botox
הספריה המשפטית
ניהול ההליך הפלילי - דין ומהות

הפרקים שבספר:

התובעים (סעיפים 11, 12 לחוק)

1. כללי
סעיפים 11 ו- 12 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובעים כדלקמן:

"11. המאשים - המדינה
המאשים במשפט פלילי הוא המדינה והיא תיוצג בידי תובע שינהל את התביעה.

12. התובעים (תיקונים: התשס"ד, התשע"א)
(א) ואלה התובעים:
(1) היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו, ואלה הם:
(א) פרקליט המדינה, משנהו, פרקליטי המחוז ופרקליטים אחרים מפרקליטות המדינה ששר המשפטים קבע את תאריהם בצו שפורסם ברשומות;
(ב) מי שהיועץ המשפטי לממשלה הסמיכו להיות תובע, דרך-כלל, לסוג של משפטים, לבתי-משפט מסויימים או למשפט מסויים;
(2) שוטר שנתקיימו בו תנאי הכשירות שקבע שר המשפטים בהתייעצות עם שר הפנים ונתמנה להיות תובע בידי המפקח הכללי של המשטרה.
(ב) תובע כאמור בסעיף-קטן (א)(2) מוסמך לשמש תובע בתיקים שבהם הועבר לו חומר החקירה בהתאם להוראות סעיף 60; אולם רשאי היועץ המשפטי לממשלה להורות שסוג של משפטים, משפט פלוני או הליך פלוני ינוהלו בידי תובע אחר.
(ג) היועץ המשפטי לממשלה רשאי לאצול לפרקליט המדינה, דרך- כלל, לסוגי עניינים או לעניין מסויים, את סמכותו להסמיך תובע כאמור בסעיף-קטן (א)(1)(ב).
(ד) היועץ המשפטי לממשלה או פרקליט המדינה, לפי העניין, ידווח בכתב, מדי שנה, לוועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת על הסמכת שוטרים לפי סעיף זה; בדיווח כאמור יפורטו מספר ההסמכות של שוטרים לפי סעיף-קטן (א)(1)(ב) או סעיף-קטן (ב) סיפה, היחידות שהוסמכו והסמכויות שניתנו להן."

רשויות התביעה בהליך הפלילי מייצגות את המדינה. התובע בהליך הפלילי מייצג את אינטרס אכיפת החוק, תוך הגנה על זכויות הפרט הנתון בהליך פלילי {בש"פ 2602/96 זינגר (בן צבי) נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3), 231, 237 (1996); מרדכי קרמניצר "תפקידו של התובע בהליך פלילי" פלילים ה2 173 (תשנ"ז)}.

כוחו וסמכויותיו של התובע הם נרחבים. הוא בעל מעמד בשלבי החקירה הפלילית של חשודים, בהנעת הליכי מעצר ושחרור, בהחלטה על הגשת אישום או סגירת תיק פלילי ובניהול המשפט הפלילי מתחילתו ועד סופו.

סמכויותיו הנרחבות של התובע בהליך הפלילי וההשפעה שיש לכך על זכויות הפרט הנתון בהליך, מולידות חובת זהירות מושגית וקונקרטית על התובע במסגרת עוולת הרשלנות.

כפי שניתן לראות, הפעלת סמכויותיו של התובע כפופה לשיקולים מסוגים שונים:

מצד אחד, הוא משמש חוליה מרכזית במערכת אכיפת החוק, בליווי החקירה הפלילית ובניהול ההליך הפלילי מטעם המדינה.

מצד שני, בתור נציגה של המדינה, עליו להקפיד הקפדה יתירה על זכויותיו של הפרט הנתון להליך הפלילי, ולהגן מפני פגיעה בלתי-מידתית בזכויותיו.

ביצוע תפקידי אכיפת החוק על-ידי התביעה כפוף לחובת הקפדה מוגברת על זכויות הנחקר או הנאשם, ובתוך כך, לנקיטת זהירות מיוחדת מפני פעולות להפללת אדם שלא היה מעורב בפלילים.

במסגרת זו, חלה על רשויות התביעה חובה לבחון בקפדנות ראיות אשר נאספו במהלך חקירה כדי לקבוע אם יש מקום לשלילת חירותו של האדם במעצר, אם יש מקום להגשת אישום נגדו ואם ראוי לנהל הליך פלילי בבית-משפט נגדו {ע"פ 6621/01 בדליאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5), 870, 882 (2002)}.

