botox
הספריה המשפטית
ניהול ההליך הפלילי - דין ומהות

הפרקים שבספר:

נאשם שאינו מסוגל לעמוד בדין (סעיפים 170, 171 לחוק)

1. מבוא
סעיפים 170, 171 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, קובעים, כדלקמן:

"170. נאשם שאינו מסוגל לעמוד בדין
(א) קבע בית-המשפט, לפי סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955, או לפי סעיף 19ב(1) לחוק הסעד (טיפול במפגרים), תשכ"ט-1969, שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו; אולם אם ביקש הסניגור לברר את אשמתו של הנאשם, יברר בית-המשפט את האשמה, ורשאי הוא לעשות כן אף מיזמתו מטעמים מיוחדים שיירשמו.
(ב) מצא בית-המשפט בתום בירור האשמה, כי לא הוכח שהנאשם ביצע את העבירה, או מצא שהנאשם אינו אשם - שלא מחמת היותו חולה נפש לאו-בר-עונשין - יזכה את הנאשם; לא מצא בית-המשפט לזכות את הנאשם, יפסיק את ההליכים נגדו, ורשאי הוא להפסיקם גם לפני תום בירור האשמה.
(ג) החלטת בית-המשפט לפי סעיף-קטן (ב) ניתנת לערעור.


171. נאשם ששב להיות מסוגל לעמוד בדין
הועמד נאשם לדין לפי סעיף 17(ב) לחוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955, רשאי בית-המשפט לקבל עדות שניתנה בבירור לפי סעיף 170 בלי לשמוע אותה שנית, אולם בעל דין רשאי לחקור עד חקירה נגדית או חקירה נגדית נוספת והנאשם רשאי לדרוש שעדיו יישמעו שנית; לא ניתן הדבר להיעשות, יביא בית-המשפט עובדה זו בחשבון בשקלו את העדות."

{הערת המחבר: כיום סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955 הוחלף לסעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991 וסעיף 17(ב) לחוק טיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955 הוחלף לסעיף 21 לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991}

בירור האשמה בהתאם לסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי אינה הליך רגיל ושגרתי. זאת, בשל העדר יכולתו של הנאשם ליטול חלק בהליך על-פי בחירתו והחלטתו של אדם בריא בנפשו.

המסגרת הדיונית האמורה הינה ייחודית במובן זה שבתום בירור האשמה אין בית-המשפט מסכם ומסיים את ההליכים כפי שהוא נוהג לעשות בדרך-כלל, כשהוא כותב את הכרעת דינו בהליך הפלילי המתנהל בפניו {ת"פ (חי') 5525-07-11‏ ‏ מדינת ישראל נ' אליאס אשקר, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

בית-המשפט יכול לזכות את הנאשם אם מצא, בתום בירור האשמה, כי לא הוכח שהנאשם ביצע את העבירה, או אם מצא שהנאשם אינו אשם, ללא קשר להיותו לאו-בר-עונשין.

יובהר, כי אם יש מקצת ראיות בהליך שבו אין הנאשם מסוגל ליטול חלק, אין רואים את ההליך כגמור אלא מפסיקים אותו. מסקנה כאמור יכולה לעלות, בשל נסיבות העניין, גם לפני תום בירור האשמה {ד"נ 18/86 מוזס קיסלר נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3), 443 (1986)}.

ההסדר שבסעיף 170 האמור אינו מהווה מכשיר לקביעה כי העבירה שעבר הנאשם שונה ופחותה מזו שיוחסה לו בכתב האישום.

במקרה בו מבקש הסניגור שהמשפט יימשך, אין לו לבית-המשפט שיקול-דעת בשלב האמור שלא לעשות כן {י' קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני (מהדורה מעודכנת, תשס"ט-2009); ע"פ 559/85 מוזס קיסלר נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3), 101 (1986); ד"נ 18/86 מוזס קיסלר נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3), 443 (1986)}.

סעיף 170 הנ"ל, מאפשר בירור ודיון באישום, אף שהנאשם אינו יכול להשתתף בו ולקחת בו חלק, והכל במטרה לבחון שמא אין הנאשם אשם מעיקרא. רק מסקנה כזו מצדיקה זיכוי. מסקנה אחרת, ובכלל זה מסקנה כי עשוי הנאשם להתחייב בעבירה אחרת, אינה מביאה לזיכוי אלא להפסקת ההליך בכל שלב של הדיון.

גם אם נסתיים הדיון ובית-המשפט היה יכול, בנסיבות רגילות, להגיע למסקנה מרשיעה, בין בעבירה המקורית ובין בעבירה אחרת, הוא לא יעשה כן, משום שאין שופטים אדם שאינו מסוגל לעמוד לדין {ע"פ 129/87 מצרי אהרון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1987)}.

משמעות הדברים היא, כי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי נועד למקרה היחיד בו הסניגור סבור כי יוכל להוכיח שהנאשם חף מכל אשמה וכי התוצאה תהיה זיכויו המלא.

סניגורו של נאשם יכול לבקש מבית-המשפט לברר את אשמתו של נאשם חולה נפש אך ורק לצורך קביעה כי הנאשם זכאי מכל אשמה.

בית-המשפט מוסמך במקרה כזה לקבוע כי הנאשם זכאי מכל אשמה ומכל עבירה. בכל מקרה אחר לרבות מקרה שבו בירור האשמה מוביל למסקנה כי הנאשם אשם בעבירה הפחותה בחומרתה, יורה בית-המשפט על הפסקת ההליכים נגד הנאשם ועל אישפוזו {ת"פ (חי') 5525-07-11‏ ‏מדינת ישראל נ' אליאס אשקר, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

הכלל הוא כי לאחר שנקבע כי הנאשם עומד בתנאי סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991 (להלן: "חוק טיפול בחולי נפש"), יופסקו ההליכים נגדו, אלא אם בקש הסניגור לברר את אשמת הנאשם {סעיף 170 הנ"ל סיפא}.

לא ניתן לברר במסגרת זאת את שאלת תחולת סייג אי-שפיות הדעת שבסעיף 34ח לחוק העונשין, הואיל והחלת הסייג עשויה להוביל רק לפטור מאחריות פלילית ולא לתוצאה של זיכוי {בשונה מסייגים אחרים דוגמת סייג ההגנה העצמית וסייג הצורך}.

