סמכות מקומית (סעיף 6 לחוק)

1. כללי
סעיף 6 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"6. סמכות מקומית (תיקונים: התשנ"ד, התש"ע (מס' 2))
(א) דנים נאשם בבית-המשפט אשר באזור שיפוטו נעברה העבירה, כולה או מקצתה, או נמצא מקום מגוריו של הנאשם.
(ב) בעבירות מן המנויות בתוספת הראשונה שנעברו במצרכי מזון ובעבירות לפי חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981, גם בית-המשפט אשר באזור שיפוטו שווק או נמכר המצרך מוסמך לדון את הנאשם, ואם הוא היצרן - גם בית-המשפט אשר באזור שיפוטו מתגורר המתלונן.
(ב1) בעבירת חוץ כהגדרתה בסעיף 7 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), שחלים עליה דיני העונשין של ישראל לפי סעיפים 13 ו- 14 לחוק האמור, אם מקום מגוריו של הנאשם אינו בישראל או אינו ידוע, יידון הנאשם בבית-המשפט אשר באזור שיפוטו נמצאת היחידה הממונה על חקירת העבירה.
(ג) אם המקום בו נעברה העבירה ומקום מגוריו של הנאשם אינם ידועים, יידון הנאשם בבית-המשפט אשר באזור שיפוטו נתפס.
(ג1) על-אף האמור בסעיף-קטן (א), בעבירה לפי חוק ההגבלים העסקיים, תשמ"ח-1988, יידון הנאשם בבית-משפט מחוזי שקבע שר המשפטים בצו, ורשאי השר להסמיך בצו את מנהל בתי-המשפט להורות שתיקים תלויים ועומדים בבית-משפט ביום תחילתו של הצו, ולא החל הדיון בהם, יועברו לדיון בבית-המשפט שנקבע בצו.
(ד) שר המשפטים רשאי בצו, באישר ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, להחליף את התוספת הראשונה או להוסיף עליה או לגרוע ממנה."

סעיף 6(א) לחוק סדר הדין הפלילי מעמיד מספר אפשרויות באשר לסמכותו המקומית של בית-המשפט:

אפשרות אחת, כאשר מובא נאשם לדין בפני בית-המשפט שבאזור שיפוטו נעברה העבירה כולה;

אפשרות שניה, הינה להביא נאשם בפני בית-משפט שבתחומו בוצעה מקצתה של העבירה;

אפשרות שלישית, הינה להביא נאשם לדין בפני בית-המשפט שבתחומו מתגורר הנאשם.

במסגרת כללי הסמכות המקומית שיקול-הדעת בבחירת מקום העמדתו לדין של הנאשם מסור לתביעה הפלילית, ואין זה מתחייב כי הדיון יתנהל דווקא בקרבת מקום מגוריו של הנאשם {בש"פ 11637/04 מדינת ישראל נ' זוזיאשווילי, פ"ד נט(4), 229 (2005); בש"פ 10193/06 עדי וילצ'נסקי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.01.07)}.
נעיר כי הדיון עשוי להתקיים בקירבת מקום ביצוע העבירה למשל כדי להימנע מהטרחת עדי התביעה לבית-משפט מרוחק.

יחד-עם-זאת יש לזכור כי לעיתים קיימות זיקות הקושרות את כתב האישום לבתי-משפט או למחוזות שונים.

כאשר קיימות זיקות הקושרות את מקום ביצוע העבירה לבתי-משפט או מחוזות שונים, לרשויות התביעה מסור שיקול-דעת בבחירת מקום העמדתו לדין של הנאשם {ת"פ (נצ') 1080/06 מדינת ישראל נ' מוחמד "חמודי" בן אחמד אמון ואח', תק-מח 2006(3), 5267 (2006)}.

נעיר כי סמכותו המקומית של בית-המשפט, איננה נגזרת ממקום משכנה של היחידה המשטרתית הדנה בעניין, אלא ממקום ביצוע העבירה או מגורי הנאשם {תל"פ (נצ') 13-09-09 ענאן סביחאת נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

"מקום העבירה" הוגדר הן כמקום שהוחל בו בביצוע העבירה והן המקום שביצועה הסתיים בו, ואם אינם אחד הרי שבכל אחד מן המקומות ניתן להעמיד הנאשם לדין {ת"פ (נצ') 46708-04-13 מדינת ישראל נ' אדהם מסרי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.

בית-משפט ידחה טענה בנוגע לסמכות מקומית המועלית על-ידי מבקש כאשר יגיע למסקנה כי מאחורי הבקשה מסתתר ניסיון לבחור שופט או בית-משפט שיקלו עם המבקש ולא הרצון לעמוד על קיום סדרי הדין {ראה למשל תת"ע (יר') 4430-03-11 אילנית לוי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.
למעשה, סעיף 6 לחוק סדר הדין הפלילי הופך להיות רלבנטי רק לאחר שמוגש כתב אישום נגד אדם בשל עבירה מסויימת וסטטוס האחרון הופך לנאשם {ב"ש (נצ') 588/07 חמאמי פאדי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

ב- בש"פ 6362/06 {עזאלדין תפאל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)} נדונה טענת העדר סמכות מקומית.

בית-משפט קמא קיבל את עמדת המשיבה לפיה העובדה ששיחת הטלפון הראשונית בין הסוכנת לעורר נעשתה מתחום שיפוטו של בית-המשפט המחוזי בנצרת, מקנה לו סמכות עניינית. בית-משפט של ערעור לא מצא מקום להתערב בקביעה זו {השווה ב"ש (נצ') 3455/02 איסקוב נ' מדינת ישראל, פ"מ סב(א), 709 (2002)}.

נדגיש כי פעולות שונות, אשר בוצעו לגבי הרכוש הגנוב - למשל - יראו כסדרה אחרת, מתמשכת אשר ניתן אליה כאל מעשה גניבה אחד, הנמשך עד להורדתו של הרכוש מן האוניה בנמל בארץ, כאשר עקב העובדה כי חלק מן הפעולות בוצעו בארץ, מוקנית סמכות הדיון הטריטוריאלית לבתי-המשפט בארץ, שכן מקצת העבירה בוצעה בארץ {דברי בית-המשפט ב- ע"פ 535/78 קטורזה נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(1), 517 (1979); ראה גם ב- פ' 4100/05 מדינת ישראל נ' דאוד מוחמד , פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.