על רקע הפגיעה החמורה הצפויה לאדם מניהול הליך פלילי נגדו, על התביעה להשתכנע כי חומר הראיות שנאסף מצדיק ניהול משפט נגדו.

כמו-כן, ככל גוף מינהלי, כך גם על התביעה הכללית, וביתר שאת, לפעול בסבירות ובתום-לב, ולהפעיל את כוחותיה הנרחבים בזהירות הראויה.

כאמור, היותה של התביעה חלק מרשות אכיפת החוק מטילה עליה חובת זהירות בעלת משקל מיוחד בכל הקשור בניהול הליך פלילי כנגד אדם.

המדיניות המשפטית המטילה אחריות על גורמי התביעה הפלילית בגין התרשלותם מתבססת על עיקרון השוויון בפני החוק, ומניעת הפליה פסולה. מדיניות זו מניחה קיומו של סטנדרט זהירות שנועד להבטיח הפעלת אמצעים ראויים וסבירים בניהול ההליך הפלילי, ולאזן כראוי בין תכלית אכיפת החוק הפלילי לבין שמירה על זכויות הפרט הנתון בהליך הפלילי.

סעיף 11 לחוק סדר הדין הפלילי קובע שהמאשים במשפט פלילי הוא המדינה, אשר תיוצג על-ידי תובע שינהל את התביעה.

נקודת המוצא בנוגע לסמכות להגיש הליך פלילי ולנהלו הינה כי המאשים במשפט פלילי הוא המדינה והיא תיוצג בידי תובע שינהל את התביעה, כאמור בסעיף 11 לחוק סדר הדין הפלילי.

בכך מגשים סעיף 11 לחוק סדר הדין הפלילי את הרעיון בדבר היותה של העבירה הפלילית פגיעה בציבור ובחברה כולה, ועל-כן ראוי כי המדינה, ולא גוף ספציפי או אדם ספציפי, היא שתריב את ריבו של הציבור עם העבריין ותנהל את ההליכים הפליליים נגדו {בש"פ 3503/91 שוברט נ' צפריר, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.06.1992); ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין, כרך א', 108}.

סעיף 12(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי מגדיר את התובע בתור היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו.

יובהר כי הביטוי "משפט פלילי" איננו מצומצם להליכים שלאחר הגשת כתב אישום אלא שהוא כולל גם את כל ההליכים המינהליים שמבוצעים על-ידי גורמי התביעה בטרם הגשת כתב האישום.

הדבר עולה בבירור מתוך הוראות חוק סדר הדין הפלילי שדנים בסמכויות השונות שיש לתובע שמונה לפי סעיף 12 לחוק האמור, בביצוע פעולות מינהליות שונות בטרם הגשת כתב אישום {ראה למשל פרק ד' לחוק סדר הדין הפלילי אשר עניינו "הליכים שלפני המשפט", ונותן סמכויות שונות לתובעים כגון: סעיף 60 לחוק שדן בהעברת חומר חקירה לפרקליט או לתובע משטרתי; סעיף 60א לחוק שעניינו מסירת הודעה לחשוד על קבלת חומר חקירה בעבירת פשע; סעיף 61 לחוק אשר מסמיך את היועץ המשפטי לממשלה או תובע להורות למשטרה להוסיף לחקור; סעיף 64 לחוק שעניינו סמכותו של תובע לדון בערר על החלטה להעמיד לדין או שלא להעמיד לדין}.

כמו-כן, ליועץ המשפטי לממשלה סמכות לעכב הליכי משפט {ראה סעיף 231 לחוק סדר הדין הפלילי - לאחר הגשת כתב אישום ולפני הכרעת דין} וכן להורות על חידוש הליכים שעוכבו {ראה סעיף 232 לחוק סדר הדין הפלילי}.

משילוב הוראות סעיפים 11 ו- 12 לחוק סדר הדין הפלילי ניתן ללמוד כי המאשימה הינה מדינת ישראל {ראה גם סעיף 85(2)) לחוק סדר הדין הפלילי}.

זאת ועוד. ההחלטה על העמדה לדין בשם המדינה נעשית על-ידי "תובע" ותובע זה הוא אשר מנהל את התביעה הפלילית. בכך בא לידי ביטוי עקרון ההאחדה, על-פיו הסמכות להגיש כתב אישום והסמכות לנהל את התביעה על-פיו מצויות בדרך-כלל בידי גורם שלטוני אחד, הוא ה"תובע" {בש"פ 7438/01 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1), 345 (2001)}.

