botox
הספריה המשפטית
הקודקס המקיף של דיני העבודה במשפט בישראל - דין, הלכה ומעשה

הפרקים שבספר:

פיקוח וענשים - פנקס שעות עבודה וכו' (סעיף 25 לחוק)

1. הדין
סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 קובע כדלקמן:

"25. פנקס שעות עבודה וכו' (תיקונים: התשס"ח, התשע"ד)
(א) מעסיק חייב לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית, ובו יירשמו הפרטים שייקבעו בתקנות.
(א1) (1) לעניין שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית ושעות נוספות ייערך הרישום בפנקס שעות העבודה באופן שוטף ויכלול רישום שעות עבודה בפועל;
(2) לא בוצע הרישום בפנקס כאמור בפסקה (1) באמצעים מכניים, דיגיטליים או אלקטרוניים, ייחתם הרישום מדי יום בידי העובד ויאושר בחתימת אחראי שהמעסיק מינה לכך, אלא-אם-כן קבע שר התעשיה המסחר והתעסוקה, לאחר התייעצות עם ארגון העובדים המייצג את המספר הגדול ביותר של עובדים במדינה ועם ארגוני מעבידים שהם לדעת השר יציגים ונוגעים בדבר ובאישור ועדת העבודה הרווחה והבריאות של הכנסת, דרך אחרת לביצוע הרישום.
(ב) שר העבודה יקבע, בהודעה שתפורסם ברשומות, את סוגי המעסיקים שעליהם יחול סעיף זה."



2. נטל הראיה
בהתאם לסעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, כנוסחו בתקופת עבודתו של המערער, טרם תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, מעביד חייב לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית.

על-פי הודעה שפורסמה ברשומות {י"פ 4905, 27.07.00, עמ' 4328}, החובה לנהל פנקס שעות עבודה ומנוחה חלה על כל מי שמעביד עובד לצורך עסק, משלח יד או שירות ציבורי.

בסעיף 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, כנוסחו בתקופת עבודתו של המערער, טרם תיקון 24 לחוק הגנת השכר נקבע, כי:

מעביד חייב לנהל פנקס בדבר שכר העבודה המגיע לעובדיו, והשכר ששולם להם, וכן חייב הוא למסור לעובדיו, בכתב, פירוט שכר העבודה ששולם והסכומים שנוכו; שר העבודה יקבע בהודעה שתפורסם ברשומות את סוגי המעבידים שעליהם יחול סעיף זה ואת הפרטים שיירשמו לפיו.

בהודעה בדבר סוגי מעבידים החייבים לנהל פנקס שכר {י"פ התשל"ז 748 והתשס"ג 3604} נקבע שעל מעביד לרשום בפנקס השכר ובפירוט השכר שהוא מוסר לעובדיו את הפרטים שצויינו בתוספת והם, בין-היתר: פרטים לגבי עובד ומעביד; התקופה שלגביה ניתן התשלום; רישום השכר הרגיל; התקופה או התקופות שבעדן שולם השכר; מספר ימי עבודה בתקופה שלגביה ניתן התשלום ומספר ימי העבודה בהם עבד העובד בפועל; שעות עבודתו בפועל של העובד; ערך השכר המשולם לעובד בעד שעת עבודה; תשלומים אחרים ופירוטם, כגון שעות נוספות, פריון עבודה, דמי הבראה וכיוצא באלה {ע"ע 1160-05-11 אלעד כהן נ' בוריס יעקובוב, תק-אר 2013(2), 775 (2013)}.

סעיף 26(ג) לחוק חופשה שנתית מסמיך את השר לקבוע "שפנקס החופשה יהיה חלק מפנקס אחר שהמעסיק חייב לנהלו על-פי חוק ששר העבודה ממונה על ביצועו", ואכן, במסגרת הודעת השר נקבע, כי:

"פנקס חופשה יכול להיות חלק מפנקס אחר שהמעביד חייב לנהלו על-פי חוק אחר ששר העבודה ממונה על ביצועו."

כלומר, את פנקס החופשה ניתן לקיים גם באמצעות "פנקסים אחרים" שהמעסיק חייב לנהלם מכוחם של חוקי עבודה שהשר ממונה על ביצועם כגון: פנקס שכר ותלושי שכר כאמור בסעיף 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, פנקס שעות עבודה לפי סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, ועוד {ע"פ 14802-03-14 א. דינמיקה שירותים 1990 בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-אר 2015(2), 152 (2015)}.

ב- ע"ע 35727-11-12 {ביטחון לאומי 1992 ע.נ בע"מ נ' פודולסקי אלכסנדר, תק-אר 2015(1), 393 (2015)} קבע בית-הדין, כי פסק-הדין בעניין ימית נתן למעשה ביטוי למגמה המתפתחת והמתרחבת, לאורך השנים, הן בחקיקה והן בפסיקה, בכל הנוגע להתווית כללים ראייתיים שעניינם העברת חובת ההוכחה אל כתפי המעסיק בנסיבות בהן הוא הפר חובה רישומית שנקבעה בדין או בנסיבות שבהן הוא נמנע מהצגת רישומים רלוונטיים לתביעה אותם הוא נדרש לערוך על-פי הדין. מגמה זו נועדה להגביר את רמת האכיפה של תנאי ההעסקה ושל הוראות חוקי המגן, מאחר שיש בה לתמרץ מעסיקים לקיים בזמן אמת {ex ante} את החובות הרישומיות המוטלות עליהם באופן המאפשר או מקל על העובד לממש את זכויותיו מכוח חוק או הסכם במהלך תקופת העסקה וסיומה, תוך צמצום ההיזקקות להליך משפטי לצורך מיצוי הזכויות.

בה בעת, מגמה זו מגבירה {ex post} את היציבות של כללי הדיון המשפטי ואת היעילות הדיונית במקרים שבהם הוגשה תביעה משפטית שנועדה למצות את זכויות העובד. שכן, היא מייתרת התדיינות הנוגעת לזהות הגורם הנושא בנטל ההוכחה בכל מקרה ומקרה וביחס לכל זכות וזכות.

מגמה זו אף נותנת ביטוי לעקרונות של הגינות דיונית המתבטאת בכך שזה אשר הפר חובה רישומית שהוטלה עליו על-פי הדין, באופן שהצריך הגשת תביעה, הוא שיידרש לעמוד בנטל להוכחת הנתונים שאותם נמנע מלתעד בזמן אמת ובניגוד לדין {לעניין הזיקה שבין העקרונות של העברת הנטל לבין יציבות ויעילות דיונית ראה יובל סיני "הדוקטרינה של הודאה והדחה וכללי נטל השכנוע במשפט האזרחי, ניתוח ביקורתי והצעת מודל חדש ישן", מחקרי משפט כ"ד (התשס"ח-2008), 165, 211-210}.

