עיון התכתבויות בין מדינות בבקשת הסגרה וחשיפת חומר הנוגע לבקשת הסגרה

פרשנות המושג "חומר ראיות" כאמור בתקנה 8 לתקנות ההסגרה (סדרי דין וכללי ראיות בעתירות), התשל"א-1970 (להלן: "תקנות ההסגרה"), מצומצמת מן הפרשנות של המונח "חומר חקירה" בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, שכן אין מטרת הגילוי לאפשר למבוקש לארגן את פרשת הגנתו לגוף האישומים נגדו {בש"פ 5491/11 בן חיים רוזי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.08.2011)}.

בהקישו מההלכות הנוהגות במסגרת סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי ואשר שוללות חשיפה של "תרשומות פנימיות", נקבע כי רציונאליים אלו, בדבר תרשומות פנימיות, חלים גם בכל הקשור להליכי הסגרה, אשר מעצם טבעם נוגעים ביחסים בין רשויות אכיפת החוק במדינת ישראל לרשויות אכיפת החוק במדינה המבקשת.

על-כן התכתבויות בין הרשויות בהליך הסגרה חוסות גם תחת החריג של התכתבויות ותרשומות פנימיות שנקבע לעיקרון הגילוי המוסדר בחוק סדר הדין הפלילי.

חשיפת התכתבויות בין הרשויות בישראל לרשויות במדינה המבקשת או בכל מדינה אחרת עלולה לפגוע מעל המידה הדרושה בסדרי עבודתן של הרשויות הממונות על אכיפת החוק, הן בישראל והן במדינה המבקשת, וביכולתן לערוך במהלך עבודתן תרשומות ודינים וחשבונות פנימיים, המתחייבים לאור חופש הפעולה שיש לתת להם.

עם-זאת, נאמר בעניין נובק, כי בהתחשב בזכות החוקתית הקבועה בסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולפיה אין נוטלים ואין מגבילים חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה ובכל דרך אחרת, הרי שבסופו-של-יום, על בית-המשפט לאזן בכל מקרה אד-הוק בין השיקולים השונים הצריכים לעניין {בש"פ 4264/10 היועץ המשפטי לממשלה נ' פרנקלין (אפרים) נובק, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010) (להלן: "עניין נובק")}.

אין חולק כי חילופי דברים פנימיים בין גורמי אכיפת החוק נכנסים בגדר הסייג לעיקרון הגילוי הרחב הנוהג על-פי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי {ראו, לדוגמה, בש"פ 2467/10 מירון רכטמן נ' הרשות להגבלים עסקיים, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

הדברים יפים מדרך של קל וחומר להליכי הסגרה, בשל שתי סיבות:

ראשית, מאחר שבהליכי הסגרה מעורבים שיקולים מתחום יחסי החוץ.

שנית, ההתכתבות בין רשויות אכיפת החוק בישראל למדינה הזרה נסבים על הליכי ההסגרה, להבדיל מחומר הראיות הנסב על העבירה מושא בקשת ההסגרה {"ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל" כאמור בסעיף 9 לחוק ההסגרה}.

את הרלוונטיות של ההתכתבות עם המדינה הזרה יש לבחון באספקלריה של הסייגים המאפשרים למבקש להתגונן מפני בקשת ההסגרה.
טענת שיהוי, למשל, אינה נכללת בסייגים להסגרה הקבועים בסעיף 2ב לחוק ההסגרה, אך ניתן לראותה כנופלת לגדרה של טענת הגנה מן הצדק {ע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(3), 353, 373 (2005); בש"פ 5491/11 בן חיים רוזי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.08.2011)}.

חובת הגילוי של חומרי ראיות, בכל הקשור לעתירה בדבר הסגרה קבועה בתקנה 8 לתקנות ההסגרה (סדרי דין וכללי ראיות בעתירות), התשל"ה-1970 (להלן: "תקנות ההסגרה")}.

