botox
הספריה המשפטית
ניהול ההליך הפלילי - דין ומהות

הפרקים שבספר:

סדר חקירת עדים (סעיפים 174 עד 181 לחוק)

1. הדין

סעיפים 174 עד 178 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובעים כדלקמן:

"174. חקירת עד בידי בעלי הדין
עד נחקר תחילה בידי בעל הדין שביקש את שמיעת עדותו; אחריו רשאי בעל הדין שכנגד לחקור את העד חקירה שכנגד, ואחריו רשאי בעל הדין שביקש את שמיעת העד לחזור ולחקרו חקירה חוזרת; בית-המשפט רשאי להרשות לבעל הדין להציג לעד שאלה נוספת גם בתום חקירתו כאמור.

175. חקירה בידי בית-המשפט
סיימו בעלי הדין את חקירתם, רשאי בית-המשפט לחקור את העד; ורשאי הוא לשאול עד שאלה גם במהלך חקירתו בידי בעלי הדין להבהרת עניין שנתעורר בה.



176. חקירה נוספת בידי בעלי הדין
חקר בית-המשפט עד, רשאים בעלי הדין לחקור את העד חקירה נוספת להבהרת עניין שנתעורר בחקירתו של בית-המשפט.

177. עדים במשפט של נאשמים אחדים
נאשמו כמה נאשמים בכתב אישום אחד ולא הורה בית-המשפט, לבקשת בעל דין, על סדר אחר, יהא סדר חקירת העדים כזה:
(1) היה העד עד תביעה - יחקרוהו הנאשמים חקירה שכנגד לפי הסדר שבו הם רשומים בכתב האישום;
(2) היה העד עד סניגוריה - יחקרוהו חקירה ראשית תחילה הנאשם שביקש שמיעת עדותו ואחר כך יתר הנאשמים לפי הסדר שבו הם רשומים בכתב האישום, ובחקירה חוזרת - בהיפוך הסדר האמור.

178. עד תביעה שלא נקרא להעיד
לא קרא התובע לעד שצויין כעד התביעה בכתב האישום, והנאשם קרא לעד להעיד, רשאי בית-המשפט להרשות לנאשם לחקור את העד בחקירה ראשית כאילו היתה חקירה שכנגד ולקבוע סדר חקירתו בידי בעלי הדין האחרים."

2. זכות הנאשם לעיין בכל הראיות המצויות בידי התביעה
סעיף 174 לחוק סדר הדין הפלילי קובע את זכות הנאשם לעיין בכל הראיות המצויות בידי התביעה. החריגים לכלל זה הם הראיות, שהוטל לגביהן חסיון בדין וביניהן ראיה שיש עליה חסיון, לפי סעיף 45 לפקודת הראיות.

ראיה חסויה לפי סעיף 45 לפקודת הראיות, היא כזו שהשר הביע דעתו לגביה, בתעודה חתומה, כי חשיפתה עלולה לפגוע בעניין ציבורי חשוב. בית-המשפט רשאי להורות על גילוי הראיה, אם מצא כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה.

זכות הנאשם לפרוס את הגנתו בבית-המשפט היא זכות יסוד. מכוחה - כפי שאף מפורט בסעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי, זכאי נאשם לעיין בכל חומר החקירה שנאסף נגדו והנוגע לאישום.

יתרה-מזאת, בין זכות הנאשם לעיין בחומר החקירה לבין האינטרס הציבורי לחשיפת האמת קיימת חפיפה מלאה, שכן, לא ניתן להוציא את האמת לאור אם לנאשם כלל אין ניתנת האפשרות להתייחס לראיה מפלילה ולבחון את מהימנותה - בין בדרך של חקירה נגדית, ובין בדרך של הבאת ראיות לסתירתה - בשל אי-גילוי חומר חקירה רלוונטי {ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2), 690, 700 (1993); ע"פ 1632/95 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5), 534 (1996)}.