יודגש, כי המגמה הראייתית הנ"ל נותנת ביטוי לא רק לנחיתות שנהוג לייחס לאוכלוסיות עובדים רבות, בכל הנוגע לקביעת תנאי ההעסקה, אלא גם לנחיתות הנוגעת למיצוי ואכיפה של תנאים אלה. נחיתות הקשורה בטבורה לסוגיית המימוש, הלכה למעשה, של זכות הגישה לערכאות של אוכלוסיות עובדים מוחלשות; עניין בו נוסיף ונדון בהמשך הדברים בהקשר לסוגיה של הוצאות משפט.

המגמה הראייתית עליה עמדנו לעיל, הינה תוצר של מספר אבני דרך בולטות בחקיקה ובפסיקה ובכלל אלה: ההלכה שהטילה בנסיבות כאמור {של העדר רישום המתחייב על-פי דין או אי-הצגתו} את חובת ההוכחה בדבר יתרת חופשה על כתפי המעסיק, מכוח החובה {הרישומית} המוטלת עליו לנהל פנקס חופשה בהתאם לסעיף 26 לחוק חופשה שנתית ולתקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), התשי"ז-1957 {ראה: דב"ע (ארצי) לא/3-22 צ'יק לפוט נ' חיים קסטנר, פד"ע ג' 215, 219 (1972); ע"ע (ארצי) 700/06 באסמה רג'בי נ' מרוז בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.10.07)}.

עיגונן של חזקות עובדתיות במסגרת סעיף 7ב לחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987 בדבר אי-תשלום שכר מינימום, כל אימת שהמעסיק לא קיים חובות רישומיות או לא הציג רישום בו הוא מחוייב על-פי חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 או חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 {ראה: בר"ע (ארצי) 252/07 אביגיל שירותי כ"א ועבודה בע"מ נ' רוזנפלד, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.06.07)}.
הלכה הקובעת, כי אי-מתן הודעה לעובד בהתאם להוראות חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב-2002 במסגרתה יפורטו תנאי ההעסקה בהתאם להוראות החוק הנ"ל, גורר בעקבותיו העברה של נטל ההוכחה בדבר תנאי ההעסקה שבמחלוקת אל כתפי המעסיק {ראה: ע"ע (ארצי) 154/10 קלרה שניידר נ' ניצנים אבטחה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.05.11); ההלכה שנפסקה בעניין ימית (מיום 2008) במסגרתה הותוו כלליים ראייתיים חדשים לשם הוכחתן של שעות העבודה של העובד, לרבות ביצוע שעות נוספות, עבודה במנוחה שבועית או במשמרות לילה, בהסתמך על החובות המוטלות על המעסיק מכוח סעיף 25 לחוק שעות עבודה לנהל רישום של שעות העבודה, שעות המנוחה השבועית, השעות הנוספות, הגמול בעבור עבודה בשעות נוספות והגמול בעבור עבודה במנוחה השבועית; תיקון 24 לחוק הגנת השכר {שנכנס לתוקפו ביום 01.02.09} המטיל על המעסיק חובות רישומיות שונות וקובע לצידן כללים ראייתיים שעניינם העברת הנטל להוכחת שעות העבודה השנויות במחלוקת, לרבות שעות עבודה נוספות אל כתפי המעסיק, בנסיבות שבהן הפר המעסיק חובות רישומיות מכוח החוק והתיקון לו; עיגון הכלל, פרי הפסיקה, ביחס למשמעות הראייתית של הפרת החובה לפי חוק הודעה לעובד במסגרת תיקון מס' 4 לחוק זה {מיום 11.08.11} ובמסגרת סעיף 5א הימנו הקובע לאמור: "בתובענה של עובד נגד מעסיקו שבה שנוי במחלוקת עניין מהעניינים לפי סעיף 2 והמעסיק לא מסר לעובד הודעה שהוא חייב במסירתה כאמור בסעיפים 1 או 3 בכלל או לגבי אותו עניין, תהיה חובת ההוכחה על המעסיק בדבר העניין השנוי במחלוקת, ובלבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין, לרבות בתצהיר לפי פקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971".

המדיניות שהתווה בית-הדין בעניין ימית, בדבר הוכחת היקף ההעסקה, עבודה בשעות נוספות או עבודה במנוחה השבועית ובמשמרת לילה היתה כאמור ציון דרך בולט במסגרת המגמה המתגבשת של יצירת אחידות ראייתית רוחבית ביישום העיקרון של העברת חובת ההוכחה ביחס לזכויות מגן שונות וזכויות חוזיות שמיצויין היעיל תלוי או מותנה בקיומה של חובה רישומית שהופרה.

מגמה זו, כפי שמצאה את ביטויה בעניין ימית ולאחר-מכן גם בתיקון 24 לחוק הגנת השכר, הביאה לשינוי הכלל הראייתי שנהג בעבר לפיו הותנתה העברתו של הנטל להוכחת היקף ההעסקה בשעות נוספות, בהוכחה של מתכונת עבודה קבועה או דפוס עבודה קבוע חוזר ונשנה, חודשי, שבועי או יומי, של שעות עבודה או עבודה בשעות נוספות על-ידי העובד {ראה והשווה: דב"ע (ארצי) לז/2-1 חלד מחמוד דקל נ' מרקט שותפות, פד"ע ח' 343}.

לאור זאת, הכלל שנקבע בעניין ימית היה, כי יש מקום להעברת הנטל גם במקרים שבהם שוכנע בית-הדין, כי העובד עבד במתכונת עבודה כללית הכוללת עבודה בשעות נוספות; במקרים בהם קיימת אצל המעסיק תופעה של העסקה בשעות נוספות ללא תשלום גמול בגינן כמתחייב מהדין ובמקרים בהם הדרישה להוכחה מדוייקת של שעות העבודה אינה הולמת את נסיבות יחסי העבודה.

משמע, על-פי הנפסק בעניין ימית אין עוד צורך בהוכחתה של מתכונת עבודה קבועה בשעות נוספות החוזרת ונשנית על-מנת להעביר את הנטל להוכחת היקף ההעסקה המדוייק בשעות נוספות וניתן להסתפק לשם כך אף בהצגת "דבר מה ראייתי" מצד העובד המצביע על מתכונת עבודה כללית שכללה העסקה בשעות נוספות כתנאי להעברת הנטל אל כתפי המעסיק.

כמו-כן נקבע, כי במקרים של חסר ראייתי ניתן לערוך את חישוב התמורה המגיעה בעבור עבודה בשעות נוספות על דרך האומדנה {ראה גם: ע"ע (ארצי) 280/08‏ זגורי נ' חברת השמירה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.05.10); ע"ע (ארצי) 459/07 דוד יפה נ' ארי יוסי אבטחה ושירותים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.12.09)}. כללים אלה עולים בקנה אחד עם רוחה ותכליתה של ההגמשה הראייתית המשתקפת גם מתיקון 24 לחוק הגנת השכר.

סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע את החובה לנהל פנקס שעות עבודה שבו ירשמו שעות העבודה, שעות המנוחה השבועית, שעות נוספות גמולי שעות נוספות ומנוחה שבועית ופרטים שיקבעו בתקנות. סעיף 25(ב) לחוק זה קובע, כי "שר העבודה יקבע, בהודעה שתפורסם ברשומות, את סוגי המעסיקים שעליהם יחול סעיף זה". "השר" קבע במסגרת "הודעה בדבר סוגי מעבידים החייבים לנהל פנקס שעות עבודה ומנוחה", כי החובה לנהל פנקס שעות עבודה תחול על "כל מי שמעביד עובד לצורך עסק, משלח יד או שירות ציבורי". לפיכך ולאור קביעת השר, גם החובה לנהל פנקס שעות עבודה אינה חלה על המעסיקים מסוגה של המעסיקה.

במקרה של מעסיקים מסוגה של המעסיקה חלות הוראות הדין הבסיסיות הנוגעות לנטלי ההוכחה. במקרה בו אין מחלוקת שהעובדת זכאית לשכר מינימום והמחלוקת מתמקדת בשאלת "פרעון" שכר המינימום. הנטל להוכיח כי השכר לו זכאי העובד נפרע, מוטל על המעסיק {בר"ע 2505-05-14 זיטה גנץ נ' INA ISCHIMJI, תק-אר 2014(4), 958 (2014)}.

3. אי-ניהול פנקס - הרשעה בפליליים
ב- ע"פ 29785-07-13 {א. דינמיקה שרותים 1990 בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-אר 2013(3), 1343 (2013)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין. במסגרת גזר הדין הוטלו על המבקשת קנס כספי בסך של 10,000 ש"ח שישולם תוך 30 יום ממועד גזר הדין וכן חתימה על התחייבות להימנע מביצוע העבירות שבהן הורשעה למשך שלוש שנים, שאם לא כן תחוייב בקנס המקסימאלי הקבוע בחוק, היינו 57,600 ש"ח. הרשעתו של המבקש, מנכ"ל המבקשת, בוטלה והוטל עליו שירות לתועלת הציבור.

בהכרעת דין מיום 29.01.13 הורשעה המבקשת בעבירה של אי-ניהול פנקס שעות עבודה בניגוד להוראות סעיפים 25 ו- 26א לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 וכן בעבירה של אי-מסירת הודעה לעובד בניגוד לסעיפים 1 ו- 4 לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב-2002. המבקש הורשע בעבירה של אי-ניהול פנקס שעות עבודה בניגוד לסעיפים 25, 26א ו- 27 לחוק שעות עבודה ומנוחה.

על פסק-הדין הגישו המבקשים ערעור לבית-דין זה, ובמקביל הגישו את הבקשה דנן לעיכוב ביצוע גזר הדין.
המבקשים טענו, כי סיכויי הערעור טובים. לדבריהם, באשר לעבירה של אי-ניהול פנקס שעות עבודה, היה מקום לקבל את הטענה שלפיה יש לראות את דו"חות הנוכחות שנערכו על-ידי המזמין, שהיה המעסיק בפועל, כ"פנקס שעות עבודה" כמשמעותו בחוק שעות עבודה ומנוחה.

עוד נטען, כי משעה שהיה מדובר במתכונת העסקה משולשת שבמסגרתה הקבלן והמזמין הם מעסיקים במשותף, אין כל הגיון להטלת חובה לביצוע רישום כפול או "מקביל", כלשון בית-הדין; מאחר שמדובר באחריות פלילית, לא ניתן היה לקבוע, כי הסתפקות המבקשת ברישומי הנוכחות של המזמין אינה עולה כדי ניהול פנקס שעות עבודה, בהתאם לחוק; טעה בית-הדין קמא בכך שדחה את הטענה החלופית שלפיה העבירה המיוחסת למבקשת היא בגדר "זוטי דברים", ומשכך יש לזכותה; המעשה המיוחס לה אינו עולה כדי עבירה פלילית מבחינת חומרתו הן משום שרישום שעות העבודה נוהל בפועל על-ידי המזמין, הן משום שהתקיימו נסיבות ספציפיות של התקשרות בינה לבין המזמין שבגינן לא נתאפשר רישום השעות על-ידיה.

באשר לעבירה של אי-מסירת הודעה לעובד טענו המבקשים, כי לא היה מקום לקבוע שמסירת הודעה לקויה לעובד כמוה כאי-מסירת הודעה; מסירת הודעה לקויה לעובד אינה מהווה עבירה פלילית; סעיף 4 לחוק הודעה לעובד מטיל אחריות פלילית על מעשים המנויים רק בחלק מסעיפי חוק הודעה לעובד, ואינו כולל בתוכו את סעיף 2 לחוק זה, הקובע את הפרטים שיש לרשום בהודעה לעובד.

לפיכך, משלימים המבקשים, לא ניתן להטיל אחריות פלילית, לא ניתן להגיש כתב אישום ולא ניתן להרשיע בגין מסירת הודעה לקויה לעובד; חלק מהפרטים שבית-הדין קמא קבעם כפרטים שהיה מקום לציינם בהודעה לעובד, למעשה אין מקום לציינם, או שהם עניינים פעוטים העולים כדי "זוטי דברים".

בכל הנוגע לאחריות המבקש נטען, כי בית-הדין האזורי התעלם מכך שבסיכומיה זנחה המדינה את טענותיה באשר לאחריותו, למעט משפט לאקוני אחד.
באשר לגזר הדין נטען, כי טעה בית-הדין האזורי בכך שסירב לבטל את הרשעתה של המבקשת, בכך שלא נימק מדוע אין לאמץ המלצת קצינת שירות מבחן, שהמליצה על ביטול הרשעת המבקשת ובכך שלא התייחס לשיקול העיקרי שבגינו התבקש ביטול הרשעתה, מניעת אפשרותה לגשת למכרזים למתן שירותי ניקיון, שמשמעותה קריסתה הכלכלית ופיטורי מאות העובדים.

המבקשים הוסיפו וטענו, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם. לדבריהם, הקנס שהוטל על המבקשת אינו גבוה וכלשעצמו לא יסב לה כל נזק, אולם תשלומו מהווה למעשה הכרה בהרשעת המבקשת, וזו תפגע קשות בתפקודה ותביא לקריסתה, מהנימוקים שפורטו לעיל. בקשר לכך נטען, כי עד למועד הדיון בערעור, 27.03.14, ועד למתן הכרעה בערעור, לא תוכל המבקשת להתמודד במכרזים של רשויות ציבוריות, המהווים את עיקר פעילותה.

במצב זה, אף אם יתקבל ערעורה והיא תזוכה מכל אשמה, לא יהיה בכך כדי לשקם אותה. עוד נטען, כי אם לא יעוכב ביצוע גזר הדין ויימנע מהמבקשת להתמודד במכרזים למשך כשמונה חודשים {עד למועד הדיון בערעור}, מעמדה ייפגע, עובדיה הרבים ימצאו עצמם ללא מקור פרנסה, ופעילותה עלולה להיפסק. באשר למבקש נטען, כי אם יתקבל הערעור, כלל לא יצטרך לבצע עבודות לתועלת הציבור, ואם עד למועד הערעור ישלים את השעות הללו, לא תהא כל תועלת בהכרעה בערעור. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקשים, הנזק שייגרם להם אם לא יעוכב ביצוע גזר הדין, יעלה על הנזק שיגרם למדינה מקבלת בקשתם.

