שאלת הרלבנטיות

כל ראיה, העשויה להיות רלוואנטית לשאלות העומדות להכרעה במשפט, במישרין או בעקיפין, בין שהיא תומכת בגרסת התביעה ובין שהיא לכאורה עומדת בסתירה לה, ובין שהיא נראית ניטראלית לגבי השאלות השנויות במחלוקת, חייבת להיכלל 'בחומר החקירה' העומד לעיון הסניגוריה.

כמו-כן, שאלת הרלבנטיות חובקת את פוטנציאל ההגנה של הנאשם. הנאשם זכאי למלוא החומר הרלבנטי כדי שיוכל להכין את הגנתו כראוי, ומניעת העברת חומר רלבנטי עלולה לפגוע לפיכך בפוטנציאל ההגנה שלו.

ואולם, גם להגדרתו של "חומר חקירה" גבולות. כך, המבחן העיקרי הינו מבחן רחב של רלבנטיות, אך אין גם להפליג למרחקים ולכלול במונח של "חומר חקירה" ראיות, שהרלבנטיות שלהן לתביעה הפלילית הנדונה היא רחוקה ושולית.

כמו-כן, יש ליתן משקל לאינטרסים נוספים, מלבד זכותו של הנאשם למשפט הוגן. כך, כדי להכריע בשאלת כניסת תיקי החקירה המשטרתיים המבוקשים בגדרי "חומר חקירה" - ובכלל זה גם בשאלת הרלבנטיות שלהם - נדרשת התייחסות לארבעה נושאים:

1. אי-הימצאותו של החומר המבוקש בתיק החקירה שהובילה להגשת כתב האישום
"חומר חקירה" עשוי לכלול גם חומר שאינו מצוי בידי רשויות החקירה והתביעה באופן פיזי במסגרת אותה חקירה, אם יש להן שליטה עליו - במובן הרחב של המושג "שליטה" {ע"פ 1152/91 סיקסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5), 8, 19 (1992); בש"פ 3831/02 מצרי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5), 337, 340-339 (2002)}.

יחד-עם-זאת, העדרו של החומר בתיק החקירה איננו נתון חסר משקל. הנחת היסוד היא כי רשויות החקירה והתביעה ממלאות את תפקידן במיומנות ובהגינות, ולפיכך ניתן לסמוך על-כך שחומר שלא נאסף ולא נמצא בו עניין לצורך החקירה לא יהווה בדרך-כלל "חומר חקירה".

דברים אלה יפים, כמובן, לא רק ביחס לחומר שאינו מצוי אצל המדינה כלל מבחינה פיזית, אלא גם ביחס לחומר המצוי אצלה בתיקי חקירה אחרים {למשל בש"פ 2632/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2000), פסקה 4}.

עם-זאת, אין מדובר בחזקה חלוטה, אלא באינדיקציה בלבד. במקרים בהם מתרשם בית-המשפט על-פי מכלול השיקולים - ובראשם שאלת הרלבנטיות - כי החומר ראוי לשמש "חומר חקירה" על-פי טיבו, לא יעמוד מיקומו הפיזי לרועץ {בג"צ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית-משפט השלום בירושלים, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005), פסקה 9; בש"פ 6237/06 קלושנדלר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006), פסקה 10}.

עיקר הוא, כי למרות ההנחה שלעיל לעיתים תתבקש המסקנה כי תיק חקירה מסוג זה, בשל תוכנו ובשל מהותו, או בשל נסיבות מיוחדות הקשורות בו, בכל זאת עשוי להיות בעל משמעות של ממש לשם קביעת מהימנותו של העד או לשם מתן הכרעה צודקת בנושא אחר המתעורר במשפט {פרשת אל הוזייל, שם, 132; ראה בנושא זה גם את מאמרה הנ"ל של ד"ר חיה זנדברג, שם, 343 עד 348.