על המאשימה ליתן לסניגוריה, גם כאשר יש תעודת חסיון על ראיה ולו בקווים כלליים, תוכנה של אותה עדות חסויה, כדי שהנאשם ובאי-כוחו יוכלו למצות זכותם באותו שלב של ההליכים ובשלבים שיעקבוהו {ע"פ 1152/91 סעיד בן אסמעיל סיקסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5), 8 (1992), בסעיף 13; ע"פ 297/85, 265, 253 אוחיון ודוה נ' מדינת ישראל, תק-על 86(2), 744 (1986)}.

באשר לתוצאה של הפרה של שני כללים אלה, גילוי על קיומה של הראיה ומסירת תוכנה בקווים כלליים, הרי היא עשויה להביא לזיכויו של הנאשם, וזאת כאשר נפגעה זכותו של הנאשם למשפט הוגן ואם הפגיעה בזכותו של הנאשם למשפט הוגן נעשתה בשלב, שבו אין אפשרות לתקן את המעוות {ד"נ 27/86 אנג'ל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1), 25 (1986)}.

במסגרת שאלה זו, יש לבחון שתיים:

האחד, אם אי-גילוי הידיעה באה בשל התנהגות בלתי הוגנת של תביעה,

השני והחשוב יותר, אם משקלה של הראיה הוא כזה, שהעדר המידע אודותיה פגע באופן מהותי בניהול הגנתו של הנאשם בשלב ההתדיינות בו יכול היה לעשות בה שימוש {ת"פ (חי') 234/00 מדינת ישראל נ' ג'אברין, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.

3. חקירה בידי בית-המשפט
סעיף 175 לחוק סדר הדין הפלילי, מתיר מפורשות לבית-המשפט לחקור עד, לאחר שסיימו בעלי הדין את חקירתם, כשם שרשאי הוא "לשאול עד שאלה גם במהלך חקירתו בידי בעלי הדין להבהרת עניין שנתעורר בה" {ע"פ 332/86 גינדיל נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4), 547 (1987)}.

ככלל, תורו של בית-המשפט לחקור עדים מגיע רק לאחר שבעלי הדין השלימו את חקירתם.

ברם, בהתאם להוראת סעיף 175 לחוק הנ"ל, אין כל מניעה כי בית-המשפט יציג לעד שאלה, לשם הבהרת עניין שנתעורר, גם במהלך חקירתו על-ידי בעלי הדין, זאת, על-מנת להבטיח כי בית-המשפט יעשה כול שלאל ידו על-מנת שהאמת תצא לאור, וייעשה משפט צדק.
בית-המשפט יפעל, בהקשר זה, תוך שמירה על האובייקטיביות השיפוטית ומבלי שתפגע זכותו של הנאשם להליך הוגן {ע"פ 6144/10 ‏ ‏טדרוס גטצאו נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

אין תפקידו של בית-המשפט מתמצה בצפיה סבילה במתרחש לפניו. עליו לשמור על קיומו של הליך הוגן ויעיל. בנוסף, אם נדרש הוא לשאלות הבהרה, על-מנת שיוכל להגיע לחקר האמת, רשאי הוא להפנות שאלותיו לעדים.

מידת ההתערבות הנדרשת או כמות השאלות הדרושה, איננה ניתנת או צריכה הגדרה מראש. היא נגזרת ממורכבותו וייחודיותו של כל תיק ותיק.

אל לבית-המשפט להיכנס לנעלי מי מהצדדים ועל השאלות הנשאלות על ידו להיות נייטרליות ולהגביל את חקירותיו להבהרת נקודות שאינן ברורות לו, בלא שתהא ניכרת בהן נטיה לסייע לצד האחד או לשני {ע"פ 2842/10 קלדרון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); ע"פ 382/75 חמיס נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2), 729 (1976); ע"פ 332/86 גינדיל נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4), 547 (1987); ע"פ 3971/90 אסיס נ' השופטת ויקטוריה אוסטרובסקי, פ"ד מה(1), 661 (1990)}.

