מועדי המצאה בעבירות קנס (סעיף 225א לחוק)

בהתאם לסעיף 225א(א) לחוק סדר הדין הפלילי, כדי שהעבירה לא תתיישן על המשיבה לשלוח לנאשם כל דו"ח שהוצא נגדו בתוך שנה מיום שנעברה העבירה, כפוף לסייגים שאינם רלוונטיים לענייננו {ב"ש (חולון) 14/11‏ שי איטח נ' עיריית חולון, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

סעיף 225א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"225א. מועדי המצאה בעבירות קנס (תיקונים: התש"ן, התשנ"ו (מס' 2), התשס"ה, התש"ע (מס' 2))
(א) עברה שנה מיום ביצוע עבירת קנס, לא יוגש עליה כתב אישום ולא יומצאו בענינה הזמנה לפי סעיף 222 או הודעת תשלום קנס לפי סעיף 228(ב); ואולם, בעבירת קנס שהיא עבירת תעבורה כמשמעותה בפקודת התעבורה, ובעל הרכב הוכיח כי לא חלה עליו אחריות לעבירה לפי סעיף 27ב לפקודה האמורה, ניתן להגיש כתב אישום או להמציא הזמנה למשפט או הודעת תשלום קנס, למי שנהג ברכב אם לא עברו שנתיים מיום ביצוע העבירה.
(א1) היתה העבירה עבירת תעבורה כמשמעותה בפקודת התעבורה, שהחשד לביצועה מבוסס על צילום רכב כאמור בסעיף 27א לפקודה האמורה, לא יוגש עליה כתב אישום ולא יומצאו לבעל הרכב בענינה הזמנה או הודעת תשלום קנס, אם כתב האישום, ההזמנה או הודעת תשלום הקנס טרם נשלחו ועברה תקופה כמפורט להלן:
(1) ארבעה חודשים ממועד ביצוע העבירה, למעט רכב כאמור בפסקה (2);
(2) שישה חודשים ממועד ביצוע העבירה, אם היה הרכב רכב חדש או רכב מסוג שקבע שר התחבורה, באישור ועדת הכלכלה של הכנסת.
(א2) על-אף האמור בפסקאות (1) ו- (2) שבסעיף-קטן (א1), הוכיח בעל הרכב כי לא חלה עליו אחריות פלילית לעבירה לפי סעיף 27ב לפקודת התעבורה, ניתן להגיש כתב אישום או להמציא הזמנה או הודעת תשלום קנס אם לא עברה שנה מיום ביצוע העבירה או אם לא חלפו שלושה חודשים מהמועד שבו הוכיח בעל הרכב כי לא חלה עליו אחריות כאמור, לפי המאוחר, ובלבד שלא עברו שנתיים מיום ביצוע העבירה.
(א3) בסעיף זה:
"רכב חדש" - רכב שרישיון הרכב ניתן עליו לראשונה בידי מי שרשות הרישוי, כהגדרתה בפקודת התעבורה, הסמיכה אותו לכך, ולא חלפו 30 ימים ממועד ביצוע עסקה המחייבת לרשום את הרכב ואת פרטי בעליו ברשות הרישוי;
"בעל הרכב" - לרבות מחזיק כמשמעותו בסעיף 27ב לפקודת התעבורה.
(ב) אין באמור בסעיף-קטן (א) כדי למנוע הגשת כתב אישום נגד מי שביקש להישפט לפי סעיף 229, אף אם עברו המועדים הקבועים בסעיף-קטן (א)."

ככל שהקנס לא שולם במועד ומקבל ההודעה לא הודיע שיש ברצונו להישפט על העבירה, או לחלופין הגיש בקשה לביטולה, בתוך מסגרת הזמנים הקבועה בסעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי הקנס נהיה חלוט.

משעה שהקנס הפך חלוט רואים במקבל הודעת הקנס כמי שהורשע ונגזר דינו.

במצב כזה חל סעיף 70 לחוק העונשין הקובע, כי קנס שלא שולם במועדו יחולו על גבייתו הוראות פקודת המיסים (גביה) כאילו היה מס כמשמעותו באותה פקודה.

