botox
הספריה המשפטית
ניהול ההליך הפלילי - דין ומהות

הפרקים שבספר:

מעורבות בית-משפט שלערעור בהסקת מסקנות שונות מאלה של בית-המשפט קמא (סעיף 212 לחוק)

1. הסקת מסקנות שונות
סעיף 212 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע, כדלקמן:

"212. שינוי במסקנות
בית-המשפט רשאי להסיק מחומר הראיות שהיה לפני הערכאה הקודמת או פניו מסקנות שונות משהסיקה הערכאה הקודמת או לקבוע כי אין בו יסוד למסקנותיה."

ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בקביעת העובדות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית למעט במקרים חריגים כאשר ממצאים אלו אינם עומדים במבחן ההיגיון.

לעומת-זאת, על-פי סעיף 212 לחוק סדר הדין הפלילי בית-המשפט רשאי להסיק מחומר הראיות שהיה לפני הערכאה הקודמת מסקנות שונות משהסיקה הערכאה דלמטה {רע"פ 10703/06 בנימין גל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); על"ע 1381/94 לשכת עורכי-הדין נ' מזרה, תק-על 96(1), 645 (1996)}.

כך למשל, לעניין מהימנות העדים, למעט מקרים קיצוניים, ערכאת הערעור תקבל את קביעות הערכאה הדיונית אשר התרשמה באופן ישיר מהעדויות השונות {רע"פ 10703/06 בנימין גל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

2. התערבות בממצאי בית-משפט קמא אימתי?
הביקורת של בית-משפט לערעורים על מימצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית הינה מצומצמת ביותר, והיא מצומצמת עוד יותר לגבי מימצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית על יסוד התרשמות ישירה מן העדים {ע"פ 20/49 האדי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ג(1), 13 (1950); ע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי, פ"ד ה(1), 113 (1950)}.

קביעה זו כאמור, אף מקובלת היא גם בשיטות משפט אחרות הדומות לשיטה הנוהגת בישראל {ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 632 (2000)}.

בית-המשפט לערעורים אינו בודק מחדש את צדקתו או רשעתו של הנאשם, הוא בודק את כשרותו או פסלותו של פסק-הדין.

כמו-כן, לא יסתור מסקנה שהוסקה מעובדות שהוכחו כחוק, אלא-אם-כן שוכנע, כי הסקת המסקנה ההיא על-ידי בית-המשפט דלמטה היתה, מבחינה הגיונית, פסולה בתכלית.
"פסולה בתכלית" דהיינו, מסקנה חסרת שחר, אבסורד לכל, ולא כאשר היא רק 'אינה נראית' לשופטי בית-המשפט לערעורים {ע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי, פ"ד ה(1), 113 (1950)}.

הסיבה שבגללה נמנע בית-המשפט שלערעור להתערב במימצאי הערכאה הראשונה, ככלל, אינה נעוצה בטעמים עקרוניים, אלא בעובדה שלעניין מימצאים של מהימנות אין נתונים, כרגיל, לבית-המשפט שלערעור הכלים שהיו בידי הערכאה הראשונה, שראתה את העדים ויכלה להתרשם מאופן מסירת עדותם.

מהימנות ומשקל ראייתי נתונים לשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית על-פי התרשמותה ועל רקע מכלול הראיות שנפרסו לפניה ומירווח התערבותה של ערכאת הערעור בתחום זה מצומצם לחריגים וליוצאים מן הכלל בלבד משיקולי עדיפות של בית-המשפט השומע את הראיות בכל הנוגע לקביעת העובדות{ע"פ 804/95 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4), 200 (1995)}.

עדיפות זאת נובעת, מהכלים העומדים לרשות בית-המשפט לצורך קביעת המהימנות של עדים.

כך למשל, במצבים של עדויות סותרות שאינן נתמכות כדבעי בראיות חיצוניות, האמון הניתן על-ידי בית-המשפט בעדות מסויימת מבוסס בעיקר על תחושה פנימית של בית-המשפט, הנובעת מ"אותות האמת המתגלים במשך המשפט" מתוך "התנהגותם של העדים" {סעיף 53 לפקודת הראיות}.