שאלה זו יכולה להתברר רק אם וכאשר יחודש ההליך נגד הנאשם לאחר שמצבו ישתפר, הואיל בהעדר כשירות דיונית של הנאשם לעמוד לדין, לא יהא זה צודק ולא יעיל לנהל הליך פלילי כנגד מי שאינו מסוגל להבין את מהותו של ההליך {ע"פ 3054/10 ‏מדינת ישראל נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

במצב הדברים הרגיל, כאשר מופסק ההליך הפלילי בגין חוסר כשירותו של הנאשם לעמוד לדין אך הוחלט על המשך ההליכים לבירור האשמה, לא ניתן לברר את שאלת שפיותו בעת ביצוע העבירה לפי סעיף 34ח לחוק העונשין.

יודגש, כי אם לא ניתן להוסיף ולבררה, רשאי בית-המשפט לצוות על אשפוז הנאשם בבית חולים או על קבלת טיפול מרפאתי בהתאם לסעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש.

אולם קיים חריג המאפשר לבית-המשפט לקבוע כי הנאשם, אף שהינו בלתי-כשיר, אינו בר-עונשין בשל מחלת נפש שממנה סבל בעת ביצוע העבירה.

במקרים נדירים שבהם הדיון המשפטי הגיע לקיצו וכל חומר הראיות הונח בפני בית-המשפט, אך רגע לפני שלב הכרעת הדין, נמצא הנאשם בלתי-כשיר לעמוד לדין, רשאי בית-המשפט לקבוע כי הנאשם לא היה אחראי למעשיו לפי סעיף 34ח לחוק העונשין, אם הגיע למסקנה זאת על-סמך כלל הראיות שכבר הונחו בפניו {ע"פ 9078/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); ע"פ 3054/10 ‏מדינת ישראל נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012).

הסמכות להכריע בשאלה אם מדובר ב"מחלת נפש" במובנה המשפטי נתונה בידי בית-המשפט ולא בידי מומחה פסיכיאטר. כך גם לגבי ההחלטה בשאלת אי-כשירותו של נאשם לעמוד לדין.

בית-המשפט יכריע בעניין קביעת יכולתו של נאשם לעמוד לדין על-פי החומר שהוא מקבל מיידי הרופאים, אך קובע על-פי עקרונות משפטיים, אם נתקיימו, בעניין העומד לפניו, התנאים הדרושים לשם מתן צו על-פי סעיף 15 לחוק טיפול בחולי נפש {סעיף 6 לחוק טיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955); ע"פ 506/76 מדינת ישראל נ' שרה אלקנוביץ, פ"ד לא(1), 748 (1977)}.

השאלה אם המחלה קיימת ואם לאו, בעיקרה שאלה רפואית, אבל בית-המשפט הוא אשר מכריע בה, לפי חומר הראיות שבא לפניו ובין היתר בהסתמך על חוות-דעת פסיכיאטריות שמוגשות על-ידי פסיכיאטר שבדק את הנאשם.

העובדה בלבד שהמומחים מעידים על קיום "מחלה", אין בה כדי להצדיק קביעה כאמור על-ידי בית-המשפט {רע"פ 2111/93 אבנרי נ' מדינת ישראל פ"ד מח(5), 133 (1994)}.

מסקנתה של הערכאה הדיונית כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין היא מסקנה עובדתית המבוססת גם על התרשמותו של בית-המשפט מהנאשם, מיכולתו לעקוב אחר מהלך הדיונים, הקשר שלו עם סניגורו וכו'. לפיכך התערבותה של ערכאת ערעור במסקנה מעין זו תהיה מצומצמת {ע"פ 3193/07 פארס טבאגה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

2. על היחס וההבדלים בין הוראת סעיף 34ח לחוק העונשין לסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי
הוראת סעיף 34ח לחוק העונשין והוראת סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי הן שתי הוראות חוק שכל אחת מהן מתמקדת בנקודה אחרת על ציר הזמן.
הראשונה {סעיף 34ח לחוק העונשין} בעת ביצוע המעשה הפלילי ועניינה בכושר המהותי לשאת באחריות פלילית, והמאוחרת {סעיף 170 לחוק} בעת ההליך הפלילי ועניינה בכושר הדיוני לעמוד בדין.

הוראת הדין המהותית הקבועה בסעיף 34ח לחוק העונשין צופה פני עבר והיא מסייגת את אחריותו הפלילית של מבצע העבירה, לאור מצבו בעת ביצוע העבירה.

סעיף 34ח לחוק העונשין, קובע, כדלקמן:

"34ח. אי-שפיות הדעת (תיקון התשס"ד (מס' 3))
לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש:
(1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או
(2) להימנע מעשיית המעשה."

סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי, מתייחס למצבו של הנאשם בעת שמתנהל כנגדו ההליך הפלילי, והוא מורה על הפסקת ההליך הפלילי מקום בו הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין.

בבדיקת מסוגלותו של הנאשם לעמוד לדין, על בית-המשפט לבחון אם הנאשם מסוגל לתפקד כראוי כדי להתגונן נגד האשמה ולקחת חלק פעיל בהליך המשפטי אם ירצה בכך.

עניין זה כאמור, מחייב להבין את פשרם של ההליכים המתנהלים נגדו, ולהיות מסוגל לייפות את כוחו של עורך-דין שיפעל בשמו ולתקשר עמו {ע"פ 9078/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); ע"פ 3230/05 גולה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); ע"פ 3193/07 טבאג'ה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

כאשר בית-המשפט מוצא שהנאשם לא מסוגל לעמוד לדין, יחול סעיף 15(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991, הקובע כדלקמן:

"15. אשפוז או טיפול מרפאתי של נאשם על-פי צו בית-משפט (תיקון התשס"ח)
(א) הועמד נאשם לדין פלילי ובית-המשפט סבור, אם על-פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על-פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה, רשאי בית-המשפט לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים או יקבל טיפול מרפאתי; החליט בית-המשפט לברר את אשמתו של הנאשם לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"), יהיה הצו שניתן כאמור בר-תוקף עד תום הבירור, ומשתם או נפסק הבירור והנאשם לא זוכה - יחליט בית-המשפט בשאלת האשפוז או הטיפול המרפאתי..."

יכול ונאשם לא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע המעשה בשל העדר יכולת הבנה או שליטה עקב מצבו הנפשי או השכלי, אך בעת העמדתו לדין מצבו השתפר והוא מסוגל לעמוד לדין.

כמו-כן, יכול ונאשם לא יהיה מסוגל לעמוד לדין אך בעת המעשה היה אחראי למעשיו. דבר העשוי להתברר אם וכאשר יחודש ההליך כנגדו כפי שיובהר בהמשך.

כאשר נאשם מסוגל לעמוד לדין ונקבע כי הוא חוסה תחת סייג אי-השפיות בסעיף 34ח לחוק העונשין הוא לא יזוכה ולא יורשע אלא יוכרז כלאו-בר-עונשין {ע"פ 2947/00 מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4), 636 (2002)}.

