botox
הספריה המשפטית
ניהול ההליך הפלילי - דין ומהות

הפרקים שבספר:

העברת חומר חקירה לפרקליט או תובע משטרתי, העברת החומר בעבירת פשע והמשך חקירה (סעיפים 60 עד 61 לחוק)

1. העברת חומר חקירה לפרקליט או לתובע משטרתי - סעיף 60 לחוק
סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, קובע כדלקמן:

"60. העברת חומר חקירה לפרקליט או לתובע משטרתי (תיקונים: התשס"א (מס 5א), התשס"ד (מס 2), (מס 3), התשע"א)
(א) בסעיף זה:
"פרקליט" - פרקליט כאמור בסעיף 12(א)(1)(א);
"ראש יחידת תביעות" - קצין משטרה שהוסמך לתובע משטרתי ומונה לראש יחידת תביעות במשטרה;
"תובע משטרתי" - שוטר שהתמנה כאמור בסעיף 12(א)(2).
(ב) חומר שהושג בחקירה בעבירת פשע למעט עבירות כאמור בסעיפים-קטנים (ג) ו- (ד), או בעבירת עוון המנויה בחלק א' לתוספת הראשונה א', תעבירו המשטרה לפרקליט מחוז, לטיפולו של פרקליט.
(ג) (1) חומר שהושג בחקירה בעבירה שאינה פשע ואינה עבירה המנויה בחלק א' לתוספת ראשונה א', תעבירו המשטרה לטיפולו של תובע משטרתי;
(2) חומר שהושג בחקירה בעבירת פשע המנויה בחלק ב' לתוספת ראשונה א', תעבירו המשטרה לראש יחידת תביעות לטיפולו של תובע משטרתי שהוא עורך-דין המשרת ביחידת התביעות.
(ד) חומר שהושג בחקירה בעבירת פשע המנויה בחלק ג' לתוספת ראשונה א', תעבירו המשטרה לפרקליט מחוז, לטיפולו של פרקליט, אלא-אם-כן החליט פרקליט המחוז, בתיק מסויים, כי בשל העדר חומרה יתרה בנסיבות ביצוע העבירה ואי-מורכבות הראיות, מוצדק להעביר את התיק לטיפולו של תובע משטרתי שהוא עורך-דין המשרת ביחידת התביעות.
(ה) על-אף הוראות סעיפים-קטנים (ב) ו-(ג):
(1) פרקליט מחוז רשאי להחליט כי חומר חקירה מסויים שהושג בעבירת פשע או עוון, שהיא בתחום טיפולו של תובע משטרתי או בסוג מסויים של תיקים או עניינים כאמור - יועבר לטיפולו של פרקליט;
(2) פרקליט מחוז רשאי להחליט, לאחר שבחן את חומר החקירה שהועבר אליו, כי חומר חקירה בתיק מסויים שהועבר לטיפולו של פרקליט לפי סעיף-קטן (ב), יועבר לטיפולו של תובע משטרתי, אם מצא כי חומר החקירה אינו מגלה עבירה מסוג העבירות שבתחום טיפולו של פרקליט לפי סעיף זה, אלא בתחום טיפולו של תובע משטרתי.
(ו) טיפול בחומר חקירה בידי פרקליט או בידי תובע משטרתי שלא על-פי חלוקת הטיפול הקבועה בסעיף זה, אין בו כשלעצמו כדי לפסול הליך פלילי.
(ז) תובע משטרתי, או שוטר שהסמיך היועץ המשפטי לממשלה לפי סעיף 12(א)(1)(ב), לא ייצג את המדינה בהליך בבית-המשפט המחוזי בתיק שחומר החקירה בו הועבר אליו לפי סעיף זה, אלא בעניין המנוי ברשימת העניינים שבחלק ד' לתוספת ראשונה א'; תובע משטרתי או שוטר כאמור לא ייצג את המדינה בהליך בבית-המשפט העליון.
(ח) שר המשפטים, בהסכמת השר לבטחון הפנים ובאישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי, בצו, לשנות את התוספת הראשונה א', ובלבד שלא יקבע בחלק ב' שבה עבירות שהן בסמכותו הייחודית של בית-משפט מחוזי.
(ט) הוראות סעיף זה לא יחולו על תובע שהסמיך היועץ המשפטי לממשלה לפי סעיף 12(א)(1)(ב), שאינו שוטר."
סעיף 60 לחוק, שכותרתו היא העברת חומר החקירה לתובע, מורה כי "חומר שהושג בחקירה בעבירה שהיא פשע תעבירו המשטרה לפרקליט מחוז, ובעבירה אחרת - לתובע המוסמך לנהל את התביעה".

