botox
הספריה המשפטית
הקודקס המקיף של דיני העבודה במשפט בישראל - דין, הלכה ומעשה

הפרקים שבספר:

תוצאות של אי-מתן הודעה מוקדמת (סעיף 7 לחוק)

1. הדין
סעיף 7 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001 קובע כדלקמן:

"7. תוצאות אי-מתן הודעה מוקדמת (תיקון התשע"ד)
(א) מעסיק שפיטר עובד ולא נתן לו הודעה מוקדמת לפיטורים כאמור בחוק זה, ישלם לעובדו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת.
(ב) עובד שחדל לעבוד ולא נתן למעסיקו הודעה מוקדמת להתפטרות כאמור בחוק זה, ישלם למעסיקו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת."

2. כללי
זכותו של העובד ושל המעביד לפיצוי על אי-מתן הודעה מוקדמת בהתאם לסעיף 7 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, אינה מותנית בכך שנגרם נזק לעובד או למעביד. מדובר בפיצוי מוסכם, בסכום הקבוע בחוק, וכאמור תשלומו אינו טעון הוכחה שנגרם נזק. כך גם נפסק על-ידי בית-דין זה, טרם חקיקתו של החוק, כי אין העובד חייב להוכיח את הנזק שנגרם לו עקב אי-מתן הודעה מוקדמת, וכי הוא זכאי לפיצוי בעד אי-מתן הודעה מוקדמת גם אם החל לעבוד במקום עבודה אחר יום לאחר פיטוריו, והשתכר במקום עבודתו החדש שכר גבוה יותר {ראה: דב"ע (ארצי) מח/22 - 3 טלמיר אלקטרוניקה בע"מ נ' שמואל יפה, פד"ע כ' 107 (1988)}. עיקרון זה, זכאות לפיצוי בעד אי-מתן הודעה מוקדמת ללא תלות בכך שנגרם נזק והוכח נזק, חל גם כאשר העובד הפר את החובה ליתן הודעה מוקדמת להתפטרותו {ע"ע 33791-11-10 נובכוב מיכאל נ' ר-צ פלסט בע"מ, תק-אר 2012(2), 742 (2012)}.

3. תוצאות של אי-מתן הודעה מוקדמת - חישוב ימי הודעה מוקדמת לעובדת שעתית - התביעה התקבלה
ב- סע"ש (ת"א) 16117-08-13 {נטליה מרטין נ' עמותת פיסגן הר הכרמל, תק-עב 2015(3), 17954 (2015)} הנתבעת טענה, כי היא לא ויתרה על עבודתה של התובעת בתקופת ההודעה המוקדמת, אשר על-פי הדין אמורה היתה להסתיים ביום 09.04.13. נהפוך הוא, התובעת עשתה דין לעצמה לכאורה, לא התייצבה לעבודה, ולא השיבה לטלפונים לאחר שתמה חופשת הפסח ועל-כן היא חבה לנתבעת פיצוי בסכום השווה לשכרה בתקופת ההודעה המוקדמת שלא התייצבה בה. הנתבעת ביקשה, כי סכום ההודעה המוקדמת יקוזז מכל סכום שיקבע לטובת התובעת, ולחילופין כי יפסק לנתבעת פיצוי בגין אי-מתן הודעה מוקדמת כחוק.

בית-הדין קבע, כי אין מחלוקת, שהלכה למעשה התובעת עבדה מיום העברת מכתב ההתפטרות, 11.03.13 עד ליום 24.03.13 וכי החל מיום 25.03.13 ועד ליום 03.04.13 הגן היה סגור לרגל חופשת הפסח. אולם, הואיל ובית-הדין קבע, כי התובעת היתה עובדת שעתית, כלומר בשכר, יש להחיל את סעיף 4(3) לחוק הודעה מוקדמת, ולפיו זכאית היתה הנתבעת להודעה מוקדמת של 24 ימים. משאין מחלוקת, כי התובעת נתנה לנתבעת 25 ימים, נקבע, כי אין הנתבעת זכאית לקיזוז הנטען.