תקנה זו קובעת כי אם הוגשה עתירה להסגרה - רשאי המבוקש או סניגורו לעיין בכל זמן סביר בכל חומר ראיות שבכתב הנוגע לעתירה ומצוי בידי העותר ולקבל את שמות העדים שבדעת העותר להשמיע בעת הדיון בעתירה ונושא עדותם {בש"פ 4264/10 ‏‏היועץ המשפטי לממשלה נ' פרנקלין (אפרים), פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

בחשיבותה של זכות העיון בחומר החקירה לא ניתן להפריז. במידע שאספו רשויות החקירה אפשר וטמון המפתח לזיכויו של נאשם מן המיוחס לו. חומר הראיות שגובש הוא נדבך ואין שני לו בהגנתו של העומד לדין. העיון מגשר, ולו במעט, על פער הכוחות הניכר בין המדינה לבין מושא הפעלתו של כוח האכיפה שבידיה {עניין מאיו, פסקה 5 לפסק-דינו של כב' השופט לוי}.

בית-המשפט עמד לא אחת על מעמדה הרם של זכות העיון ועל החשיבות היתרה הנודעת לה למימוש הזכות למשפט הוגן, ואף נקבע כי מעמדה הנעלה מביא אותה להימנות.
נוכח תכלית זו ולאור החשיבות הרבה הנודעת לזכות היסוד של הנאשם למשפט הוגן אימץ בית-משפט זה גישה מרחיבה להגדרת "חומר החקירה" שעל התביעה להעמיד לעיון הנאשם {בג"צ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית-משפט השלום בירושלים, פ"ד ס(1), 360, 378 (2005)}.

הליך גילוי ראיות במסגרת עתירה להסגרה, מוסדר כאמור בתקנות ההסגרה, ולא בחוק סדר הדין הפלילי.

ואולם, על-אף שבתקנות ההסגרה לא מוסדרת הזכות לערער על הכרעה בעניין יישומה של תקנה 8, יש לגזור בעניין זה גזירה שווה מן ההסדר המקביל שבחוק סדר הדין הפלילי, לעניין גילוי ראיות בהליך עונשי שבפני בית-משפט בישראל. על-כן כי יש יסוד בדין לקיומו של הליך ערעור על החלטה בהתאם לתקנה 8 לתקנות ההסגרה.

לעמדה זו הצטרף כב' השופט י' דנציגר וקבע כי יש לתת זכות ערעור בהחלטות ביניים בהליך הסגרה, אשר עלולות לפגוע באחד מבעלי הדין פגיעה שאין לה תקנה {עניין מאיו, פסקה 5 לפסק-דינו של כב' השופט לוי}.

בפרשת מאיו, שם, קבע כב' השופט א' לוי כי תקנה 8 לתקנות ההסגרה אינה מצמצמת את היריעה כך שתקיף אך חומר עליו התבססה המדינה המבקשת בעתירתה שהוגשה למדינת ישראל, אלא קובעת כי יש לגלות כל חומר הנוגע לעתירה, בין זר, ובין "מקומי".

לב ההוראה מצוי בביטוי "הנוגע לעתירה".

חומר הראיות הרלוואנטי הוא כל חומר שעשוי לשמש מבוקש להתגונן מפני מעשה ההסגרה. בפסקי-הדין השונים שבהם נפרשה יריעתם של דיני ההסגרה, נקבעו או פורשו כל צורכם סייגים שבהלכה או בחוק, הגורעים מן הכוח להורות על הסגרתו של אדם. סייגים אלה שבדין עשויים לשמש מפלט למבוקש הכופר בחוקיות הסגרתו למדינה אחרת, אולם הם דורשים הוכחה. מאין ייטול המבוקש, שיש לשער כי יוסיף ויכפור לאורך הדרך בעצם ביצועם של המעשים המיוחסים לו, את הכלים לשאת בנטל מהותי זה?

עיקר כוחו יבוא לו מחומרי החקירה שנאספו בעניינו, יהא זה במדינה המבקשת או בידי רשויות האכיפה של ישראל, לרבות חומר ראיות "מקומי" שלא הועבר למדינה המבקשת" (שם, פסקה 9).

עם-זאת, לא תהא למבקש הגילוי נגישות לכל חומר הראיות שבעניינו, אלא לחומר הנוגע ליכולת התגוננות מפני בקשת ההסגרה, ובלבד שהחומר שצורף ישקף נאמנה את התמונה הראיתית. כמו-כן, חובת הגילוי צריכה לאזן בין כלל השיקולים, ולא ייתכן כי עצם העובדה כי מדובר בהליך הסגרה - בו יש למדינה מחוייבויות בינלאומיות - תסכל את הגנתו של המתגונן מפני הבקשה, ותפגע בזכויותיו להליך משפטי הוגן.