נשאלת השאלה, האם היועץ המשפטי לממשלה רשאי להסמיך תובע משטרתי להגיש כתב אישום בעבירות שהן, בהתאם לחלוקת הסמכויות הקבועה בסעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי, בטיפולה הבלעדי של הפרקליטות?

ביום 17.11.10 פורסם ברשומות חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 62 - הוראת שעה), התשע"א-2010 (להלן: "תיקון 62"), שתכליתו המרכזית היתה תיקון החוק בכל הנוגע לחלוקת הטיפול בתיקים בין הפרקליטות לבין התביעה המשטרתית.

במסגרת תיקון 62, תוקן באופן משמעותי סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי, על כל תתי-סעיפיו, הדן בנושא "העברת חומר חקירה לפרקליט או לתובע משטרתי".

כעת, לאחר כניסת התיקון לתוקף - שכלל גם הוספת תוספת ראשונה א' לחוק סדר הדין הפלילי שבה פורטו עבירות העוון שבטיפול הפרקליטות (חלק א'), עבירות פשע בטיפול התביעה המשטרתית (חלק ב') ועבירות פשע שפרקליט מחוז רשאי להעבירן לטיפול התביעה המשטרתית (חלק ג') - תם עידן קודם שנשען רובו על פרקטיקת חלוקה, שעוגנה בהמשך בחקיקה, כאשר היה קיים פיצול בין סמכות העמדה לדין לבין סמכות הגשת כתב אישום {בש"פ 7438/01 אליעזר כהן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

כיום, קיימת חלוקה ברורה ונהירה בכל הנוגע לתיקים שבטיפול הפרקליטות ובטיפול התביעה המשטרתית.

בהתאם לחלוקת העבודה לפי תיקון 62, אין מחלוקת כי הגשת כתב אישום בעבירה לפי פקודת סימני מסחר היא בסמכותה הבלעדית של הפרקליטות ואף פרקליט המחוז אינו מוסמך להעביר הטיפול לתביעה המשטרתית, כפי שהוא מוסמך לעשות במקרים מסויימים המפורטים בסעיף 60(ד) ו- סעיף 60(ה)(2) שאינם חלים בענייננו.

במסגרת התיקון, מוסיף וקובע סעיף 60(ט), כפי שכבר אוזכר לעיל, כי: "הוראות סעיף זה לא יחולו על תובע שהסמיך היועץ המשפטי לממשלה לפי סעיף 12(א)(1)(ב), שאינו שוטר". כידוע, סעיף 12(א)(1)(ב) קובע כי היועץ המשפטי לממשלה רשאי להסמיך כל אדם, ולא רק שוטר, "להיות תובע, דרך-כלל, לסוג של משפטים, לבתי-משפט מסויימים או למשפט מסויים".

לפיכך, דומה כי הוספת צמד המילים "שאינו שוטר" בסיפא של סעיף 60(ט) לחוק סדר הדין הפלילי גוררת אחריה פרשנות לשונית המתיישבת עם עמדת ההגנה לפיה כאמור חלוקת התיקים בין הפרקליטות לתביעה המשטרתית, שנקבעה במסגרת סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי, היא דווקנית והיא לא תחול רק על תובעים אחרים שמינה היועץ המשפטי לממשלה, שאינם שוטרים {כגון אלה שהוסמכו לטפל בעניינים לפי חוק התכנון והבניה, איכות הסביבה, עובדים זרים וכיו"ב}.