כאמור לעיל, הגוף העיקרי המנהל את התביעה הוא היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו הקבועים בסעיף 12(א)(1)(א) לחוק סדר הדין הפלילי, כלומר הפרקליטות, במובן הרחב.

כן מכיר חוק סדר הדין הפלילי בתביעה המשטרתית {סעיף 12(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי}.

נוסף על-כך מאפשר חוק סדר הדין הפלילי הסמכתו של אדם לשמש כתובע, אם דרך-כלל ואם לסוג משפטים, אם לבתי-משפט מסויימים ואם למשפט מסויים {סעיף 12(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי}.

כל אלה מוגדרים כ"תובעים" על-ידי חוק סדר הדין הפלילי. בצד גורמים אלה מעניקים חוקים ספציפיים שונים {שמחוץ לחוק סדר הדין הפלילי} סמכויות של ניהול התביעה לגורמים שלטוניים שונים, שאינם נופלים להגדרת "תובע" בחוק סדר הדין הפלילי {ראה למשל סעיף 264 לפקודת העיריות (נוסח חדש); סעיף 258 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965; סעיף 181 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955; סעיף 11ה לחוק למניעת מפגעים, תשכ"א-1961; סעיף 15ב לחוק החמרים המסוכנים, תשנ"ג-1993}.

יצויין כי ההוראות הכלליות שבחוק סדר הדין הפלילי או בדינים כלליים אחרים ואשר עניינן הוא אופן ניהול התביעה, יחולו על כל תביעה פלילית.

נשאלת השאלה האם ההסמכה שנתן היועץ המשפטי לממשלה - על-פי הוראת סעיף 12(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי - לבעלי הסמכה הפועלים, למשל, במסגרת חוק מס ערך מוסף {ייקרא להלן: "חוקר מיוחד"}, היא הסמכה המקיימת את הדרישה כי "נקבע בחיקוק אדם אחר המוסמך לנהל את התביעה באותה עבירה"?

סעיף 241(ב) לחוק סדר הדין הפלילי מורה כי אם נקבע בחיקוק - בחיקוק ולא "בחיקוק אחר" {כפי לשונו של סעיף 241(א) לחוק סדר הדין הפלילי} - אדם אחר המוסמך לנהל את התביעה באותה עבירה, יש להעביר את חומר החקירה אליו, ולא אל פרקליט המחוז.

כך, סעיף 12(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי קובע הסמכה כללית לקבוע אדם {או בני-אדם} אשר ינהלו את התביעה, ומכוחה של סמכות זו נקבע בחיקוק הוא כתב ההסמכה האינדיבידואלי.

הסמכות הכללית המצויה בסעיף 12(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, מזה, והוצאתה מהכוח אל הפועל, מזה, קבעו בחיקוק "אדם אחר המוסמך לנהל את התביעה באותה עבירה" {ראה גם ת"פ (יר') 1274/00 מדינת ישראל נ' מודגל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.03.2010)}.

תלות בעלי ההסמכה ביועץ המשפטי לממשלה יוצרת חיץ בינם לבין החוקר המיוחד ומבטיחה את ההפרדה הרצויה בין הגורם החוקר לגורם התובע {בג"צ 2631/91 זיגל נ' שר המשטרה, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.12.1991); דנ"פ 9263/99 מדינת ישראל נ' בקשי, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.08.2000)}.

ראשית, לנוכח תלות זו של בעלי ההסמכה ביועץ המשפטי לממשלה אין כל יתרון בהעברת חומר החקירה לפרקליט המחוז, שתלותו בהנחיותיו המקצועיות של היועץ המשפטי לממשלה אינה שונה משלהם.

שנית, אין זה רצוי להגיע להסדר הפוגע בעקרון ההאחדה. פגיעה זו מתקיימת במקום שפרקליט המחוז בודק את חומר החקירה של החוקרים המיוחדים ומחליט על הגשת כתב אישום, ואילו בעלי ההסמכה מגישים את כתב האישום ומנהלים את התביעה.

לעומת-זאת עקרון ההאחדה משמר את הסמכות לבחון את חומר החקירה שנאסף על-ידי החוקר המיוחד, והסמכות להגיש כתב אישום והסמכות לנהל את התביעה - מרוכזות כולן בידי בעלי הסמכות.

