החופשה - מועד החופשה (סעיף 6 לחוק)

1. הדין
סעיף 6 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 קובע כדלקמן:

"6. מועד החופשה (תיקונים: התשס"ב, התש"ע, התשע"ד (מס' 2))
(א) החופשה תינתן בחודש האחרון של שנת-העבודה שבעדה היא ניתנת, או במשך שנת-העבודה שלאחריה.
(ב) על-אף הוראות סעיף-קטן (א), רשאי עובד לקחת יום אחד מן החופשה במהלך שנת העבודה שבעדה היא ניתנת במועד שיבחר ויום אחד נוסף באחד מהימים המנויים בתוספת, ואולם אין ברשימת הימים כאמור כדי לפגוע בהוראות סעיף 5, ובלבד שהודיע על כך למעסיקו 30 ימים מראש לפחות.
(ג) שר התעשיה המסחר והתעסוקה רשאי, בצו, להוסיף על רשימת הימים המנויים בתוספת."

התוספת לסעיף 6 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (תיקונים: התש"ע, התשע"ג, התשע"ד), קובעת כדלקמן:

"1. צום גדליה; ערב יום הכיפורים; ערב חג הסוכות; הושענא רבה; צום עשרה בטבת (יום הקדיש הכללי); תענית אסתר; פורים; שושן פורים; ערב חג הפסח; ערב שביעי של פסח; חג המימונה; ל"ג בעומר; ערב חג השבועות; צום י"ז בתמוז; צום תשעה באב; ערב ראש השנה.

1א. יום קורבן זבח פסח; חג הפסח; שביעי של פסח (חג המצות); חג השבועות; מועד החודש השביעי; יום הכיפורים; חג הסוכות; שמיני עצרת - כל אלה, במועדים שבהם הם נחגגים על-ידי בני העדה השומרונית.

2. ערב חג המולד; ערב ראשית השנה; ערב חג ההתגלות; ערב חג הפסחא; יום הבשורה; ערב עליית ישו השמיימה; ערב חג השבועות.

3. ערב ראש השנה ההג'רית; ערב יום הולדת הנביא; עליית הנביא השמיימה (לילת אלאסרא ואלמעראג'); ערב חג הפסקת הצום (ערב עיד אלפיטר); ערב חג הקורבן (ערב עיד אלאדחא).

4. ערב חג אלח'דר (אליהו הנביא); ערב חג הנביא שועייב (יתרו); ערב חג הנביא סבלאן; ערב חג הקורבן (ערב עיד אלאדחא).

5. יום הזיכרון לעדה הצ'רקסית.

6. חג הסיגד.

7. יום האישה הבין-לאומי; יום הזיכרון לשואה ולגבורה; יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולחללי פעולות איבה וטרור (ערב יום העצמאות); יום ירושלים; אחד במאי; יום הניצחון על גרמניה הנאצית; יום פטירת הרצל; ראש השנה האזרחית.

8. יום האזכרה הפרטית של חלל מערכות ישראל או של מי שנפטר כתוצאה מפגיעת איבה - לגבי קרוב משפחתו של מי מהם; לעניין זה, "קרוב משפחה" - כמשמעותו בסעיף 4א לחוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, התשכ”ג-1963, או בסעיף 7ה לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970, לפי העניין."
2. עבור כמה מהשנים האחרונות לתקופת עבודתו זכאי התובע לצבור את פדיון ימי חופשתו?
ב- ע"ב (ת"א) 8751/05 {כיאפח חוסני חאסקיה נ' חברת תמר ונוי-יטאח יוחנן בע"מ, תק-עב 2011(3), 4358 (2011)}השאלה אשר נדונה היתה עבור כמה מהשנים האחרונות לתקופת עבודתו זכאי התובע לצבור את פדיון ימי חופשתו.

התובע טען כי לא ניתנה לו חופשה שנתית ותבע את פדיונה על מלוא תקופת עבודתו.

הנתבעת טענה כי שולמו לתובע זכויותיו כדין על מלוא תקופת עבודתו.

התביעה לפדיון חופשה גובשה בחודש ספטמבר 2005, אך עם-זאת, טענת ההתיישנות בשילוב של מגבלת הצבירה מגבילה את מספר השנים בעדן יכול התובע לתבוע פדיון חופשה במקרה זה. בפרשת אצ'ילדייב נקבע כי הזכות לתבוע פדיון חופשה תהיה בגין שלוש שנות העבודה האחרונות.