לאחר הכרזתו של נאשם כלאו-בר-עונשין, יחול סעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991, הקובע כלהלן:

"15. אשפוז או טיפול מרפאתי של נאשם על-פי צו בית-משפט (תיקון התשס"ח)
...
(ב) הועמד נאשם לדין פלילי ובית-המשפט מצא כי הוא עשה את מעשה העבירה שבו הואשם, אולם החליט, אם על-פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על-פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, שהנאשם היה חולה בשעת מעשה ולפיכך אין הוא בר-עונשין, ושהוא עדיין חולה, יצווה בית-המשפט שהנאשם יאושפז או יקבל טיפול מרפאתי."

יכול להיות מצב בו נאשם היה חולה בשעת מעשה, אך היה מסוגל לעמוד לדין ובעת מתן פסק-הדין כבר איננו חולה, ובמצב דברים זה, הנאשם "ילך הביתה" מבלי שיוטל עליו עונש ומבלי שיאושפז או יקבל טיפול מרפאתי.

שאלת השפיות קובעת רק אם הנאשם ייענש או יזכה לטיפול רפואי. אם נמצא שהנאשם ביצע את העבירה בצלילות הדעת ותוך אחריות למעשה, מוכיח מעשהו הפלילי התנכרות מצידו לערכים שהוא פגע בהם ונכונות להתנהג בניגוד לדרישות החוק ולכן יש להענישו.

אך אם ייקבע שהוא אינו שפוי, הוא לא יהיה בר-עונשין כי הוא אינו אחראי למעשיו. אבל העדר שליטתו בעצמו, כשמחלתו מתמשכת, הוא עצמו מהווה מקור סכנה לציבור, ולכן יש לטפל בנאשם טיפול רפואי {ע"פ 2947/00 מאיר נ' מדינת ישראל, פ''ד נו(4), 636 (2002)}.

לפי האמור לעיל, סעיף 34ח לחוק העונשין מוביל לסעיף 15(ב) לחוק לטיפול בחולי נפש, וסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי מוביל לסעיף 15(א) עוברת {בש"פ 2305/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 289 (2000)}.

יובהר, כי כאשר מדובר באדם הלוקה בשכלו, המסלול של הפסקת הליך והמסלול של פטור מאחריות פלילית "מתאחדים" על-פי הוראת סעיף 19ב לחוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969, הקובע כלהלן:

"19ב. טיפול בנאשם לוקה בשכלו או שאינו בר-עונשין (תיקון התשל"ה (מס' 2)
הועמד אדם לדין פלילי ובית-המשפט מצא, אם על-פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על-פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו שלו, אחת מאלה:
(1) שהנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת ליקוי בכשרו השכלי;
(2) שהנאשם עשה את מעשה העבירה שהואשם בו, אך מחמת ליקוי בכשרו השכלי בשעת מעשה אין הוא בר עונשין, יצווה בית-המשפט שהנאשם יובא לפני ועדת האבחון כדי שתחליט על דרכי הטיפול בו, ויחולו הוראות חוק זה בשינויים המחוייבים."

יודגש, כי בכל מקרה, כאשר בית-המשפט מורה על אשפוזו של הנאשם, מועבר עניינו לוועדה הפסיכיאטרית הדנה בעניינו אחת לשישה חודשים.

אם ניתן הצו כאמור במסלול של סעיף 15(א) לחוק לטיפול בחולי נפש והוועדה הפסיכיאטרית מורה על שחרורו של הנאשם מכוח סמכותה לפי סעיף 28(ד) לחוק לטיפול בחולי נפש, אזי יחול סעיף 21 לחוק טיפול בחולי נפש הקובע, כדלקמן:

"21. אסמכתא וחובת ביצוע
אושפז נאשם על-פי צו של בית-משפט לפי סעיף 15(א) והוא שוחרר לאחר מכן לפי סעיף 28(ד), רשאי היועץ המשפטי לממשלה להורות כי הנאשם יועמד לדין על העבירה שבה הואשם."

סעיף 34ח לחוק העונשין מקנה פטור בלבד מאחריות פלילית, אך לא זיכוי בדין. זאת, לאור ההבחנה בין סייגים המהווים "הֶצְדֵּק" (justification), לסייגים המהווים "פטור" (excuse).

כך למשל, סייגים לאחריות פלילית שיביאו לזיכוי הנאשם, הם, סייג ההגנה העצמית הקבוע בסעיף 34י לחוק העונשין או סייג הצורך הקבוע בסעיף 34יא לחוק העונשין {ע"פ 2947/00 מאיר נ' מדינת ישראל, פ''ד נו(4), 636 (2002)}.

הועלתה השאלה, האם במצב בו נאשם אינו כשיר לעמוד לדין, הוא יכול להימצא פטור מאחריות פלילית לפי סעיף 34ח לחוק העונשין.

רק מי שאינו אשם, שלא מחמת היותו חולה נפש לאו-בר-עונשין, יזוכה. דהיינו מי שנמצא לא אשם מחמת היותו חולה נפש משמע, מי שעומדת לו הגנה מכוח סעיף 34ח לחוק העונשין, לא יזוכה. תחת זאת ייקבע, כי הוא לאו-בר-עונשין ויופסקו ההליכים נגדו {ע"פ 460/89 פנחס ועקנין נ' מדינת ישראל, פ''ד מג(4), 788 (1989)}.

קריאת סעיף 170(ב) לחוק סדר הדין הפלילי עם סעיף 15(ב) לחוק הטיפול בחולי נפש מעלה כי לנאשם חולה הנפש סטטוס, שאינה זיכוי או הרשעה, כי אם קביעה שהנאשם אינו בר-עונשין.

לפיכך, אדם שנמצא כי בעת ביצוע המעשה נשוא העבירה המיוחסת לו היה חולה במחלת נפש אשר פגעה ביכולתו להבין את הפסול שבמעשהו ומשפטו מופסק לפי סעיף 170(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, אין דינו זיכוי, אלא ייקבע לגביו שאינו בר-עונשין או שהוא לאו-בר-עונשין {ע"פ 460/89 פנחס ועקנין נ' מדינת ישראל, פ''ד מג(4), 788 (1989)}.

כאשר נאשם לא מסוגל לעמוד לדין, ההליך כנגדו מופסק וממילא לא מתאפשר לבית-המשפט לקבוע כי לא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירה.