שלישית, רב מאוד הוא מספר המקרים שבהם קיים חוקר מיוחד על-פי חוק ספציפי בלא שהחוק הספציפי עצמו מקים תביעה מיוחדת, והתביעה מתנהלת על-ידי בעלי הסמכה.

כך הוא המצב בעבירות על הגבלים עסקיים, מס הכנסה, איכות הסביבה, הגנת הצרכן, אגף המכס והבלו ומשרדים ממשלתיים שונים, כגון משרד המסחר והתעשיה, משרד התחבורה, משרד העבודה והרווחה, משרד הבריאות, משרד החקלאות ועוד.

המסקנה היא כי חומר חקירה שנאסף בידי חוקר מיוחד, הפועל לאכיפת חוק מיוחד, יש להעבירו למי שהוסמך כתובע על-פי סעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי, וזה האחרון מוסמך להחליט על העמדה לדין, להגיש כתב אישום ולנהל את התביעה בלא שחומר החקירה הועבר תחילה לפרקליט המחוז גם מקום שמדובר בעבירות מסוג פשע.

פרשנות זו אפשרית על-פי הוראות החוק, והיא משקפת את הפרקטיקה הנהוגה בשטח, ויש להניח כי נוצרה על רקע צרכים מעשיים של חלוקת מעמסת העבודה והקצאת כוח אדם בין רשויות התביעה הכללית לגופים אחרים המוסמכים לפעול לאכיפת חוקים ספציפיים.

יחד-עם-זאת ראוי להיות ערים לחוסר הסימטריה הקיימת בין ההסדר הנוהג בעבירות פשע {להוציא עבירות פשע מסויימות שנכללו בתוספת ראשונה א' על-פי סעיף 60(ג)(1) לחוק סדר הדין הפלילי} שהחקירה בהן מתבצעת על-ידי המשטרה, וסמכות ניהול התביעה לגביהן נתונה לתובע משטרתי, לבין עבירות פשע מכוח חוקים מיוחדים שסמכות החקירה לגביהן נתונה לחוקר מיוחד, וניהול התביעה נתון בידי תובע מוסמך מכוח סעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי.

שני סוגי התובעים הוסמכו מכוח סעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי, אלא שלגבי הראשון - סמכות ההחלטה בעניין העמדה לדין נתונה לפרקליט המחוז כעולה מחובת המשטרה להעביר אליו את חומר החקירה מכוח סעיף 60(א) לחוק סדר הדין הפלילי ואילו לגבי השני - סמכות ההעמדה לדין נתונה לתובע שהוסמך כאמור בכל העבירות נושא החוק המיוחד שבעניינו הוא פועל, ובכלל זה עבירות פשע על-פיו.

אי-סימטריה זו מעלה שאלות הקשורות במערך הסמכויות הכולל של התביעה הכללית ובאופן חלוקתו, וראוי לתת עליהם את הדעת כדי לבחון אם יש הצדקה לשוני האמור, אם ההבחנות הללו מעוגנות בצרכים וברציונל ענייני אמיתי, או שמא הן תולדה של התפתחויות בשטח אשר נוצרו בלא תכנון כולל ומדיניות מכוונת {דנ"פ 4410/03 משה ח. אלי ע. בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2003)}.

2. סמכות אכיפה של צווי הריסה
כאמור, סעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי מגדיר את התובעים המוסמכים לנהל הליך פלילי בשם המדינה. אלו הם, בין היתר, היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו, ובתוכם פרקליט המדינה, משנהו, פרקליטי המחוז ופרקליטים אחרים מפרקליטות המדינה ששר המשפטים קבע את תאריהם בצו שפורסם ברשומות.

סעיף זה הוא המשך רעיוני של סעיף 11 לחוק סדר הדין הפלילי, והוא מגשים את עקרון ההאחדה, שלפיו הסמכות להגיש כתב אישום והסמכות לנהל את התביעה על-פיו מצויות בדרך-כלל בידי גורם שלטוני אחד, הוא התובע {רע"פ 322/03 משה ח. אלי ע. בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2003)}.

לצד הוראות כלליות אלה בחוק סדר הדין הפלילי באשר לסמכות לפתוח בהליכים פליליים ולנהלם מצויות בחוקים מסויימים הוראות מיוחדות לגבי הסמכות לניהול הליכים פליליים בעניינים ספציפיים.

