botox
הספריה המשפטית
ניהול ההליך הפלילי - דין ומהות

הפרקים שבספר:

פסק-הדין (סעיפים 181א עד 189 לחוק)

סעיף 181א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, קובע כדלקמן:

"181א. מועד למתן הכרעת דין (תיקון התשס"ג)
בתום בירור האשמה יקבע בית-המשפט מועד למתן הכרעת דין; המועד יהיה בתוך 30 ימים מיום שמיעת הסיכומים לעניין האשמה או מיום הגשתם; נשיא או סגן נשיא של בית-המשפט רשאים להאריך את התקופה מטעמים מיוחדים שיירשמו; על הארכה כאמור ידווח נשיא או סגן נשיא של בית-המשפט לנשיא בית-המשפט העליון."

סעיף 181א לחוק סדר הדין הפלילי מטיל על בית-המשפט חובה ליתן הכרעת דין בתוך שלושים ימים מסיום הליך הסיכומים, אלא אם האריך הנשיא או סגן הנשיא של בית-המשפט את התקופה האמורה מטעמים מיוחדים שירשמו.

לא מצויה בסעיף 181א הנ"ל התייחסות כלשהי לתוצאה של שיהוי בלתי-מאושר, בהתאם לפרוצידורה הקבועה בו, במתן הכרעת הדין. חזקה על המחוקק כי בחוקקו את סעיף 181א לחוק סדר הדין הפלילי הכיר הוא את ההלכה המצמצמת בדבר זיכוי נאשמים עקב שיהוי במתן הכרעת דין, כך שמשנמנע הוא מלציין ולו ברמז את התוצאה המתבקשת משיהוי כאמור, אין אלא להסיק מכך כי לא ביקש המחוקק לשנות הימנה {ע"פ 8994/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009) (כב' השופטים, א' א' לוי, א' חיות, י' דנציגר); ת"ד (צפת) 1028-06‏ ‏ מדינת ישראל פרקליטות מחוז הצפון - פלילי נ' סאמר טאהא, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

כך למשל ב- ע"פ 8293/06‏ ‏{דוד לוי (מסילתי) נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}; הכרעת הדין ניתנה לאחר 5 חודשים וחצי מיום שמיעת הסיכומים.

בית-המשפט קבע כי אמנם יש מקום להניח, כי מתן הכרעת הדין התעכב לנוכח ההידרדרות בשעתו במצבו הבריאותי של כב' השופט עמר ז"ל. ברם, עם כל הכבוד והרגישות, לא ניתן להתעלם מכך כי מדובר באיחור של ממש במתן הכרעת הדין.

איחור במתן הכרעת דין, בעיקר כאשר היא מבוססת על ממצאים שיסודם בהערכת מהימנות, נוטל במידה רבה את כוחה של הכרעת הדין.

סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"182. הכרעת הדין
בתום בירור האשמה יחליט בית-המשפט בהחלטה מנומקת בכתב (להלן - הכרעת הדין) על זיכוי הנאשם או, אם מצא אותו אשם, על הרשעתו; בית-המשפט יקרא את הכרעת הדין על נימוקיה בפומבי, יחתום עליה ויסמנה בתאריך הקריאה; בית-המשפט רשאי - במקום לקרוא את הכרעת הדין - למסור לנאשם העתק ממנה ולהסביר בפומבי את עיקרי תכנה; זיכה בית-המשפט את הנאשם, יודיע דבר הזיכוי בתחילה."
בהתאם לסעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי, בתום בירור האשמה, בית-המשפט צריך להחליט בהחלטה מנומקת בכתב על זיכוי הנאשם או על הרשעתו. החלטה זו נקראת "הכרעת הדין".

לאחר מכן, בית-המשפט יקרא את הכרעת הדין ונימוקיה בפומבי ויחתום עליה, או לחילופין, ימסור לנאשם העתק ממנה ויסביר בפומבי את עיקרי תכנה.

לעניין זה יודגש כי במידה ובית-המשפט החליט לזכות את הנאשם, עליו להודיע זאת בתחילה.