המדינה הודיעה על התנגדותה לבקשה הן עקרונית והן בנסיבות המקרה. לדבריה, הכלל הוא, כי אין לעכב תשלום קנס שהוטל על נאשם, שכן אין בכך כדי לגרום לו נזק בלתי-הפיך, וכי במקרה דנן אין הצדקה לחרוג מכלל זה, ובמקרים דומים קבע בית-הדין הארצי, כי אין מקום לעיכוב ביצוע גזר הדין. עוד הוסיפה המדינה וטענה, כי הסיכויים לקבלת הערעור נמוכים, בבסיס הרשעת המבקשים עומד הכלל שלפיו אין מעביד רשאי להתנער מחובתו לנהל את רישום שעות העבודה של עובדיו ולהעבירה לאחר; בית-הדין קמא קבע קביעות ברורות, הן בתחום המשפט הפלילי הן בתחום דיני העבודה, ובין-היתר הסתמך בקביעותיו על פסיקת בית-הדין זה; על המבקשת הוטל עונש קל ביותר והרשעת המבקש בוטלה והוטל עליו שירות לתועלת הציבור בלבד.

בתשובה לתגובת המדינה חזרו המבקשים על טענותיהם בבקשה והדגישו, כי עיכוב ביצוע גזר הדין מתבקש לא עקב קושי לשלם קנס בסך של 10,000 ש"ח, אלא מפאת הנזק הרב מעצם ההרשעה ובשל ההשלכות העסקיות כתוצאה ממנה. עוד נטען, כי תגובת המדינה אינה מתייחסת לבקשת המבקש לעיכוב ביצוע גזר-דינו ועל-כן יש לראותה כמסכימה לבקשתו; כי ההלכות השונות שהמדינה מפנה אליהן, הן בהליכים פליליים רגילים ועל-כן אינן משליכות לעניין דנן ; וכי המדינה אינה מתייחסת אף לטענותיה באשר לנזקים הצפויים לה לסוגיה זו ועל-כן יש לראותה כמסכימה להן.

בית-הדין קבע, כי יש מקום להיעתר לבקשה ביחס למבקש בלבד. בית-הדין לא מצא כל טעם המצדיק את עיכוב תשלומו של הקנס הכספי שהוטל על המבקשת.

לפיכך קבע בית-הדין, כי באשר למבקשת, אין מקום להיעתר לבקשתה. מדובר בקנס כספי בשיעור לא גבוה במיוחד, שתשלומו כשלעצמו לא יגרום למבקשת, אף לשיטתה שלה, כל נזק. המבקשת טענה, כי עצם תשלום הקנס מהווה הכרה בהרשעתה ועשוי להביא לה לפגיעה כלכלית קשה, עד כדי קריסתה. ראשית, טענות אלה לא נתמכו בכל ראיה שהיא {כגון פירוט תנאי-הסף של מכרזים פוטנציאליים}. שנית, ממילא אין בהן כדי לסייע למבקשת, משעיכוב תשלום הקנס אין בו כדי להשליך בכל צורה שהיא על עצם ההרשעה וזו שרירה וקיימת על כל השלכותיה, כל עוד לא בוטלה בפסק-הדין שבערעור.

עוד הוסיף בית-הדין, כי שונים הם פני הדברים ביחס למבקש. אם לא יעוכב ביצוע גזר הדין בעניינו, והוא יחל באופן מיידי בביצוע העבודות לתועלת הציבור שהוטלו עליו, ייתכן שעד למועד הערעור, יסיים לרצות את עונשו והערעור בעניינו יתייתר. נסיבות שכאלה, מצדיקות את עיכוב ביצוע פסק-הדין על-מנת שלא לרוקן את הערעור מתוכן.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי הבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין מתקבלת ביחס למבקש בלבד.

4. התובע התבסס על דו"חות הנוכחות של הנתבעת - התביעה התקבלה בחלקה
ב- סע"ש (נצ') 27176-05-14 {ARAYA ASMELASH נ' מקור הוד ייצור ושיווק (1988) בע"מ, תק-עב 2015(4), 5211 (2015)} בית-הדין קבע, כי בהיעדר פנקס שעות עבודה לפי סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, מוטל על הנתבעת הנטל, להוכיח שהתובע לא עבד שעות נוספות, וזאת עד לתקרה של 15 שעות נוספות בשבוע או 60 שעות נוספות בחודש. שבמקרה שכזה, מבחינת נטלי ההוכחה, נטל ההוכחה הינו לפתחה של הנתבעת.

בית-הדין קבע, כי ב- ע"ע 15546-05-11 {שמעון בוסקילה נ' נתיבי מעיין אביב בע"מ, תק-אר 2015(1), 1616 (2015)} הועלו מספר עמדות של שופטי בית-הדין הארצי ובאשר למשמעותו של תיקון 24 לחוק הגנת השכר. כב' השופט איטח הדגיש בסיפא של סעיף 48 לפסק-דינו, כדלקמן:

"לסיכום עמדתי בנוגע לסעיף 26ב לחוק הגנת השכר אומר את הדברים הבאים: מקום בו המעביד לא מציג את רישומי הנוכחות, עליו הנטל לשכנע את בית-הדין, כי העובד לא עמד לרשות העבודה בשעות השנויות במחלוקת. מבלי לקבוע מסמרות, יש יסוד לעמדה כי לכל הפחות (וגם לכל היותר) נדרש מהעובד להציג בעדות את גרסתו בדבר עבודה בשעות השנויות במחלוקת."

כב' השופט (בדימוס) רבינוביץ ציין מצידו עמדה מרחיבה, וקבע בסעיף 1 לפסק-דינו כי "חובת ההוכחה המוטלת על תובע גמול שעות נוספות היא מינימלית, ודי בתצהיר התומך בתביעה, או לגבי מי שאינו מיוצג, די בכתב תביעה, ובלבד שיכתבו במסמכים אלה מהן, שעות העבודה הנתבעות על ידו". לעומת-זאת, כב' השופטת אנגלברג-שהם ציינה מצידה עמדה מעט יותר מסתייגת, וקבעה כדלקמן, בסעיף 6 לפסק-דינה:

"... על העובד להציג ולו ראשית ראיה לכך שעבד בשעות נוספות. הוא אינו צריך להוכיח את כמותן (ולפחות לא את 60 השעות החודשיות הראשונות הנתבעות), ראה סעיף 26ב(ב) לחוק הגנת השכר) אך עליו להציג דבר מה המחזק את טענתו בכתב התביעה, כי עבד שעות שכאלה, על-מנת להעביר את נטל הראיה אל המעסיק. שאם לא תאמר כן, די בכל טענה של עובד, כי עבד שעות נוספות על-מנת לחייב בתשלום מלא בגינן וזאת אף אם גרסת העובד, כי עבד במשרה מלאה לא תתקבל כמהימנה."