כך, למשל, סעיף 241(א) לחוק סדר הדין הפלילי מתייחס לכך בקובעו כי הוראות חוק זה אינן גורעות מסמכותו של אדם המוסמך על-פי חיקוק אחר לחקור בעבירה או לנהל את התביעה.

אחת מן ההוראות הספציפיות הללו מצויה בסעיף 258 לחוק התכנון והבניה, הקובע כי ועדה מקומית רשאית לפתוח בהליכים ולהתייצב לפני בית-משפט בכל הליך באמצעות עובד שהקצתה לכך, ומסירת הזמנה, הודעה, צו או מסמך אחר בהליכים כאמור לידי אותו עובד תהא מסירה כדין לוועדה המקומית.

זאת ועוד. האחריות לביצוע הריסה, וכפועל יוצא שיקול-הדעת לקביעת מדיניות האכיפה של גזרי דין כאלה, מופקדים בידי הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה.

מאחר שבתי-המשפט הסמיכו בכל גזרי הדין את "הוועדה המחוזית" ולא את "המדינה" ומאחר שנוסחו הנוכחי של חוק התכנון והבניה אינו מאפשר להכיר בסמכות שיורית של המדינה, הגוף המוסמך הוא הוועדה המחוזית כגוף מינהלי עצמאי {עת"מ 27158-04-10 עמותת "בצדק" נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

היועץ המשפטי לממשלה רשאי לפנות בהליכים כל אימת שמתבצעת עבירה {ראה סעיף 11 לחוק סדר הדין הפלילי; סעיפים 239 ו- 246 לחוק התכנון והבניה}.

למעשה, ליועץ המשפטי לממשלה סמכות להגיש כתב אישום בגין עבירה, ולכן יש לו סמכות גם לנקוט בהליך מקדמי למניעת השלמת העבירה, כאשר החוק מאפשר הליך כזה, כמו בסעיף 246 לחוק התכנון והבניה {ע"פ 2181/01, ע"פ 2181/01 היועץ המשפטי לממשלה נ' נחלת יהודה, תק-מח 2002(1), 2185 (2002)}.

לעניין האחרון נעיר כי סעיף 246 לחוק התכנון והבניה, מסמיך את בית-המשפט ליתן "צו זמני למניעת פעולות", לפי בקשתם של אחד הגורמים המנויים בסעיף זה, ובכללם נציגו של היועץ המשפטי לממשלה, אם נעשו במקום מסויים פעולות הכנה לשימוש במקרקעין ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית.

חוק סדר הדין הפלילי מאפשר הסמכתו של אדם לשמש כתובע, אם דרך-כלל ואם לסוג משפטים, אם לבתי-משפט מסויימים ואם למשפט מסויים {סעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי}.

מדובר בסמכות מקבילה האחת לפי סעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי והשניה לפי סעיף 258 לחוק התכנון והבניה {ע"פ 322/03 משה ח. אלי ע. בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2003)}.

בית-משפט מוסמך להטיל ביצועו של צו הריסה שניתן בגדרו של גזר דין גם על ועדה מחוזית לתכנון ובניה {ע"פ (יר') 2775/08 ג'ומעה חמוד נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

באשר לניהול הליכים פליליים בעבירות תכנון ובניה, קיימת סמכות מקבילה הן לוועדה המקומית ולנציגיה - לפי הוראות חוק התכנון והבניה, והן ליועץ המשפטי לממשלה ונציגיו - מכוח סעיפים 11, 12 ו- 241 לחוק סדר הדין הפלילי {רע"פ 9321/03 אדרת נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.

נעיר כי סעיף 205(1) לחוק התכנון והבניה מתייחס להסמכת הוועדה המקומית לבצע את צו ההריסה, ואין בו הוראה מפורשת לפיה גם הוועדה המחוזית תהא מוסמכת לבצע את הצו. ואולם, הסעיף האמור אינו מהווה הסדר שלילי. כלומר, הוא אינו מונע ביצועו של הצו על-ידי המאשימה עצמה, מדינת ישראל, כאשר כתב האישום מוגש על-ידי היועץ המשפטי לממשלה.