ואולם, על-אף האמור בסעיף 182 הנ"ל, בית-המשפט שהודיע על זיכוי הנאשם רשאי לפעול גם בהתאם לסעיף 183 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 אשר קובע כדלקמן:

"183. נימוקים בזיכוי
על-אף האמור בסעיף 182, אם הודיע בית-המשפט על זיכוי הנאשם, רשאי הוא :
(1) לפרש נימוקיו מיד או תוך שלושים ימים מיום ההודעה;
(2) לקרוא את הנימוקים בפומבי או, בהסכמת בעלי הדין, להמציאם להם בכתב, תוך שלושים ימים לאחר קריאת פסק-הדין."

כך, למשל ב- ת"ד (ב"ש) 1283-08 {מדינת ישראל פרקליטות מחוז דרום - פלילי נ' גבר אבו קיידר, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}, בית-המשפט זיכה את הנאשם וקבע כי הנימוקים לזיכוי ימסרו להם בכתב מייד עם סיום פגרת בתי-המשפט.

ב- תת"ע (ב"ש) 3546-04-10‏ ‏{מדינת ישראל נ' בסאם אלעבדה - בהעדר‏, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}, בית-המשפט הודיע בהתאם לסעיף 183 לחוק סדר הדין הפלילי, כי החליט לזכות את הנאשם בתיק זה מהאישום המיוחס לו.

עוד הודיע בית-המשפט כי נימוקי החלטתו לזכות את הנאשם יועברו בהסכמת הצדדים אליהם בכתב תוך 21 יום.

סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"184. הרשעה בעבירה על-פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום
בית-המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן; אולם לא יוטל עליו בשל כך עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום."

סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, שכותרתו "הרשעה בעבירה על-פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום", מקנה לבית-המשפט סמכות להרשיע נאשם על בסיס עובדות שהוכחו לפניו, אף אם הן שונות מן העובדות שנטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן.

ב- ת"פ 39860-03-10‏ {מדינת ישראל נ' שלמה (סמי) כהן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}, לא שוכנע בית-המשפט כי הונחה תשתית ראייתית מספיקה, אשר תשרת את המטרה של גילוי האמת.

זאת, לאור העובדה כי דבאבסה מסר אודות נוכחותו בשיחה בין הנאשם לבין המתווכים, בה לכאורה הדיח הנאשם אף אותו, לראשונה בעדותו בבית-המשפט. משכך, לא מצא בעדות זו, כשהיא עומדת בפני עצמה, ומבלי שהיא נתמכת בראיות נוספות, עדות המקימה תשתית ראייתית מספקת, המוכיחה מעל ומעבר לספק סביר כי הנאשם ביצע עבירה של שיבוש מהלכי משפט והדחה בחקירה גם כלפי המתווך דבאבסה.

כלומר, לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי יכול בית-המשפט להרשיע בעבירה על-פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום, אם הוכחו בפניו, "ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן".

ביסוד תנאי זה גלומה תכליתם הכפולה של סדרי הדין בהליכים פליליים - הבטחת הגינות ההליך כלפי הנאשם מזה, והגברת סיכוייהם של האמת לצאת לאור ושל הצדק שייעשה, מזה.

מבחינה אופרטיבית, תנאי זה כולל בחובו שני יסודות:

היסוד האחד הוא טכני-דיוני, דהיינו, הזדמנות סבירה העומדת לרשות הנאשם להתנגד להבאת ראיות לעניין עובדות שאינן מוזכרות בכתב האישום, לחקור עדים, ולהביא ראיות משלו.

היסוד האחר הוא ענייני-מהותי, דהיינו, הזדמנות סבירה העומדת לרשות הנאשם לפתח ולייצב קו הגנה כנגד אישום שאינו מופיע בכתב האישום אך העולה מתוך העובדות שהובאו לפני בית-המשפט.

ככל שהתקיים תנאי ההתגוננות, אין בהעלאת הבקשה לראשונה בשלב הסיכומים כשלעצמה, אף אם ללא אזהרה מוקדמת, כדי לגרוע מסמכותו של בית-המשפט.