לעיתים, משלא שולם הקנס במועד והפך החוב לחלוט, פנייתם הראשונית של הנאשמים היא בשלב הגביה המינהלית של הקנס, שבמסגרתה מוטלים עיקולים ובין היתר סכומי הקנסות צברו ריבית פיגורים והחוב הלכה למעשה מכפיל ולעיתים משלש את עצמו.

בשלב זה מדובר בדו"ח חלוט וחובתם של הנאשמים לשכנע את בית-המשפט כי ישנן סיבות טובות להאריך להם את המועד להישפט ולאפשר להם להתגונן מפני העבירה המיוחסת להם. טענה חוזרת ונשנית במקרים מסוג זה, בפרט כאשר מדובר בדו"חות מלפני שנים רבות היא טענת התיישנות, כאשר הנאשם טוען, כי לא קיבל את הדו"ח בתוך פרק הזמן של השנה הקבוע בחוק.

הודעות לתשלום קנס שלא הומצאו לנאשם במועד, דינם להתבטל מחמת התיישנות, בכך לא יכולה להיות מחלוקת של ממש.

גדר סמכותו העניינית של בית-המשפט לעניינים מקומיים משתרעת אך ורק לסוגיית התיישנות העבירה ולא התיישנות העונש {ב"ש (חולון) 14/11 ‏שי איטח נ' עיריית חולון, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

נשאלת השאלה, האם סעיף 225א(א) לחוק סדר הדין הפלילי חל גם על עבירות מינהליות?

על-פי סעיף 22א(ב) לחוק העבירות המינהליות, תשמ"ו-1985 (להלן: "חוק העבירות המינהליות"), יראו את מועד הטלת הקנס כמועד ההעמדה לדין.

סוגיית ההתיישנות של עבירות מינהליות מהווה מוקד למחלוקת מאז חקיקת חוק העבירות המינהליות.

לכאורה, לשון החוק ברורה. סעיף 22א(א) לחוק העבירות המינהליות קובע כדלקמן:

"אין בקביעת עבירה כעבירה מינהלית כדי לשנות את סיווג העבירה כאמור בסעיף 24 לחוק העונשין."

סעיף 24 לחוק העונשין קובע כי עבירה מסווגת לפי חומרתה, כפשע, עוון או חטא {ודוק, עבירות מינהליות בהכרח אינן עבירות מסוג פשע - ראה סעיף 1(א) לחוק העבירות המינהליות}.

תקופת ההתיישנות של עבירות נקבעת בהתאם לסיווגן כפשע, עוון או חטא. על-פי סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי, על עבירה מסוג עוון תחול תקופת התיישנות של חמש שנים, ועל עבירה מסוג חטא תחול תקופת התיישנות של שנה.

עוד קובע סעיף 22א(ב) לחוק העבירות המינהליות:

"לעניין התיישנות עבירה כאמור בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי או בכל חיקוק אחר הקובע מועד התיישנות עבירה, לפי העניין, יראו את מועד הטלת הקנס כמועד ההעמדה לדין, ואולם אין במועד הקבוע בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי או בחיקוק כאמור, לפי העניין, כדי למנוע הגשת כתב אישום נגד מי שביקש להישפט לפי חוק זה או להמיר כתב אישום בקנס מינהלי, אף אם עבר אותו מועד."

אם-כן, עולה כי תקופת ההתיישנות החלה על עבירות מינהליות מסוג עוון היא חמש שנים, על עבירות מינהליות מסוג חטא חלה תקופת התיישנות של שנה, ובכל מקרה רואים את מועד הטלת הקנס המינהלי כמועד ההעמדה לדין.

למעשה, ההסדר החוקי המתואר מחיל על עבירות מינהליות את תקופות ההתיישנות החלות על עבירות פליליות "רגילות" על-פי סיווגן (להלן: "ההסדר המינהלי").

ההסדר המינהלי לעניין התיישנות עבירות מינהליות הועמד למבחן לא אחת. השאלה האם אכן אלו תקופות ההתיישנות החלות על עבירות מינהליות נדונה בבתי-משפט, בכנסת ובמאמרים אקדמיים, ונדמה כי המילה האחרונה בעניין זה טרם נאמרה.