בית-המשפט הוא הקובע אם נאשם היה אחראי למעשיו, ולכן, לא מספיקה חוות-דעת פסיכיאטרית הקובעת כי הנאשם לא היה אחראי למעשיו.

דעה פסיכיאטרית לגבי מצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירה היא אך ראיה אחת, מני מספר ראיות המובאות בפני בית-המשפט לצורך קביעת אחריותו הפלילית של הנאשם בעת ביצוע העבירה.

הן ההגנה והן התביעה רשאיות לחקור את נותן חוות-הדעת ולנסות לקעקע את ממצאיה.

הפוסק האחרון בשאלות העובדתיות-משפטיות הוא בית-המשפט, ועליו לקבוע אם הנאשם עומד בתנאי הפטור של סעיף 34ח לחוק העונשין, באשר הגדרת אי-השפיות היא משפטית ולא רפואית, ומחלת נפש במובן הרפואי-פסיכיאטרי של המילה, אינה בהכרח מחלת נפש המקימה סייג לאחריות הפלילית.

כאשר הליך פלילי מופסק בשל חוסר מסוגלות של הנאשם לעמוד לדין, הפסקת ההליך מביאה עימה להפסקת בירור השאלה אם הנאשם היה חסר יכולת הבנה או יכולת בחירה על-פי סעיף 34ח לחוק העונשין.

שאלה זו יכול ותתברר אם וכאשר יחודש ההליך כנגד הנאשם, לאחר שמצבו ישתפר והוא יהיה מסוגל לעמוד לדין.

על-כן, על בית-המשפט לנקוט בו הוא הפסקת ההליך לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי ומתן צו לפי סעיף 15(א) לחוק לטיפול בחולי נפש {ע"פ 3054/10 מדינת ישראל נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.




3. על דיני המעצרים והדין העוסק בחולי נפש
בהתאם להוראות סעיף 15(א) לחוק לטיפול בחולי נפש וסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי, העוסקים בנאשם שנמצא כי אינו כשיר לעמוד לדין, ההנחה היא כי לא ניתן להותיר במעצר נאשם שלגביו נקבע כי אינו כשיר לעמוד לדין {בש"פ 509/12 מדינת ישראל נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

גם אם אמנם, ההליכים בהליך העיקרי בעניינו של נאשם טרם הופסקו, אין הצדקה שבדין להמשיך ולהותיר אדם במעצר בשעה שקיימת לגביו קביעה פוזיטיבית כי הוא אינו כשיר לעמוד לדין, בהתאם לקבוע בסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי.

כמו-כן, אם כשירותו של נאשם לעמוד לדין נשללה, על-אחת-כמה-וכמה אין זה ראוי ואין זה מוצדק להוסיף ולשלול את חירותו ולהחזיקו במעצר.

על-מנת לקבוע כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין, על בית-המשפט לבחון אם הנאשם מסוגל לתפקד כראוי, לקחת חלק פעיל במשפט המתקיים כנגדו ולייפות את בא-כוחו לייצג אותו {ע"פ 7492/07 חג'ג נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009); ע"פ 9078/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

מצא בית-המשפט כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין, תחול הוראת סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי.

יש להבחין בין שלושה מצבים בהם מתעורר הנושא של אשפוז עקב חשש למחלת נפש והם:
(-) חשוד לפני הגשת כתב אישום;

(-) עצור שבית-המשפט הורה על מעצרו;

(-) נאשם בהליך העיקרי.

החוק לטיפול בחולי נפש דן בנפרד בכל אחד מהמצבים. עניינו של חשוד נדון בסעיף 17 לחוק לטיפול בחולי נפש, עניינו של עצור נדון בסעיף 16 לחוק לטיפול בחולי נפש, ועניינו של נאשם בהליך העיקרי נדון בסעיף 15 לחוק לטיפול בחולי נפש {בש"פ 9861/01 מדינת ישראל נ' וטרי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2001); בש"פ 509/12 מדינת ישראל נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

סעיף 17 לחוק לטיפול בחולי נפש קובע כדלהלן:

"17. בדיקת חשוד (תיקון התשמ"ח (מס' 6))
התעורר חשש כי אדם שיש לכאורה ראיות המחשידות אותו בביצוע עבירה אך טרם הוגש נגדו כתב אישום, הוא חולה, רשאי בית-המשפט, לפי בקשתו של תובע או של החשוד ואף ביזמתו הוא, לצוות כי החשוד ייבדק בדיקה פסיכיאטרית, ואם הוא קטין - בדיקה כאמור בידי פסיכיאטר מומחה לילדים ולנוער, שלא בתנאי אשפוז, כדי לקבוע אם הוא חולה ואם הוא מסוגל לעמוד לדין."

סעיף 17 מסמיך את בית-המשפט בפניו הובא חשוד להורות על בדיקה פסיכיאטרית שלא בתנאי אשפוז וזאת אך ורק כדי לבדוק אם הוא כשיר לעמוד לדין לצורך סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי.
סעיף 16 לחוק לטיפול בחולי נפש דן במצב בו מצא בית-המשפט כי יש להורות על מעצרו של אדם, אך מצא כי שהייתו של העצור בבית המעצר אינה הולמת את מצבו הנפשי (גם במקום בו מדובר על מעצר ימים טרם הגשת כתב אישום).

במצב דברים כאמור, רשאי בית-המשפט להורות כי המעצר יהיה בבית חולים או באגף פסיכיאטרי של בית סוהר. כל זאת, בכפוף לקבלת חוות-דעת פסיכיאטרית על-פי הוראת סעיף 16(ב) לחוק לטיפול בחולי נפש הקובע כדלהלן:

(

"16. אשפוז עצור (תיקון התשס"ח (מס' 6))
...
(ב) לא יתן בית-משפט צו לפי סעיף-קטן (א) אלא לאחר שקיבל חוות-דעת פסיכיאטרית, ולצורך כך יצווה כי העצור יובא לבדיקה פסיכיאטרית, ואם הוא קטין - לבדיקה כאמור בידי פסיכיאטר מומחה לילדים ולנוער; הודיע הפסיכיאטר המחוזי לבית-משפט כי לא ניתן לערוך את הבדיקה הפסיכיאטרית אלא בתנאי אשפוז, רשאי בית-המשפט לצוות על אשפוזו של העצור לשם עריכת בדיקה והסתכלות בבית חולים שיקבע הפסיכיאטר המחוזי או באגף הפסיכיאטרי של בית סוהר, ובלבד שמשך האשפוז לא יעלה על תקופת תקפו של צו המעצר..."