עם-זאת, בית-הדין ציין, כי שני נציגי הציבור באותו פסק-דין הצטרפו לעמדת השופטים איטח ורבינוביץ, ומשכך, עמדתם היא הקובעת והמנחה לענייננו {וראה בדומה: ע"ע 35727-11-12 ביטחון לאומי 1992 ע.נ בע"מ נ' פודולסקי אלכסנדר, תק-אר 2015(1), 393 (2015)}.

בית-הדין קבע, כי במקרה שלפנינו צירף התובע לתצהיר מטעמו דו"חות נוכחות, וזאת לתקופה שבה הוא עבד אצל הנתבעת. הנתבעת מצידה לא צירפה דו"חות נוכחות נוספים, ולא התנגדה להגשת דו"חות הנוכחות שצירף התובע, שלמעשה התובע קיבל אותם מהנתבעת עצמה, במהלך הליך גילוי המסמכים בתיק.

עיון בדו"חות אלה, שהינם מפורטים ואף חתומים על-ידי התובע עצמו, העלה כי מלבד מקרים חריגים, התובע לא ביצע שעות נוספות, והמדובר בנימוק הראשון מדוע דינה של התביעה לגמול שעות נוספות דינה להידחות.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי הנתבעת הרימה את נטל ההוכחה להוכיח, כי בכלל תקופת עבודתו של התובע הוא לא ביצע שעות נוספות. הוכח כאמור, כי תבנית ההעסקה בנתבעת לא דרשה עבודה בשעות נוספות.

5. בקשה לגילוי פנקס שעות עבודה - הבקשה התקבלה
ב- סע"ש (יר') 467-10-14 {טדלה מנגיסטו נ' טי. אנד. אם סער ביטחון בע"מ, תק-עב 2015(4), 2141 (2015)} התובע ביקש מבית-הדין להורות לנתבעת לגלות לו את פנקס רישום שעות עבודתו באופן מפורט.

בית-הדין קבע, כי פנקס שעות עבודתו של התובע, שגילויו מבוקש, רלבנטי לענייננו, בין-היתר, מן הטעם שהבנת אופן חישוב שכרו של התובע משליך על גובה דמי זכויותיו, אם תוכח בהמשך התביעה לזכאותו לזכויות הנטענות.

לאור האמור לעיל, בית-הדין בחן את התרת גילוי הפנקס בהליך דנא, על רקע העובדות הספציפיות של המקרה וקבע, כי יהא במסמכים האמורים כדי לייעל את בירור המחלוקות האמיתיות ששוררות בין הצדדים, ולתרום להכרעה נכונה בו. יתרה-מכך, מדובר על חובה קוגנטית מכוח חוק שעות עבודה ומנוחה {סעיף 25}.

לאור האמור, הורה בית-הדין לנתבעת להעביר לידי התובע, בתוך 30 ימים את פנקס שעות עבודתו. וקבע כי ככל שתעמוד על כך, ישלם התובע לנתבעת סך של 290 ש"ח הוצאות הכרוכות בהוצאת הפנקס.

6. תלושי השכר שיקפו נאמנה את שעות העבודה אותן עבד התובע - התביעה התקבלה בחלקה
ב- סע"ש (ת"א) 60042-06-13 {מועלם משה נ' פ.א.פ.א.ט.ל תעשיות מזון בע"מ, תק-עב 2015(3), 17589 (2015)} התובע טען שבמקרים בהם עבד למעלה מ- 300 שעות נמחקו שעות העבודה מהתלוש. כלומר, התובע טוען שהתלושים שנמסרו לו פיקטיביים ואינם משקפים את מספר השעות אותן עבד בפועל, וכבר נקבע בפסיקה, כי תלושי השכר מהווים ראיה לאמור בהם ועל המבקש לסתור את תוכנם מוטל נטל הראיה {דב"ע (ארצי) מז/3-146 יוסף חוג'יראת נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע כ 19}.

בית-הדין קבע, כי התובע לא הוכיח שתלושי השכר שנמסרו לו פיקטיביים ואינם משקפים את השעות אותן עבד בפועל. התובע לא הציג כל ראיה התומכת בגרסתו, כי עבד בכל משמרת יותר מ- 8 שעות, או בין 17-10 שעות, ובחקירתו העיד "התכוונתי למשמרות ארוכות".

כמו-כן, מנהלת הנתבעת העידה שכאשר שהתה בחופשת מחלה, שעות העבודה של התובע דווחו לה טלפונית על-ידי התובע עצמו ועדות זו לא נסתרה. אם אכן התלושים שמסרה הנתבעת פיקטיביים, מדוע תציין הנתבעת בתלוש השכר מס' שעות לתשלום מעבר להיקף השעות של עובד במשרה מלאה.

התובע טען, כי המנעותה של הנתבעת מלהציג את גיליונות הנוכחות שלו לאורך כל תקופת עבודתו אצלה צריכה לפעול לחובתה, וכי דווקא בחודשים לגביהם לא הוצגו הגיליונות עבד 400 שעות בחודש. הנתבעת הצהירה בתצהיר גילוי מסמכים מטעמה, כי לא עלה בידה לאתר את כל כרטסות העבודה של התובע, ובעקבות תאונה שעברה בחודש ינואר 2012 ושיקום ממושך בעקבותיו נוצר אי-סדר בשמירת גיליונות הנוכחות של התובע.

בית-הדין קבע, כי גם אם היתה מתקבלת גרסת הנתבעת לעניין התאונה, ונבצר ממנה להציג גיליונות נוכחות עבור חודשים ינואר-מאי 2012, עדיין נותרת שאלה לגבי גיליונות הנוכחות של התובע עבור החודשים הבאים: פברואר-ספטמבר 2011, נובמבר-דצמבר 2011ו ו-אוקטובר 2012.

עוד הוסיף בית-הדין, כי בתצהיר גילוי המסמכים הנתבעת פירטה שהמעקב אחר נוכחות העובדים נעשה באמצעות כרטסת פיזית שעל העובד להחתים בכניסה וביציאה מהעבודה באמצעות שעון נוכחות אוטומטי. לשם גיבוי, בסיום כל חודש הועתקו ימי ושעות העבודה מכרטסות הנוכחות ליומנה הפרטי של טלי, ואכן יומנה הפרטי הוצג לביהמ"ש, אך לא היה גיבוי לשעות עבודתו של התובע בשנים 2013-2012, בניגוד להצהרת טלי שנמנע ממנה לגבות את שעות העבודה של העובדים רק בחודשי התאונה והשיקום.