עם-זאת, ההכרעה בשאלת הרלבנטיות של החומר איננה יכולה להיות מוכרעת על בסיס הכללות והשערות. מקום בו קיימת סבירות שההנחה בדבר העדר הרלבנטיות של החומר המבוקש תיסתר רק לאחר העיון בחומר, הרי שיש צורך לבחון אותו חומר, בסייגים מעשיים סבירים, כדי שניתן יהיה להכריע אם האינדיקציה במקרה זה היתה נכונה, או שמא שגויה.

זאת, כאמור, כל עוד מדובר בחומר המצוי בשליטתן של רשויות החקירה והתביעה, על-פי מובנו הרחב של המושג "שליטה" והכל גם בהתחשב בדרך בה הוא שמור או אגור {ואם הוא עדיין בנמצא}.

2. השימוש המיועד לחומר המבוקש ודיני הראיות הרלבנטיים
המטרה שחפצה ההגנה לעשות בחומר המבוקש היא לערער את אמינותו של המתלונן.

שאלת אמינותו של המתלונן הינה שאלה רלבנטית כשלעצמה, וחומר הנוגע לתקיפת מהימנותו של עד מרכזי עשוי להיות חלק מחומר החקירה, אולם לא תמיד כך. ככל שהחומר המבוקש מרוחק מן העניין המתברר בפני בית-המשפט, כך קטנה הרלבנטיות שלו, לעיתים עד כדי הוצאתו ממסגרת המושג: "חומר חקירה". ככל שהחומר המבוקש מתרחק מנגיעה ישירה לאישום הנדון, כך הופכת היותו "חומר חקירה" למובהקת פחות {בש"פ 5425/01 אל חאק נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5), 426, 430 (2001); בש"פ 5400/01 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.08.2001), פסקה 3; בג"צ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית-הדין הצבאי לערעורים, פ"ד נז(4), 625, 639-638 (2003) (להלן: "פרשת התצ"ר")}.

כשמדובר בחומר שנראה לכאורה מרוחק מן האישום, עדיין עשוי להינתן משקל לחשיבות חומר זה להגנת הנאשם. בבחינה זו, אין להסתפק באפשרויות הגנה ערטילאיות שאינן נראות לעין, ואין ליתן יד ל"מסע דיג", שאין רואים את תכליתו המעשית.

יש צורך ביסוד של ממש להשערה של הנאשם כי החומר ישפיע על בירור האישום נגדו. יתרה מכך, ככל שהזיקה בין החומר הנדון לבין השאלות שבמחלוקת במשפט רחוקה יותר, והזיקה בין החומר לפוטנציאל ההגנה של הנאשם קטנה יותר, כך גובר המשקל הניתן לשיקולים אחרים, כגון הפגיעה שעלולה להיגרם לעדים, בהם לקורבנות ולצדדים שלישיים.

באיזון זה, זכותו של הנאשם למשפט הוגן אמורה להכריע באיזון חזיתי מול השיקולים הנוגדים, אולם כאשר האפשרות של הפגיעה בזכותו רחוקה - כך גובר משקלם של השיקולים הנגדיים {פרשת נמרודי, שם, 632; פרשת התצ"ר, 636-635; בש"פ 3642/04 סרפו נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004), פסקה 6}.

בהכרעה ביחס לקבלת חומר שנועדה לערעור אמינותו של עד יש ליתן משקל גם לדינים העוסקים בהבאת הראיות.

כלל סופיות התשובות בעניינים צדדיים, מתפרס, בין היתר, על הטענה לפיה "התרחש אירוע כלשהו שיש למעורבות העד בו השלכה על מהימנות עדותו במקרה הנדון" {יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי (2003), 1719}.

ניתן אמנם לשאול את המתלונן שאלות ביחס לאירוע כזה, אולם תשובותיו בנושא הינן סופיות ולא ניתן לסתרן על-ידי ראיות אחרות. מכאן עולה כי התועלת שיכולה לצמוח להגנה מעיון בתיקי החקירה מצטמצמת לכאורה לסיוע בניסוח השאלות שיוצגו למתלונן בעניין בו עסקו אותם תיקים.

