botox
הספריה המשפטית
ניהול ההליך הפלילי - דין ומהות

הפרקים שבספר:

חזרה מאישום ותוצאות חזרה מאישום (סעיפים 93, 94 לחוק)

סעיף 93 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, קובע כדלקמן:

"93. חזרה מאישום
תובע רשאי, בכל עת שלאחר תחילת המשפט, לחזור בו מאישום שבכתב האישום, נגד נאשם אחד או יותר; אולם לא יעשה כן אם הודה הנאשם, בין בכתב על-פי סעיף 123 ובין בתשובתו לאישום, בעובדות שיש בהן כדי להרשיעו באותו אישום; לא היה בעובדות שהודה בהן כדי הרשעתו, רשאי התובע לחזור בו מן האישום ברשות בית-המשפט."

סעיף 94 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, קובע כדלקמן:

"94. תוצאות חזרה מאישום (תיקון התשנ"ה (מס' 2))
(א) חזר בו תובע מאישום לפני תשובת הנאשם לאישום, יבטל בית-המשפט את האישום; חזר בו לאחר מכן, יזכה בית-המשפט את הנאשם מאותו אישום.
(ב) בהסכמת התובע והנאשם רשאי בית-המשפט לבטל אישום, בכל עת עד להכרעת הדין, ודין הביטול יהיה כדין ביטול לפני תשובת הנאשם.
(ג) אישום שבוטל, לפי סעיף-קטן (ב), לא יוגש מחדש אלא באישור היועץ המשפטי לממשלה ומטעמים שיירשמו."

סעיף 93 לחוק סדר הדין הפלילי מקנה לתביעה סמכות לחזור בה מאישום שהוגש כנגד הנאשם {ראה למשל: הע"ז (ת"א) 10239-09-11 מדינת ישראל נ' יחזקאל מאנע, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

סעיף 94 לחוק מתייחס לתוצאות חזרה כזו מהאישום, תוך שהוא מבחין בין חזרה מאישום בשלב לפני תשובת הנאשם, שאז יבוטל כתב האישום, ובין חזרה מאישום לאחר תשובת הנאשם, שאז יזוכה הנאשם.

הרציונל העומד מאחורי ההבחנה הנ"ל, הינו כמובן טענת הסיכון הכפול, היינו, אם לא השיב עדיין הנאשם לאישום בעצם לא ארע עדיין דבר, וכתב האישום יבוטל וכאילו לא הוגש. במקרה כזה ניתן להגיש אותו כתב אישום מחדש, או אף כתב אישום אחר.

אם השיב כבר הנאשם לאישום, לא ניתן לבטל כתב האישום ולאפשר הגשת כתב האישום מחדש, או כתב אישום אחר, שהרי הנאשם כבר חשף עצמו לסיכון של הרשעה ואין להעמידו בפניו פעם נוספת.

ביטול כתב אישום בשלב מאוחר, אשר דינו יהא כדין ביטול לפני תשובת הנאשם, יכול להעשות רק בהסכמת התובע והנאשם (ראה סעיף-קטן (ב) לסעיף 94 לחוק).

מעבר לכך גם ביטול כזה, על-אף שנעשה בהסכמת הנאשם, אינו מאפשר הגשת כתב אישום מחדש, אלא "באישור היועמ"ש לממשלה ומטעמים שירשמו".
לעיתים מעדיף נאשם שכתב האישום שהוגש נגדו יבוטל ויעלם מן העולם, מאשר יוותר רישום על זיכויו - וגם במקרה כזה, בו הסכים הנאשם "לביטולו", ניתן יהיה לשוב ולהגישו רק באישור היועמ"ש ומטעמים מיוחדים.

גם אופי הטענות המקדמיות המותרות לפי סעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי, יכול ללמדנו מתי יתוקן כתב האישום ומתי יבוטל, ובהתאם גם על משמעות הביטול.

כך לדוגמה, כאשר מועלית טענה של זיכוי קודם או הרשעה קודמת בשל המעשה נושא כתב האישום, אזי באם אכן מתברר כי מדובר באותו מעשה, ברור כי לא ניתן לתקן פגם כזה, וקבלת הטענה משמעה, איפוא, ביטול כתב האישום. במקרה כזה לא ניתן לשוב ולהגיש את אותו כתב אישום לגבי אותו מעשה מחדש.