המערערים על-כך גורסים כי משנקבעה עבירה מסויימת כעבירה מינהלית שיש בצידה קנס קצוב, הרי שזוהי עבירת קנס מסוג ברירת משפט. ככזו, חרף סיווגה כעוון או כחטא, תיקבע תקופת ההתיישנות החלה עליה לפי סעיף 225א(א) לחוק סדר הדין הפלילי.

דהיינו, לא יוגש כתב אישום על עבירה מינהלית אם עברה למעלה משנה מיום ביצועה (להלן יכונה הסדר זה "הסדר חוק סדר הדין הפלילי")

ההצדקה להחלת הסדר חוק סדר הדין הפלילי נובעת, בין היתר, מהדמיון הרב, מבחינה פרוצידורלית, השורר בין עבירות מינהליות לעבירות קנס מסוג ברירת משפט. בשני סוגי העבירות, על הנקנס להודיע על רצונו להישפט באופן אקטיבי תוך פרק זמן מסויים, אחרת שומה עליו לשלם את מלוא הקנס בתוספת ריבית פיגורים על-פי דין {ראה אופיר סטרשנוב ודב גלעד כהן "התיישנות עבירה מינהלית וקנס מינהלי", הסניגור 148 עמ' 2, 6, 7}.

כמו-כן, ניתן לראות ברציונאלים העומדים בבסיס חוק העבירות המינהליות הצדקה להחיל את הסדר חוק סדר הדין הפלילי. על ראציונלים אלה ניתן ללמוד מדברי ההסבר שנלוו להצעת חוק העבירות המינהליות, על-פיהם חוק העבירות המינהליות בא להציע טיפול מהיר, יעיל וצודק בעבירות שאינן בעלות אופי פלילי מובהק.

עבירות אלו נוצרו עקב התפתחויות שונות שחלו בחברה במרוצת השנים, ובעקבות הצורך להסדיר פעולות שבעבר לא היו אסורות אלא היו בגדר פעילות לגיטימית {ר' דברי ההסבר שנלוו ל- ה"ח עבירות מינהליות, התשמ"ה-1985, ה"ח 1708 מיום 07.01.85, 62}.

בסעיף 5 לדברי ההסבר מפורטים הנימוקים שהביאו לחקיקת חוק העבירות המינהליות והם, בתמצית: סירבולו של ההליך הפלילי ואי-התאמתו לטיפול בעבירות קלות המבוצעות בתדירות גבוהה יחסית, משאביה המוגבלים של המשטרה והעדפת הפניית משאבים מוגבלים אלו לטיפול בפשיעה חמורה, הקטנת העומס על מערכת התביעה ובתי-המשפט, העדר הצדקה להכתים בפלילים את הנאשמים בסוגים שונים של עבירות קלות.

גם בדברי ההסבר לתיקון מס' 4 לחוק העבירות המינהליות מודגשת עובדת היות העבירות המינהליות עבירות פליליות קלות שהטיפול בהן אמור להיות מהיר ויעיל {דברי הסבר לה"ח עבירות מינהליות, התשמ"ה-1985, ה"ח 3063 מיום 26.12.01 (להלן: "תיקון מס' 4"), 190}.

עצם הבקשה להישפט על עבירה מינהלית איננה הופכת אותה לעבירת ברירת קנס {עפ"א 1004/01 קשת היפרטוי שותפות מוגבלת בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2002) (להלן: "עניין קשת היפרטוי"}.

ההליך של קנס מינהלי הוא במסלול המינהלי, להבדיל מהליך ברירת הקנס אשר מצוי במסלול הפלילי. במקרה של אי-תשלום קנס מינהלי, ככלל, אין עומד נגד העובר עבירה מינהלית מסלול פלילי, כשם שהוא עומד במקרה של ברירת הקנס.

המסלול הפלילי קיים במקרה של עבירות מינהליות רק במקרה שמי שמייחסים לו עבירה כזו בוחר במסלול הפלילי. לא זה המצב במקרה של ברירת קנס.

המסלול במקרה כזה הוא פלילי:
מצד אחד, אי-תשלום הקנס תוך התקופה הקבועה בחוק, מעלה את הדיון למסלול של הליך פלילי, וההזמנה שניתנה במסגרת ההודעה על ברירת הקנס תיחשב כהזמנה לדין פלילי.