ככל שהכוונה היתה להחריג את כל התובעים שהוסמכו מכוחו של סעיף 12(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, לרבות השוטרים, הרי שלא היה מקום, מבחינה לשונית, להוסיף את צמד המילים "שאינו שוטר" לצורך השגת תכלית זו. די היה לציין כי סעיף 60 לא יחול על תובע שהסמיך היועץ המשפטי לממשלה, נקודה.

עם-זאת, פרשנות תכליתית של דבר החקיקה, הנעשית למקרא כל תיקון 62 וכל הליכי החקיקה שקדמו לו, מביאה אל מסקנה לפיה לא רק שהמחוקק לא התכוון לגרוע מסמכותו של היועץ המשפטי לממשלה מכוחו של סעיף 12(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי להסמיך תובע משטרתי "להיות תובע, דרך-כלל, לסוג של משפטים", אלא הוא אף ביקש להימנע מפגיעה שכזו.

מסקנה זו נשענת בעיקר על תיקון נוסף שהוכנס במסגרת תיקון 62, שכלל הוספתו של סעיף 12(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, הקובע כדלקמן:

"12. התובעים (תיקונים: התשס"ד, התשע"א)
...
(ד) היועץ המשפטי לממשלה או פרקליט המדינה, לפי העניין, ידווח בכתב, מדי שנה, לוועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת על הסמכת שוטרים לפי סעיף זה; בדיווח כאמור יפורטו מספר ההסמכות של שוטרים לפי סעיף-קטן (א)(1)(ב) או סעיף-קטן (ב) סיפה, היחידות שהוסמכו והסמכויות שניתנו להן."

הסעיף הנ"ל מטיל על היועץ המשפטי לממשלה חובת דיווח בכל נושא הסמכת השוטרים לפי סעיף 12(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, מה שמלמד כי נותרה בידיו האפשרות להסמיך שוטרים מכוחו של הסעיף.

חובת דיווח בעניין הסמכת שוטרים אינה עולה בקנה אחד עם הפרשנות הלשונית הדווקנית של סעיף 60(ט) לחוק סדר הדין הפלילי לפיה נגרעה לכאורה סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה להסמיך תובעים משטרתיים מן הטעם שאלה שואבים את סמכותם רק מכוחה של החלוקה שנקבעה בסעיף 60.

יודגש כי, הן סעיף 60(ט) והן סעיף 12(ד) הוכנסו לחוק סדר הדין הפלילי במסגרת תיקון 62 וכאשר מדובר בהוראות שאינן לכאורה מתיישבות זו עם זו, יש להמשיך ולפנות להליכי החקיקה ולתור אחר כוונתו האמיתית של המחוקק.
עיון בהליכי החקיקה השונים מהעת בו הונח תזכיר החוק ועד לדיון האחרון שקדם לפרסומו של תיקון 62 ברשומות מלמד כי התיקון לא בא לשנות מסמכותו של היועץ המשפטי לממשלה להסמיך תובעים משטרתיים "להיות תובע, דרך-כלל, לסוג של משפטים", כי אם לפקח פיקוח פרלמנטארי על סמכות השוטרים, במטרה למנוע שימוש רחב בסמכותו מכוח סעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי כדי לעקוף את חלוקת התיקים שנקבעה בסעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי.

כפי שניתן לראות להלן, חרף השינויים בין הנוסח הראשוני של התיקון לבין הנוסח הסופי, עולה כי גורמי החקיקה בקשו, לאורך כל הדרך, שלא לגרוע מסמכותו של היועץ המשפטי לממשלה להמשיך ולהסמיך תובעים משטרתיים במקרים מתאימים.

