botox
הספריה המשפטית
הקודקס המקיף של דיני העבודה במשפט בישראל - דין, הלכה ומעשה

הפרקים שבספר:

צו מניעה וצו עשה (סעיף 8א לחוק)

1. הדין
סעיף 8א לחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987 קובע כדלקמן:

"8א. צו מניעה וצו עשה (תיקון התשנ"ז)
על אף הוראות בסעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, רשאי בית-הדין לעבודה בתובענה על הפרת הוראות סעיף 7א, ליתן צו מניעה או צו עשה אם ראה שהענקת פיצויים בלבד לא תהא צודקת; בבואו ליתן צו כאמור יביא בית-הדין בחשבון, בין היתר, את השפעת הצו על יחסי העבודה במקום העבודה."

2. סעד האכיפה
ב- בג"ץ 4485/08 {רבקה אלישע נ' אוניברסיטת תל-אביב ואח', תק-על 2009(4), 116 (2009)} השאלה המרכזית שעליה סבב הדיון היתה שאלת זכותה של העותרת לאכיפת יחסי עבודה עם האוניברסיטה, כאשר בהינתן ממצאי בהינתן ממצאיו של בית-הדין האזורי אשר אומצו בארצי, פיטוריה של העותרת נעשו שלא כדין ולקו בפגמים משמעותיים.

עובדת אשר פוטרה שלא כדין רשאית לתבוע פיצויים בגין הנזק שנגרם לה בעקבות ההפרה של חוזה העבודה וכן רשאית היא לדרוש את אכיפת חוזה העבודה ותשלום שכר עבודה {בג"ץ 1837/07 בוגר נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.09.08), פסקה 9}.

כמו-כן, נסב הדיון בהיקף הביקורת של בג"ץ על החלטות בית-הדין הארצי, על-פי התנאים שהוגדרו בפרשת חטיב.

בג"ץ דחה את עתירת העובדת לאכיפת יחסי עבודה, כי למרות שסעד האכיפה היה ראוי וצודק נוכח ממצאי בתי-הדין לעבודה, סעד הפיצויים היה המתאים נוכח חלוף הזמן, הקושי ביישום סעד האכיפה ואי-עמידת העתירה בתנאים להתערבות בג"ץ.

בית-המשפט העליון בשבתו כבג"ץ דחה פה אחד את העתירה ופסק כי לאחר שסקר בג"ץ את עמדת הפסיקה באשר לסעד אכיפת יחסי עבודה ואת השיקולים במתן הסעד, נקבע כי דרך המלך היתה ועודנה במתן סעד של פיצוי כספי ולא במתן סעד של אכיפת יחסי העבודה, אולם, הגישה בעניין זה גמישה מעט יותר מבעבר.

לאופיו של המעביד, כלומר אם הינו גוף ציבורי, פרטי או דו-מהותי, משמעות להכרעה באשר לסעד המתאים בעניינו של עובד שפוטר שלא כדין, כאשר שימוש בסעד האכיפה מקובל יותר כאשר יחסי העבודה מתנהלים במגזר הציבורי {דב"ע נו/209-3 מפעלי תחנות בע"מ נ' יניב, פד"ע לג 289 (1996)}.

בהקשר למעמדה של האוניברסיטה, גם אם בג"ץ טרם הכריע בסוגיית מעמדם של מוסדות להשכלה גבוהה כגופים דו-מהותיים, הרי שאין ספק כי יש לאוניברסיטה מאפיינים או סממנים ציבוריים המקרבים אותה להגדרה זו.

יתרה-מכך, ייחודה זה של האוניברסיטה הוביל למסקנה כי נכון יהיה לראות את האוניברסיטה כמי שמחוייבת לעמוד בסטנדרטים מוגברים של התנהלות נאותה, בקיום הוראות החוק ובחובת תום-הלב, כאשר בשיקול זה יש כדי לתרום להטיית נקודת האיזון לטובת אכיפת יחסי העבודה.

לנושא חומרת הפגמים שנפלו בפיטורי העותרת, הרי שמפסק-הדין של בית-הדין האזורי מצטיירת תמונה בעייתית וקשה ביותר של החרמת העותרת במקום עבודתה לאחר חילופי הממונה עליה, פגיעה בסמכויותיה ומסע הכפשות עליה ללא בדיקה מוקדמת וללא שמיעת הצד שלה בסיפור, והכול תוך פגיעה בכבודה.

מבחינת חלוף הזמן, לעיתים אין מפלט מהתחשבות בהיבט הזמן שחלף, והדבר עשוי להוות גורם מכריע בהעדפת סעד הפיצויים הכספיים על פני סעד האכיפה, וכאשר חלוף הזמן מהווה שיקול מרכזי נגד אכיפת יחסי העבודה, והימשכות ההליכים אינה נזקפת לחובתו של העובד, יש לתת לדבר ביטוי ממשי בגובה סכום הפיצויים אשר נפסק לעובד כפיצוי על פיטוריו.

בעניין הנדון לא התקיימו התנאים המאפשרים התערבותו של בית-משפט זה, כאשר הראשון הוא קיומה של טעות משפטית מהותית בהחלטת בית-הדין הארצי, והשני הוא כאשר הצדק מחייב התערבותו של בית-משפט זה לאור נסיבותיו של העניין {בג"צ 525/84 חטיב נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1), 673 (1986)}.

כאשר מסתכלים על המקרה מבעד למשקפיה של פרשת חטיב, נראה כי הוא אינו מקיים אחר שתי הדרישות המצטברות שנקבעו שם, אשר מצריכה כי תיפול טעות משפטית מהותית.