עם-זאת, בית-הדין הארצי שינה מהלכה זו במספר פסקי-דין לאחר מכן, וקבע כי הפדיון יהיה לכל היותר בגין שלוש השנים המלאות האחרונות להעסקת העובד בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת ובסך-הכל 4 שנים.

לפי קביעת בית-הדין היה מקום לקבוע כי התובע זכאי לפדיון חופשה בגין ימי חופשה שצבר בחמש השנים האחרונות להעסקתה, זאת לאור הוראת סעיף 6(א) לחוק חופשה שנתית לפיה החופשה תינתן בחודש האחרון של שנת העבודה שבעדה היא ניתנת, או במשך שנת העבודה שלאחריה.

עם-זאת, בית-הדין כבול להלכה הנוהגת, ומשכך, התובע יהיה זכאי לפדיון חופשה בגין ארבע השנים האחרונות לעבודתו, שלוש שנות צבירה והשנה השוטפת.

3. האם תובעת יכולה לקבל פדיון ימי חופש מעבר לחודש האחרון של שנת-העבודה שבעדה היא ניתנת, או במשך שנת העבודה שלאחריה?
ב- ע"א (חי') 4268-06 {ווסיקר אנה נ' איי.אס.אס אשמרת בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.11.09)} נדונה השאלה האם תובעת יכולה לקבל פדיון ימי חופש מעבר לחודש האחרון של שנת העבודה שבעדה היא ניתנת, או במשך שנת העבודה שלאחריה.

סעיף 6(א) לחוק חופשה שנתית קובע כי החופשה תינתן בחודש האחרון של שנת העבודה שבעדה היא ניתנת, או במשך שנת העבודה שלאחריה.

לגבי עניין זה טוענת הנתבעת כאמור כי לאור הוראות סעיף 7(א) לחוק אין התובעת יכולה לצבור חופשה שנתית מעבר לשנה אחת, וכי התובעת מעולם לא ביקשה ולא קיבלה אישור מאת הנתבעת לצבור חופשה שנתית בהתאם לאמור בסעיף זה.

אכן, סעיף 7(א) לחוק חופשה שנתית קובע כי אין החופשה ניתנת לצבירה, אך למרות זאת, רשאי העובד בהסכמת המעביד, לקחת רק שבעה ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות.

בענייננו, לא נטען כי הציעה הנתבעת לתובעת ליטול חופשה וזו סירבה לקבלה, או שהתובעת לא לקחה את החופשה שניתנה לה מסיבה התלויה בה שהיא בלתי-סבירה.

בהתאם לכך, בית-הדין קבע כי התובעת לא איבדה את זכותה לצבירת אותם ימי חופשה.

התובעת הועסקה אצל הנתבעת החל מחודש 03/99, ועל-כן ולאור הוותק שלה אצל הנתבעת צברה התובעת החל מחודש 01/03 ועד לחודש 01/09, 110 ימי חופשה בפועל.
לפיכך לא היה חולק בין הצדדים כי בתקופה זו ניצלה התובעת 78 ימי חופשה בפעל, ומכאן שעל-פי דין זכאית התובעת, נכון ליום 01.01.09 לנצל בפעל עוד 32 ימי חופשה שנתית בתשלום.

אשר-על-כן, בית-הדין קבע כי על הנתבעת לאפשר לתובעת לנצל במשך התקופה של שנתיים מיום מתן פסק-הדין 32 ימי חופשה שנתית בתשלום שלא נוצלו על-ידה בגין התקופה שהחל מיום 01.01.03 ועד ליום 01.01.09, וזאת בנוסף לניצול חופשה שנתית שוטפת בשנים אלו.

4. האם התובע הפר הסכם שעה שיצא לחופשה מבלי לקבל את אישורה?
ב- ע"ב (ת"א) 5756/07 {דני כץ נ' קומפוזיה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.01.09)} נדונה השאלה האם התובע הפר הסכם שעה שיצא לחופשה מבלי לקבל את אישורה.