במקרה דומה, קבע בית-המשפט {ב"ש (נצ') 3455/02 איסקוב נ' מדינת ישראל, תק-מח 2002(4), 1223 (2002)} כי עבירה של סחר בנשים, אשר המשא ומתן לגביה החל בנצרת, כאשר מעשה התשלום וקבלת האישה נעשו בתחומי מחוז המרכז, הינה עבירה שמקצתה בוצעה בתחומי מחוז הצפון. על-כן, מוקנית סמכות הדיון המקומית לבית-המשפט המחוזי בנצרת.

מן האמור עולה כי המונח מקום העבירה בו משתמש המחוקק הוגדר בפסיקת בתי-המשפט כמקום בו הוחל בביצוע העבירה והן המקום בו הסתיים ביצועה, ואם אינם אחד, הרי שבכל אחד מן המקומות ניתן להעמידו לדין.

זאת ועוד. בהוספת המילה "מקצתה", איפשר המחוקק להגיש את כתב האישום לבית-המשפט בו לא מתקיימות "מירב הזיקות" {ת"פ (יר') 3159/07 מדינת ישראל נ' אושרי בן אברהם כלפון, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

2. העברת עניין למקום אחר - סעיף 78 לחוק בתי-המשפט

2.1 כללי
סעיף 78 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 {להלן גם: "חוק בתי-המשפט"} קובע כדלקמן:

"78. העברת עניין למקום אחר (תיקון: התשע"ב (מס' 3))
(א) הליך מסויים שהובא או שיש להביאו לפני בית-משפט מחוזי או בית-משפט שלום במקום אחד, רשאי נשיא בית-המשפט העליון או שופט אחר של בית-המשפט העליון שהוא הסמיכו לכך, להורות שיהיה נידון בבית-משפט של אותה דרגה במקום אחר; ובלבד שלא תינתן הוראה לפי סעיף זה לאחר התחלת הדיון אלא בהסכמת השופט שהחל לדון בו.
(ב) בהחלטה לפי סעיף-קטן (א) ישקול נשיא בית-המשפט העליון או שופט אחר של בית-המשפט העליון שהוא הסמיכו לכך, לפי העניין, את מידת הפגיעה הצפויה בבעלי הדין כתוצאה מההעברה, את המרחק בין בית-המשפט שממנו הועבר ההליך לבין בית-המשפט שאליו הועבר ואת הבטחת נגישותם של בעלי הדין לבית-המשפט.
(ג) בית-המשפט שאליו הועבר עניין כאמור, לא יעבירנו עוד."

המחוקק הסמיך את נשיא בית-המשפט העליון או משנהו להעביר דיון מבית-משפט אחד לבית-משפט אחר הגם שמצויים הם במקומות שונים {בש"פ 11637/04 מדינת ישראל נ' יצחק זוזיאשווילי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.

סמכות זו מניחה כי בית-משפט במקום מסויים הוא המוסמך באופן עקרוני לדון בהליך מבחינת כללי הסמכות המקומית, ובו נפתח על-כן ההליך.

לקיום הדיון במקום שונה, בו אין על פניו סמכות מקומית לבית-המשפט, נדרשת הוראה מיוחדת המעבירה את מקום הדיון.

כזו היא הוראת סעיף 78 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב). הסמכות ישנה, על-כן, והשאלה היא ממילא שאלה של שיקול-דעת.

על-מנת לענות על השאלה מתי יוחלט על העברת מקום הדיון יש לבחון את פרשנותו של סעיף 78 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב) ותכליותיו.

אכן, ביסוד סעיף 78 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב) מונחות תכליות שונות.

ולכן, הפעלתו הראויה של שיקול-דעת במסגרת סעיף 78 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב) היא פרי איזון ראוי בין התכליות השונות.

התכלית הראשונה, העומדת ביסוד סעיף 78 לחוק בתי-המשפט היא חשיבותם של כללי הסמכות המקומית.

המחוקק הראשי ומחוקק-המשנה קבעו הסדרים מדוייקים ומפורטים באשר לשאלה היכן צריך לידון נושא זה או אחר. כך, למשל, בהליכים אזרחיים וכך גם בדין הפלילי.

כללים אלו של סמכות מקומית מבוססים לרוב על זיקות בין נושא הדיון או הצדדים לו ובין בית-המשפט הנדון, ובאים הם להגשים תכליות משל עצמם.

אשר-על-כן, לא על נקלה יועבר מקום הדיון תוך ייתור הכללים שנקבעו בדין לעניין הסמכות המקומית.

בדין הפלילי נקודת המוצא היא כי הסמכות המקומית לדיון בעניינו של נאשם צריך שתהיה במקום מגוריו או במקום ביצוע העבירה כאמור בסעיף 6 לחוק סדר הדין הפלילי.

כללים אלה מבוססים על ההנחה כי קיום הדיון בקרבת מקום מגורי הנאשם או מקום ביצוע העבירה יקל עליו בהתמודדות עם ההליך הפלילי ובניהול הגנתו.

ניהול המשפט בזיקה למקום ביצוע העבירה יקל, לרוב, גם עם התביעה בניהול פרשת ההוכחות.

קביעה זו של כללי סמכות מקומית אינה, איפוא, עניין טכני המבוססת על גישה עקרונית השואבת את כוחה מן ההכרח להבטיח קיומו של משפט הוגן לנאשם ולאזן במידת מה את מעמדו אל מול המאשים, כלומר, המדינה.

פתיחת הליך פלילי כנגד אדם היא צעד הרה גורל עבורו, כרוכות בה פגיעות רבות בזכויות יסוד של הפרט, פרטיותו, שמו הטוב.