נראה כי הקושי ביישומו של סעד האכיפה במקרה הנדון נוכח חלוף הזמן, כשהוא ניצב אל מול התנהלות הפגומה של האוניברסיטה הוא שהביא לכך שנפסק לזכות העותרת סכום פיצויים גבוה יחסית חלף סעד האכיפה.

כאשר בוחנים את מכלול השיקולים, סעד האכיפה הוא הסעד החריג יותר ובית-הדין ימעט להשתמש בו, בפרט כאשר הפיטורים מבוצעים במישור יחסי העבודה הפרטיים {יצחק לובוצקי חוזה עבודה וזכויות העובד, פרק 9 (2006), 3}.

כאשר הפגמים שנפלו בהליך הפיטורים הינם חמורים במיוחד, וכאשר התנהלותו של המעביד מעידה על חוסר תום-לב, ייטה בית-המשפט לטובת אכיפה של יחסי העבודה, כאשר במקרה של פיטורים שבוצעו שלא על-ידי הגורם המוסמך לכך, ללא קיום הליכים ראויים בעת גיבוש ההחלטה על הפיטורים ותוך הפרה של זכות השימוע, מצדיקים הפגמים המהותיים שנפלו בהחלטה מתן סעד של אכיפה {ע"ע 1417/02 שירותי בריאות כללית נ' פרידלנד, פד"ע לט 8 (2003)}.

בפסקי-הדין של בית-הדין הארצי לעבודה הותוותה ההלכה שלפיה יוענק סעד של אכיפה מקום בו מעשה הפיטורים הפר זכויות חוקתיות של העובד, זאת בפרט בנסיבות בהן מפוטרים עובדים תוך פגיעה בזכות החוקתית להתאגדות {ראה גם עס"ק 1008/00 הורן את ליבוביץ נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה, פד"ע לה 145} כאשר על אלה ניתן להוסיף גם מקרים של פיטורים משיקולים של השתייכות גזעית, דתית, מינית או מגדרית, ועם-זאת, אין מדובר ברשימה סגורה.

במקרה הנדון, דומה כי יש בפסיקת פיצויים ראויים כדי לעשות צדק עם העותרת בנסיבות העניין, גם אם לא באופן האופטימאלי ביותר.

ב- עש"מ 9433/07 {מדינת ישראל נ' מרינה אבשלומוב, תק-על 2008(2), 2305 (2008)} נדון ערעור בשאלת סמכותו של בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה להורות כי בתום תקופת פסילה שהוטלה על עובד שפוטר מעבודתו מלמלא תפקידים מסויימים בשירות המדינה, תחוייב המדינה להשיבו לעבודה.

במקרה הנדון, המערערת טענה כי התייחסות מצד בית-הדין לעניין השבה לעבודה לאחר פיטורים יכולה להיעשות בגדר המלצה בלבד ולא בגדר הנחיה מחייבת.

אשר-על-כן, ביקשה המערערת להורות כי קביעת בית-הדין כי המדינה חייבת להשיב את המשיבה לעבודה תיחשב כבטלה מאחר וניתנה בחוסר סמכות.

בית-המשפט העליון קיבל את הערעור ופסק כי קביעת בית-הדין בעניין הנדון אינה מתיישבת עם לשון החוק ועם תכליתו, כאשר היא במידה רבה, בעצם מבטלת את משמעותן של סנקציות הפיטורין והפסילה שהושתו על המשיבה ויתרה מכך, היא אף אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות בתחום דיני החוזים ודיני העבודה במשפט המקובל.

בית-הדין רשאי להמליץ בעניין, אך עם-זאת, אין בכוחו לשלול מן המדינה באופן גורף ומוחלט את שיקול-הדעת באשר להשבה לעבודה של עובד שפוטר ונפסל לתקופה קצובה ואת אפשרותה של המדינה לשקול במסגרת זאת גם את יתר השיקולים הצריכים לעניין על רקע הנתונים העדכניים הקיימים בידיה, לצד המלצתו של בית-הדין בנושא.

קביעה שפירושה חיוב המדינה להשיב את המשיבה {או כל עובד אחר בסיטואציה דומה} לשורותיה, לאחר שסטתה מדרך הישר, אינה יכולה לעלות בקנה אחד לא עם סנקציית הפיטורין ולא עם סנקציית הפסילה שהושתו עליה, ולמעשה יש בה במידה רבה כדי לעקר מתוכן את משמעותן של סנקציות אלו.

החלטה על השבת עובד שסטה מדרך הישר לשורות אלו, תתקבל לאחר בחינת מכלול השיקולים הצריכים לעניין ולא בקלות ראש.

בנוסף לכך, כמו כל החלטה מינהלית, על החלטה מעין זו להתקבל על בסיס מכלול הנתונים העדכני והרלוונטי למועד ביצועה, ואין זה סביר שתתקבל זמן רב מראש מבלי שהדברים יבחנו לאור תמונת המצב העדכנית.

סיכומו-של-דבר, אין לשלול מן המדינה באופן גורף ומוחלט את שיקול-הדעת באשר להשבה לעבודה של עובד שפוטר ונפסל לתקופה קצובה ואת אפשרותה לשקול במסגרת זאת גם את יתר השיקולים הצריכים לעניין על רקע הנתונים העדכניים הקיימים בידיה, לצד המלצתו של בית-הדין בנושא.