החופשה - תחילת החופשה (סעיף 9 לחוק)

1. הדין
סעיף 9 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 קובע כדלקמן:

"9. תחילת החופשה (תיקון התשע"ד (מס' 2))
(א) תאריך תחילת החופשה ייקבע לפחות ארבעה-עשר יום מראש, ומשנקבע התאריך, ירשום אותו המעסיק בפנקס המתנהל על-פי סעיף 26, אם הוא חייב לנהל פנקס כזה.
(ב) סעיף זה אינו חל על חלקי חופשה של פחות משבעה ימים."

2. פיצוי בגין "חופשה כפויה"
ב- סע"ש (נצ') 26377-05-13 {ראובן אזולאי נ' אקרשטיין תעשיות בע"מ, תק-עב 2015(2), 11963 (2015)} נדונה הסוגיה בעניין פיצוי בגין "חופשה כפויה".

מעיון בדו"ח הנוכחות של התובע לחודש 11/12, שלא נסתר עלה כי התובע עבד בפועל עד ליום 22.11.12 {כולל}, וכי החל מיום 25.11.12 נרשם כי התובע לא נכח במפעל.

בהזמנה לשימוע מיום 19.11.12 ושנמסרה, לכאורה, לתובע ביום 22.11.12, צויין כי על התובע לשהות בחופשה ולא להגיע למפעל עד לשימוע.

במכתב הפיטורים מיום 03.12.12 נקבע כי מועד סיום עבודתו של התובע הינו 26.12.12, כאשר בהתאם נקבע כי עד למועד זה התובע ישהה בחופשה על חשבון ימי חופשתו.
הנתבעת טענה כי הוצאת התובע לחופשה היתה לטובתו שעה שהמשיך ליהנות מצבירת ההטבות הסוציאליות ומהמשך שימוש בטלפון הנייד שעמד לרשותו.

בית-הדין ציין כי הנתבעת לא טענה, וכך גם לא הוכיחה, שהתובע ביקש או לפחות הסכים לניצול ימי חופשתו בדרך זו.

עוד הוסיף בית-הדין כי טענת הנתבעת לפיה עד למשלוח מכתב ב"כ התובע מיום 22.12.14, התובע כלל לא התנגד להוצאתו לחופשה על חשבון יתרת ימי חופשתו הצבורה, אין בה כדי לסייע לה, שהרי הנתבעת נדרשה להסכמת התובע, ולא ניתן במקרה זה לפרש את שתיקת התובע כהסכמה.

לא-זו-אף-זו, הנתבעת הוציאה את התובע לחופשה כאמור, בניגוד לאמור בסעיף 9(א) לחוק חופשה שנתית, אשר קובע כי תאריך תחילת החופשה יקבע לפחות 14 יום מראש.

בית-הדין ציין גם כי זכותו של מעסיק להחליט על הוצאתו של עובד לחופשה בהתאם לשיקול דעתו ולסדרי העבודה, כאשר המעסיק הוא הקובע את מועדי החופשה.

תכליתו של חוק חופשה שנתית היא להעניק זמן לעובד לנוח, לנפוש, להתנתק משגרת העבודה היומיומית, לשנות אווירה ולרענן את כוחותיו {ע"ע 1496/02 נשואה זנקס נ' גל ארז, הנ"ל}.

במקרה הנדון היעדרותו של התובע במהלך תקופת ההיעדרות נכפתה עליו והיא נעשתה לצורך הרחקתו מהמפעל ולמניעת מתחים ואי-נעימות, כמו גם מפני חשש המנהל הכללי אותו העלה במהלך עדותו.

במקרה אחר לא היה ניתן לראות בתקופת ההיעדרות תקופה בה שהה התובע בחופשה כמשמעותה בחוק חופשה שנתית {ע"ע 491/07 מיכאל מדניק נ' קיבוץ גבולות, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.02.10)}.

אשר-על-כן, בנסיבות תיק זה בית-הדין סבר כי לא ניתן לראות בתקופת ההיעדרות תקופה בה שהה התובע בחופשה שנתית כמשמעותה ותכליתה בחוק חופשה שנתית.

בהתאם לתלוש השכר של חודש דצמבר 2012 יום חופשה עמד על סך של 336.27 ₪, ולפיכך, נקבע כי הנתבעת תשלם לתובע בגין רכיב זה סך של 8,070.48 ₪ (336.27 ₪ ליום * 24 ימים).

3. אכיפת העובד לצאת לחופשה
ב- סע"ש (חי') 9475-10-12 {אליעזר זיו נ' מועצה מקומית שלומי, תק-עב 2015(1), 18110 (2015)} נדונה סוגיית אכיפת העובד לצאת לחופשה.