פרשנות תכליתית של סעיף 205 לחוק התכנון והבניה - על רקע מטרתו לאכוף ביצועם של צווי בית-משפט, להסיר את המפגע התכנוני ולמנוע מעבריין הבניה ליהנות מפרי העבירה, הינה כי בית-המשפט רשאי, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה, להטיל את ביצוע הצו גם על המאשימה עצמה, דהיינו - המדינה, באמצעות הוועדה המחוזית, המשמשת כזרוע של המדינה הן בהגשת האישום והן בביצוע הצו.

יצויין, כי צווים המסמיכים את הוועדות המחוזיות לתכנון ובניה לבצע צווי הריסה, מכוחו של סעיף 205 לחוק התכנון והבניה, ניתנים בדרך שגרה, ואף אושרו, לא אחת, בפסיקת בית-המשפט העליון {ראה למשל: רע"פ 518/07 איימן אבו חיט נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה - מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

זאת ועוד. עיון בסעיף 28 לחוק התכנון והבניה מלמד אותנו, בדרך של היקש על האפשרות להסמיך את הוועדה המחוזית לבצע צווי הריסה שיפוטיים.

סעיף 28 לחוק התכנון והבניה מסמיך את הוועדה המחוזית להיכנס לנעליה של הוועדה המקומית, זאת נוכח תכליתו של הסעיף - אכיפת דיני התכנון והבניה, והענקת סמכויות לוועדה המחוזית לפקח על הוועדה המקומית.

סעיף 28 לחוק התכנון והבניה דן במצבים בהם תחליף הוועדה המחוזית את הוועדה המקומית, אולם אין בהוראת חוק זאת כדי לקבוע רשימה סגורה של מקרים, אשר רק בהתקיימם רשאית הוועדה המחוזית ליטול סמכויות מידי הוועדה המקומית.

תכלית ההסדר המצוי בסעיף 28 לחוק התכנון והבניה הינה אכיפת חוקי התכנון והבניה באופן מיטבי עם פיקוח על אכיפה זו. באם ניתנת סמכות לוועדה המחוזית לתכנון ובניה לפקח על הוועדה המקומית לתכנון ובניה, מקל וחומר כי הראשונה רשאית "להיכנס לנעליה" של השניה לשם אכיפת החוק {ע"פ 2763/08 גן הזית אירועים וכנסים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה "זמורה", פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

על רקע סמכויות האכיפה והפיקוח הנתונות לוועדה המחוזית, המאפשרות לה להיכנס לנעליה של ועדה מקומית, ובפרט במישור האכיפתי, אין מניעה כי בית-המשפט, בעת מתן צו הריסה לפי סעיף 205 לחוק התכנון והבניה, יסמיך את הוועדה המחוזית לבצע את הצו {ע"פ (יר') 4604/09 מדינת ישראל נ' עמירה יוסף, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

חוק התכנון והבניה מכיל הוראות לרוב המעניקות לוועדה המקומית ולוועדה המחוזית סמכויות שאינן בתחום התכנון אלא בתחום האכיפה, ובכלל זה סמכויות אכיפה מובהקות במסגרת פרק י' לחוק שכותרתו "עבירות ועונשין".

כך, לדוגמה, סעיף 257 לחוק התכנון והבניה קובע כי לצורך איתור עבירות וביצוע פעולות חקירה הנחוצות לשם הגשת כתב אישום יכול מי שהורשה לכך על-ידי הוועדה המקומית או על-ידי הוועדה המחוזית להיכנס בכל עת סבירה לכל מקרקעין ולסקור, למדוד ולבדוק אותם ולעשות בהם כל פעולה הדרושה לביצוע חוק זה והתקנות לפיו.

כמו-כן, עיון בסעיף 209 לחוק התכנון והבניה מלמד כי במהלך החקירה רשאים הוועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו לדרוש בהודעה בכתב ממי שהוא אותה שעה בעל המקרקעין או המחזיק בהם, שימציאו להם את שמו ומענו של מבצע העבודה או של המשתמש במקרקעין כאמור.

העמדת אדם לדין פלילי בעבירה לפי פרק י' לחוק אפשרית לא רק על-ידי המדינה אלא גם על-ידי הוועדה המקומית, המיוצגת לצורך זה על-ידי תובע שהסמיך היועץ המשפטי לממשלה {ראה סעיפים 223 ו- 258 לחוק התכנון והבניה}.