במקרה דומה, ב- ס"ע (חי') 40075-03-14 {עידן אלקובי נ' טוקותה בע"מ, תק-עב 2015(2), 792 (2015)} בית-הדין קבע, כי העובד פוטר ולכן היה על המעסיקה ליתן לעובד הודעה מוקדמת לפיטוריו. זאת לא עשתה המעסיקה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי העובד עתר, כי המעסיקה תחוייב בתשלום הודעה מוקדמת בגובה שכרו החודשי, אך אין לקבל את תחשיב העובד לצורך חישוב הזכאות ברכיב זה. מכיוון שהעובד מועסק כנגד שכר לשעה, הרי שתקופת ההודעה המוקדמת בגינה יש לחייב את המעסיקה, לאחר שהעובד השלים 11 חודשי עבודה, עומדת על 11 ימים לחוק הודעה מוקדמת.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי על המעסיקה לשלם לידי העובד פיצוי חלף הודעה מוקדמת בגין 11 ימי עבודה. בהתחשב בטענת העובד להיקף משרה בשיעור 70%, ובשכר לשעה בסך 27 ש"ח לשעה נקבע, כי יעמוד הפיצוי ברכיב זה על-סך 1,767.15 ש"ח .

במקרה דומה, ב- סע"ש (חי') 12741-12-12 {אולגה פריד נ' בית-יערה בע"מ, תק-עב 2015(1), 24642 (2015)} התובעת קיבלה את הודעת הפיטורים ביום 24.08.12, כאשר יום סיום העבודה נקבע לתאריך 07.09.12 {אם כי, סוכם מראש שלא תעבוד, בפועל, בימים 02.09.12 - 07.09.12, מסיבות שלה}, משמע התובעת קיבלה "הודעה מוקדמת" של שבועיים בלבד.

בית-הדין קבע, כי מאחר שהתובעת עבדה במקום העבודה, כעובדת בשכר, מעל שלוש שנים, היא היתה זכאית לקבל הודעה מוקדמת של חודש ימים, או תמורתה, מכוח חוק הודעה מוקדמת. כמו-כן, התובעת היתה זכאית לתשלום חלף "הודעה מוקדמת", עבור עוד שבועיים ימים, בגובה מחצית השכר החודש. זאת, אם היו משלמים לה כדין, עד סיום העסקתה. קרי, גם עבור 7 ימים בחודש ספטמבר 2012. אולם, תשלום כזה לא הוצג לבית-הדין, אף לא בחיוב מכסת חופשה צבורה או על חשבון ניצול ימי מחלה בתשלום. על-כן, קבע בית-הדין, כי המסקנה המתבקשת היא שהתובעת זכאית להשלמה תמורת הודעה מוקדמת בחסר, בשיעור 3/4 שכר חודשי {4,297 ש"ח}.





4. תוצאות של אי-מתן הודעה מוקדמת - קיזוז בשל אי-מתן הודעה מוקדמת - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ס"ע (ת"א) 41100-11-10 {רות דהרי נ' מאפיית הכהנים רחל (1996) בע"מ, תק-עב 2015(1), 8893 (2015)} הנתבעת קיזזה מתלוש השכר האחרון של התובעת סך 3,822 ש"ח בגין היעדר הודעה מוקדמת, ועל-כן, לא שולם לה דבר בחודש זה.

בית-הדין קבע, כי התובעת התפטרה במפגיע ולכן בדין קיזזה הנתבעת לתובעת סכום זה, זאת נוכח הוראות סעיף 7(ב) לחוק הודעה מוקדמת.

במקרה אחר, ב- סע"ש (ת"א) 56458-10-12 {צוי וליה נ' בר ביצוע גיא ברדה בע"מ, תק-עב 2014(4), 2522 (2014)} בית-הדין קבע, כי הנתבעת קיזזה משכרה של התובעת עבור חודש אוגוסט 2012 סך של 4278 ש"ח, בגין אי-מתן הודעה מוקדמת. מדובר למעשה בפיצוי בגובה שכר של חודש אחד לפי סעיפים 3 ו- 7(ב) לחוק הודעה מוקדמת.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אין לקבל את טענת התובעת, לפיה יש לראות במכתב ההתראה כהודעה מוקדמת. מטרתו של מכתב ההתראה היא לתת הזדמנות למנוע את ההתפטרות. זאת, לעומת הודעה מוקדמת שניתנת במועד ההתפטרות. במכתב ההתפטרות, מיום 23.08.12, הודיעה התובעת כי היא עוזבת את עבודתה ביום 26.08.12. לכן, התובעת למעשה נתנה הודעה מוקדמת של שלושה ימים בלבד, הגם שהיתה מחוייבת על-פי הדין ליתן הודעה מוקדמת של חודש ימים.

