botox
הספריה המשפטית
ניהול ההליך הפלילי - דין ומהות

הפרקים שבספר:

ברירת קנס (סעיף 222 לחוק)

סעיף 222 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"222. ברירת קנס
היה לשוטר או למי ששר הפנים או השר הממונה הסמיכו לכך, או לעובד רשות מקומית שראש הרשות המקומית הסמיכו לכך - לפי העניין - יסוד להניח כי אדם פלוני עבר עבירת קנס, רשאי הוא למסור לו הזמנה בנוסח שנקבע; בהזמנה יואשם המוזמן באותה עבירה ותינתן לו הברירה לשלם קנס בשיעור שנקבע במקום להישפט על העבירה האמורה."

עובדי הרשויות המקומיות בישראל מוסמכים מבחינה עקרונית להעמיד לדין את מי שנחשד על ידם בביצוע "עבירת קנס".

ההסמכה הראשית לכך מצויה בסעיף 222 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע כי אם היה לעובד רשות מקומית, שראש הרשות הסמיכו לכך, יסוד להניח כי אדם פלוני עבר עבירת קנס, "רשאי הוא למסור לו הזמנה בנוסח שנקבע" {סמכות זו מוקנית אף לשוטר או למי ששר הפנים או השר הממונה הסמיכו לכך}.

הרשויות המקומיות בישראל הוסמכו להתקין חוקי עזר הכוללים איסורים פליליים. כך, ביחס לעבירות חניה קובע סעיף 77(א)(2) לפקודת התעבורה כי מועצה של עיריה או של מועצה מקומית רשאית להתקין חוקי עזר בדבר "הסדר כלי רכב העומדים בתוך תחומי העיריה או המועצה המקומית, בדרך איסור או בדרך אחרת". זאת, בכפוף לתקנות שקבע שר התחבורה {סעיף 77(ב) לפקודת התעבורה}.

הסמכה זו מאפשרת הטלת קנס על בעל רכב החונה שלא כדין, לפי חוק עזר {רע"פ 6904/01 מוזס נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2001) פסקה 5}.

מכוח הוראה זו, ומכוח ההסמכה הכללית בסעיפים 251-250 לפקודת העיריות, נקבעו חוקי עזר רבים המסדירים את החניה ברשויות המקומיות {למשל, בג"צ 441/97 צנוירט נ' ראש עיריית ירושלים, פ"ד נג(2), 798, 805-804 (1999)}.

יצויין, כי עבירות בדבר העמדת רכב וחנייתו, לפי חוק עזר של עיריה או מועצה מקומית, הוכרזו על-ידי שר המשפטים כ"עבירות קנס" {צו התעבורה (עבירות קנס), התשס"ב-2002}.

העובדה שהגורם המעמיד לדין היא הרשות המקומית, ולא המשטרה או רשויות אכיפת החוק של השלטון המרכזי, אינה משנה מן התכלית הבסיסית העומדת ביסוד הטלת קנס ביחס לעבירות קנס.

לצורך הגשמת התכלית הקבועה בסעיף 69(א)(1) לפקודה, המבוססת על שיקולים שבטובת הציבור ועל הצורך באכיפה יעילה ושוויונית של הדין הפלילי, אין מקום לפטור חייב בפשיטת רגל מתשלום חובות בגין קנס, כדוגמת קנס חניה, אך ורק משום שהגורם שהטיל את הקנס היא הרשות המקומית.

מסקנה זו מתחדדת אם מתחשבים בכך שמבחינה עקרונית יכול נאשם לקבל הזמנה, בגין אותה עבירת קנס, משוטר או מעובד הרשות המקומית. כלומר, זהותו של מוסר ההזמנה עשויה לעיתים להיות נתון שרירותי.

אכן, מסקנה הפוכה לפיה קנס שהוטל על-ידי פקח של רשות מקומית לא יעמוד בתוקף חרף צו הפטר, אך ורק נוכח העובדה שמטיל הקנס הינו עובד של הרשות המקומית, עלולה להוביל לפגיעה באינטרס החשוב של אכיפה יעילה ושוויונית של הדין הפלילי.