כל שנדרש מבית-המשפט, כי ימנע עצמו מליטול את מלאכתם של בעלי הדין בעת שנחקר העד על ידיהם, כשעל-פי שיטת המשפט הנוהגת "על השופט להימנע מלהיכנס בצורה פעילה מדי לזירת הקרב שבין התובע והסניגור".

יובהר, כי החובה להוציא את האמת לאור רובצת בסופו-של-דבר לא רק על כתפיו של השופט אלא גם על מצפונו, ולפיכך לא רק שרשאי הוא לחקור את העד לאחר חקירת בעלי הדין ולשאול שאלות הבהרה במהלך החקירה, אלא יש שזו גם חובתו, כדי שתהא פרושה לפניו בסוף הדיון מסכת עובדתית, שתאפשר לו לעמוד כמיטב יכולתו במשימה. ובלבד שבעשותו כן אינו חורג מן המידה {ע"פ 332/86 גינדיל נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4), 547 (1987)}.

אולם, גם אם חרג בית-המשפט מן הרצוי, עדיין על ערכאת הערעור לברר, אם פגם זה בניהול הדיונים גרם עיוות דין למערער. שאם-לא-כן, אין בפגם האמור, כדי להשפיע על התוצאה בערעור.

4. חקירה נוספת בידי בעלי הדין
הוראת סעיף 176 לחוק סדר הדין הפלילי קובעת כי במידה ובית-המשפט חקר עד, רשאים בעלי הדין לחקור את העד חקירה נוספת להבהרת עניין שנתעורר בחקירתו של בית-המשפט.

5. סדר עדויות במשפט בו נאשמים אחדים
לפי חוק סדר הדין הפלילי סדר חקירת נאשמים המעידים להגנתם, הוא, שהם נחקרים קודם על-ידי יתר הנאשמים, ורק לאחר מכן על-ידי התביעה בחקירה נגדית {סעיף 177 לחוק סדר הדין הפלילי}.

באשר לסעיף 172(2) לחוק סדר הדין הפלילי, כאשר מעיד הד הגנה, "יחקרו חקירה ראשית תחילה הנאשם שביקש שמיעת עדותו ואחר כך יתר הנאשמים לפי הסדר שבו הם רשומים בכתב האישום, ובחקירה חוזרת בהיפוך הסדר האמור".

מכאן ניתן להקיש גם לגבי נאשם המעיד במסגרת פרשת ההגנה, באופן שחקירתו תעשה תחילה על-ידי פרקליטיו ולאחר מכן על-ידי באי-כוח יתר הנאשמים ורק לאחריהם ייחקר בחקירה נגדית על-ידי התובע.

ברם, בית-המשפט רשאי לשנות מסדר חקירה זה משיקולים שונים, וזאת בהתאם לסעיף 177 לחוק סדר הדין הפלילי המסמיך את בית-המשפט להורות על סדר חקירה אחר "לבקשת בעל דין" וזוהי גם סמכותו הטבועה של בית-המשפט בהתאם לסעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי {ת"פ (יר') 157-08 מדינת ישראל נ' דוד אברהם קוגמן (עציר), פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

השיקולים אשר ינחו את בית-המשפט לשנות מסדר החקירה לא מצויינים בסעיף זה ואף לא בסעיפים אחרים הכלולים בסימן ו' של פרק ה' לחוק סדר הדין הפלילי שעניינו "סדר חקירת עדים".

אולם ניתן לשער כי מדובר בשיקולי יעילות הדיון או אף לשם מניעת עיוות דין למי מבין הנאשמים. לצורך כך, על בעל דין להציג בפני בית-המשפט טעמים משכנעים.

התשובה לאפשרות של ניגוד עניינים ולחשש כי עד הגנה יעיד לרעת נאשם אחר, מצויה בהוראת סעיף 180 לחוק סדר הדין הפלילי, לפיה רשאי בית-המשפט להתיר לבאי-כוח הנאשמים האחרים לחקור את עד ההגנה בחקירה שכנגד, אך זאת, בכל מקרה, טרם חקירת העד בידי התובע {ת"פ (ת"א) 40013/05 מדינת ישראל נ' אורי רש, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.