עם-זאת, בהסכם העבודה של התובעת נקבע, כי על העובד לתת הודעה מוקדמת בכתב לפחות 14 ימי עבודה לפני מועד סיום העבודה, ואם לא ניתנה הודעה מוקדמת יקוזזו משכרו או תהיה לחברה ארבעה ימי עבודה מלאים. אם כן, בהתאם לחוזה העבודה של התובעת, היתה רשאית הנתבעת לקזז 4 ימים בלבד בגין אי-מתן הודעה מוקדמת.

על-כן, בית-הדין קבע, כי הנתבעת היתה רשאית לקזז סך של 778 ש"ח בלבד בגין אי-מתן הודעה מוקדמת.

ב- ד"מ (ת"א) 4003-08-12 {עליזה צדקיה נ' עמליה דאואן, תק-עב 2013(4), 4080 (2013)} הסוגיה שבמחלוקת היתה באשר לחלף הודעה מוקדמת שקוזז משכרה האחרון של התובעת.

בית-הדין קבע, כי התובעת היתה מחוייבת ליתן לנתבעת הודעה מוקדמת בת 30 יום {סעיפים 3(3) ו- 5 לחוק הודעה מוקדמת}, ולהמשיך לעבוד כרגיל במהלכה, אלא אם הנתבעת היתה מוותרת על עבודתה בתקופה זו, או ככל שהיו מגיעות להסכמה אחרת {תקופת הודעה מוקדמת מקוצרת}.

בית-הדין קבע, כי לא סוכמה בין הצדדים תקופת הודעה מוקדמת מקוצרת, והתובעת אף לא טענה לכך באופן מפורש. מהעדויות עלה, כי סוכם בין הצדדים, שהתובעת תמשיך לעבוד עד תום 30 ימי ההודעה המוקדמת, ורק ככל שהנתבעת תמצא סייעת חלופית מתאימה ותוכל מבחינתה "לשחרר" את התובעת קודם לכן, תעשה כן. אין חולק, כי ביום בו עזבה התובעת טרם החלה לעבוד סייעת חלופית כלשהי. התובעת טרם "שוחררה" לפיכך על-ידי הנתבעת ביום בו עזבה את מקום עבודתה, ואמורה היתה להמשיך ולעבוד בו עד ליום 22.03.12.


עוד הוסיף בית-הדין, כי סעיף 7(ב) לחוק הודעה מוקדמת קובע, כי "עובד שחדל לעבוד ולא נתן למעבידו הודעה מוקדמת להתפטרות כאמור בחוק זה, ישלם למעבידו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת". על בסיס הוראה זו, ובהתאם לסעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר, קבע בית-הדין, כי זכאית היתה הנתבעת לקזז משכרה האחרון של התובעת את הפיצוי המגיע לה בגין אי-השלמת תקופת ההודעה המוקדמת על-ידי התובעת, כאשר שלחה על כך הודעה מידית לתובעת והקיזוז אף בא לידי ביטוי מפורש בתלוש השכר. בית-הדין קבע, כי הקיזוז משכרה האחרון של התובעת, בגין אי-מתן הודעה מוקדמת מלאה על-ידה, נעשה כדין ובהתאם להוראות החוק. משכך, התביעה נדחתה.

במקרה אחר, ב- ס"ע (ב"ש) 26089-02-11 {אלרביע אמיר נ' נ.ג.ל. פרוייקטים בע"מ, תק-עב 2013(4), 1504 (2013)} בית-הדין קבע, כי יחסי העבודה הסתיימו ביוזמת התובע ומכיוון שהתובע לא נתן הודעה מוקדמת טרם התפטרותו, יש לקבל את טענת הקיזוז של הנתבעת.