כמו-כן, גם חירותו מועמדת בסיכון ועליו להגן על עצמו.

במסגרת זו, קביעת מקום השיפוט במקום מגוריו של הנאשם או במקום ביצוע העבירה היא חשובה להבטחת האינטרסים של הנאשם.

קביעה זו נועדה כדי לקדם את נוחות הנאשם בניהול משפטו, בשל הקרבה למקום מגוריו ויש בה כדי להקטין את החשש כי הנאשם יאלץ לנהל את משפטו הרחק ממרכז חייו, וזאת לצד הקשיים הקיימים ממילא בהתגוננות בפני אישום פלילי.

כלל אחיד של סמכות מקומית מקדם אף את השוויון בפני החוק, בנטרלו את החשש מפני בחירת מקום שיפוט משיקולים לא ראויים.

הנה-כי-כן, השמירה על זכויות היסוד של הנאשם, יכולתו לנהל את המשפט כראוי ושיקולים נוספים ובהם אף היעילות המערכתית של רשויות החקירה, התביעה והשפיטה, מבססים את חשיבות ההקפדה על כללי הסמכות המקומית שבדין הפלילי.

יש לזכור, עם-זאת, כי לעיתים קיימות זיקות הקושרות את כתב האישום לבתי-משפט או למחוזות שונים {ראה למשל, בש"פ 1116/04 ברדיצ'בסקי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)}.

במקרים אלה מסור לתביעה הפלילית שיקול-דעת בבחירת מקום העמדתו לדין של הנאשם.

אין זה מתחייב כי הדיון יתנהל בקרבת מקום מגוריו של הנאשם. הדיון עשוי להתקיים בקרבת מקום ביצוע העבירה, למשל, כדי להימנע מהטרחת עדי התביעה לבית-משפט מרוחק.

התכלית השניה, היא הגשמת אינטרסים נוספים וזכויות אחרות שיש בהם כדי להצדיק את העברת מקום הדיון.

זו "התכלית הספציפית" של סעיף 78 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), שעשויה לחרוג מכללי הסמכות המקומית הרגילים.

קיימות נסיבות, בהן סעיף 78 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב) משרת גם הוא את הרעיון שיש לקדם את נוחות הנאשם ולאזן במידת מה את מעמדו אל מול המדינה.

אכן, לא פעם השימוש בסעיף 78 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב) נועד לקדם את הנוחות של הנאשם לנהל את המשפט בקרבת מקום מגוריו או בזיקה למקום הימצאם של עדי ההגנה {ראה למשל, בש"פ 9516/01 ח"כ ד"ר עזמי בשארה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.12.2001); בש"פ 1425/02 מחמד בן עותמאן נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(1), 431 (2002)}.

לצד אלה, קיימות נסיבות בהן יהיה באינטרסים או בזכויות אחרים המוטלים על הכף, כדי להביא למסקנה לפיה יש לסטות מכללי סמכות מקומית אלו ולקבוע מקום שיפוט שאינו קשור במקום ביצוע העבירה או במקום מגוריו של הנאשם.

כך, למשל, מקרים בהם העברת מקום הדיון מתבקשת על-ידי מי מן הצדדים להליך מטעמי מהירות ההכרעה בבית-משפט אחר שהעומס עליו פחות.

יכולה היא להיות מבוססת על רצון מי מהצדדים להביא לדיון בפני בית-משפט אחד במספר כתבי אישום נפרדים, אם מטעמי יעילות ואם מטעמי ענישה מידתית של הנאשם.

רשימת המקרים והאיזונים בהקשר זה אינה רשימה סגורה.

יש לשמור על חשיבותם של כללי הסמכות המקומית שנקבעו ועל הפעלה שוויונית שלהם.

זאת משום שיש בהם כדי להגן על אינטרסים חשובים של הנאשם.

יחד-עם-זאת, אלה אינם האינטרסים היחידים שיש לשקלם בהפעלת הסמכות לפי סעיף 78 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב).

אכן לעיתים, נכון לסטות מכללים אלו של הסמכות המקומית לשם הגשמתם של אינטרסים וזכויות אחרים.

הליך זה אינו אלא הליך של איזון בין התכליות השונות.

נראה כי אמת-המידה העיקרית שיש לאמץ בהקשר זה של איזון היא הצורך בהבטחת הליך דיון הוגן, צודק ויעיל, ובהבטחת מראה פני קיומו של הליך כזה, והבטחת האמון במערכת בתי-המשפט הנגזר מכך, תוך שקילת כל הנסיבות של העניין.

נקודת המוצא היא כי השיפוט צריך שיהיה במקום ביצוע העבירה או במקום מגוריו של הנאשם.

אולם לעיתים מוצדקת סטיה מעיקרון יסוד זה על-מנת להגשים אינטרסים חשובים אחרים הקשורים בניהול הוגן, צודק ויעיל של ההליך הפלילי, במראית פני קיומו של הליך הוגן, צודק ויעיל, ובאמון במערכת בתי-המשפט הנגזר מכך.

זהו, בסופו-של-יום, אינטרס שאינו של הנאשם בלבד, אלא של החברה כולה.

אחד המקרים האפשריים להעברת מקום הדיון בדין פלילי תוך סטיה מכללי הסמכות המקומית בדבר שיפוט במקום ביצוע העבירה או במקום מגוריו של הנאשם - הוא מקרה בו מתעורר ספק באשר לשאלה אם ראוי הוא כי ההליך יתנהל בפני שופטים בבית-המשפט המוסמך עקרונית לדון באישום על-פי כללי הסמכות המקומית הרגילים.

המדובר במקרים בהם העברת הדיון מתבקשת לא בשל טעמי נוחות או יעילות, שהם בעיקרם "חיצוניים" לאישום עצמו, אלא בשל טעמים מהותיים יותר, הקשורים דווקא בהליך עצמו.

אלו טעמים "פנימיים" הקשורים לעצם השפיטה של שופטי בית-המשפט המוסמך לדון באישום המסויים.