מצד אחר, תשלום של הקנס רואים אותו כאילו הודה מי שקיבל את ברירת הקנס באשמה בפני בית-המשפט, הורשע בדין ונשא את עונשו {בג"צ 2126/99 דה הס נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נד(1), 468 (2000)}.

חשוב להדגיש כי בעניין קשת היפרטוי דובר היה על-כך שקנס מינהלי הוטל על המערערת, שלא הגישה בקשה להארכת מועד להישפט במועד, וביקשה מבית-המשפט שיאפשר לה להגיש בקשה להישפט למרות מחדלה. טרם מתן פסק-הדין בבית-הדין הארצי, ניתנו בבתי-הדין האזוריים לעבודה הכרעות סותרות במקרים בהם עלתה שאלה זו.

יצויין כי לאחר מתן פסק-הדין בעניין קשת היפרטוי תיקן המחוקק את חוק העבירות המינהליות וקבע בסעיף 13(ב) לחוק כי בסמכותו של בית-המשפט לקיים את המשפט גם אם הוגשה בקשה להישפט באיחור, וזאת מנימוקים שיירשמו.

יודגש כי שאלת סיווגה של עבירה מינהלית והשלכתה לעניין התיישנות לא היתה במוקד המחלוקת ולא נדונה לעומקה, לא בעניין קשת היפרטוי ולא בפסקי-הדין של בתי-הדין האזוריים.

גם בכנסת ישראל נדונה שאלת ההתיישנות של עבירות מינהליות. כבר בשנת 2001, במסגרת הצעת החוק לתיקון מס' 4 לחוק העבירות המינהליות, הוצע להוסיף את סעיף 11א:
"(א) עברה שנה מיום ביצוע עבירה מינהלית, לא יוגש כתב אישום ולא יוטל קנס מינהלי בשלה."
{ראה סעיף 9 לה"ח}

זאת לאור העובדה שעבירות מינהליות הן בדרך-כלל עבירות קלות יחסית, אשר הטיפול בהן אמור להיות מהיר ויעיל, לכן מוצע לקבוע לעבירות מינהליות תקופת התיישנות של שנה מיום ביצוע העבירה בדומה להסדר החל על עבירות קנס לפי סעיף 225א לחוק סדר הדין הפלילי.

למרות ההיגיון בדברי ההסבר, המתיישבים עם תכליות חוק העבירות המינהליות, לא נכנס בסופו של דבר סעיף 11א לנוסחו הסופי של החוק. ניסיונות בית-הדין להתחקות אחר הסיבות לכך לא צלחו.

הסוגיה לא ירדה מסדר היום בכנסת, כפי שעולה מהאמור בהצעת חוק פרטית של ח"כ שי חרמש {הח"פ חוק העבירות המינהליות (תיקון - מידתיות ושמירת זכויות בהטלת קנסות מינהליים, תשס"ז-2007 מיום 28.05.2007, פורסם במאגרים האלקטרוניים}.

נאמר כי פעמים רבות מוטל קנס מינהלי חודשים ארוכים ואף שנים לאחר שנודע לתובע מוסמך על ביצוע העבירה, דבר הפוגע קשות ביכולתו של הנקנס להתגונן כנגד הקנס שהוטל עליו. לפיכך, הוצע לקבוע כי בדרך-כלל לא ניתן יהיה להטיל קנס מינהלי אלא במהלך השנה הראשונה שלאחר המועד שבו נודע לתובע מוסמך על ביצוע העבירה.

לשם השוואה, בסעיף 225א(א) לחוק סדר הדין הפלילי, נקבעה תקופה מירבית של שנה שאחריה, ככלל, לא ניתן עוד להגיש כתב אישום או להטיל קנס בשל עבירת קנס כמשמעותה בחוק האמור. מן הראוי לקבוע פרק זמן דומה גם בעבירות מינהליות.

הצעה זו נדונה בוועדת חוקה, חוק ומשפט {ראה פרוטוקול מס' 324 מישיבת ועדת חוקה, חוק ומשפט, יום שלישי, י"ח בחשוון התשס"ח (30.10.2007), בשעה 11:00 - מצוי במאגרים האלקטרוניים}.