לכן קבע בית-הדין, כי לאור האמור, ובשים לב להוראות סעיף 7(ב) לחוק הודעה מוקדמת, יש לקזז סך של 4,096 ש"ח {ממוצע שכרו של התובע ל- 12 החודשים האחרונים לעבודתו}, וזאת בגין אי-מתן הודעה מוקדמת.

ב- ס"ע (חי') 14650-02-11 {ג'ואד חאג' נ' חברת אס.אר שיקום מבנים בע"מ, תק-עב 2013(3), 14546 (2013)} קבע בית-הדין, כי משהתובע התפטר מעבודתו בנתבעת, היה עליו ליתן לנתבעת הודעה מוקדמת בת 26 ימים לפי סעיף 4(3) לחוק הודעה מוקדמת. מאחר ואין חולק שהתובע לא נתן לנתבעת הודעה מוקדמת טרם התפטרותו, בהתאם לסעיף 7(ב) לחוק הודעה מוקדמת, קבע בית-הדין, כי התובע חב לנתבעת תמורת הודעה מוקדמת בת 26 ימים לפי ערך של 165 ש"ח ליום ובסך של 4,290 ש"ח. לפיכך, קבע בית-הדין, כי הנתבעת רשאית לקזז את תמורת ההודעה המוקדמת מהסכומים שנפסקו לתובע.

ב- ס"ע (ת"א) 7525-03-12 {ליזה אסאילוב נ' חברת טעם גן עדן בע"מ, תק-עב 2013(3), 3888 (2013)} בית-הדין קבע, כי סעיף 10 לחוק הודעה מוקדמת קובע, כי הוראות החוק אינן חלות על "עובד בנסיבות מיוחדות שעקב קיומן אין לדרוש ממנו כי יעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת הקבועה בחוק זה".

בענייננו, מאחר שהתובעת לא יכלה לבצע את עבודתה מסיבה בריאותית, קבע בית-הדין, כי אין לדרוש ממנה, כי תעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת. לפיכך, נדחתה טענת הנתבעת, כי יש לקזז מהתשלום המגיע לתובעת פיצוי עבור אי-מתן הודעה מוקדמת.

ב- דמ"ש (יר') 5782-06-11 {וולטה גטאהון נ' אדיר - הבירה בע"מ, תק-עב 2012(1), 3321 (2012)} הנתבעת ביקשה לקזז מסכומים שחוייבה בהם סך 1,571 ש"ח כפיצוי בגין אי-מתן הודעה מוקדמת להתפטרותה של התובעת.

בית-הדין קבע, כי התובעת לא העמידה כל תשובה לטענת הקיזוז, המבוססת על הוראת סעיף 7 לחוק הודעה מוקדמת. כידוע, מעביד המבקש לקזז את פיצוי בגין הודעה מוקדמת אינו חייב להוכיח נזק ספציפי שכן מדובר בעילה לפיצוי המבוססת על הוראת החוק.

בית-הדין הוסיף, כי על-פי הוראת סעיף 4(2) לחוק הודעה מוקדמת, התובעת היתה חייבת לתת לנתבעת הודעה מוקדמת של 15.5 ימים על התפטרותה. בהתאם לכך, קבע בית-הדין, כי התובעת חייבת לפצות את הנתבעת בסך 1,100 ש"ח בגין אי-מתן הודעה מוקדמת להתפטרות.

ב- תע"א (נצ') 1232-10 {יונתן מועלם נ' מלכה מרדכי הובלות בע"מ, תק-עב 2011(4), 10104 (2011)} הנתבעת טענה, כי התובע התפטר מעבודתו אצלה לאלתר, וכי היא זכאית לחלף הודעה מוקדמת, שאותו יש לקזז מכל סכום שייפסק לטובת התובע, אם ייפסק. התובע מצידו לא העלה כל טענה בנוגע לטענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת.