בחלק ממקרים אלו העברת מקום הדיון מתבקשת הלכה למעשה בשל פסלות פוטנציאלית של כלל שופטי בית-המשפט מלדון בתיק הנדון.

העברת מקום הדיון במקרה מעין זה מבוססת על-כן על חשיבות ניהולו של הליך הוגן, כמו גם על טעמי יעילות שעניינם מניעת הצורך בהגשת בקשות פסילה חוזרות ונשנות תוך העיכוב בבירור אשמתו של הנאשם.

בנקודה זו נעיר כי נקבע לא פעם כי בקשה להעברת מקום דיון לפי סעיף 78 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב) אינה מהווה תחליף להגשת בקשה לפסילת שופט על-פי סעיף 77א לחוק בתי-המשפט {בש"פ 6597/99 בן יקיר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.10.1999)}.

משמעות הדבר היא כי לא ניתן לבקש העברת מקום הדיון בשל טענה כי השופט שאמור לשבת בדין נגוע בחשש ממשי למשוא פנים.

יחד-עם-זאת, במקרה בו מוכח כי קיימת טענת פסלות ממשית כלפי כל אחד משופטי כל בית-המשפט הנדון, במובן זה שיהא השופט אשר יקבע לדון בתיק אשר יהא - סביר הוא כי יפסל מלשבת בדין, ניתן לקבוע כי בשל חשש פסלות זה יועבר מקום הדיון לבית-משפט המצוי במקום אחר במסגרת הסמכות לפי סעיף 78 לחוק בתי-המשפט.

מטבע הדברים, מצב שכזה עשוי להתרחש, אם בכלל, בעיקר בבתי-משפט בהם מכהנים שופטים ספורים ויקשה לשער קיומה של טענת פסלות טובה כלפי כל שופטיו של בית-משפט מחוזי או של בית-משפט שלום במקום מרכזי.

נקבע כי בעל הדין המבקש את העברת מקום הדיון מטעם זה צריך להניח יסוד מספיק לטענה לפיה כל שופט שישב לדין יהא נגוע בחשש ממשי למשוא פנים.

עליו להניח תשתית לקיומו של חשש אובייקטיבי למשוא פנים ולא די בתחושותיו הסובייקטיביות של בעל דין.

המדובר בנטל הוכחה כבד שלא בקלות יורם על-ידי בעל דין.

אפשרות שכזו תתקיים במקרים נדירים ומיוחדים לא רק מעצם טיבם, אלא גם בשל הנחת היסוד לפיה מקצועיות השופטים, יושרם ואי- תלותם מאפשרים להם לדון באופן עקרוני בכל מקרה הבא לפניהם ללא פניות וללא משוא פנים.

לא בקלות תופרך חזקה זו, ומכאן שהנטל על הטוען להעברת מקום הדיון בהקשר זה, הוא נטל כבד.

בהעדר הוכחה כאמור או טעמים אחרים להעברת מקום הדיון, אין הצדקה לסטיה מכללי הסמכות המקומית הרגילים וממילא אין מקום כעניין שבעקרון להעברת מקום הדיון.

בית-המשפט קבע כי העילה להעברת מקום הדיון אינה מוגבלת לטעמים "פנימיים" להוכחה של פסלות פוטנציאלית של כל שופטי בית-המשפט.

לצד מצבים אפשריים אלו, תיתכנה נסיבות נוספות בהן אין זה ראוי כי הדיון בתיק מסויים - ובאישום מסויים - יתקיים בבית-משפט זה או אחר, הגם שעקרונית מוסמך הוא לשבת בדין, והגם שאין בסיס לעילת פסלות כנגד כל אחד משופטיו.

המדובר באותם מקרים מיוחדים ונדירים, בהם סוג האישום, זהות הנאשם או נסיבות ביצוע העבירה הנדונה בכתב האישום, הם כאלה המובילים למסקנה כי הגם שאין בהכרח עילת פסלות כנגד כל אחד מהשופטים בבית-המשפט האמור, אין זה ראוי כי ההליך יתברר בבית-משפט זה.

זאת, מטעמים הקשורים בהבטחת מראית פני קיומו של הליך צודק והוגן ובהבטחת אמון במערכת בתי-המשפט {ב"ש 533/82 מדינת ישראל נ' צדיק, פ"ד לו(3), 222 (1982); בש"פ 7555/03 מאיר מתתיהו נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.10.2003); בש"פ 1962/04 דן שרון נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 2450 (2004)}.

כך, למשל, אם שופט או בן משפחתו הוא צד להליך המתנהל. כך עשוי להיות גם כאשר בעל הדין נמנה על עובדי בית-המשפט {בש"פ 1259/05 מדינת ישראל נ' שחר, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.02.2005); בש"א 8478/03 עוז נ' פסו, (לא פורסם)}.

ודוק, אפילו התקיימו נסיבות מיוחדות וחריגות מעין אלו, יש לאזן אותן כנגד התכליות העומדות ביסוד כללי הסמכות המקומית הקובעים כי שפיטת נאשם תהא במקום ביצוע העבירה או במקום מגוריו.

כלומר, רק אם הצורך בהעברת מקום הדיון גובר על האינטרס של הנאשם בבירור משפטו על-פי כללי הסמכות המקומית הרגילים - ככל שהוא מתנגד להעברת הדיון - יועבר מקום הדיון לבית-משפט המצוי במקום אחר.

איזון זה יעשה על בסיס התוצאה שיהא בה כדי להביא לניהול הוגן צודק ויעיל של ההליך הפלילי.

זאת ועוד. במדינת ישראל מוגשים מדי שבוע מאות כתבי אישום לבתי-המשפט השונים.

כתבי אישום אלה מוגשים, על דרך הכלל, לבית-המשפט שבאזור שיפוטו בוצעה העבירה, וזאת בהתאם לסעיף 6(א) לחוק סדר הדין הפלילי.

הגשת כתבי האישום בבית-משפט הסמוך למקום ביצוע העבירה מייעלת את עבודת התביעה ומקילה, למשל, על שוטרי התעבורה, למשל, אשר משמשים כעדי תביעה במשפט, בכך שאין הם נדרשים להרחיק ממקום עבודתם הרגיל לבית-משפט הנמצא באזור מרוחק.