כמו-כן, אין די בהעלאת הטענה בעלמא כי לא ניתנה למערער הזדמנות להתגונן. על המערער לפרט במה נפגעה הגנתו {ע"פ 8702/12 ‏שמואל זאוי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

סעיף 185 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"185. הרשעה בעבירה שאינה בתחום הסמכות
לעניין סעיף 184 אין נפקא מינה שהעבירה שנתגלתה אינה בתחום סמכותו העניינית של בית-המשפט, אולם אם נתגלתה עבירה שהיא פשע בבית-משפט שאינו מוסמך לדון בו, יעביר את העניין לבית-משפט מחוזי, והלה ידון בו כאילו הובא לפניו מלכתחילה, ורשאי הוא לדון בו מן השלב שאליו הגיע בית-המשפט הקודם."

עם העלאת הטענה של חוסר סמכות עניינית פתוחות בפני בית-המשפט שלוש אפשרויות: (1) ביטול כתב האישום; (2) תיקון כתב האישום; (3) העברת הדיון לבית-משפט מוסמך {י' קדמי בספרו על סדר הדין בפליליים (חלק שני), 919}.

מפסיקתו של בית-המשפט העליון עולה כי לתביעה שיקול-דעת נרחב להאשים אדם בעבירה קלה גם אם העובדות המפורטות בכתב האישום יכולות להצביע על ביצועה של עבירה חמורה יותר {ראה בג"צ 724/83 מדינת ישראל נ' כב' השופט זפט ואח', פ"ד לח(3), 701 (1984)}.

כלומר, סעיף 184 וסעיף 185 לחוק סדר הדין הפלילי עניינם בהרשעה בעבירה על-פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום ובעבירה שאינה בתחום סמכות.

על-פי החוק וההלכה הפסוקה "בית-משפט אינו כבול לעבירות שנוקבת בהן התביעה ב"הוראות החיקוק" שבכתב האישום כאשר ציון "הוראות החיקוק" הינו בעיקרו בעל ערך טכני פורמאלי: קביעת סמכותו של בית-המשפט, קביעת מסגרת לרלוונטיות הראיות וההודעה לנאשם בדבר תחום היריבות.

במצב דברים זה בית-משפט רשאי להרשיע נאשם - על-פי העובדות שהוכחו בפניו ב"עבירה אחרת". כלומר, על-פי עובדות שלא הוצגו בכתב אישום ובעבירות על-פי הוראות חיקוק שלא צויינו בכתב האישום.

הרשעה ב"עבירה אחרת" כאמור מותנית בכך שהיתה לנאשם "הזדמנות סבירה להתגונן בפניה" {ראה כב' השופט קדמי - על סדר הדין בפלילים, חלק שני, הליכים שלאחר כתב אישום א', 1504}.

התכלית העומדת בבסיס הדרישה להזדמנות סבירה להתגונן הינה על-מנת שלנאשם תהיה יכולת להתמודד עם חסרונו של טיעון עובדתי בכתב האישום.

ב- ע"פ 4503/99 {יוסף אפריים נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3), 604 (2001)} עמדה בפני בית-המשפט שאלת ההרשעה, על-פי העובדות המתוארות בכתב האישום, בעבירה שונה מזו שיוחסה לו שם (אחריות "מבצע בצוותא" במקום אחריות "משדל").

מקרה כזה אינו בא בגדרי סעיף 184 וזאת משום שעתירה להרשיע לא נועדה כדי לזקוף לחובתו (של הנאשם) עבירה נוספת, אלא רק להגדיר נכונה את אחריותו כשהבסיס לכך הן אותן עובדות שהובילו את בית-המשפט המחוזי להגדרה שגויה של אחריותו (של הנאשם) כ"משדל" אף שבפועל היה, "מבצע בצוותא".