ראשית, יש להפנות לתזכיר החוק שהונח ביום 24.11.09 על-ידי משרד המשפטים, שיזם את התיקון, בו צויינו בין השאר, בנוגע לסעיף 60(ט) לחוק סדר הדין הפלילי {שהופיע בתזכיר כסעיף 60(ח) ונוסחו שונה}, הדברים הבאים:

"מוצע לקבוע, שאין בתיקון המוצע כדי לפגוע בסמכות היועץ המשפטי לממשלה למנות תובע משטרתי לסוג משפט מסויים כאמור בסעיף 12(א)(1)(ב). התיקון נועד לאפשר ליועץ המשפטי לממשלה להסמיך באופן מיוחד תובעים משטרתיים מסויימים לטפל בסוגי תיקים מסויימים, אף בסטיה מחלוקת האחריות על-פי הסעיף, זאת על-פי בחינה קונקרטית של התיק או סוגי תיקים, או התובע המסויים. הסמכה כאמור, תעשה בהסכמה בין שני הגופים."

שנית, בדברי ההסבר להצעת החוק שפורסמה ברשומות ביום 17.3.10 {הצעת חוק סדר הדין הפלילי (חלוקת הטיפול בחומר חקירה בין הפרקליטות לתביעה המשטרתית) (תיקון מס' 64), התש"ע-2010} צויינו, בין השאר, הדברים הבאים:

"התיקון המוצע קובע כי במקרה שהיועץ המשפטי לממשלה הסמיך באופן מיוחד תובעים משטרתיים מסויימים לטפל בסוגי תיקים מסויימים לפי סעיף 12(א)(1)(ב) לחסד"פ, הרי שחומר החקירה בעבירות שבהן הם הוסמכו, יועבר לטיפולם של אותם תובעים, וזאת אף בסטיה מחלוקת הטיפול המוצעת ברשימה שעליה החליט פרקליט המדינה.
מוצע לקבוע, שאין בתיקון המוצע כדי לפגוע בסמכות היועץ המשפטי לממשלה למנות שוטר לתובע לפי הוראות סעיף 12(א)(1)(ב) לחסד"פ, וזאת אף אם היא נעשית שלא לפי חלוקת הטיפול המפורטת בסעיף וברשימה שעליה החליט פרקליט המדינה."
{עמוד 979; בהצעת החוק דובר על רשימת עבירות שתוכן על-ידי פרקליטת המדינה, בהסכמת ראש אגף חקירות ומודיעין במשטרה ובאישור היועץ המשפטי לממשלה}

שלישית, מפרוטוקול הדיון של ועדת חוקה, חוק ומשפט מיום 10.11.10, שנערך שבעה ימים לפי פרסומו של התיקון בנוסחו הסופי ברשומות, עולה כי המשתתפים הסכימו כי יש מקום להימנע מפגיעה בסמכותו של היועץ המשפטי לממשלה למנות תובעים משטרתיים לטפל בתיקים מסויימים {להבדיל מהופעה בבתי-משפט מחוזיים}.

המסקנה היא כי תיקון 62 לחוק סדר הדין הפלילי מותיר בידי היועץ המשפטי לממשלה הסמכות למנות תובע משטרתי לטפל בתיקים מסויימים, אף בסטיה ושלא בהתאם לחלוקת העבודה שנקבעה בסעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי {ת"פ (ת"א) 1496-12-12‏ ‏יגאל ראובן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