אמנם התנהגותם של העדים ומה שנחזה כאותות אמת אינם חזות הכול. החזות עלולה להטעות. היא עלולה אף להיות תחבולה ומירמה. לכן בית-המשפט צריך להזהיר את עצמו לפני שהוא מבסס עצמו רק, או בעיקר, על התנהגותו של עד {ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל פ"ד נד(4), 632 (2000)}.

עם-זאת התנהגותו של עד עשויה להיות אמצעי יעיל לקביעת מימצאים עובדתיים על-ידי בית-המשפט.

סימני אמת שיש בהם כדי להשפיע על בית-המשפט, כשהוא קובע את המימצאים העובדתיים, לא תמיד הם באים לידי ביטוי, ומכל מקום הם אינם באים לידי ביטוי מלא בפרוטוקול של המשפט.

לפיכך ההתרשמות הישירה של בית-המשפט הרואה ושומע את העדים היא יתרון על פני ההתרשמות העקיפה של בית-המשפט לערעורים, שרק קורא את העדויות.

כאשר ערכאת הערעור מתבקשת להפוך מימצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית לא בדרך של התרשמות מן העדים, אלא בדרך של התרשמות מחפץ או ממסמך או בדרך של בדיקת העדויות במבחן ההיגיון, הרתיעה שלה מלהתערב בהחלטת בית-משפט קמא, תחלש {ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4), 221, 330 (1993); ע"פ 2653/98 בן דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4), 529, 541 (1998); ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3), 393, 485 (1980); ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5), 265 (1994)}.

ברם, ככלל, צריך טעם מיוחד להתערבות של ערכאת הערעור בעובדות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית.
צריך שהטעות של הערכאה הדיונית תהיה מהותית ובולטת עד כדי כך שתבטל את העדיפות המוקנית לערכאה זאת כתוצאה מהתרשמות ישירה מן העדים.

כך, למשל, במקום שבו הערכאה הדיונית לא נתנה את דעתה לפרטים מהותיים בחומר הראיות, שיש בהם כדי לשנות את קביעתה, או במקרה שבו הגרסה שנתקבלה על-ידי הערכאה הדיונית מופרכת על פניה והיא חסרת כל היגיון. {ע"פ 4/51 פיפרלינג נ' היועץ המשפטי, פ"ד ה(1), 1209, 1215 (1951); ע"פ 3870/91 ארוש נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1), 77 (1991); ע"פ 7288/97 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד נב(3), 604, 613 (1998)}.

שופט בית-משפט שלערעור צריך להציג לעצמו מהו המשקל שיש ליחס לשיקולי ההתרשמות ולעיתים גם שיקולים של היגיון של הערכאה הראשונה, ושיקולים אלה עשויים להיות מכריעים.

אם לפי שיקולים של היגיון ולמרות שיקולי ההתרשמות של הערכאה הראשונה אינה יכולה מסקנת בית-המשפט של ערכאה ראשונה לעמוד, מחובתה של הערכאה השניה, משיקולים של צדק, להתערב במסקנה.

מלאכת בית-המשפט לערעורים אינה מלאכה מכנית וטכנית של החלת כללים הרמטית. מדובר במלאכה שיש עמה שיקול-דעת אשר בסופה יקבע בית-המשפט אם השתכנע מעל לכל ספק סביר, תוך הבאתם בחשבון של הכלים שהיו בידי הערכאה הראשונה ואינם נמצאים בידיו, שהנאשם אכן ביצע את המעשה שיוחס לו.


3. "הלכת יומטוביאן" משנעלם יתרון הערכאה הדיונית
ערכאת הערעור רשאית לבחון ממצאי מהימנות ואף להסיק מהראיות מסקנות שונות ממסקנותיה של הערכאה הדיונית, כפי שנקבע בסעיף 212 לחוק סדר הדין הפלילי {ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 632, 640 (2000)}.