כך גם כל הטענות האחרות, משמעות קבלתן הינה ביטול כתב האישום, שלאחריו לא ניתן ולשוב ולהגיש כתב אישום חדש - טענת חסינות, טענת התיישנות, טענת חנינה, משפט אחר תלוי ועומד, כל אלו הן למעשה טענות הגנה מהותיות מקדמיות העומדות לנאשם כנגד עצם הגשת כתב האישום כנגדו, ועל-כן כפי שהן עומדות לזכותו בעת הגשת כתב האישום המקורי בו הוא מעלה אותן, הן עומדות לזכותו לעולם ועד, וממילא אין לשוב ולהגיש את אותו כתב אישום מחדש.

באשר לטענת חוסר הסמכות ייחד לה על-כן המחוקק את הפתרון הראוי, והוא הקניית סמכות לבית-המשפט להעביר את העניין לבית-המשפט המוסמך.

באופן מעשי, הבחירה בין תיקון או ביטול כתב האישום, וממילא גם האפשרות להגיש כתב אישום חדש עומדת בפני בית-המשפט, רק כאשר מועלית טענה של פגם או פסול בכתב האישום.

משכך יש לבחון מהו הפסול שנפל.

לעניין זה, ב- ע"פ (נצ') 1180/07 בן דוד אהרון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}, בית-המשפט בחן מהי משמעות העובדה שכתב האישום, אשר הוגש כנגד המערער, נחתם על-ידי תובע שאינו מוסמך לכך.

בתי-המשפט נדרשו לא אחת לשאלות של תוצאות פגם או פסול בפגם בכתב האישום, ומתוך כך התפתחה תורת הבטלות היחסית הבוחנת את אופיו של הפגם או הפסול שדבקו בכתב האישום.

מעיון בפסיקה העוסקת בתורת הבטלות היחסית במשפט פלילי, לא עולה מסקנה אחת ויחידה המביאה לפתרון אחיד וזהה, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו בהתאם לקווים המנחים שהותוו על-ידי בית-המשפט העליון. חלקם של פסקי-הדין דנו במשמעותה ותקפה של החלטה או פסק-דין שנתנו בחוסר סמכות, וגם אז נקבע כי לא כל פגם או פסול משמעותו ביטול אוטומטי של ההחלטה או פסק-הדין.

ב- ע"פ 6143/03 {יאיר פורטל נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2), 614, 620-619 (2004)}, נקבע כי לא כל טעות, ואפילו לא כל הפרה מהותית של הדין, גוררת בטלות. יש להבדיל בין הפגם לבין תוצאות הפגם. שיקולים שונים, ובכלל זה שיקולים של צדק אישי ואינטרס ציבורי, עשויים להשפיע על התוצאה ואף למנוע ביטול החלטה פגומה {רע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד נה(4), 673, 684 (2001)}.

תורת הבטלות היחסית דורשת התייחסות נקודתית לטיב הפגם, נסיבות העניין ותוצאות ביטלו של פסק-הדין. עיקרון זה תקף גם אם משמעות הפגם היא שפסק-הדין לוקה בחוסר סמכות.

כלומר, המשמעות העיקרית של תורת הבטלות היחסית היא שבכל מקרה בו נפל פגם משפטי, אם בפסק-דין של בית-משפט ואם בהחלטה של רשות מינהלית, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יש לבדוק את נסיבות המקרה, בראש ובראשונה את מהות הפגם, ולהתאים את הסעד שיינתן על-ידי בית-המשפט לכל הנסיבות.

אשר-על-כן, אפשר כי בנסיבות מסויימות פגם מסויים, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יצדיק מתן סעד מסויים, כגון, הצהרה על הבטלות של פסק-הדין או ההחלטה, ואילו בנסיבות אחרות אותו פגם יצדיק מתן סעד אחר.

כך לדוגמה נקבע (ברוב דעות), כי כאשר בית-דין צבאי חרג מתקופת התנאי אותה הוא רשאי לקבוע, לא יהיה עונש המאסר על תנאי בטל מעיקרו אלא יועמד על תקופת התנאי אותה רשאי היה בית-הדין לקבוע {רע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד נה(4), 673 (2001)}.

במקרה אחר הובעה הדעה, שאף חריגה מסמכותו העניינית של בית-המשפט המחוזי בהליך פלילי לא תביא בהכרח לבטלותו המוחלטת של פסק-הדין, כאשר לא נגרם עיוות דין לנאשם {ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 793 (1996), כב' השופטים א' גולדברג ו- י' זמיר}.
עוד מקרה בו יושם עיקרון הבטלות היחסית בהקשר של הדין הפלילי הוא רע"פ 4398/99 {הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3), 637 (2000) (להלן: "פרשת הראל")}. באותו עניין נקבע, כי הפגם של אי-מתן זכות טיעון לפני פסילת רישיון נהיגה על-ידי קצין משטרה לא יביא בהכרח לבטלות ההחלטה על פסילת הרישיון, כאשר הטענה מועלית בתקיפה עקיפה וכאשר ניתן היה להציגה בתקיפה ישירה.