נוכח מספרם הרב של משפטי התעבורה, למשל, בהם נדרשת העדתם של שוטרי תעבורה, נושא שיקול היעילות מהווה משקל רב במסגרת בחינתן של בקשות להעברות מקום דיון של תיקים אלה.

מסיבה זו, להודעתו של נאשם כי בכוונתו להודות בעובדות כתב האישום, כך שלא יהיה צורך בהעדתו של שוטר התנועה, יש משקל רב בבחינת בקשות אלה.

יחד-עם-זאת, אין די בכוונתו של המבקש להודות בעובדות כתב האישום על-מנת להצדיק את העברת התיק לבית-משפט אחר, ונדרש טעם מהותי אשר יצדיק העברה זו.

כאמור לעיל, סעיף 78 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב) מקנה לנשיא בית-המשפט העליון או למשנהו סמכות להעביר מקום דיון מבית-המשפט בו נפתח ההליך לבית-משפט אחר. סמכות זו כפופה לשיקול-דעתו של נשיא בית-המשפט או המשנה-לנשיא {בש"פ 11637/04 מדינת ישראל נ' זוזיאשווילי, פ"ד נט(4), 229 (2005)}.

במסגרת החלטתו אם להעביר מקום דיון בתיק, נדרש בית-המשפט לאזן בין שיקולים שונים.

בין השיקולים התומכים בהימנעות מהעברת מקום דיון בתיק יש לקחת בחשבון את חשיבותם של כללי הסמכות המקומית, אשר בהתאם להם הוגש כתב האישום מלכתחילה.

בבסיס כללי הסמכות המקומית, אשר נקבעו על-ידי המחוקק, עומדים תכליות ורציונאליים שונים, כגון קידום נוחות הנאשם בניהול משפטו; נגישות לעדים, ראיות וחומר חקירה; וקידום השוויון בפני החוק.

אמנם, משקלו של שיקול זה, כאשר העברת מקום הדיון מתבקשת על-ידי הנאשם, אשר עליו, בין היתר, נועדו כללי הסמכות המקומית להגן. יחד-עם-זאת, לצד שיקול זה עומדים שיקולים נוספים המצדיקים הימנעות מהעברת מקום דיון בתיק.

גם יציבותם והתנהלותם היעילה של בתי-המשפט לתעבורה, אליהם מוגשים, כאמור, כתבי אישום רבים מאד מידי שבוע, מצדיקה הימנעות מהעברת הדיון בתיקים אלה, במקום בו לא ניתן טעם מהותי המצדיק את ההעברה.

שיקול חשוב נוסף הינו כי הקפדה על-כך שבהעדר נימוק משכנע ישמעו תיקי תעבורה בבית-המשפט שבאזור שיפוטו בוצעה העבירה, תביא להפעלה שוויונית של כללי הסמכות המקומית ותקדם את השוויון בפני החוק.

חשיבותו של שיקול זה נובעת מהחשש כי במקרים שונים תתבקש העברתם של תיקים בשל שיקולים לא ראויים.

משקלו של שיקול זה רב במיוחד במקום בו מתבקשת העברת התיק לבית-משפט אשר, על פניו, נעדר כל זיקה למבקש או לאירוע נשוא כתב האישום.

מול השיקולים האמורים ניתן למנות שיקולים נוספים, אשר עשויים להביא למסקנה כי ראוי להעביר את מקום הדיון בתיק זה או אחר.

עניינם של שיקולים אלה יהיה, בדרך-כלל, בשאיפה להקל על הנאשם בניהול הגנתו ולאזן ככל האפשר את מעמדו מול המדינה.

שיקולים רלוונטיים נוספים יכולים להיות מידת העומס המוטלת על בית-המשפט או הרצון לדון במספר כתבי אישום נגד הנאשם בפני אותו בית-משפט.

בדיון בבקשה להעברת מקום דיון, יש לאזן בין השיקולים השונים, בהתאם לנסיבות המקרה, ולהכריע בבקשה בהתאם לאיזון זה.

על-מנת שיוכל נשיא בית-המשפט העליון לערוך את האיזון האמור, נדרש המבקש להציג את הנימוק המהותי אשר בעטיו מתבקשת ההעברה.

בהעדרו של נימוק כאמור יגברו השיקולים התומכים בהימנעות מהעברת מקום דיון, והתיק יידון בפני בית-המשפט אליו הוגש כתב האישום בהתאם לכללי הסמכות המקומית.

בין הנימוקים אשר יכול המבקש להעלות, ואשר יצדיקו, בנסיבות מסויימות, את העברת מקום הדיון, נראה כי הנימוק הרלוונטי העיקרי הינו העובדה שהמבקש מתגורר בקרבת בית-המשפט אליו מתבקשת העברת הדיון, כך שניהול הדיון בבית-משפט זה יקל על הנאשם בניהול משפטו.

מסיבה זו אף קובע סעיף 6(א) לחוק סדר הדין הפלילי כי נתונה סמכות מקומית גם לבית-המשפט שבאזור שיפוטו נמצא מקום מגוריו של הנאשם.

משקלו של נימוק זה יגבר ככל שבית-המשפט, אליו הוגש כתב האישום מלכתחילה, רחוק יותר ממקום מגוריו של המבקש.
ייתכנו נימוקים נוספים אשר יצדיקו, בנסיבות מסויימות, את העברת מקום הדיון בתיק. כך למשל, שירות צבאי של הנאשם אשר מתבצע במקום המרוחק מבית-המשפט אליו הוגש כתב האישום; נסיבות סוציאליות שונות של המבקש; לעיתים גם מקום עבודתו ועוד נימוקים פרטניים ומיוחדים.

אי-נוחות עדי התביעה אינו יכול, לכשעצמו, לשמש נימוק במסגרת זו, משום שיהא זה עניינה של התביעה לדאוג להבאת עדיה {ב"ש 29/83 שחף נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1), 304 (1983); ת"פ (יר') 2122/06 מדינת ישראל נ' אילה שטריים, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

אם-כן, לא ניתן לקבוע בעניין זה רשימה סגורה, ויש לבחון כל מקרה לגופו.