סעיף 16 לחוק הנ"ל הוא הסעיף הרלוונטי לבית-המשפט במסגרת הליכי מעצר. מטרת האשפוז לפי סעיף זה, היא להבטיח טיפול בעצור, או להגן עליו מפני עצמו, או להגן על עצורים אחרים מפניו {בש"פ 92/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 240 (2000)}.

תנאי לאשפוז לפי סעיף 16 לחוק הוא שבית-המשפט מצא כי יש מקום להורות על מעצרו על-פי התנאים והעילות הקבועים בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), בין מעצר ימים ובין מעצר עד לתום ההליכים.

ללא צו מעצר אין לבית-המשפט סמכות להורות על אשפוז לפי סעיף 16 לחוק {בש"פ 9861/01 מדינת ישראל נ' וטרי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2001)}.

משהוגש כתב אישום, רשאי בית-המשפט להורות על אשפוז לצורך בדיקה פסיכיאטרית אם לשם קביעת מסוגלות לעמוד לדין ואם לשם בדיקת אחריותו הפלילית של הנאשם בעת ביצוע המעשה.

סעיף 15 לחוק טיפול בחולי נפש מתייחס למצב בו הוגש כתב אישום, דהיינו על נאשם בהליך העיקרי יחיל בית-המשפט את הסעיפים 15(א) ו-15(ב) לחוק לטיפול בחולי נפש.

על-פי הוראות סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי וסעיף 15(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, העוסק בשלב בו הועמד נאשם לדין פלילי, בירור כשירותו של הנאשם לעמוד לדין, ייעשה על-ידי המותב הדן בתיק העיקרי.

סעיף 15 לחוק לטיפול בחולי נפש, מכוון עצמו לבית-המשפט הדן בהליך העיקרי.

באשר להליכי המעצר, על השופט הדן בהליך לבחון את סוגיית המעצר לפי דיני המעצרים (ראיות לכאורה, עילת מעצר וחלופת מעצר).

כאשר קיים חשד לבעיה בתחום הנפשי, רשאי שופט-המעצרים להורות על בדיקה פסיכיאטרית וככל שלא ניתן לערוך את הבדיקה אלא בתנאי אשפוז, להורות על אשפוזו של העצור לשם הסתכלות, והכל במסגרת סעיף 16 לחוק לטיפול בחולי נפש.

ככלל, בית-המשפט של המעצרים אינו קובע אם הנאשם כשיר לעמוד לדין במסגרת סעיף 15(א) לחוק לטיפול בחולי נפש. דהיינו, בית-המשפט הדן בתיק העיקרי הוא המוסמך לקבוע כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין, ולא בית-המשפט הדן במעצרו של הנאשם.

ברם, יכול ששופט-המעצרים יורה על אשפוז לשם בדיקה והסתכלות לפי סעיף 15(ג) לחוק לטיפול בחולי נפש, ואף רשאי שופט-המעצרים להורות בהסכמת הצדדים על הפסקת ההליכים בתיק העיקרי לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי ועל אשפוז לפי סעיף 15(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, על-מנת לייעל ולזרז את ההליך {בש"פ 509/12 מדינת ישראל נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

במקרה כאמור, יראו את שופט-המעצרים כשופט הדן בתיק העיקרי. כך נעשה לעיתים בהליכי מעצר, כשהנאשם מבקש להודות בכתב האישום ובית-המשפט של מעצר נדרש לגזור את דינו {דבר שלא ניתן להיעשות מקום בו ההליך העיקרי אמור להתנהל בפני מותב שלושה}.

גם לאחר שמצא בית-המשפט הדן בתיק העיקרי כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין, אין משמעות הדבר שהנאשם "הולך הביתה", ורשאי בית-המשפט להורות על אשפוזו.

כמו-כן, יודגש, כי ההכרעה בשאלה אם פלוני הוא בר-עונשין או אם מסוגל הוא לעמוד לדין, תיעשה על-ידי בית-המשפט ולא על-ידי הגורמים המטפלים להבדיל מההליך האשפוז האזרחי.

הסמכות והאחריות לכך היא לבית-המשפט אשר יכול לבקש לחקור את הפסיכיאטר לבירור נושאים שייראו סתומים בעיניו בחוות-הדעת.

בית-המשפט ייעזר באנשי מקצוע לבירור מצבם הנפשי של חשודים ושל נאשמים, ואולם ההכרעה בשאלה אם אלה נושאים באחריות מבחינת מצבם הנפשי, או אם מצבם הנפשי מאפשר להם לעמוד לדין היא של בית-המשפט ולא של אנשי בריאות הנפש בלבד {בש"פ 2305/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) ,289 (2000)}.

הוראת החוק קובעת שבית-המשפט יעיין בחוות-הדעת הפסיכיאטרית בטרם יחליט בעניין אי-כשירותו של נאשם {סעיף 15(ג) לחוק לטיפול בחולי נפש}, אך בסופו-של-יום הסמכות נתונה לבית-המשפט.

הטעם לכך הוא, שקביעת כשירותו של נאשם לעמוד לדין או שאלת אחריותו הפלילית בעת ביצוע העבירה, אינה רק החלטה רפואית, אלא מערבת שיקולים רחבים שונים {בש"פ 509/12 מדינת ישראל נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

בין היתר, קביעת כשירותו של נאשם, תלויה גם בשאלות מוסריות-חברתיות עקרוניות, בדבר המשקל שמערכת המשפט צריכה לייחס לערך של חירות הפרט לעומת ערכים אחרים.

שאלות אלה אינן בתחום התמחותו של הפסיכיאטר, והמחוקק הוא שצריך להכריע בהן {עדי פרוש "העילות לאשפוז כפוי של חולה נפש - הדין הקיים והדין הרצוי" משפטים יג 381-380 (תשמ"ג-תשמ"ד); ע"פ 9078/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

בית-המשפט רשאי לאמץ את המלצת הגורם המטפל או לדחות אותה על-סמך החומר הפרוש לפניו או על-סמך חקירתו של הגורם החתום על חוות-הדעת.

אולם בית-המשפט איננו מחוייב לאמץ אותה ככתבה וכלשונה במיוחד על רקע חוות-דעת נוגדת.

4. משפט חוזר וחוסר כשירותו לעמוד לדין בעת שהתנהל המשפט
הסמכות להורות על עריכתו של משפט חוזר קבועה בסעיף 31 לחוק בתי-המשפט. סמכות זו נועדה לאזן בין השאיפה לאמת והרצון לתקן טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, לבין השאיפה לסופיות הדיון {מ"ח 7929/96 אחמד קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1), 529 (1999)}.

בית-משפט יורה על עריכתו של משפט חוזר רק במקרים חריגים, בהם קיים חשש של ממש להרשעתו של אדם חף מפשע.