בית-המשפט הוסיף כי "ההחלטה ברוח זו עומדת גם במבחניו של סעיף 184 לחוק אף שכאמור אינו חל העניין, באשר הגנתו (של הנאשם) לא יכולה היתה להיות שונה והעונש לו הוא צפוי אחד הוא.

על-פי ההלכה הפסוקה, אין מניעה להרשיע נאשם בעבירה קלה המובנית מהעבירה החמורה על-פי עובדות כתב האישום, וגם בעבירה הנבלעת בעבירה נשוא כתב האישום {ת"פ (רמ') 16723-06-10‏ מדינת ישראל נ' עומרי אבו, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"186. הרשעה בעבירות אחדות
בית-המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה."

משנובעת אשמתו בדיווח כוזב ממסכת עובדתית שונה בתכלית מזו המבססת את אשמתו בהעדר דיווח, הגם שמושא הדיווח זהה, משמיענו סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי, כי אין מניעה להרשיעו ולהענישו בנפרד בגין כל אחת מן העבירות {ע"פ 10736/04 כהן נ' מדינת ישראל (פורסם באתר האינטרנט נבו (2006), פסקה 45 לפסק-דינו של כב' השופט לוי}.

אף שעל-פי-רוב מתעורר הצורך לעשות שימוש בסמכות המסורה לבית-המשפט לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, כדי להרשיע בעבירה שנעברה בתקופה הרלבנטית לכתב האישום, הנה משנתבררו בפניו עובדות המגלות את אשמתו של המערער בעבירה מסויימת זו במהלך משפטו הפלילי, אין מניעה כי בית-המשפט ירשיעו בה {ע"פ 8702/12 ‏שמואל זאוי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

לפי סעיף זה מותר למאשימה להעמיד לדין רק על העבירות שבחוק העונשין ורק על עבירות המס הספציפיות, או גם וגם, ובלבד שהמערער לא ייענש פעמיים.

כך למשל, שעה שהמערער הורשע בגין מעשיו בעבירות לפי חוק העונשין, אין להרשעות לפי חוק המע"מ נפקות לעניין העונש, שכן ממילא הוטל עונש אחד בגין ההרשעות לפי שני החוקים {ע"פ 3336/12‏ גבריאל רבי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

סעיף 187 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"187. ראיות לקביעת העונש (תיקונים: התשמ"ח, התשנ"ה, התש"ס, התשס"ז (מס' 4))
...
(ב1) הרשיע בית-משפט נאשם בעבירת אלימות שגרמה למותו של אדם, רשאי הוא להורות לעובד ציבור, שמינה לעניין זה שר הרווחה והשירותים החברתיים, לערוך ולהגיש לו תסקיר; תסקיר כאמור יתייחס למצבו של אחד או יותר מבני משפחתו של מי שהעבירה גרמה למותו ולנזק שנגרם לו כתוצאה מן העבירה, או למצבה של משפחתו כיחידה ולנזק שנגרם לה כתוצאה מן העבירה, הכל לפי שיקול-דעתו של עובד הציבור;
(ג) תסקיר לפי סעיף זה ייערך רק אם עורך התסקיר קיבל את הסכמתו של הנפגע לעריכתו.
(ד) הסכמתם של נפגע שהוא קטין שמלאו לו ארבע עשרה שנים ושל פסול דין המסוגל לתת את הסכמתו, אינן טעונות אישור של אפוטרופסם.
(ה) בקטין שטרם מלאו לו ארבע עשרה שנים או בפסול דין שאינו מסוגל לתת את הסכמתו, ההסכמה לעריכת התסקיר תהיה של אפוטרופסם; היה האפוטרופוס הנאשם או בן זוגו של הנאשם, או סירב האפוטרופוס לתת את הסכמתו וסבר בית-המשפט שהסירוב נבע מטעמים שאינם מטובת הקטין או פסול הדין, רשאי בית-המשפט לאשר את עריכת התסקיר.
(ו) שר העבודה והרווחה ימנה לעניין סעיף זה, עובד ציבור המיומן לערוך תסקיר כאמור בסעיף-קטן (א); בתקופת המינוי לא יערוך עובד הציבור תסקיר לפי סעיפים 37 ו-38 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
(ז) בסעיף זה:
"עבירת אלימות" - עבירה לפי סעיפים 201, 202, 203, 203ב, 214(ב1), 305, 327, 329, 333, 335, 336 סיפה, 367, 368ב, 368ג, 369, 370, 371, 372, 374, 374א, 375א, 376, 376ב, 377א, 382(א), 402, 403, 404, 427 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (בסעיף זה - חוק העונשין);
"עבירת אלימות שגרמה למותו של אדם" - עבירה לפי סעיפים 298, 300 ו-302 לחוק העונשין;
"עבירת מין" - עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין, למעט עבירה לפי סעיף 352;
"עובד ציבור" - עובד מדינה או עובד רשות מקומית."