עולה מהפרוטוקול כי קיימת הסכמה לגביה, אם כי החוק בסופו-של-דבר לא תוקן, מסיבות שכאמור, לא עלה בידי בית-הדין להתחקות אחריהן.

מאחר שהאפשרות להחיל את סעיף 225א לחוק סדר הדין הפלילי על עבירות מינהליות נבחנה על-ידי המחוקק ולא נתקבלה, מסיבות שאינן גלויות לבית-הדין, ניתן לטעון כי המחוקק אמר את דברו ולכאורה אין זה מתפקידו של בית-הדין להתערב ולשנות מההסדר שנקבע בחוק.

ברם ב-‏ הע"ז (ת"א) 2171-09 {מדינת ישראל משרד התמ"ת נ' י.ד. לוי אלברט (2000) חב' לבניין בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}, בית-המשפט קבע כי בנסיבות שנוצרו, שומה על בית-הדין לפסוק לפי צו מצפונו ולא להיתלות בסעיפי חוק שהיחס ביניהם לא הובהר עד תומו.

ב- בש"א 4355/05 {ארמי איתן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)} באמרת אגב ציין בית-המשפט כי מבלי לקבוע דבר לעניין זה, החלטתה של המשיבה לשלוח למבקש הודעת קנס לאחר שחלפו למעלה משנתיים מיום ביצוע העבירות לכאורה על-ידי המבקש ייתכן והיא לכשעצמה מנוגדת לחוק.

בית-המשפט היה עד להחלטתו של כב' הנשיא אדלר בפרשת קשת היפרטוי כי סדרי הדין המופיעים בפרק ז' לחוק סדר הדין הפלילי אינם חלים על עבירות מינהליות.

בפרשת קשת היפרטוי קבע כב' הנשיא אדלר כי אין דין עבירות מינהליות כדין עבירות ברירת קנס, ובענייננו אין מדובר בעבירות ברירת קנס כי אם בעבירת ברירת משפט.

מבחינת הגיונם של דברים, בית-המשפט סבר כי יש מקום להחיל את סעיף 225א לחוק סדר הדין הפלילי גם על עבירות מינהליות.

פרק הזמן המוקצב להגשת בקשה להישפט ולתשלום הקנס הינו קצר באופן יחסי: שישים יום לשלם את הקנס כאשר במהלך שלושים הימים הראשונים ניתן להגיש בקשה להישפט. בעבירות חניה ותעבורה לדוגמה, עליהן חל סעיף 225א לחוק סדר הדין הפלילי, פרק הזמן המוקצב להגשת בקשה להישפט ופרק הזמן המוקצב לתשלום הקנס הינו תשעים ימים, גם כאשר מדובר בקנס בסך 100 ₪.

אם בחר המחוקק להקציב למואשם בביצוע עבירה מינהלית פרק זמן קצר יחסית עליו לנהוג דין שווה גם כלפי הרשות שהטילה את הקנס. פרק הזמן הקבוע בסעיף 225א לחוק סדר הדין הפלילי אינו בגדר מגבלה שרשות סבירה איננה יכולה לעמוד בה.

דברים דומים נאמרו על-ידי כב' השופטת ורדה סאמט ב- בש"א 3458/05 {רפי שפירא ובנו בע"מ נ' מדינת ישראל משרד התעשיה המסחר והתעסוקה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)} בהקשר של עבירות לפי חוק עובדים זרים, תשנ"א-1991, ועל-ידי סגנית הנשיא של בתי-משפט השלום והמרכז, כב' השופטת נירה דסקין, וכן ב- ת"פ 3269/06 {מדינת ישראל נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)} בהקשר של עבירה לפי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח-1957.

ראוי להחיל על עבירות מינהליות את סעיף 225א לחוק סדר הדין הפלילי, על-פיו לא יוגש כתב אישום על עבירה אם עברה למעלה משנה מיום ביצועה.

ודוק: אין הכוונה כי עבירות מינהליות הינן עבירות קנס, שכן קביעתן של האחרונות ככאלה נעשית באופן מפורש בצו של שר המשפטים {ראה סעיף 221 לחוק סדר הדין הפלילי}.