על-פי עילה הקבועה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי-המשפט, לבית-המשפט הסמכות להורות על עריכתו של משפט חוזר אם הוצגו בפניו עובדות או ראיות, אשר עשויות לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון.

אין מטרתו של הליך המשפט החוזר לפתוח מחדש טענות שנבחנו בערכאות שיפוטיות קודמות, ואין לאפשר לעשות שימוש בכלי המשפט החוזר על-מנת לקיים מעין ערעור נוסף {מ"ח 11114/02 רגב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2003); מ"ח 8925/00 ביסאן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2000)}.

על-מנת להיכנס בגדרהּ של העילה שבסעיף 31(א)(2) לחוק בתי-המשפט אין די בעצם קיומה של ראיה נוספת, אלא נדרש כי בית-המשפט ישתכנע שאותה ראיה נוספת הינה בעלת משקל סגולי שיש בו להביא לשינוי תוצאת המשפט לטובת הנידון {מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2), 334 (1997); מ"ח 10392/02 עמיאל נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2), 297 (2003)}.

בעת הצגת חוות-דעת פסיכיאטרית כראיה חדשה, ובעת הצגת ראיות שונות אשר לא הוצגו במשפטו בשל מצבו הנפשי של נאשם אשר יש בהן כדי להביא לשינוי תוצאות משפטו, עליהן להיות משכנעות, רלוונטיות ואמינות. כמו-כן, עליהן להצדיק קיומו של משפט חוזר.

כך למשל, חוות-דעת פסיכיאטרית המוגשת לבית-המשפט במשפט חוזר והמבוססת על הטענה כי מצבו הנפשי של נאשם עולה כדי חוסר יכולת לעמוד בדין, בהתאם לסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי, מקום שניתנת באיחור רב ועל-סמך תיאוריו של הנאשם בלבד לא תתקבל {מ"ח 10028/06 עזריאל רינגורט נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

על-פי הוראת סעיף 170 הנ"ל, ככלל, הליך משפטי המתנהל נגד מי שבית-משפט קבע כי אין הוא מסוגל לעמוד לדין, יופסק.

על-מנת שנאשם יבוא בגדרי סעיף 170 האמור, נדרשים להתקיים שני תנאים מצטברים, כדלהלן:

האחד, ייקבע על-ידי בית-המשפט שהנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין.

השני, ייקבע, כי חוסר מסוגלות זה נובע מעובדת היותו של הנאשם חולה נפש או שהוכר כמפגר {ע"פ 3230/05 גולה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); מ"ח 10028/06 עזריאל רינגורט נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

כאשר נאשם ממשיך ומנהל הליכים משפטיים שונים גם לאחר הרשעתו, עומד על חפותו ונוקט בקווי הגנה שונים שעשויים לדעתו לסייע לו, מחזקת את הרושם כי הוא היה מודע לסובב אותו ומסוגל לקבל החלטות מושכלות.

בנסיבות כאמור, חוות-הדעת הפסיכיאטרית, גם אם היא נכונה, אינה מקימה טעם לקיום משפט חוזר.

טענה חלופית על-ידי נאשם כי מצבו הנפשי לא אפשר לו למצות את יומו בבית-המשפט, ומטעם זה קיים חשש ממשי כי נגרם לו עיוות דין, המצדיק עריכת משפט חוזר בהתאם לסעיף 31(א)(4) לחוק בתי-המשפט, לא תתקבל, כאשר לא מתקיים חשש ממשי לעיוות דין.

כך למשל, כאשר ניהול פרשת ההגנה של הנאשם בערכאות הדיוניות מעידות כי נעשו בצורה מודעת ומושכלת ולא נבעה ממצוקות נפשיות כלשהן {מ"ח 10028/06 עזריאל רינגורט נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.
על-מנת שבית-משפט יורה על עריכתו של משפט חוזר לפי העילה הקבועה בסעיף 31(א)(4), נדרש כי הפגמים אשר נפלו בהליך יהיו כה חמורים ומהותיים, עד כי הובילו להרשעת שווא {מ"ח 7661/04 ברהום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004); מ"ח 6223/04 גולדין נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)}.

5. נאשם שאינו מסוגל לעמוד בדין ומשך זמן האשפוז על-פי צו בית-המשפט
עם הגשת כתב האישום נדרש בית-המשפט, אם מיוזמתו שלו ואם על-פי פניה של אחד מהצדדים, לשאלה, אם הנאשם מסוגל לעמוד לדין, מחמת היותו חולה במחלת נפש {ע"פ 3854/02 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית למבוגרים ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2003)}.

החליט בית-המשפט כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין בשל מחלת הנפש ממנה הוא סובל, עליו להפסיק את ההליכים נגד הנאשם {סעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי}.

בית-המשפט רשאי לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים לחולי נפש {סעיף 15(א) לחוק לטיפול בחולי נפש}.

צוות הרופאים או מנהל בית החולים אינם רשאים להורות על שחרורו של הנאשם. חירותו נתונה בידיה של ועדה פסיכיאטרית מחוזית. ועדה זו דנה בעניינו של נאשם-חולה-נפש לפחות אחת לשישה חודשים {סעיף 28(א) לחוק לטיפול בחולי נפש}.

מסמכותה של הוועדה כאמור, לאשר לחולה חופשות. היא המוסמכת לשחרר את החולה מבית החולים ללא תנאי {סעיף 28(ב) לחוק לטיפול בחולי נפש}.

הודעה על מועד השחרור ניתנת, בין השאר, ליועץ המשפטי לממשלה, הרשאי להורות כי הנאשם יועמד לדין על העבירה בה הואשם {סעיף 21 לחוק לטיפול בחולי נפש}.

מטרתו העיקרית של האשפוז הכפוי של נאשם חולה נפש, הינה "קבלת טיפול רפואי" {סעיף 35(ב) רישא לחוק לטיפול בחולי נפש}. אם טיפול זה עלה יפה, תורה הוועדה הפסיכיאטרית על שחרורו של החולה והיועץ המשפטי לממשלה ישקול אם יש מקום להמשיך בהליך הפלילי נגדו.

במצב בו הטיפול לא עלה יפה, באופן בו אין מקום לשחר את החולה מבית החולים, מפאת סכנה לו עצמו ולזולתו, ולא ניתן להעמידו לדין פלילי, ימשיך הנאשם-חולה-הנפש לשהות, מכוח צו האישפוז, בבית החולים לחולי נפש {סעיף 35(ב) סיפא לחוק לטיפול בחולי נפש; ע"פ 3854/02 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית למבוגרים ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2003)}.