2. יידוע על העברת חומר חקירה לתובע בעבירת פשע - סעיף 60א לחוק
סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, קובע כדלקמן:
"60א. יידוע על העברת חומר חקירה לתובע בעבירת פשע (תיקון התש"ס (מס' 3))
(א) רשות התביעה שאליה הועבר חומר חקירה הנוגע לעבירת פשע תשלח לחשוד הודעה על-כך לפי הכתובת הידועה לה, אלא-אם-כן החליט פרקליט מחוז או ראש יחידת התביעות, לפי העניין, כי קיימת מניעה לכך.
(ב) בהודעה תצויין כתובתה של רשות התביעה שאליה ניתן לפנות בכתב לבירורים ולהצגת טיעונים.
(ג) נשלחה הודעה לפי סעיף זה בדואר רשום, רואים אותה כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור מסירה.
(ד) חשוד רשאי, בתוך 30 ימים מיום קבלת ההודעה, לפנות בכתב לרשות התביעה כאמור בסעיף-קטן (ב), בבקשה מנומקת, להימנע מהגשת כתב אישום, או מהגשת כתב אישום בעבירה פלונית; פרקליט המדינה, פרקליט המחוז, ראש יחידת התביעות או מי שהם הסמיכו לכך, לפי העניין, רשאים להאריך את המועד האמור.
(ה) החליט פרקליט מחוז או ראש יחידת התביעות, לפי העניין, מטעמים שיירשמו, כי הנסיבות מצדיקות זאת, רשאי הוא להגיש כתב אישום, בטרם חלפו 30 הימים ואף בטרם פנה החשוד כאמור בסעיף-קטן (ד).
(ו) אין בהוראות סעיף זה כדי לשנות מהוראות סעיף 74.
(ז) הוראות סעיף-קטן (א) לא יחולו על מי שבעת העברת חומר החקירה היה נתון במעצר, והוגש נגדו כתב אישום בתקופת מעצרו.
(ח) הוראות החוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958, לא יחולו לעניין סעיף זה, ואולם תינתן לחשוד הודעה בכתב על החלטת רשות התביעה בהקדם האפשרי ורשאית רשות התביעה להזמין את החשוד להציג בפניה את טיעוניו בעל-פה.
(ט) שר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי לקבוע סוגי פשעים שלגביהם לא יחולו הוראות סעיף-קטן (א)."

סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי מטיל על רשות התביעה חובת יידוע, שנועדה, בין היתר, לאפשר לחשוד בעבירות מסוג פשע לבקש, במסגרת הליך של שימוע, לשכנע כי אין להעמידו לדין, או שראוי להימנע מלהגיש כתב אישום נגדו בעבירה פלונית {בש"פ 4749/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

נקודת המוצא הינה כי החלטה של תובע להגיש כתב אישום תוך הפרה שלא כדין של חובת היידוע והשימוע לפי סעיף 60א לחוק, הינה החלטה מינהלית שנפל בה פגם.
דוקטרינת התוצאה היחסית (או הבטלות היחסית) שמקורה במשפט המנהלי, חלה גם על החלטות מינהליות המתקבלות בתחום ההליך הפלילי. בכלל זה, באה החלטת תובע להגיש כתב אישום, בלא שקויימה חובת היידוע והשימוע.

ודוק, בהתאם לעקרונותיה של דוקטרינת התוצאה היחסית, לא יהא זה ראוי להכריע מראש ובאופן גורף מה תהא תוצאת הפגם הנדון - ביטול כתב האישום על-מנת לקיים שימוע מאוחר או שמא תיקון הפגם באמצעות שימוע בדיעבד בעוד כתב האישום נותר תלוי ועומד.

ההכרעה בסוגית הסעד המתאים בגין הפרה שלא כדין של חובת היידוע והשימוע לפי סעיף 60א לחוק, חייבת להתקבל בכל מקרה לגופו לאחר בחינת נסיבותיו הפרטניות {ע"פ 1053/13 חסן הייכל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013), בפסקאות 9 עד 11).

השימוע נועד לאפשר לחשוד בעבירה מסוג פשע לשטוח את טענותיו לפני הרשות המוסמכת קודם שתחליט אם יש מקום להעמידו לדין. זכות השימוע מגנה על זכויות חשודים, ועשויה לייעל את מלאכת התביעה.

ככל שיהא ביד החשוד לשכנע את התביעה שאין להעמידו לדין, תיחסך ממנו הפגיעה האינהרנטית הנלווית לאישום פלילי בעבירה חמורה. כך גם ייחסכו משאבי תביעה ושיפוט הכרוכים בניהולו של הליך פלילי. השימוע עשוי לחדד את המחלוקות בין הנאשם לתביעה ולייעל את ניהול ההליך, הוא אף עשוי לעודד הידברות בין התביעה להגנה בניסיון לגבש עסקת טיעון.