התובע טען כי נדרש על-ידי הנתבעת ביום 23.08.10 לצאת לחופשה החל מיום המחרת, 24.08.10, כאשר הוראה זו באה לידי ביטוי במכתבה של הנתבעת לתובע מיום 23.08.10, בו היא מנחה אותו לצאת לחופשה עד לניצול מלוא 56 ימי החופשה שעומדים לרשותו.

הנתבעת טענה שהתובע הוא שביקש לצאת לחופשה בחודש 08/10.

בעקבות דרישת התובע ופניית נציגי ההסתדרות לראש המועצה, הודיע ראש המועצה לתובע על הפסקת החופשה והורה לו לשוב לעבודה בפועל כאשר חופשה זו הסתיימה ביום 20.09.10 לאחר שהתובע דרש להפסיקה.

בית-הדין הסיק וקבע כי התובע לא היה מעוניין לצאת לחופשה זו מלכתחילה, כאשר הדבר מוצא ביטויו במסמכים מזמן אמת, ובנוסף, תוך כדי החופשה פנה לגורמים שונים בהסתדרות, כמו גם לנתבעת, הלין על כך ודרש לשוב לעבודה.

בית-הדין דחה את גרסת הנתבעת לפיה התובע הוא שביקש לצאת לחופשה בחודש 08/10, כאשר מצא כי גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם המכתב שקיבל התובע מהנתבעת ביום 23.08.10.

אך עם-זאת הוסיף בית-הדין כי דרישתה של הנתבעת כי התובע יצא לחופשה בחודש 08/10 היתה סבירה, מאחר ויש לזכור כי במועד זה בוטלה המחלקה ולתובע לא נותר עוד תפקיד של מנהל מחלקה, אך סביר היה שהנתבעת תבקש ממנו לשהות בחופשה עד שתתקבל החלטה {בדומה ליתר עובדי המחלקה} בנוגע להמשך העסקתו בנתבעת.

בד-בבד, בהחלטת הנתבעת להוציא את התובע לחופשה זו נפל פגם, והוא שהחלטה זו יושמה לאלתר מבלי שניתנה לתובע התראה מראש של 14 ימים לפחות {סעיף 9(א) לחוק חופשה שנתית}, ומשכך, קיבל בית-הדין את תביעת התובע לפדות לו את ימי חופשה אלו.

התובע שהה בחופשה 28 ימים קלנדריים, שהם כמעט חודש קלנדרי שלם, בגינם היה זכאי לפדיון בגובה שכר חודש אחד.

הצדדים לא הציגו בפני בית-הדין תלושי שכר של התובע לחודשים 08-09/10, כאשר עיון בתלוש השכר לחודש 09/12 העלה כי שכרו הרגיל של התובע, אשר אמור היה להיות משולם לו בעת חופשה {לפי סעיף 10 לחוק חופשה שנתית}, צריך היה לכלול מבחינת רכיבי שכר: שכר משולב ותוספת איזון {3,889.20 ₪}, תוספת שקלית אחוזית {1,142.65 ₪}, הסכם שכר 2001 {140 ₪}, ותוספת שיחות טלפון {48.60 ₪} המגיעים לסכום מצטבר של 5,220 ש"ח.

סכום זה לא כלל דמי הבראה שנתיים, קצובת נסיעות ותוספות משנת 2011 שלא היו רלוונטיות במועד הרלוונטי, כאשר בנוסף הוא לא כלל גם תוספת נהיגה עצמית אשר התובע לא היה זכאי לה, ולאור זאת בית-הדין פסק לתובע סך של 5,220 ש"ח.

עוד יצויין כי הנתבעת דרשה מהתובע לצאת לחופשה גם בתקופה שבין 20.10.10- 01.12.10 כאשר דרישה זו ניתנה לתובע ביום 05.10.10, תוך מתן התראה כדין לפי סעיף 9(א) לחוק חופשה שנתית.

גם במקרה זה התובע לא היה מעוניין לצאת לחופשה במועדים הנתונים כאשר הודיע זאת לנתבעת, אך במקרה זה בית-הדין דחה את טענת התובע וקבע כי בהתנהלותה של הנתבעת במקרה זה לא נפל פגם ובנסיבות אלו, רשאית היתה הנתבעת לדרוש מהתובע למצות את יתרת ימי החופשה שנצברו לזכותו.

4. האם הוצאתו של עובד לחופשה הינה בגדר בחירה של המעסיק?
ב- פ"ה (חי') 28240-03-13 {וגדי דכוור נ' עיריית מעלות תרשיחא, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.04.13)} נדונה השאלה האם הוצאתו של עובד לחופשה הינה בגדר בחירה של המעסיק.