אולם, ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי עובדה ומהימנות אותם קבעה הערכאה הדיונית, אלא אם מתקיימות נסיבות חריגות. זאת, כיוון שהערכאה הדיונית היא הרואה והשומעת את העדים, ועל-כן יכולה להתרשם בצורה טובה ממהימנותם באופן בלתי-אמצעי וישיר {ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6), 205 (2002)}.

כיוון שהלכה זו מבוססת על יתרונה של הערכאה הדיונית, הרי שבמקום בו יתרון זה מתבטל, עשויה ערכאת הערעור להתערב ביתר קלות בממצאי העובדה והמהימנות {ע"פ 5484/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

הדבר נכון למצב בו קביעת הממצאים על-ידי הערכאה הדיונית מבוססת על שיקולי סבירות או הגיון או כשמדובר בהתרשמות מחפץ, מסמך או עדות מצולמת, מה שמאפשר לערכאת הערעור להתרשם לא פחות טוב מן הערכאה הדיונית {ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 632, 640 (2000)}.

בעבירות מין, גובר משקל ההתרשמות הבלתי-אמצעית מהעדים, במיוחד מקום שפרט לעדויות המעורבים, לא הוצגו לבית-המשפט ראיות נוספות, או שהראיות הנוספות אינן בעלות משקל רב לצורך קביעת ממצאי עובדה בנוגע להתרחשות הפלילית.

במקרים אלה, העבירה מבוצעת פעמים רבות בחדרי חדרים, כשרק המעורבים הישירים למעשים יכולים להעיד עליהם ועקב כך נדרש בית-המשפט ליחס משמעות מיוחדת לעדויות הנאשם והקורבן, שהרי רק על-פיהן ניתן יהיה לחרוץ את הדין {ע"פ 3250/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

במקרים כאמור, ההתרשמות הבלתי-אמצעית מהעדים מאפשרת לבית-המשפט, בעיקר כשמדובר בעדויות על אירועים טראומטיים באופיים, להגיע לממצאי מהימנות.

בשל האופי המיוחד של עבירת המין, ניתן משקל נכבד להתרשמותה של הערכאה הדיונית מעדותו של קורבן העבירה.

הכלל לפיו אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאי עובדה ובממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, כוחו יפה במיוחד לגבי הערכת עדותו של קורבן עבירת מין {ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

במקרים אלה תיבחן ערכאת הערעור בקפדנות יתרה את מסקנות הערכאה הדיונית. בחינה קפדנית של המסקנות, אין פירושה, בהכרח, מידת התערבות רבה בממצאי מהימנות.

כאשר מדובר באירוע שהתרחש בחדרי חדרים, אין מנוס מהתייחסות מיוחדת ומוגברת להתרשמות בלתי-אמצעית של בית-המשפט מהעדים, זאת בהעדר אפשרות להיעזר בנתונים ראייתיים משמעותיים נוספים.

באם ערכאת הערעור אינה יכולה להתרשם מהעדות בדרך האמורה, בפועל היא תתקשה להעריך ולבקר את ממצאי המהימנות אליהם הגיעה הערכאה המבררת.

אולם, אין בכך כדי לפטור אותה מלבחון בדקדקנות ובקפדנות מיוחדות את מסקנות הערכאה המבררת, דווקא משום שניתן בידה של האחרונה "כוח" רב במיוחד, להרשיע אדם על יסוד עדות יחידה ללא תוספת ראייתית (תיקון פקודת הראיות והוספת סעיף 54א(ב), בגדרו בוטל הצורך בסיוע ראייתי לעדות יחידה בעבירות מין, והוצבה דרישת "ההנמקה המיוחדת", במקום דרישת הסיוע) {ע"פ 5484/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

בחינה קפדנית זו יכולה להיעשות גם כאשר היכולת להתערב בממצאי מהימנות המבוססים על התרשמות בלתי-אמצעית מצומצמת.

אי-עמידה מלאה בחובת ההנמקה עלולה לשלול מערכאת הערעור את יכולתה לבחון בדקדקנות את מסקנות בית-המשפט ששמע את העדים.