6. חקירה של עד תביעה שלא העיד
עד שהתביעה ויתרה עליו ושמעיד מטעם ההגנה, זוכה לסטאטוס מיוחד, ורשאי בית-המשפט להרשות לנאשם לחקרו בחקירה ראשית, כאילו היתה זו חקירה שכנגד {סעיף 178 לחוק סדר הדין הפלילי; על"ע 18/85 דוד מימון נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין, מחוז ירושלים, פ''ד מ(2), 517 (1986)}.

כאשר עד מופיע ברשימת עדי התביעה שבכתב האישום אך התביעה מוותרת על העדתו, והנאשם קורא לו להעיד מטעמו, תהא זו, מן הבחינה הדיונית, חקירה ראשית {י' קדמי סדר הדין בפלילים (מהדורה מעודכנת, 2009), 925}.

במצב דברים כאמור, רשאי בית-המשפט להרשות לנאשם לחקור את העד בחקירה ראשית כאילו היתה חקירה שכנגד, ולקבוע סדר חקירתו בידי בעלי הדין האחרים {ע"פ 7653/11 ‏ראובן ידען נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

המגמה המונחת ביסוד הוראת סעיף 178 לחוק סדר הדין הפלילי, באה למנוע מן התביעה רכישת יתרון בלתי-הוגן על-ידי קביעה מלאכותית של פלוני כעד תביעה כביכול, כאשר אין כוונה כנה לעשות כן.

מנגד, אין לראות פגם בכך אם שמו של העד מוזכר בכתב אישום ליתר ביטחון בשלב בו התביעה טרם גיבשה דעתה באופן סופי, אם היא אכן מתכוונת להזמין את העד {ע"פ 666/86 סוכנות בר"ש בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1987)}.


7. דין אמרה שנתקבלה ב"הסכמה מסוייגת"
ככלל, דין אמרה שנתקבלה בהסכמה, כדין עדות שמסר נותן האמרה, ובמקום שאין מחלוקת באשר לאמיתות תוכנה רואים את העובדות המפורטות בה כ"מוסכמות".

"הסכמה מסוייגת" הוא הגשת אמרות כ"עדות ראשית" מטעם נותניהן, תוך שמירת האפשרות לחקירתם הנגדית של העדים והבאת ראיות לסתור. במידה והעד לא נקרא להעיד, יש לראות את האמרה כעדות עד בחקירה ראשית, שהיריב ויתר על חקירתו הנגדית {יעקב קדמי סדר הדין בפלילים (מהדורה מעודכנת, 2009), 925}.

דין הודעה המוגשת כראיה ב"הסכמה מסוייגת", ונותנה אינו נחקר בחקירה נגדית, כדין 'עדות ראשית' שהיריב ויתר על חקירתו הנגדית של העד שמסרה.

משקלה הראייתי של הודעה כזו נקבע על-ידי בית-המשפט על-פי המבחנים הנוהגים בדרך-כלל לעניין הערכת משקלה של עדות שלא נמסרה בפני בית-המשפט.

כאשר העדר החקירה הנגדית, שקיומה היה נתון לשיקול-דעתו של היריב, נמנה בין השיקולים התומכים בגרסה המוצגת בהודעה, בעימות שבינה לבין ראיה אחרת המובאת על-ידי היריב לסתירתה {ע"פ 4736/91 פטאיר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1994)}.



8. חשיבותה של החקירה הנגדית
לחקירה הנגדית, חשיבות רבה כמכשיר יעיל לגילוי האמת וכערובה חיונית לבדיקת מהימנות {בג"צ 124/58 היועץ המשפטי לממשלה נ' השופט המנהל את החקירה המוקדמת (אבינועם עדן), פ"ד יג 5, 23 (1959); אליהו הרנון דיני ראיות חלק ראשון (התשל"ד), 111-109}.

מטרותיה העיקריות של החקירה הנגדית הן, כלהלן:

1. לחדד את השנוי במחלוקת ולהעמיד את העד על-כך שאין נותנים אמון בדבריו באותה נקודה.