היקפה של חובת הגילוי נקבע על-פי תכליתה - היכולת להתגונן מפני בקשת הסגרה. אין מטרת הגילוי לאפשר למבוקש לארגן את פרשת הגנתו לגוף האישומים נגדו. זו האחרונה היא סוגיה נפרדת, שמקומה בשלב הדיון באישומים גופם, ואין היא רלוואנטית לדיון בעתירה להכריז על מבוקש כבר-הסגרה.

עיקרם של דברים הוא, כי ההכרה בחשיבותו של מוסד ההסגרה ככלי למאבק בפשיעה בין-לאומית, והצביון האוניברסאלי שהולכות ועוטות על עצמן פרשיות בפלילים, מחייבים ביטוי מעשי לא רק באמצעים הניתנים בידיהן של רשויות החקירה והתביעה, כי אם גם בהתייחס לזכויותיהם של חשודים באותן פרשות.

לו כל עתירה להכיר בזכויות אלו נדחית היתה על הסף בשל החשש מפני סיכולו של הליך ההסגרה, כי אז מופרת היתה ברגל גסה מצוותו של משטר הזכויות החוקתי, ובנוסף, כך להשקפתנו, נשמט היה הבסיס המוסרי אף מתחת לרגליו של הליך ההסגרה עצמו, ועמו במידה רבה גם כוחו של מוסד משפטי זה. אך ראוי הוא, איפוא, כי ההקפדה באותן זכויות תישמר חרף העול, הכספי והאחר, שמטיל הדבר על רשויות המדינה (שם, פסקה 13-12).

בקשה לגילוי חומרי חקירה בהליך הסגרה, בדומה לעיקרון הגילוי המוסדר בחוק סדר הדין הפלילי, היא בעיקרה איזון בין זכויות ואינטרסים:

מחד, זכותו של המבוקש להליך הסגרה הוגן הוא שיקול מכריע כאשר נבחנת בקשתו לחשיפת חומר החקירה.

מנגד, יש להביא בכלל חשבון את זכיותיהם של אנשים אחרים הקשורים להליך, וכן את האינטרס הציבורי המגלם את התחייבויותיה הבינלאומית של המדינה.

על-כן, לצד זכויותיו של המבוקש, יש להביא בחשבון גם את האינטרס הציבורי ביחסי החוץ של מדינת ישראל ואת ההתחייבות שיש למדינת ישראל כלפי המדינה המבקשת.
קיומה של התחייבות הנסמכת על אמנת ההסגרה, ואמנות בינלאומית אחרות, למסור, בסופו של ההליך, את המבוקש לידיה של המדינה המבקשת, והצורך בשיתוף פעולה יעיל בין המדינה למדינות אחרות לצורך מאבק בפשיעה הבינלאומית, מהווים שיקול מיוחד בבקשה לחשיפת חומרי חקירה (בדומה לעניין בקשות מעצר בהליכי הסגרה {ראו בש"פ 5648/92 אנטר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5), 494, 498 (1992); בש"פ 8800/09 פורטולינוי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

בכל הקשור לתרשומות פנימיות, עבודות פנימיות או דינים וחשבונות פנימיים, נקבע כי באופן עקרוני הם אינם פתוחים לעיון, ולרוב הם לא יסווגו כחומר חקירה לעניין סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי {ראו מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1), 334, 362 (1997)}.

זכות העיון (וההעתקה) כפופה לחריגים. החריגים הם מסמכים פנימיים, כלומר מסמכים שאינם מכילים מידע מהותי בנוגע לחקירה של עובדי הפרקליטות, אלא תיעוד של דיונים והתכתבויות פנימיים בתוך המשטרה והפרקליטות בנוגע לחקירה זאת.

לפי הדין, מסמכים כאלה אינם נוגעים לאישום ואינם חלק מ"חומר החקירה" שהתביעה חייבת להעמיד לעיונו של הנאשם {בש"פ 4157/00 נמרודי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3), 625, 635 (2000)}.