מנגד, השימוע עלול לסרבל את עבודת התביעה ולדחות את פתיחתו של ההליך הפלילי.
כדי שיגשים את תכליותיו באופן מיטבי, יש לקיים את השימוע מראש. זהו הכלל, וככל שאין טעמים לסתור, מן הראוי להקפיד עליו {ראה דברי כב' השופט (כתוארו אז) א' ריבלין ב- בג"צ 1400/06 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממלא מקום ראש הממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006); ראו גם דפנה ברק-ארז "זכות הטיעון - בין צדק פרוצידורלי ליעילות" ספר אור (אהרן ברק, רון סוקול ועודד שחם עורכים, 2013), 817}.

כדי לעמוד על נפקותו של שימוע שלא נעשה מלכתחילה, לא למותר הוא לפרט את הרקע לחקיקתו של סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי ועל השינוי הנורמטיבי שחולל.

בפסיקה שקדמה לחקיקת סעיף 60א נקבע כי "לא עומדת לחשוד הזכות לטעון טענותיו כנגד הגשת אישום פלילי נגדו בטרם יחליט התובע אם להגיש נגדו כתב אישום אם לאו.

הכרה בזכות זו נוגדת את המבנה הפנימי של הליכי הבדיקה, החקירה והאישום כפי שהם קבועים בסדרי הדין הפלילי" {כב' הנשיא א' ברק ב- בג"צ 3406/91 בבלי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מה(5), 1, 10-9 (1991)}.

הטעם לדבר הוא שהחלטה בדבר הגשת כתב אישום היא שלב מוקדם לדיון העיקרי המתקיים בערכאה השיפוטית, שבה יוכל הנאשם להשמיע את טענותיו, ומשום כך נקבע כי אין הוא זכאי לטיעון בטרם הגשת כתב אישום נגדו.

מטעם זה נפסק כי זכות הטיעון הקבועה כיום בסעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי אינה מעוגנת בעיקרי הצדק הטבעי ובעקרונות היסוד של הליך מינהלי תקין, והיא קמה רק מכוח הוראתו המפורשת של המחוקק {כב' הנשיאה ד' ביניש ב- בג"צ 3495/06 הרב הראשי לישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007), פסקה 18}.

למעשה, סעיף 60א נחקק כדי ליצור הסדר אחיד בנוגע למתן זכות טיעון לחשודים בפלילים טרם הגשת כתבי אישום נגדם, מהטעם שבעבר היה נהוג לאפשר רק לחלק מהחשודים לטעון בטרם החלטה בדבר העמדה לדין, בהתאם לשיקול-דעתה של התביעה ולצרכיה, וחוסר האחידות והשוויון עורר ביקורת.

סעיף 60א נחקק כדי לאזן בין הצורך לשמור על עקרון השוויון מחד גיסא, לבין האינטרס הציבורי בהגנה על יעילות עבודת רשויות התביעה מאידך גיסא {ע"פ 1053/13 ‏חסן הייכל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

לצורך הכרעה בשאלת תוצאתה של הפרה שלא כדין של חובת היידוע והשימוע טרם הגשת כתב אישום, מן הראוי לבחון את השיקולים הבאים: מה היתה הסיבה בעטיה לא קויימה הוראת סעיף 60א לחוק, והאם היתה הצדקה לכך, האם היה זדון מצד הרשות באי-קיום חובת היידוע והשימוע, או שמא מדובר במחדל בתום-לב, האם מדובר בתופעה חוזרת ונשנית המצריכה העברת מסר לגורמי התביעה, או שמא מדובר במעידה חד-פעמית, האם עריכת שימוע בדיעבד בצילו של כתב אישום תלוי ועומד תהיה אפקטיבית, או שמא בנסיבות המקרה יש יסוד לחשש כי כל עוד כתב האישום יוותר על כנו, הטענות במסגרת השימוע לא ייבחנו במידת הפתיחות הראויה, האם ייגרם לנאשם נזק עקב קיום שימוע מאוחר בצילו של כתב אישום תלוי ועומד והאם עלול הדבר להוביל לעיוות דין, לפגיעה מהותית בזכות הנאשם להליך הוגן או לפגיעה משמעותית בתחושת הצדק וההגינות, מה תהיה מידת הפגיעה באינטרס הציבורי לוּ יבוטל כתב האישום עד למיצוי הליך השימוע, ועוד {ת"פ (יר') 29311-02-13‏ מדינת ישראל נ' ניסים שבתי, פורסם באתר האינטררנט נבו (2013)}.