בהתאם לסעיף 221(א) לחוק התכנון והבניה הגשת כתב אישום בעבירה שההרשעה בה עשויה לגרור אחריה מתן צו הריסה או צו איסור שימוש, מאפשרת ליושב ראש הוועדה המחוזית או יושב ראש הוועדה המקומית להורות לרשם המקרקעין לרשום בפנקסי המקרקעין הערה בדבר כתב האישום.

זאת ועוד, סעיף 205(1) לחוק מסמיך את בית-המשפט שהרשיע אדם בעבירה של בניה ללא היתר לפי סעיף 204 לחוק התכנון והבניה, לצוות בגזר הדין על הריסת המבנה על-ידי הנשפט או על-ידי הוועדה המקומית, אם ביקשו זאת הוועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו.

סעיף 205(4) לחוק התכנון והבניה קובע כי גזר דין הניתן בעקבות הרשעה בעבירה של בניה בסטיה מתכנית, יכול שיכלול הוראה המצווה על הנשפט או על הוועדה המקומית לפי בקשתה לבצע את הוראת התכנית אשר הופרה.

הטלת פעולות אלה על ועדת התכנון מקימה בידיה סמכות, על-פי סעיף 211(א) לחוק התכנון והבניה, להיכנס למקום שהצו נוגע לו לשם ביצוע הפעולה, להרחיק ממנו כל אדם וחפץ ולנקוט את כל האמצעים, לרבות שימוש בכוח סביר, כדי להבטיח את קיום הצו.

סעיף 207א(ג) לחוק התכנון והבניה מורה כי הימנעות הוועדה המקומית מביצוע צו הריסה שהוטל עליה בגזר דין, גוררת אחריה חובה של הוועדה המקומית, הוועדה המחוזית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו לפנות אל בית-המשפט בבקשה שיצווה כי ביצוע הצו יוטל על הנשפט במקום על הוועדה המקומית.

במסגרת צו הריסה ללא הרשעה הניתן לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה רשאי בית-המשפט, על-פי בקשת הוועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, להרשות לוועדה המקומית לבצעו {ראה סעיף 213 לחוק התכנון והבניה}.

יושב ראש הוועדה המקומית ויושב ראש הוועדה המחוזית מוסמכים לתת צו מינהלי בדבר הפסקה מיידית למשך 30 יום של בניה המתבצעת בלא היתר או בסטיה ממנו {סעיף 224 לחוק התכנון והבניה}; צו הפסקה שכזה ניתן להארכה על-ידי בית-המשפט {סעיף 227 לחוק התנכון והבניה} או לביטול על-ידי יושב ראש הוועדה המחוזית {סעיף 235 לחוק התכנון והבניה).

סעיף 231 לחוק התכנון והבניה מסמיך את יושב ראש הוועדה המחוזית או יושב ראש הוועדה המקומית לצוות על מי שניתן לו צו ההפסקה המינהלי או על מי שהצו היה יכול להינתן לו, להרוס מה שנבנה אחרי מתן צו ההפסקה המינהלי ובניגוד לו.
סעיף 232 לחוק התכנון והבניה מוסיף כי אם מקבל הצו האמור נמנע מלבצע את ההריסה עליה נצטווה, רשאי יושב ראש הוועדה המחוזית או יושב ראש הוועדה המקומית, על-ידי עובדיו או שליחיו, להרוס כל אשר נבנה לאחר מסירת צו ההפסקה המינהלי, על חשבונו של מי שהוצא נגדו הצו.

יו"ר הוועדה המקומית או יו"ר הוועדה המחוזית רשאים לתת צו הריסה מינהלי לפי סעיף 238א לחוק התכנון והבניה נגד בניה בלתי-חוקית חדשה במטרה למנוע את הפיכתה לעובדה מוגמרת, סמכות המהווה אחד האמצעים החשובים לאכיפתם היעילה של דיני התכנון והבניה {רע"פ 1288/04 נימר נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, פ"ד נח(4), 385, 388 (2004)}.

ביצועו של צו הריסה מינהלי כאמור נעשה על-ידי הוועדה המקומית או הוועדה המחוזית, כאילו מדובר בצו הריסה של בית-משפט {ראה סעיף 238א(יא) לחוק התכנון והבניה}.

כאשר בית-המשפט מורה לפי סעיף 241 לחוק התכנון והבניה על הריסת מבנה בשל אי-קיום צו שיפוטי שהורה על הפסקת עבודות הבניה, הרי שביצוע ההריסה עשוי להיות מוטל על הוועדה המקומית, אם היא זו שביקשה את צו ההריסה, או על יו"ר הוועדה המחוזית, אם הבקשה לצו הריסה הוגשה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה או נציגו {סעיף 242 לחוק התכנון והבניה}.