עובדה זו מהווה שיקול להחלשת ההשקפה הרואה בחומר הנדון כבא בגדרי "חומר חקירה" {פרשת אל הוזייל, שם, 130-129; ראה גם פרשת אל חאק, שם, 430; פרשת התצ"ר, שם, 634}.

עם-זאת, אין בכך כדי לשלול א-פריורית השקפה זו. היקף הראיות, אשר התביעה מחוייבת בגילויין עשוי להיות רחב יותר מהיקף הראיות, אשר ניתן לעשות בהן שימוש ישיר במשפט, שכן החומר הראייתי עשוי לאצור בקרבו מידע רלבנטי בעל ערך להגנת הנאשם, וזאת אף בלא שייעשה בו שימוש ישיר שכזה. לא פעם יבוא בגדרי "חומר חקירה" גם חומר ששימושו היחיד נוגע למהימנות המתלונן, וזאת אף כאשר לא ניתן להשתמש בחומר כראיה לסתירת עדותו של המתלונן {פרשת התצ"ר, שם, 636; בש"פ 11042/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4), 203, 208 (2004); פרשת קלושנדלר, פסקה 11}.

כלל סופיות התשובות איננו, איפוא, שיקול בלעדי, אלא אחד הגורמים שצריך לבוא במניין השיקולים לזיהוי חומר חקירה, וזאת במידה הראויה לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו.

בהקשר זה יש חשיבות לשתי אבחנות-משנה נוספות:

(א) תיקי חקירה שנסגרו (מבלי שהוגש בהם כתב אישום) אכן שונים מבחינות מסויימות מתיקי חקירה שהולידו בעקבותיהם כתבי אישום ואולם שוני זה איננו קונקלוסיבי.

(ב) חומר המצוי בשליטת המאשימה, אך לא נכלל בתיק החקירה נשוא האישום - מעביר בדרך-כלל את הנטל לנאשם להראות שגילויו רלבנטי - אבחנה שהוצעה במשפט הקנדי, אך סויגה מאוד לאחר מכן בפרשת:R v. Chaplin (1995) 36 C.R (4th) 201 (S.C.C) ונבחנה לאחרונה מחדש בפרשת
.(2009) R v. McNeil הנ"ל
3. זכויותיהם של המתלונן ושל צדדים שלישיים
חשיפת החומר המבוקש עלולה להביא לפגיעה בזכויות של המתלונן ושל צדדים שלישיים - ובעיקר בזכויותיהם לכבוד ולפרטיות.

באיזון בין זכויות אלו לבין זכותו של הנאשם למשפט הוגן, יינתן גם משקל לערך ההגנה על הכבוד ועל הפרטיות, ובלבד שלא יהא בהם כדי לגבור על זכותו של הנאשם למשפט הוגן ביחס לחומר בעל רלבנטיות ממשית לבירור האישום.

הכרעה בעניין זה צריכה איפוא להיחתך לא רק על בסיס פוטנציאל ההגנה הטמון בחומר המצוי בתיקים המבוקשים, אלא גם על מידת הפגיעה שעלולה מסירת החומר להסב למאן דהוא.

כלומר, אין זה מאפשר לקבל החלטה המבוססת על נתונים, כאשר הנתונים אינם בנמצא. לא ניתן לקבוע איזו פגיעה עלולה להיגרם לאדם כתוצאה ממסירת החומר, כאשר אין ידוע עדיין מה מכיל חומר זה, במי הוא עלול לפגוע, ובמה מתבטאת אותה פגיעה.

4. נפקותו של חוק המרשם
חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק המרשם") עוסק בשני סוגים של מרשמים (או "מאגרי מידע") המנוהלים על-ידי המשטרה.

המרשם האחד הוא "מרשם פלילי", ובו רשומים הפרטים הקבועים בסעיף 2 לחוק המרשם - הרשעות, עונשים, צווי מבחן בגין פשעים ועוונות ועוד. כן מתיר החוק למשטרה "לנהל רישומים אחרים הדרושים לה לצרכיה" {סעיף 1(ג) לחוק המרשם}.