עם-זאת, קבע בית-הדין, כי הנתבעת עמדה בחובתה להציג רישומי נוכחות, המשקפים את שעות העבודה אותן עבד התובע. לדוגמה: שעות עבודתו של התובע בחודש אוקטובר 2011 זהות הן ביומנה הפרטי של טלי, והן בכרטסת העבודה של אותו חודש, שכאמור, נחתם על-ידי התובע עצמו. כמו-כן, מספר שעות העבודה שעבד באותו חודש נכתב בכתב יד על כרטסת העבודה והוא תואם את מספר השעות שנרשם בתלוש השכר של התובע, 190 שעות. גם ביתר החודשים, לגביהם צורפה כרטסת נוכחות, ניתן היה לראות, כי הסך הכולל של השעות אותן עבד התובע בחודש מסויים ונרשמו בכתב יד בסוף הכרטסת, תואם את שעות העבודה שמופיעות בתלושי השכר.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין, כי תלושי השכר משקפים נאמנה את שעות העבודה אותן עבד התובע ועל בסיס זה יחושב גמול השעות הנוספות אותו יש לשלם לתובע.

7. הנתבעים לא הציגו ראיה הסותרת את הרשום בדו"חות היומיים של התובעת - התביעה התקבלה בחלקה
ב- סע"ש (ת"א) 43525-12-12 {שימרית דהן נ' סורטיס בע"מ, תק-עב 2015(3), 18626 (2015)} התובעת צירפה "דו"חות יומיים" שנערכו על-ידה אשר מציגים את שעות עבודתה בכל יום בחודש בגין חלק מהתקופה שבמחלוקת. על-פי חישוביה, היא עבדה 442 שעות נוספות {ההפרש שבין השעות שעבדה מדי חודש לבין 186 שעות חודשיות של משרה מלאה} בעשרת החודשים, לגביהם קיים דו"ח יומי אותם הכפילה ב- 125% מהשכר הקובע {על-פי סעיף 16 לחוק שעות עבודה ומנוחה} ובסה"כ עתרה ל- 42,269 ש"ח ברוטו.

בית-הדין קבע, כי מכיוון שהתקופה בגינה נתבע הסכום שלעיל היא לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 24 לחוק הגנת השכר, אזי הנטל להוכיח את שעות העבודה {ובענייננו, כי לתובעת לא מגיע גמול בעד שעות נוספות} רובץ על כתפי המעסיק. בית-הדין הזכיר, כי על-פי סעיף 25(א1) לחוק שעות עבודה ומנוחה, חלה על המעסיק חובה לנהל פנקס שעות עבודה, הכולל את שעות העבודה של העובד בפועל, שעות מנוחה שבועית ושעות נוספות.

עוד הוסיף בית-הדין, כי מאחר והנתבעים לא הציגו ראיה הסותרת את הרשום {כטענת התובעת} בדו"חות היומיים שלה, התובעת אכן זכאית לגמול שעות נוספות כנדרש על-ידה בכתב התביעה.

לאור האמור, קבע בית-הדין, כי התובעת זכאית לגמול בעבור שעות נוספות, וזאת לאור הקושי שקיים לקבוע על בסיסם ממצא עובדתי, ומנגד, מששוכנע בית-הדין, כי התובעת עבדה בשעות נוספות ומשהחברה לא קיימה חובתה שבדין, זכאות התובעת תקבע על-סמך נטל ההוכחה על-פי סעיף 26ב(ב) לחוק הגנת השכר. משהזכאות על-פי החוק, גבוהה מהסכום שנתבע מתקבלת תביעתה ברכיב זה בסכום 42,269 ש"ח.

כמו-כן עתרה התובעת לתשלום סך של 50,000 ש"ח על דרך האומדנה, בעד שעות נוספות שלא נרשמו ובגינן אין כל תיעוד. התובעת לא פירטה כיצד הגיעה לסכום זה ובגין איזו תקופה הסכום נתבע.

בשל העדר הוכחה ופירוט מספק, לא לעניין התקופה בגינה ולא להיקף השעות הנטען, לפיו נתבע הסכום ואופן החישוב עליו מתבססת התובעת, בית-הדין דחה את תביעתה של התובעת לתשלום 50,000 ש"ח.

8. הנתבע לא הציג בפני בית-הדין רישום נוכחות ותלושי שכר - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ס"ע (חי') 6181-05-12 {ויקטור טיחונוב נ' מרק ויסמן, תק-עב 2015(3), 17716 (2015)} בית-הדין קבע, כי מעסיק שמפר את הוראת סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה ואינו מנהל פנקס בדבר שעות עבודה כנדרש, נטל ההוכחה מועבר אליו.

הנתבע אמנם טען שבימי שישי התובע עבד 4 שעות בלבד ואולם הנתבע לא הציג בפני בית-הדין רישום נוכחות ותלושי שכר, גם לאחר תיקון 24 לחוק הגנת השכר.

לפיכך, בית-הדין קיבל את גרסת התובע לעניין מתכונת עבודתו. בענייננו, הצליח התובע להוכיח מתכונת עבודה כללית, אשר לא נסתרה על-ידי הנתבע.

התובע הציג בפני בית-הדין תחשיב מפורט של גמול השעות הנוספות המגיע לו לשיטתו, בעוד שהנתבע לא הציג תחשיב נגדי. עם-זאת, התחשיב של התובע התבסס על שכר מוסכם בסך של 6500 ש"ח בניגוד לקביעת בית-הדין לפיה התובע לא הוכיח את גובה השכר המוסכם הנטען על-ידו.

אשר-על-כן, בית-הדין קיבל את תחשיב התובע באופן חלקי בהתאם ליחס שבין השכר התעריפי לשכר המוסכם כנטען על-ידי התובע והעמיד את גמול השעות הנוספות של ויקטור על סך של 6,860 ש"ח.

במקרה אחר, ב- ב- סע"ש (ת"א) 7990-05-13 {משה חדד נ' טעם נינוח בע"מ, תק-עב 2015(3), 8959 (2015)} בית-הדין קבע, כי משלא הוגשו דו"חות נוכחות של התובע, יש לראות אותו כמי ש"עמד לרשות העבודה" בכל השעות להן הוא טען: 31.5 שעות לחודש, במהלך 9 חודשים בשנה.

זאת עבור התקופה מכניסתו לתוקף של התיקון לחוק {סעיף 24 לחוק הגנת השכר}, פברואר 2009 ועד לסיום העבודה בחודש אוגוסט 2011.



9. אין מקום להתנות את החובה להנפיק תלושי שכר לפי חוק הגנת השכר בכך שהעובד ידווח על שעות עבודתו - הנאשמות הורשעו
ב- ת"פ (יר') 35406-10-12 {מדינת ישראל נ' סימפרק בע"מ, תק-עב 2015(3), 12075 (2015)} הנאשמות טענו, כי בכך שמר בן שמואל דיווח על שעות עבודתו רק כל כמה חודשים הוא מנע מהן את האפשרות לקיים את הוראת חוק הגנת השכר המחייבת מתן תלושי שכר.

בית-הדין קבע, כי מדובר בטענה נפסדת. סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, מטיל על מעסיק לרשום בפנקס את שעות העבודה של כל עובד, ואין כל בסיס להטלת האחריות של הנאשמות לקיים חובתן לרשום שעות עבודה של עובד על העובד. ממילא אין מקום להתנות את החובה להנפיק תלושי שכר לפי חוק הגנת השכר בכך שהעובד ידווח על שעות עבודתו.