ב- בש"פ 4749/12 {פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)} חל עיכוב בעריכת השימוע, והמשיבה בחרה לעשות שימוש בסמכות המוקנית לה בסעיף-קטן 60א(ה) לחוק סדר הדין הפלילי, ולהגיש נגד העורר כתב אישום, טרם שנערך לו הליך של שימוע.

בית-המשפט קבע כי אמנם, אין זה סדר הדברים הרצוי, שכן לא בכדי הורה המחוקק על מתן זכות טיעון לאדם הנחשד בעבירה בעודו במעמד של חשוד, ולא של נאשם.

ואולם, בנסיבות המקרה, נראה כי באמצעות שיתוף פעולה מצד שני הצדדים, בשלבים שונים של ההליכים הקודמים ובמסגרת המגעים שהתנהלו בין באי-כוחם ניתן היה להביא לכך שלא יהיה צורך בשימוש בסמכות שעל-פי סעיף 60א(ה) לחוק סדר הדין הפלילי, ולקיים את השימוע על-פי סדר הדברים הרצוי.

עם-זאת, בית-המשפט הדגיש כי חרף הפגמים שנפלו במכלול, בין היתר, נוכח העובדה כי מכתב היידוע שנשלח לעורר לא הגיע לידיו, ככל הנראה בשל טעות בכתובת, כפי שנרשמה על-גבי המכתב, אין חולק כי תכליתה של חובת היידוע הושגה, שכן העורר ובאת-כוחו עמדו בקשר שוטף עם רשויות התביעה.

לכן, נקבע כי אין בפגמים שנתגלו בהתנהלות המשיבה כדי להצדיק בשלב זה את הסרת התנאים המגבילים שהושתו על שחרורו של העורר.

באשר לזכות השימוע, סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי אינו קובע זכות שימוע מוחלטת. לפרקליט מחוז או לראש יחידת תביעה נתון שיקול-דעת רחב להחליט בנוגע לאי-יידוע נאשם בעקבות מניעה שנקרתה על דרך היידוע.

לעיתים נתונה המאשימה בסד זמנים קצר שמחייבה לקבל החלטות שישמרו על האינטרס הציבורי, אף אם טמונה בהן פגיעה בזכות הנאשם ליידוע.

איזון מסויים לפגיעה נמצא בזכות הנאשם לקיום שימוע, גם אם לאחר הגשת כתב אישום. אמנם ככל שלא ניתנה מראש החלטה כדין על-ידי רשויות התביעות לגבי אי-מתן יידוע או אי-מתן שהות מספקת לשימוע בטרם הגשת כתב אישום, ראוי לבטל את כתב האישום.

כך למשל, ב- ת"פ (יר') 17677-05-13‏ ‏{מדינת ישראל נ' שאדי אדקיק, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)} בית-המשפט קבע כי אמנם ככל שלא ניתנה מראש החלטה כדין על-ידי רשויות התביעות לגבי אי-מתן יידוע או אי-מתן שהות מספקת לשימוע בטרם הגשת כתב אישום, ראוי לבטל את כתב האישום. ואולם, בפרשה זו החלטת פרקליטת המחוז שלא לאפשר לנאשם יידוע וזכות שימוע בטרם הגשת כתב האישום נגדו היא סבירה, עניינית וניתנה בגדרי הדין.

יחד-עם-זאת, קבע בית-המשפט כי ככל שהנאשם ירצה בכך, יש לערוך לו שימוע.