בהתאם לפסיקה ולהוראות סעיף 187 לחוק סדר הדין הפלילי, בשלב הטיעונים לעונש המאשימה חייבת להגיש את ההרשעות הקודמות של הנאשם וכן רשאית היא להביא ראיות אחרות לעונש.

אין ספק כי בשלב הטיעונים לעונש רשאית המאשימה להביא ראיות נוספות על-מנת לבסס את טענותיה בעניין הענישה אותה היא מבקשת. ראיות אלה יכולות להיות בהצהרת נפגע עבירה, על-פי חוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א-2001, בראיות לגבי גובה הנזק וכיוצא באלה.

על-פי סעיף 40י' לחוק העונשין, תשל"ז-1977, הכלל הוא כי הראיות יובאו בשלב בירור האשמה. בשלב הטיעונים לעונש רשאי הנאשם להביא ראיות מטעמו והצדדים רשאים להביא רק ראיות שנקבע בחיקוק שיובאו בשלב זה, דהיינו ניתנת עדיפות לנאשם בהבאת ראיות לעונש.



עוד נקבע כי ניתן להביא ראיות לגבי נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, לבקשה של אחד הצדדים, אם שוכנע בית-המשפט כי לא היתה אפשרות לטעון לגביהן בשלב בירור האשמה או אם הדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.

ב- ת"פ (ב"ש) 38567-02-12 {מדינת ישראל נ' בהאל עבד אלעאל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}, בית-המשפט קבע כי אין מחלוקת כי הנאשם לא עבר כל עבירה ביטחונית. המאשימה מבקשת להגיש את חוות-הדעת כדי לשכנע את בית-המשפט כי למרות שלא מיוחסת לנאשם עבירה בטחונית קונקרטית, הרי שלנוכח טיבה של עבירת ההסתננות היא טומנת בחובה מימד בטחוני, באשר אנשים אחרים, שאינם הנאשם, יכולים לנצל את עבירת ההסתננות לשם ביצוע עבירות בטחוניות חמורות.

סעיף 188 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:
"188. דרכי הוכחה (תיקונים: התשמ"ג (מס' 3), התשמ"ז (מס' 2), התש"ס)
(א) מותר לקבל כראיה לעניין סעיף 187, בנוסף לכל דרך אחרת של הוכחה כדין, העתק מהמרשם הפלילי המתנהל בידי המשטרה על החלטות של בית-משפט או בית-דין הדן בפלילים הנוגעות לנאשם, למעט זיכוי:
(1) כשהדיון מתנהל בפני הנאשם - אם העתק המרשם הפלילי הוגש לבית-המשפט והנאשם לא הכחיש את תכנו;
(2) כשהדיון מתנהל שלא בפני הנאשם - אם נתקיימו שני אלה:
(א) לנאשם או לסניגורו ניתנה הזדמנות סבירה לפני מועד הדיון לעיין במרשם הפלילי ולהעתיקו;
(ב) בהזמנה למשפט צויין כי אם לא יתייצב הנאשם למשפטו, ניתן יהיה לנהוג כאמור בסעיף זה, וכן צויין בהזמנה כי הנאשם וסניגורו זכאים לעיין במרשם הפלילי ולהעתיקו וצויינו המקום והמועדים לעיון;
על העיון במרשם הפלילי לפי סעיף זה לא יחולו הוראות סימן ב' לתקנות המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"ו-1986.
(ב) בעבירות מהמנויות בתוספת הראשונה, מותר לקבל כראיה, בתנאים האמורים בסעיף-קטן (א), גם העתק מרשימה המתנהלת במשרדו של השר הממונה על ביצוע החוק הקובע את העבירה.
(ג) שר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי בתקנות לקבוע שינויים בתוספת הראשונה."