המבקש בבקשתו המתוקנת טען, כי אין מקום לחייבו לממש את ימי החופשה הצבורים לו, כי מקום העבודה טרם הופרט בפועל, וכי המשיבה היא זו שגרמה להעדר פעילות במקום העבודה.

עוד טען המשיב, כי במקום העבודה מועסקים שלושה עובדים נוספים אשר להם לא ניתנה הוראה לנצל את ימי חופשתם, וכי התנהלות המשיבה הינה בגדר התנכלות אליו.

עוד ובנוסף טען המבקש בבקשתו, כי הוצאתו לחופשה בכח ובאופן מאולץ, לא תאפשר לו לנצל ימי חופשה, בהתאם לצרכיו, לרבות במהלך חופשת לידה מתוכננת של אשתו, אשר חודשיים אחרי תקופת המחלוקת אמורה ללדת.

המבקש הדגיש, כי מועדי החופשה אמורים להיעשות, תוך תיאום והתחשבות עם העובד וכי המשיבה ניסתה לגרום לחפיפה בין תקופת ההודעה המוקדמת לבין ימי החופשה השנתית הצבורים לו.

המשיבה טוענת, כי קביעת מועדי החופשה הינה בידי המעסיק, בכפוף לכך שבהתאם להוראות החוק, עליה לתת לעובד הודעה של 14 יום, לפני הוצאתו לחופשה, כמפורט בסעיף 9 לחוק חופשה שנתית.

עוד הוסיפה המשיבה, כי אותם שלושה עובדים המוזכרים בבקשת המבקש, ממשיכים לבצע עבודה בפועל, לאו דווקא במקום העבודה, ומקבלים שכר על עבודתם בפועל, ולא על העדר עבודה.

בית-הדין קבע כי יחסי עבודה תקינים מחייבים תיאום והתחשבות של העובד והמעסיק זה בזה, גם לגבי מועדי היציאה לחופשות, אולם בנסיבות בהן המעסיק אינו יכול לספק לעובד עבודה, ואינו מעוניין או אינו יכול לפטרו, החלטה להורות לעובד לנצל ימי חופשה צבורים, הינה החלטה הגיונית וסבירה.

למשל, מפעל תעשייתי המעסיק עובדים שנים רבות, ובחודש-חודשיים מסויימים קיימת האטה משמעותית בפעילות, או חוסר בהזמנות, ומאידך גיסא, לעובדים רבים יש ימי חופשה צבורים.

בנסיבות כאלה, כאשר המעסיק אינו מעוניין לפטר את העובדים, ומקווה שתהיה הזמנות בעתיד, כפי שהיו, באפשרותו, תוך מתן התראה של 14 יום, מוצא המעסיק להורות לעובדים לנצל בשלב זה את ימי החופשה הצבורים.
יחד-עם-זאת, במקרה הנדון, ומאחר ובהחלט יתכן, כי יכול להתקיים מצב שלאחר ניצול מלוא ימי החופשה אשר עמדו לזכות המבקש, טרם תינתן החלטה סופית על-ידי הבוררות, וימשיכו להתקיים יחסי עובד-מעביד בין המבקש למשיבה, כך שהמשיבה תצטרך להמשיך ולשלם את שכרו.

בית-הדין קבע כי החלטת המשיבה על הוצאתו של המבקש לחופשה, תעמוד בתוקפה, בהתייחס לניצול ימי חופשה עד 46 ימים, וכי יוותרו למבקש 10 ימי חופשה לניצול בסמיכות זמנים למועד הלידה.

עוד הוסיף בית-הדין כי ההכרעה בשאלה, על חשבון מי יהיו כל ימי החופשה, לרבות אותם 10 ימים שילקחו לאחר הלידה, יתקיים בתיק העיקרי.

5. האם יש זכות למעביד להוציא את העובד לחופשה כפויה ללא הודעה מראש כאשר החליט לפטרו?
ב- דמ"ש (יר') 15519-07-11 {מוחמד עווד נ' אלגד פיצה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.03.12)} נדונה השאלה האם יש זכות למעביד להוציא את העובד לחופשה כפויה ללא הודעה מראש כאשר החליט לפטרו.

התובע טען כי לאחר מקרה שקרה בעבודה האשימו אותו בנסיבות המקרה והנתבעת בחרה להוציא אותו לחופשה כפויה וזאת לאחר שהתובע פנה לנתבעת וביקש להחזירו לאותן משמרות ולא לצאת לחופש.