עוד הוסיף בית-הדין, כי הנאשמות לא הוכיחו, כי העבירה בוצעה ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות, ולא הוכיחו, כי עשו כל שניתן למונעה.

כמו-כן, הנאשמת 2 היתה, כאמור, מעורבת בתהליך של הפקת תלושי שכר לעובדים. היא בדקה את סבירות הדיווחים של שעות העבודה של העובדים, אישרה אותם והעבירה אותם למשרד רואי חשבון להכנת תלושי השכר. לפיכך, בית-הדין לא קיבל את טענת הנאשמת 2, כי היא היתה בעלת מניות פאסיבית. על-פי הראיות בתיק, הנאשמת 2 היתה בעלת מניות ומנהלת אקטיבית ומעורבת בניהול החברה, לרבות תהליך אישור דיווחי השעות ומסירתן לצורך הפקת תלושי שכר.

באשר למינויו של מר הופמן כמנהל הפארק, קבע בית-הדין, כי המינוי כשלעצמו אינו בגדר ביצוע כל הניתן למניעת העבירה. נדרשת מנושא משרה מעורבות מעבר לכך להבטחת מניעת עבירות: מתן הנחיות ברורות בדבר החובות החלות על העסק בניהולו השוטף, פיקוח סביר, כי ההנחיות מבוצעות.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי הנאשמת 2 אף לא הפריכה את החזקה, כי היא הפרה את חובת הפיקוח וביצוע כל הניתן למניעת העבירה.

לאור האמור לעיל, בית-הדין הרשיע את הנאשמות.

10. העובד לא הרים את הנטל של "דבר מה ראייתי" לצורך הוכחת זכאותו לגמול שעות נוספות - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ס"ע (ת"א) 7215-09-10 {אורן הס נ' נטו אינווסטמנט (1998) בע"מ, תק-עב 2015(3), 6191 (2015)} עדי התובע העידו, כי התובע עבד שעות ארוכות, אולם בית-הדין קבע, כי מדובר בהתייחסות כללית שאי-אפשר לפרוט אותה לשעות נוספות נקובות בתאריכים ספציפיים ואף לא למתכונת עבודה כללית.

כמו-כן, ביחס לשאר התקופה התובע לא הציג תיעוד שעות כלשהו, אף לא משוער, וכן לא עלה בידו להוכיח, כי עבד במתכונת עבודה קבועה. התובע ביסס את תחשיבו על "הערכה זהירה" לפיה עבד בכל יום 4 שעות נוספות, והפנה לדו"חות הידניים מהם עלה לכאורה, כי עבד שעות נוספות רבות יותר בכל יום.

בית-הדין קבע, כי אין מקום להעניק משקל ראייתי משמעותי לדו"חות, ולכן אין בהם כדי לסייע, ומכל מקום הם אינם מעידים על עבודת התובע בשאר התקופה במהלכה השתנו תפקידיו בנתבעת.

לפיכך, בהעדר תיעוד מספק לשעות עבודת התובע ולחלופין קיומה של מתכונת עבודה ברורה וקבועה, קבע בית-הדין, כי אין ביכולתו לקבוע מה היה היקף השעות הנוספות שביצע התובע, לא באופן מדוייק וגם לא על דרך של מתכונת עבודה כללית.

עוד הוסיף בית-הדין, כי הנתבעת כמעסיקה היתה מחוייבת לערוך רישום מפורט ומדוייק של שעות העבודה {סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה}, גם בתקופה הרלוונטית לתביעה שטרם תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958. רישום כזה לא הוצג בפני בית-הדין, והנתבעים אף לא טענו, כי נערך.

לפי הלכת ימית ביטחון ב- ע"ע 212/06 {ימית א. ביטחון (1988) נ' אלי אפרים, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.11.08)}, הפרת החובה הנ"ל ואי-הצגת פנקס שעות עבודה מסודר על-ידי המעסיק, עשויה להגמיש את נטל הראיה המוטל על העובד ואף להעביר את הנטל למעסיק בקשר לכך במקרים המתאימים.

עם-זאת לצורך העברת הנטל כאמור דרוש "דבר מה ראייתי" מצד העובד {ע"ע (ארצי) 280/08 אושרי זגורי נ' חברת השמירה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.05.10)}. בית-הדין קבע, כי הראיות שהוצגו על-ידי התובע לא עונות על דרישה זו, ולכן אינן מאפשרות את העברת נטל ההוכחה לנתבעים. לאור האמור, התביעה לגמול שעות נוספות נדחתה.

11. יומן המלצרים שהומצא לחוקר על-ידי הנאשמת, לא היווה פנקס שעות עבודה - הנאשמים הורשעו
ב- ת"פ (יר') 16121-07-11 {מדינת ישראל נ' י. בעיר אחזקות (1995) בע"מ, תק-עב 2015(3), 7182 (2015)} בית-הדין קבע, כי בחלקו השני של האישום החמישי ייחסה המאשימה לנאשמת עבירה של אי-ניהול פנקס בדבר שעות עבודה במהלך חודש יולי 2010 עבור העובדים שרון בר ואברהם זכריה, עבירה על סעיף 25(א) יחד עם סעיף 26(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה. לנאשם, יוחסה עבירת אחריות מנהלים, עבירה על סעיף 27(א) יחד עם סעיפים 25(א) ו- 26(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה.

בעניין זה העיד החוקר, כי דרש מספר פעמים מהנאשמים להמציא את פנקס שעות העבודה ואולם הם לא עשו כן.
בעדותו טען הנאשם, כי על-פי חוזה העבודה כל מלצר חייב היה לרשום את שעות עבודתו ביומן המלצרים. הנתונים מיומן המלצרים נרשמו בדו"ח אקסל שהועבר לחשבות השכר של הנאשמת לצורך תשלום שכר המלצרים.

כן הפנתה המאשימה לעדותה של שרון בר לפיה לא היה רישום מסודר של שעות העבודה במסעדה. אברהם זכריה העיד אף הוא, כי לא היה רישום של שעות העבודה.

בית-הדין קיבל את טענת המאשימה לפיה יומן המלצרים שהומצא לחוקר על-ידי הנאשמת, אינו מהווה פנקס שעות עבודה, כהגדרתו בסעיף 25(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה וקבע, כי היה עליה לנהל פנקס בו יכללו כל הפרטים שבדין.

משלא הובאה על-ידי הנאשמים ראיה כלשהי בדבר ניהול הפנקס, בית-הדין קיבל את טענות המאשימה וקבע, כי הנאשמת לא ניהלה פנקס שעות עבודה. בהתאם, בית-הדין הרשיע את הנאשמת בכך שבחודש יולי 2010 לא ניהלה עבור העובדים אברהם זכריה ושרון בר פנקס שעות עבודה, עבירה על סעיף 25(א) יחד עם סעיף 26(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה. את הנאשם הרשיע בית-הדין בעבירה על סעיף 27(א) יחד עם סעיפים 25(א) ו- 26(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה.