מכל מקום, נימוק אשר יצדיק את העברת מקום הדיון חייב להיות כזה אשר נוגע למבקש עצמו, ולא לבא-כוחו.

עורך-דינו של המבקש איננו צד להליך, ולכן ממילא נימוקים הנוגעים אליו {כגון מקום משרדו, נסיבותיו האישיות וכיוצא באלה} אינם יכולים בדרך-כלל להוות טעם מספיק להעברת הדיון בעניינו של המבקש {ראה למשל בש"פ 3064/07 יפה מזרחי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.04.2007)}.

נאשם המבקש להעביר את מקום הדיון בעניינו רשאי להביא עובדה זו בחשבון ולכלכל צעדיו בהתאם, בטרם יבחר את בא-כוחו.

משנמצא כי בפועל שופט טרם "החל לדון" בהליך הפלילי, אף אין נדרשת הסכמתו לבקשה להעברת מקום הדיון בכתב האישום {בש"פ (עליון) 6668/11 מוחמד כבהה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (5.10.2011); בש"פ (עליון) 2922/12 אריה רבינוביץ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.4.2012); בש"פ (עליון) 212/12 חנה טאיזי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.1.2012)}.

סעיף 6(א) לחוק סדר הדין הפלילי, קובע את סמכות המאשימה לבחור היכן יוגש כתב האישום, אך אין בו כדי להעניק לנאשם זכות הבחירה לאיזה בית-משפט יפנה בבקשה, שמוגשת על ידו, להארכת מועד להישפט {עפ"ת (מחוזי חי') 27124-06-10 לם נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.08.2010); המ"ש (חי') 4168-09-12 אמאל רוחאנא נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.10.2012)}.

מקום מגוריו של הנאשם בהקשרו של סעיף 6 לחוק סדר הדין הפלילי הוא מקום המגורים הקבוע שלו להבדיל ממקומות אכסון או מחסה ארעי ויש אומרים שיחולו לעניין זה כללי ה"דומיסיל" {מ"ת (פ"ת) 53404-01-12 מדינת ישראל נ' כטייר עודה, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.01.2012); י' קדמי על סדר הדין בפלילים, חלק שני, הליכים שלאחר הגשת כתב אישום (מהדורה מעודכנת התשס"ט-2009), 1242}.

ב- ש' (ק"ג) 4655-05-12 {יוסף אביטל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.06.2012)} קבע בית-המשפט כי אם קמה סמכות להגיש כתב אישום בגין העבירה בבאר-שבע, בשל מקום מגורי הנאשם, הרי שממילא קמה הסמכות, מבחינת המקום, לבית-המשפט בקריית גת, לדון בבקשה להארכת מועד להישפט.

ב- בש"פ 1085/11 {דניאל ספר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)} נקבע כי בלב השיקולים המנחים את בית-המשפט בהפעלת סמכותו על-פי הוראת סעיף 78 לחוק בתי-המשפט, עומדים שיקולי מאזן הנוחות שבין הצדדים להליך שהעברתו מתבקשת, ועל מבקש ההעברה הנטל להראות כי אלו נוטים במובהק לטובת העברת מקום הדיון.

בנסיבות העניין נקבע כי כתב האישום הינו בעל זיקה מהותית לאזור המרכז - נוכח מקום התרחשות רבים מן האירועים נשוא כתב האישום, ומקום הימצאם של גורמי התביעה הרלוונטיים להליך.

בית-המשפט הסיק מסקנה זו, בין היתר, לאור רשימת העדים הענפה שצורפה לכתב האישום.

מן העבר השני, טענות המבקש באשר לעדים הצפויים להעיד מטעמו והטרחה שעתידה להיגרם להם נטענה בלא ביסוס מספק.

במצב דברים זה, לא עלה בידי המבקש לשכנע את בית-המשפט כי מאזן הנוחות נוטה במידת המובהקות הנדרשת לטובת העברת מקום הדיון והבקשה נדחתה.

ב- בש"פ 10193/06 {עדי וילצ'נסקי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)} לא היתה מחלוקת כי מותו של המנוח אירע בחוף לבנון שבכינרת וכי הסמכות נתונה לבית-משפט השלום בטבריה.

יחד-עם-זאת, נוכח מקום מגוריה של המבקשת נתונה גם לבית-משפט השלום בראשון-לציון סמכות מקומית לדון.
במקרה דנן, בית-המשפט קבע כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לקיום ההליך הפלילי בפני בית-משפט השלום בראשון-לציון.

המבקשת מתגוררת, לומדת ועובדת במרכז הארץ ולכן ניהול משפטה בפני בית-משפט השלום בטבריה יטיל עליה מעמסה נפשית וכלכלית בלתי-מבוטלת וזאת מעבר לקשיים הכרוכים ממילא בהתמודדות של נאשם מול הליך פלילי שננקט נגדו.

בנוסף, חלק ניכר מעדי התביעה וההגנה הצפויים להעיד במשפט מתגוררים במרכז הארץ.

בית-המשפט לא ראה לנכון ליתן משקל לטענת המשיבה בדבר שירותם הצבאי של חלק מעדי התביעה, שכן לטענה זו לא היה כל ביסוס עובדתי מלבד ציון שנות הלידה של אותם עדים.

2.2 העברת מקום דיון בהליכים פליליים בבית-הדין לעבודה
החלטה על העברת מקום דיון בהליכים פליליים מבית-דין אזורי אחד לבית-דין אזורי אחר באה בגדר הוראתו של סעיף 78 לחוק בתי-המשפט, החלה על בתי-הדין לעבודה מתוקף סעיף 39 לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 {המ"ד 4853-04-12 גני בר חברה לבניין (1997) בע"מ - מדינת ישראל משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.5.2012); בר"ע 33796-03-12 עמוס אפלברג - מכון היהלומים הישראלי בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.4.2012); בג"צ 985/09 שלמה בעהם נ' מנהל קהילתי יובלים, פורסם באתר האינטרנט נבו (6.3.2009)}.
לאור האמור לעיל, עולה כי הסמכות להורות על העברת הליך לדיון מבית-דין אחד למשנהו מסורה לנשיאת בית-הדין הארצי לעבודה {ראה למשל ת"פ (ב"ש) 22584-09-12 מדינת ישראל נ' תנופה שירותי כוח אדם איכות 2005 בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.12.2012)}.