עוד ציין התובע, כי הוא נזקק לכסף וכי חפץ לעבוד, וכי עשה זאת כל השנתיים ועל-כן לא ניתן לומר כי יצא לחופשה מבחירתו.

התובע הוסיף וטען כי מכורח הנסיבות הוא הוצא לחופשה לאלתר ובהוראה מפורשת בעל-פה ובכתב וזאת כאשר שהה בחופשה שלא מרצונו בהוראת המעביד ובלא תיאום מוקדם עימו לפי סעיף 9(א) לחוק חופשה שנתית, אשר קובע כי תאריך תחילת החופשה נקבע לפחות ארבעה-עשר יום מראש.

בתמצית הדברים, הנתבעת טענה כי העובד נטש את עבודתו ובכך לא הותירה לו ברירה מלבד בדרך בה בחר להוציא את עובדו לתקופת חופש.

בית-הדין קיבל את התביעה וקבע כי חלה חובה על המעביד להודיע לעובד 14 יום מראש וזאת אף אם משלמים את ימי החופשה, ובכך הנתבעת לא היתה רשאית להוציא את העובד לחופשה בדרך ובמועד בו עשתה זאת, אשר נבעה מהזעם של הנתבעת על התובע {ראה גם ע"ב (נצ') 1336/04 בוריס פודולסקי נ' מפעלי מתכת רמת דוד, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.07.06)}.

בית-הדין פסק כי הוצאתו של התובע לחופשה, בצורה של משלוח במייל, היתה אקט עונשי שלא קשור כלל לחופשה אלא לכעסה של הנתבעת על התובע והוצאתו זו לחופשה מנוגדת לקבוע בפסיקה {דב"ע לו/4-5 משה גינסטלר נ' מדינת ישראל}.

עוד ציין בית-הדין, כי גם אם למעביד זכות לקבוע מועד חופשה, עליו לעשות כן בכפוף להוראות חוק חופשה שנתית {ע"ע ארצי 1496/02 נשואה זקס נ' גל ארז, הנ"ל}.

6. האם במקרה הנדון בו יצא התובע לחופשה היה צורך בהודעה מראש של 14 ימים?
ב- תע"א (נצ') 3036-09 {אמנון הירש נ' אל"צ אגודה שיתופית לציוד חקלאי בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.12.11)} נדונה השאלה האם במקרה הנדון בו יצא התובע לחופשה היה צורך בהודעה מראש של 14 ימים.

התובע טען כי מאחר שהוצאתו לחופשה בתקופה שמאוקטובר 2007 ואילך היתה הוצאה לחופשה כפויה, אין לקזז כנגד זאת את ימי החופשה שנצברו לזכותו עד יום 30.09.07 {63.25 ימי חופשה}.

הנתבעת טענה כי שילמה לתובע את מלוא שכרו {ואף את התשלום הגלובלי בעד שעות נוספות, שהפך ל"בונוס"} גם בגין תקופת היעדרותו מהעבודה בחודשים מרץ ואפריל 2007 ובגין היעדרויותיו החלקיות מהעבודה בחודשים שממאי ועד ספטמבר 2007.

בית-הדין דחה את טענת התובע לעניין הוצאתו לחופשה כפויה, מאחר ועל-פי חוק חופשה שנתית, הסמכות לקבוע את מועד החופשה {למעט יום אחד בשנה שיכול להיקבע על-ידי העובד ולמעט יום בחירה אחד נוסף, על-פי תיקון לסעיף 6(ב) לחוק חופשה שנתית, אשר לא היה בתוקף בעת עבודתו של התובע} היא של המעביד, ומכאן, שלפי הוראותיו של חוק חופשה שנתית, אין פסול בכך שמועד ניצול החופשה נקבע על-ידי הנתבעת.

בית-הדין הוסיף כי סעיף 9(א) לחוק חופשה שנתית מחייב הודעה מוקדמת בת 14 ימים מראש בטרם ההוצאה לחופשה שנמשכת לפחות 7 ימים.

במקרה הנדון ההודעה הסופית בדבר ההוצאה לחופשה היתה במכתבו של הנתבעת רק 7 ימים בטרם תחילת החופשה, כך שניתן היה לסבור שבשל מתן הודעה מוקדמת קצרה מדי בטרם תחילת החופשה, יש לקבוע כי נכון להחשיב את החופשה כדין, רק לאחר חלוף 14 ימים מיום ההודעה המוקדמת.

אך במקרה זה גם אם בית-הדין היה קובע כך לא היה בכך כדי להועיל לתובע מכיוון שעד לתקופה שבמחלוקת ניצל התובע למעלה מ- 63.25 ימי חופשה שהיו ברשותו.