בדומה לכך הפרת צו מניעת פעולות שיפוטי, שבית-המשפט רשאי גם להורות בו שכל מה שייבנה בניגוד להוראות הצו ייהרס מיד על-ידי יושב ראש הוועדה המקומית או, בעיריה, יושב ראש ועדת המשנה לתכנון ולבניה - אם הם הגישו את הבקשה למתן הצו, או על-ידי יושב ראש הוועדה המחוזית בכל מקרה אחר {סעיף 247(א) לחוק התכנון והבניה}.
הנה-כי-כן, כבר בדוגמאות אלה מומחשים קשרים רבים ושונים בהם הוועדה המקומית והוועדה המחוזית, לעיתים הן עצמן ולעיתים יושבי הראש שלהן, נבחרו על-ידי המחוקק כגורמים ראויים הנדרשים ליטול חלק פעיל ומרכזי במלאכת אכיפת דיני התכנון והבניה.

מעורבות זאת של הוועדות באה לידי ביטוי לכל אורכם של שלבי האכיפה, החל מחקירת העבירות, דרך העמדת העבריינים לדין והפעלת סמכויות עזר הנלוות להעמדה לדין; משם לביצוע צווי הריסה והוראות אכיפה נוספות הכלולות בגזר הדין; וכלה בהריסת מבנים בלתי-חוקיים בהליכים לבר-פליליים, בין כאשר בית-המשפט מורה על ההריסה {בהליך שאינו פלילי} והוועדות לתכנון ולבניה או העומדים בראשן מיישמים את ההחלטה השיפוטית, ובין כאשר יו"ר הוועדה מקבל החלטה מינהלית בדבר הריסת המבנה והוועדה שהוא עומד בראשה מבצעת את ההריסה על-פי אותה החלטה.

העיסוק האינטנסיבי של הוועדה המקומית ושל הוועדה המחוזית באכיפת דיני התכנון והבניה אינו צריך להפתיע. שתי הוועדות, כשמן כן הן, אינן רק ועדות "לתכנון" אלא גם ועדות "לבניה". הפקדת הוועדות על תחום הבניה טומנת בקרבה אחריות לשמירה על מילוי הוראות החוק לא רק במישור התכנוני {היינו במישור הרגולטיבי הצופה פני עתיד} אלא גם במישור המעשי של פיקוח וטיפול בבניה המתחוללת בשטח.

אחריות זאת קיבלה ביטוי סטטוטורי מפורש בסעיף 27(א) לחוק התכנון והבניה, הקובע כי מתפקידה של הוועדה המקומית ושל כל רשות מקומית במרחב תכנון הכולל תחום של יותר מרשות מקומית אחת להבטיח את קיומן של הוראות חוק זה וכל תקנה על-פיו. הבטחת קיומן של הוראות החוק, עליה מדבר הסעיף, הנה כינוי נרדף לאכיפת החוק.
המחוקק מסר לוועדה מקומית ולרשות מקומית, הפועלת כוועדה מקומית, את התפקיד לדאוג לביצועו של חוק התכנון ובכלל זה נקיטת צעדים לחקירת עבירות על החוק והבאת נאשמים לדין {ע"פ 211/79 גזית ושחם חברה לבניין בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1), 716, 719 (1979)}.

כלומר, על-פי חוק התכנון והבניה, מתפקידה של ועדה מקומית להבטיח את קיומן של הוראות חוק זה וכל תקנה על פיו {סעיף 27(א) לחוק התכנון והבניה}.

דרך אחת מדרכי הבטחת קיום החוק היא בהבאת נאשמים לדין בפני הערכאות {ע"פ 928/80 גוב ארי בע"מ נ' ועדה מקומית לתכנון ולבניה נתניה, פ"ד לה(4), 764, 767 (1981)}.

בכך ניתן ביטוי להכרה בסמכותן של ועדות מקומיות לתכנון ולבניה לנהל הליכים פליליים כזרוע אכיפה מרכזית של מדיניות התכנון המקומית שעליה הן מופקדות {רע"פ 252/04 שדות נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה לודים, פ"ד נח(5), 871 (2004); עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.