ב- המ"ד (ארצי) 30355-11-12 {מדינת ישראל נ' תנופה שירותי ניהול ושכר בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.12.2012)} מבקשים מס' 3 ו- 4 לא העלו כל טענה בדבר העדר סמכות מקומית של בית-הדין האזורי בנצרת או בבאר-שבע לדון בהליך.

בקשתו של נאשם מס' 3 להעברת מקום הדיון בהליכים הפליליים בעניינו, נסמכת על טעמים של נוחות הדיון, בשים-לב למקום מגוריו ולמצבו הבריאותי הנטען.

מנגד נמצא, כי בהליך המתנהל בבית-הדין האזורי בנצרת, מוזמנים להעיד מטעם המדינה 22 עדים, כאשר תשעה עדים הם עובדי משרד התמ"ת ורשות המיסים ועשרה עדים נוספים מתגוררים באזור הצפון, או עובדים בו.

בהליך המתנהל בבית-הדין האזורי בבאר-שבע, מוזמנים להעיד מטעם המדינה עשרה עדים, מחציתם מתגוררים או עובדים באזור הדרום.

בנסיבות אלה, בדחותו את הבקשה, קבע בית-הדין כי קיימות זיקות מהותיות בין כתבי האישום לבין בתי-הדין אליהם הוגשו נוכח מקום התרחשות האירועים נשוא כתב האישום, ומקום הימצאם של גורמי התביעה הרלוונטיים להליך.

3. הגדרתה של הזמנה לדין וכתב אישום בענייני תעבורה טרם הגשתה למזכירות בית-המשפט
בית-המשפט נדרש לשאלת ההגדרה של הזמנה לדין וכתב אישום ב- רע"פ 7752/00 {עו"ד שמחה ניר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4), 283 (2002) (להלן: "פרשת ניר")}. עמדתו של בית-המשפט בפרשת ניר היא כי אין לראות במסמך שנשלח לנאשם משום כתב אישום במשמעותו הרגילה ולמעשה המדובר באמצעי דיוני טכני שמטרתו להביא לידי הנאשם את המקום והמועד בו יתקיים המשפט ולמעשה מאחר והיה זה הנאשם אשר יזם את ההליך ולא המדינה, יהפוך המסמך לכתב אישום ממשי רק לאחר פתיחתו במזכירות בית-המשפט.

תקנה 44ג לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 (להלן: "תקנות סדר הדין הפלילי" או "התקנות") קובע כדלקמן:

"44ג. דין הזמנה (תיקון התשמ"ב)
הזמנה למשפט לפי סימן זה דינה כהזמנה למשפט וככתב אישום שהומצא לנאשם כדין, ודין העתק ממנה, משהוגש לבית-המשפט, כדין כתב אישום, שהוגש לבית-המשפט כדין."
{ההדגשה אינה במקור - א.ל.}

המחוקק יצר הפרדה ברורה בין עותק ההזמנה אשר ניתנת לחשוד ובין העתק ההזמנה אשר נשאר בידי השוטר.

בעוד העותק המקורי שנמסר לנהג או לנהגת הופך מייד, לפי תקנה 44ג לתקנות סדר הדין הפלילי, לכתב אישום לכל דבר ועניין, יהפוך ההעתק של כתב האישום הנ"ל לכתב אישום רק אם וכאשר הוא יוגש לבית-המשפט על-ידי התביעה המשטרתית.

במצב המשפטי שנוצר, האזרח אוחז בידו דו"ח המהווה כתב אישום והזמנה לדין לבית-משפט ספציפי, ואולם אותו אזרח יהפוך לנאשם מבחינת בית-המשפט רק אם התביעה תחליט להגיש עותק ממסמך זה לבית-המשפט ככתב אישום.

כלומר, רק אם העתק הדו"ח ייחתם על-ידי תובע וייפתח במזכירות בית-המשפט הרלוונטי ככתב אישום, אז ורק אז ישתתף בית-המשפט בהליך שהחל בו השוטר בשטח, ורק אז ייחשב הנהג כנאשם מנקודת ראותו של בית-המשפט.

יש הגיון בקביעה זו, שכן ההזמנות למשפט {הדו"חות המוגדרים "הזמנה לדין וכתב אישום"} מועברות ללשכת התביעות לצורך בחינת חומר הראיות והחלטה האם להחתים תובע על גב הדו"ח ולהעבירו לפסים של משפט ממש, או שמא ייסגר הדו"ח מעילה הקבועה בחוק, אז הדו"ח לא ייחתם ולא ייפתח כ"כתב אישום" בבית-המשפט.

נוהל זה של משטרת ישראל מחזק את עמדת בית-המשפט וכן את עמדת המחוקק כי למעשה ה"הזמנה לדין וכתב האישום" תסווג ותוגדר כ"כתב אישום" רק לאחר פתיחת הדו"ח ככתב אישום חתום על-ידי תובע במזכירות בית-המשפט הרלוונטית.

יודגש כי במידה ותחליט התביעה להגיש כתב אישום כנגד הנהג, אין לה, מבחינה פרקטית, כל שיקול-דעת בבחירת בית-המשפט הרלוונטי וכעניין שבשגרה, ייפתח התיק בהתאם לתנאי ההזמנה לדין וכתב האישום שקיבל הנהג ב"שטח" מהשוטר.