מסעיפים 11 ו- 11א לחוק המרשם עולה כי בין הרישומים האחרים "מצויים רישומים בדבר משפטים וחקירות פליליים, התלויים ועומדים בעניינים שההרשעות בהם הן פרטי רישום לפי סעיף 2 לחוק המרשם; רישומים על החלטות שלא לחקור או שלא להעמיד לדין וכן רישומים על משפטים שבהם עוכבו ההליכים" {בג"צ 7256/95 פישלר נ' מפכ"ל המשטרה, פ"ד נ(5), 1, 5 (1996)}.
ענייננו איפוא בשני סוגים של מאגרי מידע שמפעילה המשטרה: "המרשם הפלילי" ומאגר "רישומים פנימיים", הכולל פרטים שהמשטרה בוחרת לרשום לצרכים שונים {בג"צ 4539/92 קבלרו נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(3), 50, 53-54 (1996); בג"צ 2682/99 אפל נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נה(3), 134, 138 (2001); "ניהול המרשם הפלילי ומסירת מידע ממנו" הנחיות פרקליטת המדינה 14.10 (1997)}.

חוק המרשם נועד להסדיר את קיומו של המרשם הפלילי, את אופן הרישום (והמחיקה) בו ואת העברת פריטי הרישום המצויינים בו בין מוסדות המדינה לבין עצמם ובין מוסדות המדינה לאזרחים פרטיים.

אגב כך קובע חוק המרשם מספר כללים הנוגעים גם למאגר הרישומים הפנימיים. כל אלו עושה החוק מתוך מגמה מוצהרת להסדרת האופן שבו יישמר ויתגלה המידע המופיע במרשמים, תוך הבטחת איזון ראוי בין הצורך לגלות את המידע במקרים הראויים לבין אינטרסים סותרים, וביניהם זכותו של אדם לפרטיות ולשם טוב וכן אינטרס ההכרה בתשובה וברהביליטציה {ראה למשל: בג"צ 1935/93 מחפוד נ' השר לענייני דתות, פ"ד מח(1), 752, 762 (1994); פרשת פישלר, שם, 9}.

לעיתים נדמה כי חוק המרשם דובר "בשני קולות":

מחד גיסא, החוק עוסק בניהולם של מרשמים, ובפרט בניהולו של המרשם הפלילי. הוא מגדיר מה יירשם במרשם ומה יימחק ממנו. הוא קובע כיצד יועברו פריטי הרישום המצויינים בחוק, מי יעבירם ומי יקבלם. זהו צידו האחד של החוק.

מאידך גיסא, תכליתו של החוק וחלק מהוראותיו נוגעים לכאורה לניהולו של המידע בכלל, ולא רק בפריט הרישום המייצג אותו במרשם. לדוגמה, החוק מכוון לאפשר השגת מעין רהביליטציה על דרך של מחיקת פריטי רישום מן המרשם. אולם כדי שמטרה זו תושג יש צורך כי המידע לא יצא מן הגורמים המוסמכים אף בדרך אחרת.

מה טעם יש, למשל, במחיקת פריט רישום מן המרשם, אם אדם יוכל לעיין בתיק החקירה המשטרתי עצמו ולגלות בו את המידע שפריט הרישום העוסק בו נמחק? בדומה, החוק מבקש להשיג חשאיות של המידע על דרך ההוראה הקבועה בסעיף 3 לחוק המרשם ומורה כי "המרשם יהיה חסוי ולא ימסר מידע ממנו אלא לפי חוק זה", אולם מה טעם יש בהוראה זו, אם מי שאינו רשאי לראות את המרשם לפי החוק יוכל להגיע אל תיק החקירה ולעיין בו ישירות?

סעיפים 21-19 לחוק המרשם מדגימים את "כפל הקולות" העולה לכאורה מחוק המרשם. על-פי סעיפים 19 ו- 20, מחיקת פרטים שונים מהמרשם גוררת אחריה איסור על רשויות מסויימות לשקול את המידע שאזכורו במרשם נמחק. סעיף 21 לחוק המרשם מגדיל וקובע כי בעל סמכות על-פי דין הפועל בסמכותו לא יביא בחשבון מידע שאינו זכאי לקבלו לפי חוק זה.