האישפוז הכפוי, אמנם פוגע בחירותו ובכבודו של חולה הנפש, אך פגיעה זו מוצדקת היא ברצון להגן עליו ועל החברה {רע"פ 2060/97 וילנצ'יק נ' הפסיכיאטר המחוזי תל-אביב, פ"ד נב( 1), 697 (1998)}.

האלטרנטיבה להמשך תוקפו של צו אישפוז השיפוטי אינה בשחרורו של חולה הנפש. שחרור זה מסוכן הוא לחולה הנפש עצמו ולציבור.

יש צידוק, על-כן, בהמשך אישפוזו הכפוי של חולה הנפש. אך אין הצדקה, בנסיבות מסויימות, כי אישפוז זה ייעשה מכוח צו אישפוז שיפוטי היונק חיותו מאישום פלילי שאין אפשרות לממשו.

לצד האישפוז מכוח צו שיפוטי-פלילי, מוכר אישפוז כפוי מכוח הוראת אישפוז "אזרחית" ("המסלול האזרחי"), הפגיעה בחירותו של חולה הנפש היא קשה יותר במסלול הפלילי {בש"פ 2305/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 289 (2000)}.

כך, למשל, במסלול הפלילי, רק הוועדה הפסיכיאטרית מוסמכת לשחרר נאשם-חולה-נפש, ורק היא מוסמכת להעניק לו חופשות {סעיף 28(ב) לחוק לטיפול בחולי נפש}.

כמו-כן, נמשך האישפוז הכפוי מכוח צו האישפוז (השיפוטי) כל עוד הוועדה הפסיכיאטרית אינה מורה על שחרור הנאשם-חולה-הנפש {סעיף 28 לחוק הנ"ל}.

לעומת-זאת, במסלול האזרחי, רשאי מנהל בית החולים לשחרר חולה נפש מבית החולים ולאשר לו חופשות {סעיף 30(א) לחוק לטיפול בחולי נפש}.

יובהר, כי תקופת האישפוז אינה יכולה לעלות על שישה חודשים, אלא-אם-כן הוועדה הפסיכיאטרית מאריכה אותה לתקופה שלא תעלה על שישה חודשים {סעיף 10 לחוק לטיפול בחולי נפש}.

בשני המסלולים ישוחרר חולה נפש מאישפוז כפוי אם הדבר מוצדק רפואית. אך במקום שחולה הנפש מסוכן לעצמו ולזולתו באופן המצדיק אישפוז כפוי, מתי יש להעביר את חולה הנפש הנתון במסלול פלילי אל המסלול האזרחי?

אין בחוק כל הוראה מפורשת הקובעת גג לאישפוז, מכוח צו שיפוטי הניתן במסגרת הליך פלילי, ואין כל הסדר מפורש באשר למעבר מהמסלול הפלילי למסלול האזרחי.

האם משמעות הדבר היא, כי צו האישפוז הפלילי אינו מוגבל בזמן, וכל עוד הוועדה הפסיכיאטרית לא מורה על שחרור הנאשם-חולה-הנפש {על-פי סמכותה בסעיף 28(ב) לחוק לטיפול בחולי נפש}, הוא יישאר מאושפז במסגרת המסלול הפלילי?

החוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991, אינו מסדיר במפורש את העניין האמור. לפיכך יופעל לעניין זה עקרון הסבירות.

הטיפול בחולה הנפש מחייב איזון באופן סביר בין שלוש תכליות שונות המונחות ביסוד החוק: הטיפול בלוקה בנפשו, ההגנה על הציבור, וההגנה על זכויות האדם של החולה {רע"א 8000/07 ‏ היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

אישפוזו הכפוי של הנאשם-חולה-הנפש פוגע בחירותו ובכבודו, באוטונומיה ובדימויו העצמי, תוך הטלת סטיגמה בנאשם-חולה-הנפש אף זמן רב לאחר ששוחרר מבית החולים {בש"פ 92/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 240 (2000); ב"ש 196/80 טולידנו נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3), 332 (1980)}.

עם-זאת, זכויות חוקתיות אלו אינן מוחלטות. מולן ניצבים האינטרסים של הגנה על שלום הציבור ועל בטחונו מפני מעשיו של הנאשם-חולה-הנפש, והגנה על הנאשם-חולה-הנפש מפני עצמו והטיפול בו.

עיקרון הסבירות חל גם לעניין צו האישפוז הניתן על-ידי שופט במסגרת הליך פלילי {בג"צ 547/84 עוף העמק, אגודה חקלאית שיתופית רשומה נ' המועצה המקומית רמת-ישי ואח', פ"ד מ(1), 113 (1986)}.

צו האישפוז יחרוג ממיתחם הסבירות אם קיים יחס בלתי סביר בין תקופת האישפוז שחלפה לבין העונש המקסימלי שהנאשם היה צפוי לו אילו נערך משפט והוא היה מורשע בו, בלא קשר למידת ההסתברות של אפשרות ההעמדה לדין.

במצבים אלה ואחרים, עשוי המשך ביצועו של צו האישפוז לאבד את סבירותו במשך השנים.

בארץ, נדרשת הכרעה מודעת, לפיה התוצאה המתבקשת מכך שהשארת צו האישפוז בתוקפו, חורגת ממיתחם הסבירות, עשויה להביא לתוצאה כי חולה הנפש יועבר מהמסלול הפלילי אל המסלול האזרחי.

ההחלטה בעניין ביטול צו האישפוז צריכה להתקבל על-ידי בית-המשפט. הוא זה שהוציא את צו האישפוז, והוא זה שצריך להחליט אם יש בחלוף הזמן כדי להביא לצורך לבטלו.

יובהר, כי צו האישפוז אינו מתבטל מעצמו בשל חוסר הסבירות שבהמשך ביצועו. חוסר הסבירות מהווה עילה לביטולו של צו האישפוז על-ידי מי שהוציא אותו, כלומר בית-המשפט עצמו. כל עוד הוא לא ביטל את צו האישפוז, הצו עומד בעינו.

הפתרון המעשי שניתן לקבל במסגרת החוק הינו, כי האחריות למעקב אחר סבירותו של צו האישפוז תוטל על היועץ המשפטי לממשלה.

הוא הגיש את כתב האישום. הוא מודע לצו האישפוז. בידו האפשרות לערער על כל החלטה של הוועדה הפסיכיאטרית בפני בית-המשפט {סעיף 29(א) לחוק לטיפול בחולי נפש}.