זאת ועוד. תקנה 44ג לתקנות סדר הדין הפלילי מקימה חזקה כלפי הנהג שקיבל את ההזמנה, חזקת המצאה כדין של כתב אישום וזימון למשפטו, ולכן לא יכולה התביעה, אלא אם תגיש כתב אישום אחר ותשלח עותק ממנו בהמצאה חדשה כדין, לשנות את מקום משפטו של הנהג.

מן האמור לעיל עולה כי "הזמנה לדין וכתב אישום" הנמסרת לנהג אשר ביצע עבירה, הינה בבחינת כתב אישום לכל דבר ועניין מבחינת הנהג למן הרגע שקיבלו מהשוטר. ואולם, אותה ההזמנה ממש תהפוך לכתב אישום גם מבחינת בית-המשפט רק עם הגשת ההעתק ממנה למזכירות בית-המשפט הרלוונטי.

בפרשת אבינעם ארדן {פ"מ (ב"ש) 7399-12-11 אבינעם ארדן נ' מדנית ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012) (לעיל ולהלן: "פרשת אבינעם ארדן"); ראה גם ב"ש 90480/07 מורנו נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)} נדונה השאלה מהו סעיף החוק החל לעניין הסמכות המקומית לצורך הגשת בקשה לביטול פסילה מינהלית הנובעת מההזמנה לדין שקיבל נהג?

סעיף 6 לחוק סדר הדין הפלילי מתחיל במילים "דנים נאשם". כדי להיכנס בצילו של סעיף 6 לחוק סדר הדין הפלילי, על המבקש להיכנס להגדרת "נאשם" מבחינת בית-המשפט שאת סמכותו המקומית מבקשים להגדיר בסעיף זה.

כפי שכבר נאמר לעיל, מסירת "הזמנה לדין וכתב אישום" לנהג עדיין אינה הופכת אותו לנאשם, מבחינת בית-המשפט, עד שהתביעה המשטרתית אינה פותחת את העתק ההזמנה ככתב אישום חתום על-ידי תובע בבית-המשפט.

עד לרגע זה לא מוגדר הנהג כנאשם וכל ההליכים המינהליים המופעלים כלפיו מופעלים כאשר על-פי חוק הינו עדיין בחזקת חשוד שזומן לדין מבלי שהוגש בעניינו עדיין כתב אישום כדין.

גם המחוקק אשר נתן לקצין המשטרה את הסמכות לפסילתו המינהלית של נהג קבע בסעיף 47 לפקודת התעבורה: "היה לקצין המשטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג... רשאי הוא לפסול את הנהג".

כלומר, קצין המשטרה מניח כי יוגש כתב אישום וזאת כאשר השוטר כבר רשם את הדו"ח והדו"ח נמצא בפני הקצין עת הוא עורך שימוע לנהג, ובכל זאת הקצין "מניח שיוגש", שכן התובע עדיין לא החליט האם להעביר התיק לבית-המשפט והאם יש להגיש כתב אישום.

בנסיבות אלה, ומאחר ואין לפנינו נאשם מבחינת בית-המשפט עד שלא הוגש העתק הדו"ח לבית-המשפט, לא חלה כלל הוראת סעיף 6 לחוק סדר הדין הפלילי ונותרת לה הוראת החיקוק הספציפית שבסעיף 48 לפקודת התעבורה.

בהתאם לסעיף 48 לפקודת התעבורה רשאי "בית-המשפט המוסמך לדון בעבירה לבטל את הפסילה".

סעיף 48 לפקודת התעבורה אינו מחייב סטטוס של "נאשם" מצד המבקש ולכן כל מי שנפסל פסילה מינהלית זכאי לפנות לבית-המשפט בבקשת סעד של ביטול פסילתו המינהלית.
אם-כן, נשאלת השאלה מיהו בית-המשפט המוסמך?

בית-המשפט בפרשת אבו עמרה {ב"ש 21238/06 (מחוזי ב"ש) אבו עמרה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.07.2006) (לעיל ולהלן: "פרשת אבו עמרה")} קבע כי במצב בו קיים כבר כתב אישום, אזי הסמכות נתונה לבית-המשפט בו הוגש כתב האישום ורק בית-משפט זה הינו בעל הסמכות המקומית לדון בבקשה.

לעומת-זאת, בסיטואציה בה דו"ח טרם הוגש למזכירות ספציפית בבית-משפט, אזי נתונה הסמכות המקומית לדון בבקשה לביטול הפסילה המינהלית לכל בית-משפט שלום לענייני תעבורה באותו המחוז בו בוצעה העבירה.

ההיגיון נובע מחוסר יכולת להחיל את סעיף 6 לחוק סדר הדין הפלילי שכן אין המדובר עדיין בנאשם ולכן גם מקום מגורי המבקש אינם רלוונטים ומאחר ועבירה בוצעה בשטח שיפוט של מחוז נתון, רשאית התביעה הפעילה באותו המחוז לפתוח את כתב האישום בכל בית-משפט באותו המחוז ולכן גם בתי-המשפט באותו המחוז הם אלו הרשאים לדון בעבירה.

לא יעלה על הדעת כי מבקש שביצע עבירה לכאורה בצפונה של ישראל, יפתח הליך המחייב את המדינה להציג בו ראיות לכאורה בדרומה של הארץ. לא פעם המדובר בראיות שאיכות הסריקה שלהן אינה מאפשרת דיון ענייני ונדרשות ראיות המקור.

לכן, המדינה אינה יכולה לנייד את תיקיה וראיותיה לאורכה ולרוחבה של ישראל.

בפרשת אבינעם ארדן {פ"מ (ב"ש) 7399-12-11 אבינעם ארדן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)} המבקש קיבל לידיו הזמנה לדין וכתב אישום לבית-המשפט בתל אביב ואף העבירה בוצעה לכאורה בתל אביב.

לכן, אין כל נפקות לעובדה כי המבקש מתגורר באשקלון, שכן המבקש אינו בחזקת נאשם.

בנסיבות אלו הסמכות המקומית לדון בבקשת המבקש נתונה לבית-משפט שלום לתעבורה הממוקם במחוז תל-אביב בלבד.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

סמכות מקומית (סעיף 6 לחוק)