התובע טען כי בפגישה בינו לבין הנתבעת טרם העניין שבמחלוקת, אשר התקיימה ביום 10.12.06 לא נאמר מפורשות כי הנתבעת דוחה בקשתו של התובע ליציאה לחופשה.

התובע טען כי הנתבעת לא הוכיחה גרסתה לפיה סירבה לבקשתו ליציאה לחופשה ולפיכך אין לראות בניצול החופשה על-ידו משום סירוב הפגנתי להישמע להוראות מנכ"ל הנתבעת.

עוד טען התובע כי בקשתו לצאת לחופשה היתה סבירה, בפרט משלא ניצל ימי חופשתו עד ליום 31.12.06, ובשל כך דרישתו למימוש זכויותיו נעשתה בתום-לב, בשים לב להוראת הסכם הגישור בין הצדדים, אשר קבע מפורשות ניצול של עשרים ואחד ימי החופשה עד סוף חודש דצמבר 2006.
עוד יצויין כי התובע שהה בחופשה לאחר הפגישה שהתנהלה בינו לבין מנכ"ל הנתבעת ביום 14.12.06, כאשר במהלך החופשה נשלח על-ידי הנתבעת מכתב בעניין יציאתו של התובע לחופשה.

התובע השיב למכתב זה ביום 18.12.06 ובמסגרתו הכחיש את הטענות בעניין העדר אישור יציאה לחופשה והוסיף כי ישוב לעבודה ככל שזכותו לפדיון יתרת ימי החופשה לא תיפגע.

על דברים אלה חזר במכתבו מיום 19.12.06, אולם הנתבעת לא התייחסה לתגובתו ודבקה בטענתה כי העסקתו הסתיימה ביום 31.12.06.

הנתבעת טענה כי התובע הודיע התובע למנכ"ל הנתבעת ביום 10.12.06 ללא כל התראה או תיאום מראש כי ישהה בחופשה, כאשר התובע לא ביקש אישור לחופשה ולא תיאם מועד החופשה עם מנכ"ל הנתבעת.

עוד הוסיפה הנתבעת, כי התובע הודה כי יצא לחופשה על דעתו בלבד ולפיכך ולאור התנהגותו לא אושרה החופשה על-ידי מנכ"ל הנתבעת.

עוד יצויין מפי הנתבעת, כי נוכחות התובע במחצית השניה של חודש דצמבר היתה קריטית מתוקף תפקידו כסמנכ"ל מכירות וזאת משמרבית העסקאות נערכות בשבועיים האחרונים של השנה, עת מבקשים הארגונים לנצל יתרות תקציב העומדות לרשותם.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין כי מועדי החופשה נקבעים על-ידי המעביד, אולם בנסיבות מקרה זה אין הנתבעת יוצאת ידי חובתה בטענה כי התובע הפר הסכם הגישור שעה שיצא לחופשה מבלי לקבל אישורה.

דרישת הנתבעת כי התובע לא ינצל חופשתו לא היתה סבירה בנסיבות העניין הנדון בו נקבע מנגנון ברור לפיו אי-ניצול ימי החופשה עד ליום 31.12.06 משמעותו מחיקתם.

יתרה-מכך, נוגדת היא את תכליתו של סעיף 6 לחוק חופשה שנתית.

5. מהי מכסת החופשה הצבורה, שעמדה לזכות התובע במועד סיום עבודתו?
ב- ע"ב (חי') 2176/05 {עלא חלבי נ' השמירה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.12.07)} נדונה השאלה מהי מכסת החופשה הצבורה שעמדה לזכות התובע במועד סיום עבודתו.

התובע טען כי בהתאם לוותק שלו בחברה, מגיע לו פדיון 48 ימי חופש, שלא ניצל, בשווי 144 ₪ ליום, סה"כ 6,912 ₪.

הנתבעת טענה כי מעולם לא סירב לתובע לצאת לחופש וכעובד יכל לצאת ולנצל את הימים שעמדו לזכותו כפי שגם ניצל מידי שנה.

יצויין כי סעיף 6(א) לחוק חופשה שנתית קובע כי החופשה תינתן בחודש האחרון של שנת-העבודה שבעדה היא ניתנת, או במשך שנת העבודה שלאחריה.