3. פתיחת חקירה - סעיף 61 לחוק
סעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כי:

"61. המשך חקירה (תיקון: התשס"א (מס' 5א))
הועבר חומר החקירה כאמור בסעיף 60, רשאי היועץ המשפטי לממשלה או תובע להורות למשטרה להוסיף לחקור, אם מצא שיש צורך בכך לשם החלטה בדבר העמדה לדין או לשם ניהול יעיל של המשפט."

הסמכות לערוך בדיקה מקדמית לצורך החלטה אם יש מקום לפתוח בחקירה פלילית היא חלק מתהליך קבלת ההחלטה בפרקליטות ואין פגם בעריכתה של בדיקה מקדמית.

בין שאר תחומי פעולתו של היועץ המשפטי לממשלה, מופקד הוא על אכיפת החוק הפלילי ומוסמך להורות למשטרה על פתיחת חקירה פלילית.

משבאה פניה ליועץ המשפטי לממשלה או לפרקליטת המדינה, בה מועלים נגד מאן דהוא חשדות בדבר ביצוע עבירה פלילית, עומדות בפניהם מספר דרכי פעולה, שאחת מהן הנוגעת לענייננו, היא עריכת בדיקה, על-מנת להחליט אם להורות על פתיחת חקירה משטרתית אם לאו.

מתן הוראה כזו, בדומה למתן הוראה על הגשת כתב אישום, הוא עניין שבשיקול-דעת רחב וההתערבות השיפוטית בו היא מצומצמת ונעשית במקרים נדירים.

יודגש כי בדיקה כזו היא חלק מתהליך קבלת ההחלטה אותה מוסמכת הפרקליטות לקבל.

הפרקליטות מעורבת בחקירות משטרתיות פליליות ולעיתים היא מלווה אותן והאחריות להחליט אם קיים חשד לביצוע עבירה ועל מי נופל חשד זה ולהורות על פתיחת חקירה בהתאם, רובצת עליה.

כאמור, לא ניתן לקבוע קריטריונים לעניין היקף, אופי וטיב הבדיקה ויש להשאיר עניין זה לשיקול-דעת הפרקליטות, כשכל מקרה נדון לגופו על-פי נסיבותיו{בג"צ 3993/01 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2002), פסקאות 4-3}.

גם בעניין הסמכות להורות כי לא תיפתח חקירה פלילית נקבע, שאין לחייב את הרשויות בפתיחת חקירה "אוטומטית" בעקבות תלונה המעלה חשדות למעשי פשע {ראו בג"צ 1113/07 צדוק נ' ראש אח"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008), פסקאות 25-24 לפסק-דינו של כב' השופט ג'ובראן והאסמכתאות שם; בג"צ 3292/07 עדאלה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.12.2011) , פסקה 12 לפסק-דינה של כב' הנשיאה ביניש}.

כפי שהטעים כב' השופט (כתארו אז) מצא ב- דנג"ץ 7516/03 נמרודי נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 2004(1), 1142 (2004) (להלן: "פרשת נמרודי"), כי אם "נודע למשטרה (ולענייננו - לפרקליטות) על ביצוע עבירה, אם על-פי תלונה ואם בכל דרך אחרת, תיפתח בחקירה".

ואולם, השאלה העיקרית לעניין זה היא אם אכן נודע למשטרה על ביצוע עבירה. תשובה חיובית על שאלה זו מחייבת קיומה של תשתית ראייתית ברמה המצדיקה פתיחה בחקירה... משמעות החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה בענייננו, איפוא, איננה כי החקירה לא תיפתח חרף ידיעתה של הפרקליטות על ביצוע עבירות, אלא כי התשתית הראייתית הקיימת אינה מקימה ידיעה כזו, וממילא אין תחולה לסעיף 59" {פרשת נמרודי}.

כלומר, החובה לפתוח בחקירה מותנית בקיומה של תשתית ראייתית המצדיקה זאת.

החובה להורות על פתיחה בחקירה אכן אינה אוטומטית, וקיימת סמכות לעריכת בדיקה מקדמית.