כמי שממונה על אינטרס הציבור, על היועץ המשפטי לממשלה מוטלת החובה, לעקוב אחר התפתחות הדברים, ולבחון אם המשך תוקפו של צו האישפוז אינו חורג ממיתחם הסבירות.

בידו האפשרות לפנות לבית-המשפט בבקשה לבטל את כתב האישום או את צו האישפוז. כמי שממונה על אינטרס הציבור בידו גם לפנות לפסיכיאטר המחוזי, ולהפעילו על-מנת להעביר את חולה הנפש מהמסלול הפלילי אל המסלול האזרחי.

לשם כך ראוי הוא לקבוע הנחיות מפורטות אשר יסדירו קיומו של מנגנון פיקוח על אישפוזו של נאשם-חולה-נפש. במסגרתו של מנגנון זה ניתן לבקש מהוועדה הפסיכיאטרית לדווח ליועץ המשפטי לממשלה על החלטתה בדבר המשך החזקתו של נאשם בבית חולים לחולי נפש.

בית-המשפט הוא שיבחן את עניינו של הנאשם. עליו לשמוע את עמדת היועץ המשפטי לממשלה באשר להמשך האישום ולהמשך תוקפו של צו האישפוז. עליו להחליט אם יש מקום לבטל את צו האישפוז, תוך שייקח בחשבון את ההסדרים באשר לאישפוז במסלול האזרחי {ע"פ 3854/02 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית למבוגרים ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2003)}.

לאור האפשרות להשיג את מטרות החוק על-ידי נקיטה בצעד פחות פוגעני של אשפוז כפוי במסלול האזרחי, יש להביא את האשפוז הכפוי הפלילי לסיומו לאחר עבור פרק זמן העומד בדרישת מידתיות המבטאת יחס מתאים בין תקופת המאסר שהיה צפוי כי יוטל על החולה, לו היה בריא ומשפטו נמשך ומסתיים בגזר דין, לבין תקופת האשפוז הכפוי ההולך ונמשך בבית החולים {ע"פ 3854/02 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית למבוגרים ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2003); ע"ו (מחוזי חי') 46119-04-13 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013); ע"ו (מחוזי חי') 18655-05-13 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

התקופה הפלילית בה מדובר, יכול שתכלול שלושה מרכיבים:

(א) מאסר בפועל;

(ב) מאסר על תנאי;

(ג) מאסר מותנה מופעל.

תקופת המסלול הפלילי שבחוק (להלן: "התקופה הרפואית"), יכול שתכלול שני מרכיבים:
(א) אשפוז כפוי;

(ב) טיפול כפוי.

נדרש, כי משכה הכולל של התקופה הרפואית לא יארך מאורכה הכולל של התקופה הפלילית.

התקופה הפלילית לא נקבעה על-ידי בית-המשפט שהוציא את הצו. בית-המשפט קובע אותה בדיעבד, בהליך הערעור על החלטותיה, על-פי הערכה, הנקבעת לאור כלל הנתונים שבפניו, כאילו הוא גוזר את הדין במשפט הפלילי, על יסוד גישה מחמירה.

הגישה המחמירה נדרשת, בעיקר, כדי לאפשר תקופת זמן מתאימה וארוכה דיה של טיפול בחולה לשם השגת הטבה של ממש בחולה.

הגבלה זו של התקופה הרפואית הפלילית תחול על החולה, ותביא לסיום התקופה הרפואית האמורה, אף אם הטבה במחלתו לא הושגה והוא עדיין מסוכן. ככל שיידרש, תטופל המחלה ויגודר הסיכון על-ידי הוראת אשפוז, כחלק מהמסלול האזרחי שהחוק מקים.

סיום המסלול הפלילי אינו מוציא מכלל אפשרות את הפעלת המסלול האזרחי, והדבר ניתן להיעשות, אף בלא בדיקה פסיכיאטרית מחודשת, תוך שמירת רצף טיפולי ואשפוזי של החולה, בלא צורך להוציאו אל מחוץ לבית החולים, לצורך זה.

מאידך, אם האשפוז הכפוי הפלילי הביא להטבה משמעותית בחולה לפני תום התקופה המידתית, כך שמטרות האשפוז הכפוי הפלילי, הן לעניין המחלה, והן לעניין הסיכון, הושגו, ניתן לשחרר את החולה מן האשפוז, מכוח החלטה אותה מוסמכת הוועדה לתת, כפי סמכותה שבסעיף 28(ב) של החוק לטיפול בחולי נפש {ע"ו (חי') 28850-06-13‏ ‏ פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

6. חידוש המשפט לאור סעיף 171 לחוק והבאת עדים
סעיף 171 לחוק סדר הדין הפלילי, אינו מתיר העדת עדים נוספים לאחר סיום הבאת ראיות ההגנה אלא מכיל הוראה ספציפית לגבי קבלת עדויות וחקירה נוספת של עדים אשר נשמעו במהלך המשפט.

לאחר הפסקת הדיון, עם הכרזתו של הנאשם כחולה נפש שאינו מסוגל לעמוד בדין, ניתן, על-פי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי, לברר את אשמתו של הנאשם לבקשת סניגורו או ביוזמת בית-המשפט.

מטרתו של סעיף 171 לחוק סדר הדין הפלילי, הינה להכשיר את העדויות אשר נשמעו במיסגרתו הצרה של סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי, בתנאים מסויימים, ולהתאימן לדיון הפלילי במתכונתו המלאה המתקיים לאחר שהנאשם שב להיות כשיר לעמוד במשפט והיועץ המשפטי לממשלה החליט להעמידו לדין מחדש.

ההסדר בסעיף 170 הוא חריג בדין הפלילי. מחד, ההליך כרוך בגביית עדויות כמו הליך פלילי רגיל ולכאורה מאפשר לנאשם את יומו בבית-המשפט ומאידך, לא ניתן להסיק מההליך מסקנה כי הנאשם אשם בדין אלא רק כי הנאשם זכאי או אשם לכאורה.

ההליך אינו מאפשר לנאשם להתנקות מכתם האשמה הפלילית הרובץ עליו, למשל בשל ספק באשמתו, אלא אם כף הזכות נוטה במידה כזו שברור כי לא עשה המעשה כלל או שעומדת לו הגנה ברורה אחרת.

יובהר, כי אין סעיף 171 לחוק מאיין כליל את הליך הבירור על-פי הוראת סעיף 170 הנ"ל. לשונו של סעיף 171, מכירה בכשרותן של העדויות המושמעות במהלכו של הליך הבירור של נאשם שאינו מסוגל לעמוד בדין למרות כי הוא פגום מבחינת משקלו {תפ"ח 29077-12-10 מדינת ישראל נ' סבאענה (עציר), פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.