בש"פ 8764/10 ‏ ‏מדינת ישראל נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.
ב- ע"פ 15071-01-11 {מדינת ישראל נ' דהן ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}, קיבל בית-המשפט את ערעור המדינה על זיכוי מחמת אי-הופעת התובע עקב שביתת הפרקליטים בקבעו מפי כב' השופט ר' שפירא כי לא ניתן לקבל את עמדת ב"כ המשיבה, אשר רואה בשביתה כעילה להטלת אחריות על המדינה לתוצאה, המתבקשת לגישתו, למחיקת כתב האישום.

בית-המשפט קבע, כי שביתה מהווה כלי המוכר בחוק, והנותן לקבוצת עובדים, במסגרת מאבק מקצועי, אמצעי להפעלת לחץ על המעסיק לצורך השגת דרישות כאלו ואחרות.

לעיתים רבות, הלחץ המופעל במסגרת שביתה מופנה, לא רק כלפי המעביד, אלא גם כלפי הציבור כולו וצדדים שלישיים אשר אינם מעורבים בסכסוך העבודה.

החוק מכיר בהגנה חלקית מפני תביעות המופנות כנגד שובתים או כנגד מי שלא מנע שביתה. כך למשל, קיימת הגנה מפני חבות בעוולה של גרם הפרת חוזה, אם כי לא בכל מקרה.

ואולם ככלל, מגן החוק הן על העובד והן על המעסיק, מפני הליכים שיינקטו כנגד השובת או המעסיק עקב השביתה. הנה-כי-כן, יש מקום לגזור גזירה שווה גם בהליך הפלילי, במובן זה שלא ניתן לייחס למדינה רשלנות או כוונה כלשהי לפגוע בהליך הפלילי, או בנאשם, וכן לא ניתן לייחס רשלנות אשר בגינה יש מקום להטיל סנקציה בדרך של ביטול כתב אישום, כאשר העדרות פרקליט מהאולם אינה פועל יוצא של התרשלות אלא פועל יוצא של מימוש זכותו של הפרקליט כעובד לשבות.

בהליך הפלילי, המבחן על-פיו ישקול בית-המשפט את הפעלת סמכותו לפי סעיף 133 לחוק סדר הדין הפלילי, הוא מבחן עיוות הדין. על בית-המשפט לבחון, האם ביטול הדיון ודחייתו למועד אחר, גורם עיוות דין לנאשם, כמשמעותו בסעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי, באופן המצדיק את ביטולו של כתב האישום.

בעניין דנא, בית-המשפט פסק, כי אין בנסיבות המקרה, ובביטול הישיבה, עקב השביתה, כגורם לעיוות דין ולנזקים אשר ראוי בגינם להורות על ביטול כתב האישום. הנזק, ככל שנגרם נזק כתוצאה מביטול ישיבות ההוכחות שנקבעו, הוא בר-פיצוי.

ב- ע"פ (יר') 30688/06 {מדינת ישראל נ' מלקמו אנדשאו, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}, ערערה המדינה על פסיקתו של בית-משפט השלום אשר זיכה את המשיב לאחר שעדות התביעה לא התייצבו ונדחתה בקשת המערערת לקבוע מועד נוסף לשמיעת העדויות.

בית-משפט שלערעור, בקבלו את הערעור קבע, כי אין להשלים עם מצב שבו המהלכים המשמעותיים היחידים לאיתור העדות, על-ידי המאשימה נעשו יום אחד בלבד לפני מועד ההוכחות, כאשר קודם לכן הוזמנה המתלוננת מכתובתה הרשומה, כשברור מחומר הראיות שאין היא מתגוררת שם.

בית-המשפט קבע, כי מעבר לפגיעה שיש בכך בנאשם, מדובר בהתעלמות מהחלטת בית-המשפט וזלזול מוחלט בחובות המוטלות על המאשימה, הן כלפי בית-המשפט, הן כלפי הציבור הרחב שאנשי התביעה הכללית הם שליחיו, הן כלפי הנאשם והן כלפי המתלוננת.

בית-המשפט הדגיש שלא ניתן לנהל מערכת מתוקנת של בתי-משפט, כאשר בעל דין מפר בצורה כה בוטה את חובותיו כלפי בית-המשפט ולא מאפשר קיומו של הליך משפטי ראוי ותקין. הדברים חמורים שבעתיים כשמדובר בבעל דין האמור לייצג את האינטרס הציבורי, באופן שמחדלים שלו יפגעו באינטרס זה.

נקבע כי בהתחשב בעוצמת מחדלה של המאשימה, לא ניתן להסתפק בביטול זיכויו של המשיב ובהחזרת הדיון לבית-משפט השלום. חובה על בית-המשפט ליתן ביטוי לאותו מחדל.

כאשר מדובר בהליכים פליליים, בית-המשפט ניצב בפני דילמה שאינה פשוטה כלל ועיקר, שכן בנוסף לאינטרסים המפורטים לעיל, עליו לשקול גם את האינטרס הציבורי שימוצה הדין עם מי שעברו לכאורה עבירות פליליות, כמו גם את האינטרסים של הנאשם ושל הקרבן.

כמו-כן, גם מהבחינה המערכתית יש חשיבות בהעמדת העוסקים במלאכה על המחיר שיש למחדלים כה קשים, על-מנת שיובהר כי בית-המשפט אינו רשאי לעבור לסדר היום לנוכח הליך מסוג זה.

בסופו-של-דבר בית-המשפט הבהיר, כי אין להוציא מכלל אפשרות שאם יתברר בעתיד כי תקלות מהסוג הנדון שבות ומתרחשות, תשתנה נקודת האיזון והדגש יושם על מחדלי התביעה, באופן שיינתן תוקף לזיכוי נאשמים במצבים דומים.

בערעור, גם אם התביעה לא תציג כל טעם מבורר לאי-התייצבותה במועד שנקבע למשפט אין פטור בית-המשפט שלערעור, מלבחון, אם איזנה כראוי הערכאה הדיונית בין האינטרסים השונים, שעה שהפעילה את סמכותה לפי סעיף 133 לחוק סדר הדין הפלילי וזיכתה את המשיב {ע"פ 417/87 מדינת ישראל נ' אלבז, פ"ד מב(4), 385 (1988)}.

כמו-כן, אין בהחלטת בית-המשפט שלערעור כדי להביע עמדה כלשהי לגופו של האישום במידה והוא קובע שלא לזכות את הנאשם, ועניין זה יוכרע על-ידי הערכאה הדיונית {ע"פ 15071-01-11 מדינת ישראל נ' דהן ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

יודגש, כי בהתאם לתקנה 21 לתקנות סדר הדין הפלילי, רשאי בית-המשפט "להטיל על בעל הדין שבעטיו נגרמה הדחיה, הוצאות בפועל לטובת הצד שכנגד, לאחר שנתן הזדמנות לבעל הדין להשמיע דברו".