2. להוציא מפי העד עובדות שלא סיפר עליהן בחקירה הראשית, אך שהן עשויות לתמוך בגרסתו של החוקר.

3. לערער את העדות שנמסרה בחקירה הראשית, על-מנת לאפשר לבית-המשפט להתרשם מן הצורה שבה העד "מגן" על גרסתו, ולאפשר לבית-המשפט לקבוע עמדה נכונה באשר למשקלה הראייתי {יעקב קדמי סדר הדין בפלילים (מהדורה מעודכנת, 2009), 925; אליהו הרנון דיני ראיות חלק ראשון (התשל"ד), 111-109}.

אשר-על-כן, בדרך-כלל, כאשר נמנע בעל דין מחקירה נגדית של עד, ההנחה היא, כי אינו חולק על דברי העד, ועל בית-המשפט להביא את עובדת העדר החקירה הנגדית בין שיקולי אותה עדות {ע"פ 7653/11 ‏ראובן ידען נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

כמו-כן, על בית-המשפט לייחס משקל לגרסת העד, שכתוצאה מהעדר החקירה הנגדית לא ניתנה לו ההזדמנות "להגן" על עמדתו.

ברם, אף שלעובדת העדר חקירה נגדית של עד יריב יש משקל בהערכת עדותו, עדיין אין הדבר מחייב את בית-המשפט לקבל את גרסת העד כגרסת אמת לכל דבר, ובכל מקרה נתון הדבר לשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית.

כך, למשל, אל לו לבית-המשפט להתעלם מראיות סותרות, שהובאו על-ידי בעל הדין שנמנע מחקירה נגדית, רק משום שלא עשה כן {ע"פ 38/61 יצחק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז, 514 (1962); ע"פ 2603/90 אלפאר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(3), 799 (1991); ע"פ 7653/11 ‏ראובן ידען נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

9. עד עויין
סעיף 179 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"179. עד עויין
קבע בית-המשפט כי עד שקרא לו בעל דין הוא עד עויין לאותו בעל דין - בין מפני שמסר בבית-המשפט עדות הסותרת את עדותו בחקירת המשטרה ובין מטעם אחר - רשאי הוא להרשות לבעל הדין לחקור את העד בחקירה הראשית כאילו היתה חקירה שכנגד ולקבוע סדר חקירתו בידי בעלי הדין האחרים."

סעיף 179 לחוק סדר הדין הפלילי, העוסק בעניינו של עד עויין, אינו מבחין בין עד שהוזמן להעיד מטעם התביעה לבין עד שהוזמן להעיד מטעם ההגנה.
הסניגור צריך לפנות לבית-המשפט ולהסביר שהוא סבור שהאינטרס של הנאשם הוא שההגנה תנקוט קו פלוני ולכן, משבא הנאשם ועל דוכן העדים הוא נוקט קו אלמוני שיש בו, לדעת הסניגור, כדי לפגוע באינטרס של הנאשם עצמו, כי אז הוא, הסניגור, איננו יכול להמשיך ולייצגו.

אולם הסניגור לא ביקש זאת מבית-המשפט, ואמר שאם הנאשם רוצה -שהנאשם יפטר אותו.

כאשר כך הם פני הדברים וכאשר הנאשם הביע דעתו בצורה ברורה ומפורשת שהוא רוצה בכך שהסניגור עו"ד איסקנדר ימשיך בייצוגו, וכאשר אנו מצויים בשלהי הדיון בתיק ובעוד ימים אחדים תסתיים שנת מעצר ולמעשה זה הוא העד האחרון במהלך המשפט, בית-המשפט סבור שאכן אין מקום לכך שהנאשם יחליף את סניגורו בשלב הנוכחי.

גם בחינת כוונתו של המחוקק בקובעו את האמור בסעיף 179(2) לחוק תעלה כי המחוקק לא התכוון ליצור פרוצידורה אשר תאפשר לסניגור לתקן את עדותו של מרשו כאשר העד-הנאשם מעיד שלא לפי האינטרס של הנאשם עצמו כפי שהדברים נראים לסניגור.