יתרה-מכך, הלכה פסוקה היא, משכבר הימים, כי אין לייחס לעובד רצון לצבור חופשה על-ידי שתיקה ואי עמידה על זכותו לחופשה. זכותו של העובד להמתין לכך שהמעביד ידאג לזכותו לצאת לחופשה, זו גם חובתו של המעביד{ע"ע 197/03; 198/03 פרי שר אסייג נ' חנה גורן הפקות בע"מ, תק-אר 2005(2), 289 (2005)}.

בית-הדין קיבל את התביעה ופסק כי המסקנה המתבקשת במקרה הנדון היא, כי התובע זכאי לפדות בכסף את תקופת החופשה המרבית שהיה רשאי לצבור לפי הוראות חוק חופשה שנתית, עד מועד הפסקת עבודתו, כיוון שלא הוכח לבית-הדין שניצל ולו יום חופשה אחד.

זכאות לפדיון ימי חופשה היא החל משלוש שנים לפני מועד סיום ההעסקה ולא כטענת הנתבעת, כאשר בהתאמה לעניין הנדון התובע צבר את מכסת החופשה המלאה לשלוש שנים, אשר לצרכי פדיון עומדת על 12 ימים לשנה, ובסה"כ 36 ימים לפי ערך של 144 ₪ ליום.

אשר-על-כן, לאור הפסיקה והנתונים בית-הדין קבע כי התובע זכאי לתשלום "פדיון חופשה", בסכום מצטבר של 5,184 ₪.

6. האם היה רשאי התובע לקחת חופש בניגוד לעמדת הנתבע במקרה הנדון?
ב- ע"ב (נצ') 1371/05 {פנחס חנו נ' יריב בן עזר, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.08.07)} נדונה השאלה האם היה רשאי התובע לקחת חופש על דעת עצמו במקרה הנדון.

התובע טען כי הוא זכאי לפדיון חופשה מעבר למגיע לו על-פי חוק חופשה שנתית, שכן צו ההרחבה בענף החקלאות מזכה בימי חופשה עודפים על אלה שבחוק חופשה שנתית.

הנתבע טען כי על יחסי העבודה בין הצדדים לא חל צו ההרחבה בענף החקלאות, אלא צו ההרחבה בענף הציוד המכני ההנדסי.

בית-הדין קבע כי על-פי הדין וההלכה הפסוקה, מי שמוסמך לקבוע את מועד החופשה, הוא המעביד {למעט יום אחד בשנה, על-פי האמור בסעיף 6(ב) לחוק חופשה שנתית} ובהתאם לכך יציאתו של התובע לחופשה בניגוד לעמדת הנתבע, היתה מעשה שהיה יכול להצדיק את פיטוריו.

בית-הדין לא מצא כי בין הצדדים הסכם מיוחד הגובר על הוראות חוק חופשה שנתית ופסק לתובע על-פי זכאות חוק חופשה שנתית 2.5 ימי חופש לפדיון.

7. האם היה רשאי התובע להעמיד את תביעתו לפדיון ימי חופשה על התקופה שמיום ניתוק היחסים ועד לתום תקופת העבודה לפי דין?
ב- ע"ב (ת"א) 6288/05 {צבי כהן נ' מועדון כדורסל הפועל כפר סבא, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.07.07)} נדונה השאלה האם היה רשאי התובע להעמיד את תביעתו לפדיון ימי חופשה על התקופה שמיום ניתוק היחסים ועד לתום תקופת העבודה לפי דין.

התובע טען כי היה רשאי להעמיד את תביעתו לפדיון ימי חופשה על התקופה שבמחלוקת {מיום ניתוק היחסים בין הצדדים ועד לתום תקופת העבודה} לפי דין.

הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי התביעה המתייחסת לשנת 2002-2001 התיישנה.

בית-הדין קבע כי הזכות לפדיון חופשה נוצרה ביום בו נותקו היחסים בין הצדדים כאשר בהתאם להוראות סעיף 13 לחוק חופשה שנתית יש למנות את תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 31 למן היום שבו נותקו יחסי העבודה, ואילך.

סעיף 6(א) לחוק חופשה שנתית קובע כי החופשה השנתית יכול שתינתן במהלך שנת עבודה או במהלך שנת העבודה שלאחריה כאשר החופשה תינתן בחודש האחרון של שנת העבודה שבעדה היא ניתנת, או במשך שנת העבודה שלאחריה.