סעיף 188(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי מתיר לקבל העתק מהמרשם הפלילי כראיה לעונש "כשהדיון מתנהל בפני הנאשם - אם העתק המרשם הפלילי הוגש לבית-המשפט והנאשם לא הכחיש את תכנו {רע"פ 665/11 עאלה אבו עמאר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

סעיף 189 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:
"189. דברי הנאשם וראיותיו
סיים התובע הבאת ראיותיו לעניין העונש, או שלא הביא ראיות כאלה, רשאי הנאשם לנהוג, לעניין העונש, כאמור בסעיף 161 או למסור הודעה בלי להיחקר, וכן רשאי הוא להביא ראיות להקלת העונש."

לעניין זה, סעיף 161 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"161. דבר הנאשם
(א) הנאשם רשאי לנהוג באחת מאלה:
(1) להעיד כעד ההגנה, ואז יהיה עשוי להיחקר חקירה שכנגד;
(2) להימנע מהעיד.
(ב) בית-המשפט יסביר לנאשם כי הוא רשאי לנהוג כאמור בסעיף-קטן (א) ואת תוצאות הימנעותו מהעיד כאמור בסעיף 162.
(ג) נאשם שבחר להעיד, יעיד בתחילת ראיותיה של ההגנה; אולם רשאי בית-המשפט, לבקשתו, להתיר לו להעיד בשלב אחר של פרשת ההגנה."

בהתאם לסעיף 189 לחוק סדר הדין הפלילי, זכותו של נאשם להביא ראיות לאחר הכרעת הדין משתרעת על כל ראיה לעניין העונש, לרבות עדים, חוות-דעת מטעם מומחים, תעודות רפואיות ומסמכים.

קביעה קטגורית, כי זכותו של נאשם להציג ראיות נסוגה מפני עונש מאסר העולם הקבוע לצידה של עבירת הרצח, עלולה לעיתים להגיע לכלל איון זכותו, דבר העלול לפגוע בתחושת הצדק.

המחוקק הותיר פתח, אם גם צר, לענישה מופחתת, ויש לאפשר לנאשמים למצות את זכותם הדיונית לפי סעיף 189 גם כשעסקינן בעבירת רצח. עם-זאת, אין המדובר בכלל מסוג "ייהרג ואל יעבור", ויתכנו מקרים - אם כי יהיו הם בגדרי היוצאים מן הכלל - בהם תידחינה עתירות של נאשמים להצגת ראיות, לעניין מצבם הנפשי, בשלב גזירת הדין לצורך ביסוסה של טענת ענישה מופחתת. מדובר, בסופו-של-יום, בשאלה של שיקול-דעת, ולשכל הישר נודע תפקיד מרכזי {ע"פ 6504/10 עדוואן (יחיא) פרחאן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

סעיף 189 לחוק סדר הדין הפלילי אינו מונע הבאת ראיות, ששימשו את הנאשם גם בשלב הראשון במשפט - שלב בירור האשמה.

בנוסף, קביעה כי לא ניתן להתחשב במצבו הנפשי של נאשם במסגרת גזירת הדין, גם מקום בו המצב הנפשי עמד בבסיס הרשעה בעבירה חמורה פחות מהעבירה המקורית, עלולה לפגוע בזכויות המהותיות של נאשמים.

אף קשה להלום כי במקרה שבו יחול תיקון 113 לחוק העונשין, שעניינו גזירת העונש, לא יובאו בחשבון העונש הנסיבות הרלבנטיות, אף אם היתה לדבר משמעות מסויימת בהכרעת הדין גופה.