נפתחת הדלת בפני כל נאשם להעיד דברים שהם שונים מהודעתו במשטרה כדי שסניגורו יוכל לבקש את הכרזתו כעד עויין, שבעקבות כך יוכל לחקור את הנאשם-העד בחקירה נגדית ולהציג לו כבר בשאלה את כיוון התשובה שבו הוא חפץ על-ידי שאלות מדריכות.

מאליו מובן שלא זו היתה כוונת המחוקק. ברור שכוונת המחוקק היתה למצב שבו מדובר בעד אשר מעיד בבית-המשפט באופן העויין את בעל הדין שהזמינו, וכאשר אין הדברים מעושים {ת"פ (נצ') 121/88‏ ‎מדינת ישראל‎ ‎נ' קנג' תאופיק אבו סאלח, פ''מ תש"ן(א), 85 (1989)}.

סעיף 180 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"180. זכות חקירה שכנגד במקרים מסויימים
היה לבית-המשפט יסוד להניח כי עדו של אחד הנאשמים יעיד לרעת נאשם אחר, רשאי הוא להרשות לנאשם האחר, אם לא חקר את העד חקירה ראשית, לחקרו חקירה שכנגד לפני התובע."

סעיף 180 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי אם היה לבית-המשפט יסוד להניח כי עדו של אחד הנאשמים יעיד לרעת נאשם אחר, רשאי הוא להרשות לנאשם האחר, אם לא חקר את העד חקירה ראשית, לחקור חקירה שכנגד לפני התובע.

ב- ת"פ (ב"ש) 39352-12-10 {מדינת ישראל נ' דוד אלחנן וואלדמאן, פורסם באתר אינטרנט נבו (2011)}, למשל, בית-המשפט קבע כי כל עדותו של הנאשם 1 איננה עויינת את גרסתו של הנאשם 2. לפיכך אין בית-המשפט מוצא מקום מכוח החוק לאפשר זכות לבא-כוחו של הנאשם 2 לחקור את הנאשם 1 בחקירה נגדית.

סעיף 181 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:



"181. עדות מטעם בית-המשפט
נקרא עד להעיד מיזמת בית-המשפט לפי סעיף 167 יתן בית-המשפט לבעלי הדין הזדמנות לחקרו חקירה שכנגד בסדר שיקבע."

ב- ת"פ 211/89 {מדינת ישראל נ' סמי נחמיאס, מנחס דיגלי ויוסף עמנואלוב, פ"מ נב(ב), 353 (1992)}, הואשמו 3 הנאשמים בקשירת קשר לביצוע פשע, בכך שהיו אמורים לבצע פעולות בלתי-חוקיות, לרבות מעשי אלימות, כנגד המתלונן, בארה"ב, בכדי להניעו לשלם כספים שלטענתם הגיעו ממנו. מאחר והעבירה בוצעה בארה"ב היה על התביעה להוכיח, בין היתר, כי העבירות נשוא הקשר מהוות גם עבירות לפי דיני ארה"ב, כלומר, היה על התביעה להוכיח את הדין הזר.

התביעה נמנעה, בהסח הדעת, מלהוכיח עובדה זו והנאשמים לא העלו כל טענה בעניין עד לשלב הסיכומים. גם בשלב הסיכומים לא התבקש בית-המשפט להתיר לתביעה להשלים הראייה החסרה.

בית-המשפט המחוזי, מפי כב' השופטת סירוטה, זיכה את הנאשמים בקובעו שלא מצא לנכון ליזום הזמנת העדים החסרים. יתרה מזאת, השופטת ציינה, שאילו היתה התביעה מבקשת להמציא הראיה החסרה במהלך הסיכומים יתכן והבקשה היתה נענית {ראה גם: ע (איו"ש) 81/00 סעיד יוסף ע' רזאק אג'רב נ' התובע הצבאי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2000)}.