ודוק, אין להתעלם מכך שמסקנה זו מעוררת קושי לאור סעיף 69(א)(1) לפקודה, המדבר על חוב למדינה, ואילו הקנס דנא הוטל על-ידי העיריה ולכן ייגבה על ידה וישולם לקופתה ובשבילה {סעיף 337 לפקודת העיריות, ולגבי מועצות מקומיות ראו סעיף 32 לפקודת המועצות המקומיות; אליהו וינוגרד דיני רשויות מקומיות (מהדורה ששית, 2010), 627; לתחרות בין המדינה לבין ועדה מקומית בשאלה מי מהן תקבל קנס שהוטל, ראה ע"פ 5132/93 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת השרון נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3), 770 (1993)}.

אולם, הקושי האמור אינו מצדיק, כשלעצמו, פרשנות המחריגה מתחולת סעיף 69(א)(1) לפקודה קנסות לרשויות מקומיות. זאת, נוכח תכליתו המיוחדת והברורה של סעיף 69(א)(1) לפקודה וכן בהתחשב בכך שהרשויות המקומיות נתפשות במצבים לא מעטים "כזרועו הארוכה של השילטון המרכזי" {בג"צ 10104/04 שלום עכשיו - שעל מפעלים חינוכיים נ' הממונה על היישובים היהודיים ביהודה ושומרון, פ"ד סא(2) 93, 164 (2006), כב' המשנה-לנשיא (בדימ') מ' חשין}.

אחד מאותם מקרים הוא הטלת קנס כאמצעי עונשי, ככל שהרשות הוסמכה לעשות כן בחוק.

יודגש כי אין במסקנה זו כדי ללמד כי כל דבר חקיקה המתייחס ל"מדינה", צריך להתפרש כמתייחס אף לרשויות המקומיות. נדרשת זהירות רבה בקביעה כאמור, שכן לרשויות המקומיות מעמד שונה מזה של רשויות השלטון המרכזיות ושל רשויות מינהליות אחרות {למשל, בג"צ 6057/07 חאג' יחיא נ' שר הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007), פסקה 7}.

בדין קיימת סמכות נוספת להטלת קנס בלא משפט, והיא בדרך של קנס מינהלי. האפשרות להטיל קנס מינהלי מוסדרת בחוק העבירות המינהליות, התשמ"ו-1985.

קיימים הבדלים בין עבירת קנס לבין עבירה מינהלית הגוררת אחריה קנס מינהלי {בג"צ 2126/99 דה הס נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נד(1), 468, 476, 472 (2000); זמיר שם, 277-276}.

השוני המרכזי בין עבירה מינהלית לבין עבירת קנס הוא, כי מי ששילם קנס מינהלי רואים אותו כאילו לא עבר עבירה פלילית, "בכך שונה קנס מינהלי מברירת קנס וברירת משפט, שבהן תשלום הקנס נחשב הודאה והרשעה בביצוע עבירה פלילית".

כמו-כן, לרשויות מינהל שונות שהוסמכו לכך עומדת האפשרות להטיל עיצום כספי.

כך למשל ב- ע"א 5735/09 {עיריית טבריה נ' אבנר סינואני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}, טוענת העיריה כי המשיב חב לה כספים בגין קנסות חניה משנת 1997. כפי שצויין, גובה החוב עומד, לטענת העיריה, על כ- 2,000 ש"ח. קנסות החניה קדמו למועד כניסתו של המשיב להליך פשיטת רגל. הפטר המשיב מחובותיו, בעקבות הסדר הנושים, לא חל על חוב זה. זאת, נוכח התמלאותם של התנאים בסעיף 41 לפקודה לצורך מתן תוקף לחוב בר-תביעה, חרף הסדר או פשרה. ראשית, בענייננו לא ניתנה הסכמת העיריה להסדר הנושים של המשיב. בנוסף, מדובר באחד מסוגי החובות שחייב בפשיטת רגל לא מופטר הימנו בצו הפטר רגיל, לפי סעיף 69(א)(1) לפקודה. משמעות הדברים היא, כי לא היה מקום לבטל את ההליכים שנקטה העיריה לצורך גביית החוב.