בפרשה אחרת, שאף בה נדונה תורת הבטלות היחסית בתחום הפלילי נקבע, כי פגם בהסמכתם של חוקרים פרטיים שפעלו מטעמו של הממונה על ההגבלים העסקיים לא יביא מניה וביה לבטלות תוצאות החקירה {ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6), 776 (2005)}.

נראה, איפוא, שבנסיבות מסויימות ניתן יהיה להפעיל את דוקטרינת הבטלות היחסית אף בגדרו של הליך פלילי.

גם מקום שחומר חקירה לא הועבר לפרקליט מחוז על-מנת שיחליט אם להעמיד לדין בגין חומר זה, כמתחייב מהדין, וכתב האישום הוגש על-ידי תובע משטרתי, מבלי שהתקבל אישור פרקליט המחוז ולמעשה הוגש בחוסר סמכות, גם אז בית-המשפט העליון לא ראה שנגרם למערער שם עוות דין, ולא התיר לו להעלות את הטענה בערעור מחמת שלא נטענה בפני הערכאה הראשונה {רע"פ 10/97 חג'ג'י נ' מדינת ישראל, תק-על 97(2), 1174 (1997)}.

כלומר, גם חוסר סמכות במקרה כזה אינו גורם לביטול אוטומטי.

במסגרת האיזון בין הזכויות השונות - זכותו של נאשם להליך הוגן מחד, והאינטרס הציבורי להבאתו לדיון של מי שנחשד בביצוע עבירה מאידך, תיקון הפגם, בשלב זה, באמצעות חתימת כתב האישום על-ידי תובע מוסמך והמשכת ההליך, הינו הדרך הנכונה.

בעבר הרחוק, ולפני תיקון סעיף 94 בשנת תשנ"ה, אם חזר בו התובע מן האישום לאחר התשובה לאישום, גרר הדבר בהכרח זיכוי של הנאשם. זיכוי לפני תשובה לאישום גרר ביטול.

סעיפים-קטנים 94(ב) ו- 94(ג) שינו את ההסדר, וקבעו כי בהסכמת הנאשם ניתן לבטל את כתב האישום בכל עת עד להכרעת הדין. אם אישום בוטל בדרך זו, ההליך לא יוגש מחדש אלא באישור היועץ המשפטי לממשלה ומטעמים שירשמו.

בדברי ההסבר הובהר הרקע להוספת סעיף 94(ב) לחוק: במקרים מסויימים, למשל בעבירות קלות או במקרים בהם גם התובע מסכים כי לא היה מקום להגשת כתב האישום, יש טעם באי-מיצוי ההליך הפלילי.

על-כן, הוצע לאפשר לבית-המשפט לבטל את האישום בהסכמת בעלי הדין, וזאת ככל שטרם ניתנה הכרעת הדין {ראה דברי הסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 16), התשנ"ג-1993, ה"ח 2194}.

בהצעת החוק הובהר, כי אין בביטול זה משום זיכוי הנאשם, וכי התביעה תוכל לחדש את המשפט אם השתנו הנסיבות שהצדיקו את ביטול ההליכים. ואולם, בנוסח סופי שהתקבל לחוק בכנסת וכפי שצוטט, נדרש אישור של היועץ המשפטי לממשלה לחידוש הליכים ומטעמים שיירשמו.

מכאן שהשקפת המחוקק היא שחזרה מאישום כאמור בסעיף 94(ב) קרובה יותר לזיכוי, אף אם אינה זיכוי לכל דבר ועניין. על-כן גם אם אין לומר שהנאשם יכול לטעון טענת "כבר נשפטתי", דהיינו טענת סיכון כפול, עדיין יש למנוע העמדה לדין נוספת גם בדרך של קובלנה פלילית פרטית. כאמור, בית-המשפט המחוזי לא הכריע בטענת הסיכון הכפול.

אין לאפשר הגשת קובלנה פלילית פרטית על-אף שהפרקליטות הגיעה לכלל מסקנה שראוי לסגור את התיק. ראוי ששיקול-דעתה של הפרקליטות יכובד ולא יאופשר לקובל הפרטי לפתוח בכל זאת בהליכים {רע"פ 1955/12 שאול נמרי נ' משה בנימיני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.