הנה-כי-כן, החוק קובע זהות בין רשות שאיננה זכאית לקבל מידע מן המרשם לבין העדר סמכות להביא את המידע המצויין במרשם בחשבון. ודוק: העדר זכאות לקבלת פריט מידע מהמרשם שולל את הסמכות לשקול את המידע, אף אם לא הגיע מן המרשם כלל, למעט חריגים הקבועים בחוק (כגון סעיף 20(ב), שעניינו אדם המודיע לרשות ביודעין אודות הרשעותיו; פרשת מחפוד, שם, 765-764; בג"צ 2740/96 שנסי נ' המפקח על היהלומים, פ"ד נא(4), 481, 495 (1997); על"ע 5277/03 לואיס נ' הוועד המרכזי של לשכת עורכי-הדין בישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.5.06)}.

הקושי כשמדובר בתיק חקירה הוא שאין מדובר בפריט רישום. זהו אינו פריט רישום מן המרשם הפלילי, או ממרשם משטרתי אחר אלא תיק החקירה המשטרתי עצמו.

מהו הדין החל? מחד גיסא, החוק עוסק בהעברת פריטי מידע מהמרשם ולא בעיון בתיקי חקירה.

מאידך, החוק ביקש למנוע גילוי מידע, ולכאורה עשה כן על דרך של יצירת התאמה בין פריטי הרישום לבין המידע שהם מייצגים, והכפפת שניהם לדין זהה.

נשאלת השאלה, כיצד יוכרע, האם חוק המרשם חל על תיק החקירה המשטרתי, שעליו יכול להתבסס פריט רישום?

פתרון לקושיה הנ"ל הוא באמצעות הרחבת תחולתו של חוק המרשם גם על תיק החקירה המשטרתי עצמו. בסיס להרחבה זו שימש סעיף 11 לחוק המרשם ותקנת השבים, תשמ"א-1981, הקובע:

"11. מידע על חקירות ומשפטים תלויים ועומדים
המשטרה או גוף שרשאי למסור מידע לפי חוק זה רשאים למסור למי שזכאי לקבל מידע לפי חוק זה גם פרטים בדבר משפטים וחקירות פליליים התלויים ועומדים בעניינים שההרשעות בהם הן פרט רישום לפי סעיף 2."
{בג"צ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(4), 124, 129 (1985) (להלן:"פרשת אל הוזייל")}

לפי סעיף זה, זכאות לקבלת מידע על הרשעות מן המרשם הפלילי גוררת אחריה זכאות לקבלת פרטים אודות משפטים וחקירות פליליים העשויים להוביל לאותן הרשעות.

בית-המשפט בפרשת אל הוזייל סבר לפיכך, כי זכאות לקבלת פרטים ביחס למשפטים וחקירות תלויים ועומדים כוללת בתוכה זכאות לקבלת תיק החקירה המשטרתי עצמו. העברת תיק החקירה המשטרתי מוסדרת, איפוא, על-פי שיטה זו בחוק המרשם, ומכאן שהיא כפופה לכאורה גם להוראת סעיף 3 לחוק, ממנו אנו למדים כי מסירת המידע תהא אפשרית רק לפי התנאים הקבועים בחוק זה.

לעניין תיקי חקירה שהובילו להגשת כתב אישום, או שהם עדיין תלויים ועומדים - ניתן להעביר לבית-המשפט את המידע הכלול לגביהם במרשם הפלילי לפי סעיף 2 לחוק המרשם וכן את המידע הנוסף לפי סעיף 11 לחוק המרשם, בהתקיים אחד משני תנאים: הגילוי הוא מהותי לנושא הדיון או שהגילוי נדרש לבירור מהימנות של עד ובעל דין ביקש את הגילוי {סעיף 5(א), סעיף 11 (פרט (1) לתוספת הראשונה לחוק המרשם}.