דעה זו נסמכת על הדמיון הרב מבחינה פרוצידורלית בין עבירות מינהליות לעבירות קנס מסוג ברירת משפט: בשני סוגי העבירות מוטל קנס, ועומדת בפני הנקנס אפשרות לבקש להישפט ובכך לעבור למסלול פלילי, תחת תשלום הקנס המינהלי.

הדמיון הפרוצידורלי שזור בדמיון מהותי בין שני סוגי העבירות. על-כך ניתן ללמוד מבחינת הרציונלים העומדים בבסיס החוקים המגדירים אותן.

הרציונל העומד בבסיס קביעת תקופת התיישנות של שנה לעבירות קנס מצוי בדברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי:

"עבירות קנס ועבירות של ברירת משפט הינן עבירות קלות יחסית. יש לאפשר לאזרח להציג את הגנתו סמוך ככל שניתן לאירוע המיוחס לו ולהשוות את תקופת ההתיישנות לזו הקבועה לגבי העבירות הקלות ביותר, מסוג חטא. לפיכך מוצע להוסיף בחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 (להלן: "החוק"), הוראה הקובעת, כי בעבירות אלה תהיה תקופת ההתיישנות שנה אחת בלבד מיום ביצוע העבירה, ולאחריה לא ניתן יהיה עוד להגיש כתב אישום או למסור הזמנה או הודעת תשלום קנס."
{הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 11), התשמ"ט-1989, ה"ח 1937 מיום 26/6/1989}

על תכליות חוק העבירות המינהליות ניתן ללמוד הן מדברי ההסבר להצעת החוק והן מפסיקת בתי-המשפט.

חוק העבירות המינהליות נועד להבטיח הליך מהיר, יעיל וסמוך ככל הניתן למועד ביצוע העבירה, ביחס לעבירות שהן קלות יחסית, מבלי להכתים את מבצען בכתם של עבירה פלילית. כוונת המחוקק היתה ליצור מסלול אכיפה אפקטיבי ויעיל, תוך שימוש באמצעי פוגעני פחות מההליך הפלילי {בג"צ 93/06 ד.נ. כל גדר בע"מ ואח' נ' שר התעשיה, המסחר והתעסוקה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

אם-כן, בשני המקרים מדובר על עבירות קלות יחסית, שהמחוקק ביקש להחיל עליהן הליך מהיר ויעיל, סמוך ככל הניתן למועד ביצוע העבירה.

יתרה-מכך, נראה כי עבירות הקנס חמורות אף יותר מהעבירות המינהליות.

ראשית, תוצאת תשלום הקנס בעבירת קנס הנה הרשעה פלילית {סעיפים 223(ב) ו- 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי}, בעוד שתוצאת תשלום הקנס המינהלי הינה מחיקת העבירה {סעיף 23 לחוק העבירות המינהליות}.
שנית, העונש בגין קנס מינהלי בשל עבירה מסוג עוון מתיישן בתוך מחצית פרק הזמן בו מתיישן העונש בגין עבירת קנס אחרת מסוג עוון {סעיף 22א(ג)(2) לחוק העבירות המינהליות אל מול סעיף 10(2) לחוק סדר הדין הפלילי}.

שלישית, לעבירות המינהליות נקבעו סדרי דין נוקשים יותר מאלה שנקבעו ביחס לעבירות הקנס האחרות. לדוגמה: המועד הקצוב להגשת בקשה להישפט בגין עברה מינהלית עומד על 30 יום בלבד (סעיף 8(ג) לחוק), שהם שליש מן המועד הקצוב להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס שאינה מינהלית {סעיף 229(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי; ראה לעניין זה ניתוחו המעמיק של כב' השופט כדורי ב- ת"פ 37772-04-11 מדינת ישראל נ' תבליני טעם וריח בע"מ ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

לכן, ניתן לומר כי אין צידוק לקביעת תקופת התיישנות ביחס לעבירות קלות (עבירות מינהליות), שהינה ארוכה יותר מתקופת ההתיישנות שחלה על עבירות חמורות יותר (עבירות קנס).