12. הוכחה מתכונת עבודה קבועה - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ס"ע (נצ') 56083-05-11 {האני סאלח נ' אס.אי.אס. שירותי שמירה ואבטחה בע"מ, תק-עב 2015(2), 14570 (2015)} בית-הדין קבע, כי הנתבעות לא הציגו ראיות משכנעות בדבר שעות עבודתו של התובע.

באשר לתקופה בה עבד התובע בשירות הנתבעת מס' 2, כלל לא הוצג פנקס שעות עבודה ומנוחה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי הנתבעת הציגה מסמכים שכונו על-ידה "דו"חות נוכחות", אשר על-פי שמם התיימרו לתאר את נוכחות התובע בעבודה, בתקופה שבין 01.01.09 - 18.09.10.

"דו"חות הנוכחות" שהגישה הנתבעת, אינם עולים בקנה אחד עם חובתה לנהל פנקס שעות עבודה ומנוחה, כמצוות סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה. ניכר כי אין מדובר בדו"חות מקובלים שנערכים ב"אמצעים מכניים, דיגיטאליים או אלקטרוניים". הנתבעת אף לא פעלה בהתאם לחלופה השניה בסעיף 25, ושלפיה: "...ייחתם הרישום מדי יום בידי העובד ויאושר בחתימת אחראי שהמעסיק מינה לכך...". בדו"חות שהגישה הנתבעת, לא תועדה שעת כניסה ויציאה, כבפלטי מערכות נוכחות אלקטרוניות או מכניות, אלא שנכתב לגבי כל אחד מן הימים שבתקופה האמורה, כמות שעות, על-פי-רוב 10.5 שעות. בנסיבות אלו, קבע בית-הדין, כי אין ספק שהנתונים עובדו, כאשר הנתבעת אף לא סיפקה מידע באשר לאופן תיעוד ועיבוד הנתונים.

על רקע זה, ונוכח מכלול הנסיבות, קבע בית-הדין, כי לא ניתן להסתמך על "דו"חות הנוכחות" שהציגה הנתבעת, כראיה לשעות עבודתו של התובע.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי הנתבעת לא הציגה ראיות המאפשרות לקבוע במדוייק את שעות עבודתו של התובע.

עוד הוסיף בית-הדין, כי שעות עבודתו המדוייקות של התובע לא הוכחו. יחד-עם-זאת, בתקופה בה עבד התובע בבית המלון, הוכח, כי עבודתו היתה במתכונת קבועה. על-כן, לגבי תקופת עבודתו של התובע בבית המלון, הוכחה בפני בית-הדין, מתכונת עבודה קבועה: 6 ימים בשבוע, 12 שעות ביום.

לפיכך, מקום בו מוכחת מתכונת עבודה קבועה "ההנחה המשפטית היא שהעובד עבד אותן השעות, להוציא הפסקות העולות מעצם מהותו של אותו מקום עבודה" {דב"ע לז/1-2 מחמוד נ' דקל מרקט שותפות, פד"ע ח (1) 343}. כמו-כן, "הטוען לימי היעדרות מעבודה, עליו הראיה..." {דב"ע לז/2-1 עניין דקל מרקט הנ"ל).
לאור כל האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי הנתבעת לא קיימה את חובתה לנהל פנקס שעות עבודה ומנוחה. כמו-כן לא היה ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים על יסוד "דו"חות הנוכחות" שהניחה הנתבעת בפני בית-הדין. על-כן, החזקה שלפיה בתקופה הרלבנטית, התובע עבד שעות בהתאם למתכונת הקבועה שהוכחה, לא נסתרה.

13. הוכח, כי למעשה התובע לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה - התביעה נדחתה
ב- סע"ש (נצ') 35794-01-11 {בנימין דותן נ' בלו ליין טורס בע"מ, תק-עב 2015(2), 6799 (2015)} בית-הדין קבע, כי בהעדר פנקס שעות עבודה לפי סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, מוטל על הנתבעות להוכיח שהתובע לא עבד כפי שטען.

עוד הוסיף בית-הדין, כי הוכח שהתובע לא עבד בפועל, לא כל שכן באופן מלא, בתקופה זו. עוד הוכח, כי למעשה התובע לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה. מכאן, קבע בית-הדין, כי הנתבעת עמדה בנטל הנדרש להוכיח שהתובע לא זכאי לשכר עבודה כפי שהוא מנסה לטעון.

על כך ניתן ללמוד מהעובדות הבאות:
ראשית, הצהרת התובע למוסד לביטוח לאומי ביום 10.09.07, התובע הודה בעצמו כי בתקופה זו הוא קיבל נכות מהמוסד לביטוח לאומי. כך, ביום 10.09.07 הוא הצהיר, כי הוא אינו עובד מזה ארבעה חודשים, וכך מול הוועדה הרפואית הוא שב על הדברים והצהיר, כי הוא עדיין לא עובד.

שנית, מעדות התובע עלה, כי התובע לא נכח כל יום בעבודה וכי היה מגיע ימים מסויימים ונעדר בימים אחרים.

שלישית, עדותו המהימנה של רו"ח רוסו, אשר העיד, כי הודיע לתובע, באופן מפורש, כי התובע היה מנוע מלעבוד בתקופת אי-כושרו או מחלתו וכי לא ניתן לשלם לו שכר בגין תקופה זו.

רביעית, עדות התובע לפני בית-משפט השלום, שם, עת העיד תחת אזהרה, כי בין התאריכים יוני 2007 ועד אוקטובר 2009 הוא היה באי-כושר עבודה.

חמישית, מעדות התובע לפני בית-הדין עלה, כי הוא לא עבד במשרד אלא לכל היותר "תמך במשרד", תמיכה, אותה, כאמור ניתן ליחסה לעובדת היותו של התובע בעל מניות בחברה ולא כעובד שלה, כאשר לעניין זה בית-הדין מצא חיזוק בעדותו המהימנה של נתבע 2 אשר העיד, כי ראה בביקוריו של התובע כביקורים של בעל מניות ולא כמי שבא לעבוד.

שישית, העובדה שבמשך שנה וחצי, מיום חזרתו, לכאורה, של התובע לעבודה ועד לסיום היחסים בין הצדדים, הוא לא העלה שום טרוניה או טענה בנוגע לעובדה שהוא עובד ולא מקבל שכר, מחזקת את המסקנה שלתובע לא היתה כל כוונה לקבל שכר בגין הנוכחות האקראית שלו, בתקופה זו, בנתבעת.

לנוכח האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי אין לראות בהגעת התובע למשרדי הנתבעת בתקופה האמורה כמי שבא לעבוד אלא יש לראות בו כמי שבא ל'פקח' על העבודה בכובעו כבעל מניות. לפיכך, נדחתה תביעתו לתשלום שכר עבודה בגין התקופה הנ"ל.