מכאן נובע לכאורה עוד כי מידע על תיקים סגורים לא יימסר לבית-המשפט, שכן בתי-המשפט אינם נכללים בגדר הגופים המפורטים התוספת השלישית לחוק המרשם, ואשר הם המורשים לעיין במידע על תיקים סגורים מכוח סעיף 11א לחוק המרשם.

ואולם, פרשנות זו שהוצגה בפרשת אל הוזייל על פני הדברים איננה נקיה מספקות משורה של טעמים:

ראשית, היא איננה מתיישבת עם פסיקתו המאוחרת של בית-המשפט - הן ביחס לפרשנות סעיף 11 עצמו {פרשת פישלר, שם, 11-4; פרשת אפל, שם, 138; פרשת קבלרו, שם, 54-53; פרשת והדי, שם}, הן בנוגע לשלילת הבלעדיות של התחולה של חוק המרשם על תיקי חקירה משטרתיים {בג"צ 5164/07 קרקי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008), פסקה יב}.

כמו-כן, היא איננה נותנת מענה מספק לשאלת הדין החל על תיקי חקירה העוסקים בעבירות שאינן פשע או עוון.

היא מבדילה לכאורה באופן טוטאלי - בין תיקי משטרה שנסגרו לכאלו שטרם נסגרו, כך שנראה כי האחרונים אינם ניתנים לבית-המשפט גם במקום בו הדבר דרוש מאוד להגשמת זכות הנאשם למשפט הוגן.

כאן המקום לציין, בסיכומו של דיון ראשוני זה ב"נימוק חוק המרשם", כי הגיונה של "גישת אל הוזייל" הועלה לאחרונה לעיון מחודש גם בהקשר לפריטי רישום ממש, כפי שהם מתבטאים בגליונות הרישום הפלילי {בש"פ 5881/06 בניזרי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

גם בהקשר זה הובעו ספקות ביחס לגישה הגורסת כי חוק המרשם מוציא את גליונות הרישום מכלל תחולת סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. בית-המשפט נמנע לבסוף מלהכריע בשאלה זו, וזאת מכיוון שהתוצאה הנגזרת מהחלת סעיף 74 על גליונות הרישום הפלילי היתה זהה לתוצאה הנובעת מהחלת חוק המרשם עליהם.

עם-זאת, בפן התיאורטי, ולו היה מדובר ב"התנגשות" בין השניים, לא יכול להיות ספק בכך כי החיקוק שעל-פיו יישק דבר הוא חוק סדר הדין הפלילי.

נראה שהגיונה של קביעה זו מתחזק מקום בו אין מדובר ב"פרטי רישום", אלא בתיק החקירה המשטרתי עצמו. מגמת פסיקה זו באה למנוע צמצום בלתי-נאות של זכות הנאשם להכין את הגנתו על דרך של קביעת גדרות טכניים וקשים להצדקה - לחומר שיוכל לקבל לעיונו.

מכאן שהאבחנה בין הסוגים השונים של תיקי החקירה (לפי תוצאותיהם) - הגם שיש בה טעמים ענייניים מסויימים - אין היא קונקלוסיבית לגבי חובת הגילוי של חומר החקירה לנאשם.

יצויין כי חוק חופש המידע אינו חל על תיק החקירה המשטרתי, וזאת לאור האמור בסעיפים 14(א)(8) - (9) לחוק זה. עם-זאת, אין מדובר בהסדר שלילי המונע מאדם את האפשרות לעיין בתיק מכוח דינים אחרים {בג"צ 10271/02 פריד נ' משטרת ישראל - מחוז ירושלים, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)), פסקה 6; ראו גם הצעת חוק חופש המידע, ה"ח תשנ"ז 397)}.

הנה-כי-כן, הטענה המבוססת על חוק המרשם איננה לכאורה מחסום בלתי-עביר (אף שיש להביא בחשבון - עניינית - את האבחנות הכלולות בחוק המרשם).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

שאלת הרלבנטיות