לפי הוראת סעיף 6 לחוק חופשה שנתית מותר ליתן חופשה לעובד בשנת העבודה שאחרי השנה שבגינה היא ניתנת ומכאן שניתן לתבוע זכויות חופשה המגיעה עבור שנת העבודה {כמשמעה בסעיף 1 לחוק חופשה שנתית} החמישית שלפני התביעה ואילך {מנחם גולדברג דיני עבודה, שער שישי, פרק 16, עמ' 33 (2006)}.

אשר-על-כן, בית-הדין קיבל את טענת התובע ודחה את את טענת הנתבעת כי התביעה המתייחסת לשנת 2002-2001 התיישנה, שכן את החופשה בגין התקופה שבמחלוקת רשאי היה התובע לצבור עד לסוף שנת 2002, ומכאן שלא התיישנה התביעה לפדיון ימי החופשה המתייחסים לתקופה זו, והתובע העמיד תביעתו לפדיון ימי חופשה על התקופה שמיום ניתוק היחסים ועד לתום תקופת העבודה כדין.

8. מהי מכסת החופשה הצבורה שעמדה לזכות התובע במועד סיום עבודתו?
ב- ע"ב (חי') 289/04 {אושרי זגורי נ' חברת השמירה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.01.08)} נדונה השאלה מהי מכסת החופשה הצבורה שעמדה לזכות התובע במועד סיום עבודתו.

התובע תבע פדיון חופשה בהסתמך על מכסות שנקבעו בהסכם הקיבוצי או בצו ההרחבה.

במקרה הנדון היתה קיימת מחלוקת בין הצדדים האם חל על יחסיהם הסכם קיבוצי בענף השמירה, אם לאו, והאם התובע זכאי לתשלומים מכוח הסכם כזה או מכוח צו הרחבה של הסכם.

סיכומו-של-דבר, בית-הדין קבע כי זכאות לפדיון ימי חופשה היא החל משלוש שנים המלאות לפני מועד סיום ההעסקה בתוספת השנה החלקית האחרונה ולא כטענת התובע, שחישב את המכסה לכל תקופת עבודתו לפי משרה מלאה.
בית-הדין אף ציין כי התובע לא הועסק בהיקף עבודה קבוע או מלא.

9. האם במקרה הנדון ניתנה החופשה בחודש האחרון של שנת העבודה שבעדה היא ניתנת, או במשך שנת העבודה שלאחריה?
ב- ע"ב (נצ') 1524/04 {איתן אבשלום נ' יעקב פלד, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.11.05)} נדונה השאלה האם במקרה הנדון החופשה ניתנה בחודש האחרון של שנת העבודה שבעדה היא ניתנת, או במשך שנת העבודה שלאחריה.

התובע טען כי מגיע לו תשלום בגין זכויות סוציאליות, ביניהן פדיון חופשה ודמי הבראה, עבור כל תקופת העבודה, בטענה שהוא לא קיבל כל תשלום בגינן.

הנתבעים טענו בכתב ההגנה להתיישנות התביעה לפדיון חופשה מעבר ל-3 שנים, בהתבסס על סעיף 31 לחוק חופשה שנתית.

בית-הדין קבע בהתאם לסעיף 6(א) לחוק חופשה שנתית כי החופשה תינתן בחודש האחרון של שנת-העבודה שבעדה היא ניתנת, או במשך שנת העבודה שלאחריה ולכן, לא התיישנה התביעה לפדיון חופשה בגין התקופה החל מ- 15.04.00.

עוד הוסיף בית-הדין כי בהתאם לתלושי השכר של התובע, שלפי קביעתו הם אמינים, קיבל התובע 10 ימי חופש בחודש 07/00 כאשר בתלוש שכר חודש 02.03 מופיע תשלום עבור 16 ימי חופש, אולם, מדובר בסכום שהיה אמור להשתלם לאחר סיום העבודה של התובע ב- 01.03.03, כאשר לא הוכח כי תשלום זה נעשה בפועל ולכן, זכאי התובע לתשלום בגין פדיון חופשה עבור התקופה שלא התיישנה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

החופשה - מועד החופשה (סעיף 6 לחוק)