אשר-על-כן, בית-הדין לא היה צריך להחליט בית-הדין בעניין הנדון, אך בכל אופן, בעניינו של התובע לא היה צורך בהודעה מוקדמת בת 14 ימים בטרם תחילת החופשה, וזאת מאחר שנמצא כי התובע הסכים, במכתבו מיום 23.09.07, לצאת לחופשה ולפי הסכמה זו, לא היתה הוראה של הנתבעת בדבר הוצאת התובע לחופשה, אלא היתה הצעה של התובע, שכתוצאה מכך, ניתנה הודעה מוקדמת מספקת כדרישת סעיף 9(א) לחוק חופשה שנתית.

עוד ציין בית-הדין כי בין אם החופשה היא כפויה ובין אם לאו, בזמן החופשה יש לשלם דמי חופשה על-פי דין.

7. האם נכפה על העובד לצאת לחופשה או האם יצא העובד לחופשה על דעת עצמו?
ב- ע"ב (ת"א) 5756/07 {דני כץ נ' קומפוזיה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.01.09)} נדונה השאלה האם נכפה על העובד לצאת לחופשה או האם יצא העובד לחופשה על דעת עצמו.

התובע טען כי בפגישה אשר התקיימה בינו לבין הנתבעת לא נאמר מפורשות כי הנתבעת דוחה בקשתו ליציאה לחופשה והנתבעת לא הוכיחה גרסתה לפיה סירבה לבקשתו ליציאה לחופשה אשר-על-כן, אין לראות בניצול החופשה משום סירוב הפגנתי להישמע להוראות מנכ"ל הנתבעת.

הנתבעת טענה כי התובע הודיע באופן חד-צדדי למנכ"ל הנתבעת ללא כל תיאום מראש כי ישהה בחופשה, ולפיכך ולאור התנהגותו לא אושרה החופשה על-ידי מנכ"ל הנתבעת.

עוד הוסיפה הנתבעת, כי קיום יחסי עבודה תקינים ומסודרים מחייב פניה מטעם העובד אל המעסיק לצורך אישור יציאה לחופשה, וזאת כאשר אין בידי העובד לקבוע את סדרי העבודה ולהודיע על יציאתו לחופשה, בהעדר הסכמת המעביד כפי שעשה התובע.
בית-הדין ציין כי המחוקק העניק חשיבות למתן התראה מראש טרם היציאה לחופשה העולה על שבעה ימים רצופים, על-כן קבע כי מועד חופשה העולה על שבעה ימים יקבע לפחות ארבעה עשר ימים מראש {סעיף 9 לחוק לחוק חופשה שנתית}.

מסעיף 9(א) לחוק חופשה שנתית עולה כי תאריך תחילת החופשה ייקבע על ידי המעסיק ומכאן, למדה הפסיקה, כי המעסיק הוא הקובע את מועד יציאתו של העובד לחופשה שנתית, כאשר המעסיק הוא המסדיר את מועדי החופשות של עובדיו, כשם שהוא מסדיר את ימי העבודה ואת שעות העבודה והמנוחה, כפוף להוראות חוק חופשה שנתית.

גם לא ייתכן שכל עובד יקבע לו את מועדי חופשותיו כפי רצונו, ויהרוס את סדרי העבודה במפעל, כאשר המעביד הוא זה הקובע חופשות, ואף קובע את מועדי החופשות כפוף למתן הודעה של 14 יום מראש על תחילת החופשה כאמור בסעיף 9(א) לחוק חופשה שנתית.

המעסיק חייב להביא בחשבון ככל האפשר גם את רצון העובד בנדון, באשר מובן כי ככל זכות וחובה יש להפעיל גם את החובה האמורה באופן סביר ויחסי עבודה טובים מחייבים הבנה והתחשבות הדדיים גם בעניין החופשה, והמעביד יביא בחשבון ככל האפשר גם את רצון העובדים בנדון {דב"ע לא3-1/ בראדון ואח' נ' ג'רד (12), 128, הנ"ל}.

סיכומו-של-דבר בית-הדין קיבל את התביעה באופן חלקי כאשר קבע מפורשות כי התובע יהיה זכאי לתקופה אחת חופפת.

בית-הדין הוסיף וקבע כי אין לפסוק לתובע סכומים בגין פדיון ימי חופשה בתקופת ההסתגלות וימי ההודעה המוקדמת, כאשר דין תביעתו בגין רכיב זה, נדחה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

החופשה - תחילת החופשה (סעיף 9 לחוק)