ויודגש כי הטלת הקנס המינהלי, הנחשבת על-פי חוק כהעמדה לדין, הינה "אירוע מנתק" העוצר את מירוץ ההתיישנות, ובכך מסמנת אך את תחילת דרך החתחתים של נאשם בהליך הפלילי.

בפועל, פעמים רבות חולפים חודשים רבים ואף שנים עד להגשת כתב אישום, דיונים בתיק מתמשכים על פני זמן ארוך מהרצוי {בין היתר בשל העומס המוטל על מערכת בתי-המשפט}, והכרעה וגזר דין עלולים להינתן בחלוף מספר לא מבוטל של שנים מיום ביצוע העבירה לכאורה.

התארכות הליכים זו מקשה על בית-הדין לברר את העובדות לאשורן וגורמת לעינוי דין חמור של הנאשמים. על-כך מתווספת פגיעה כלכלית בעסקיהם וכפועל יוצא מכך, פגיעה בפרנסתם של בתי אב רבים. כל זאת, יש לזכור, כאשר מצויים אנו בתחום העבירות המינהליות, שהטיפול בהן אמור היה להיות מהיר ויעיל, בין היתר לנוכח מיקומן הנמוך במדרג הפליליות. מעבר לקושי המעשי לדון ולהכריע את הדין במקרים מסוג זה, הדבר אינו עולה בקנה אחד עם תכלית חוק העבירות המינהליות.

ויודגש כי סעיף 22א(ב) לחוק העבירות המינהליות קובע "לעניין התיישנות עבירה כאמור בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי או בכל חיקוק אחר הקובע מועד התיישנות עבירה". הוראות ההתיישנות הקבועות בחוק סדר הדין הפלילי הינן "חיקוק אחר" ולכן יכולות לשמש מקור לקביעת מועד התיישנות ביחס לעבירות מינהליות.

לאור כל האמור לעיל, ראוי שתקופת ההתיישנות החלה על עבירות מינהליות תהיה זהה לתקופת ההתיישנות החלה על עבירות קנס לפי פרק ז' לחוק סדר הדין הפלילי. הדמיון הרב בין שני סוגי העבירות, הן מבחינה פרוצידורלית והן מבחינה מהותית, מצדיק החלת אותה תקופת התיישנות על שניהם ‏{הע"ז (ת"א) 2171-09 מדינת ישראל משרד התמ"ת נ' י.ד. לוי אלברט (2000) חב' לבניין בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

לעומת מסקנה זו, ב- ת"פ (ת"א) 30600-03-13‏ ‏מדינת ישראל נ' עופר שבו, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}, בית-המשפט קבע כי לאחר שקרא את הבקשה, התגובה לבקשה ואת האסמכתאות המשפטיות שצרפו הצדדים, הגיע למסקנה כי אף שהוא מסכים לכל הניתוח שערכה כב' השופטת ד"ר גילצר-כץ בעניין לוי אלברט שלעיל, ואף שהוא שותף למסקנתה כי הדין הראוי הינו שתקופת ההתיישנות החלה על עבירות מינהליות תהיה זהה לזו החלה על עבירות קנס, הרי שמקום שקיים הסדר בחוק - בית-המשפט אינו יכול להצטרף למסקנתה הסופית לפיה "שומה על בית-הדין לפסוק לפי צו מצפונו". בפרט כך, כאשר הנושא עלה לדיון בכנסת פעמיים, לכאורה היתה הסכמה שיש לשנות את החוק, אך החוק לא תוקן.

כאשר ברור שהמחוקק נתן דעתו לעניין מסויים, שקל שינוי החוק ולא הלך בדרך זו, הרי שקיים הסדר חוקי מחייב ואין בית-המשפט רשאי לסטות ממנו, אף כאשר הוא סבור שההסדר הקיים אינו הראוי {ראה בעניין זה רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי.טי.סי. (1995) החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010), פסקה 22 לפסק-הדין}

לכן, קבע בית-המשפט בפרשה זו כי ההסדר החוקי בנושא ההתיישנות לגבי עבירות מינהליות ברור ולפיו ההתיישנות היא בהתאם לעבירה הקבועה בחוק המקור.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מועדי המצאה בעבירות קנס (סעיף 225א לחוק)