כלומר, אחד החריגים לזכות העיון, הלא הוא החריג של "תרשומות פנימיות". משמעותו של חריג זה היא כי אין לסווג כחומר חקירה מסמכים פנימיים כגון תיעוד של דיונים והתכתבויות בין המשטרה לפרקליטות בנוגע לחקירה; סיכומים וסיכומי ביניים על מהלך החקירה; התרשמות מחומר הראיות, עיבודו, ניתוחו וכדומה. החשש הוא כי חשיפת חומר כזה תיפגע מעל המידה הדרושה בסדרי עבודתן של הרשויות הממונות על אכיפת החוק וביכולתן לערוך במהלך עבודתן תרשומות אשר תשרתנה את החקירה ואת ההליך הפלילי המתהווה {בש"פ 10787/06 אבו שחאדה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); ראו גם בש"פ 4285/97 אופנהיים נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1997); בש"פ 7008/97 מדינת ישראל נ' הורוביץ, פ"ד נא(5), 224, 229 (1997); בש"פ 6555/02 אליהו נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2002); בש"פ 4357/05 אבו חטאב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005); בש"פ 10283/09 לדר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

רציונאליים אלו, בדבר תרשומות פנימיות, חלים גם בכל הקשור להליכי הסגרה, אשר מעצם טבעם נוגעים ביחסים בין רשויות אכיפת החוק במדינת ישראל לרשויות אכיפת החוק במדינה המבקשת.

על-כן התכתבויות בין הרשויות בהליך הסגרה חוסות גם תחת החריג של התכתבויות ותרשומות פנימיות שנקבע לעיקרון הגילוי המוסדר בחוק סדר הדין הפלילי.

בכל הקשור לבקשת עיון בהליך הסגרה יש לתת את הדעת גם לאינטרס הציבורי המגלם את התחייבויותיה הבינלאומית של המדינה, ואת מחוייבותה של המדינה כלפי רשויות אכיפת החוק במדינה המבקשת.

חשיפת התכתבויות בין הרשויות בישראל לרשויות במדינה המבקשת או בכל מדינה אחרת עלולה לפגוע מעל המידה הדרושה בסדרי עבודתן של הרשויות הממונות על אכיפת החוק, הן בישראל והן במדינה המבקשת, וביכולתן לערוך במהלך עבודתן תרשומות ודינים וחשבונות פנימיים, המתחייבים לאור חופש הפעולה שיש לתת להם.

אולם, כאמור, לא ייתכן כי עצם העובדה כי מדובר בהליך הסגרה - בו יש למדינה מחוייבויות בינלאומיות כלפי המדינה המבקשת - תסכל את הגנתו של המתגונן מפני הבקשה, ותפגע בזכויותיו להליך משפטי הוגן.

עלינו להבטיח כי משטר הזכויות החוקתי יישמר גם בהליכי הסגרה שהרי "אין נוטלים ואין מגבילים חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה ובכל דרך אחרת" {סעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו}.

מכאן שאנו חוזרים בסופו-של-יום לאיזון בין השיקולים השונים, שרק על-ידי מתן משקל ראוי לזכויות ולאינטרסים השונים נצא ידי חובתנו, הן בשמירה על האינטרס הציבורי, והן בשמירה על זכויותיו של המתגונן מפני בקשת ההסגרה.

הדרישה לצירוף מכלול חומר הראיות הרלוונטי, שיש ליישמה על-פי אמת-המידה המוגברת של הוגנות הנדרשת מן המדינה, איננה מיועדת לחייב את המדינה להציג, כעניין טכני, את כל המסמכים שנאספו על-ידי המדינה המבקשת לקראת משפטו של המבוקש כתנאי לכך שיהיה ניתן להכריז שהמבוקש הוא בר-הסגרה. אלא דרישה זו עניינה בהצגת אותם מסמכים שישקפו נאמנה את תמונת התשתית הראייתית הקיימת כנגד המבוקש, ללא מניפולציות אסורות, שיש בהן כדי לעוות תשתית זו {ע"פ 7840/01 אקווה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נו(5), 680, 689 (2002)}.

כך למשל ב- בש"פ 4264/10 {עניין נובק} בית-המשפט קיבל את עמדת העורר כי באיזון בין כלל השיקולים, שפורטו לעיל, אין מקום לחשוף את התכתבויות הדוא"ל ואין לסווגם כ"חומר ראיות הנוגע לעתירה". מדובר בהתכתבויות בין גורמי אכיפת החוק בישראל לגורמי אכיפת החוק בארצות הברית בנושאים קונקרטיים פנימיים, ואין בהן כדי להועיל להגנתו של המשיב, במידה המצדיקה את חשיפתן, וזאת לאור האינטרס הציבורי המשמעותי במקרה זה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

עיון התכתבויות בין מדינות בבקשת הסגרה וחשיפת חומר הנוגע לבקשת הסגרה