בית-הדין קבע, כי התובע עבד אצל הנתבעת מיום 24.08.08 ועד יום 18.08.09 {ביום זה התפטר התובע מעבודתו לאלתר}. לפיכך, ומכוח הוראות סעיף 7(ב) לחוק הודעה מוקדמת זכאית לכאורה, הנתבעת לחלף הודעה מוקדמת. אולם במקרה זה, קבע בית-הדין, כי אין לקבל את טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת, לנוכח האופן שבו הועלתה הטענה, ללא פירוט חשבונאי כלשהו וללא כימות. לא אחת נפסק, כי טענת קיזוז היא טענת הגנה מהותית, וכי לא די שתיטען באורח סתמי, ללא פירוט וללא תרגום חשבונאי נאות {ראה: ע"א 442/88 ארגון קניות של משקי חירות נ' תנובה בע"מ, פ"ד מד(2), 666 (1990); ע"ע 52/07 מובילי מים 1994 בע"מ נ' יוסף פיסל, תק-אר 2007(2), 187 (2007)}.

במקרה שלפנינו, הנתבעת לא טרחה לציין את הסכום שאותו היא רשאית לקזז, לטענתה וקל וחומר שלא טרחה לפרט את דרך חישוב הסכום. לפיכך, בית-הדין דחה את טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת.

5. תוצאות של אי-מתן הודעה מוקדמת - פיטורים לאלתר - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ס"ע (חי') 1731-04-11 {דוד מיכלוב נ' ק.ג.נ. סחר בע"מ, תק-עב 2015(1), 4988 (2015)} בית-הדין קבע, כי התובע פוטר מעבודתו בנתבעת לאלתר. על-כן, היה על הנתבעת למסור לתובע הודעה מוקדמת בטרם פיטוריו.

עוד הוסיף בית-הדין, כי הואיל והתובע הועסק מעל שלוש שנים בנתבעת, הרי שבין אם לפי סעיף 3 ובין אם לפי סעיף 4 לחוק הודעה מוקדמת, זכאי התובע להודעה מוקדמת של חודש ימים. משעתר התובע לתשלום הודעה מוקדמת בסך 4,150 ש"ח, לא היה בידי בית-הדין לפסוק לו מעבר לכך, ועל-כן, בית-הדין חייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין אי-מסירת הודעה מוקדמת בסך 4,150 ש"ח.

אשר לטענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת, קבע בית-הדין, כי מכיוון שהתובע פוטר מעבודתו, התוצאה היא שהנתבעת לא היתה זכאית להודעה מוקדמת מאת התובע. אי-לכך, עתירתה של הנתבעת לקיזוז דמי הודעה מוקדמת, נדחתה.

במקרה אחר, ב- סע"ש (חי') 40715-07-13 {גסאן עבאס נ' רותג' בע"מ, תק-עב 2015(1), 2722 (2015)} קבע בית-הדין, כי כאשר לא קדמה להפסקת היתר העבודה של התובע בנתבעת הודעה מוקדמת, כחוק, חייבת הנתבעת גם בתשלום תמורה חלף אי-מתן הודעה מוקדמת לפיטורים, מכוח הוראות חוק הודעה מוקדמת.

משכך, בית-הדין חייב את הנתבעת בתשלום פיצוי נוסף, בסכום השווה לשכרו הרגיל של העובד, בעד התקופה שלגביה לא ניתנה לו ההודעה המוקדמת, בסך 3,960 ש"ח.

בית-הדין קבע, כי אי-תשלום תנאים סוציאליים מהווה נסיבות ביחסי עבודה שבהם אין לדרוש מעובד שימשיך בעבודתו {ע"ע 24/99 יוסף עטרי נ' ש.ז.ג. ריהוט עלית בע"מ, תק-אר 2000(3), 161 (2000)}. לאור זאת, קבע בית-הדין, כי משלא שולמו במלואם התנאים הסוציאליים של התובעת, ומשלא טרחה הנתבעת להשיב על מכתב ההתראה, הרי שבנסיבות אלה אין היה לדרוש מהתובעת כי תמשיך בעבודתה, ובהתאם להוראות סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים ניתן לכאורה לראות את התפטרותה כפיטורים.

עוד הוסיף בית-הדין, כי הנתבעת נמנעה מלבחון את טענות התובעת לגופן בזמן אמת, על אף שהיה מקום לעשות כן, מה גם שלימים הסתבר, כי הנתבעת העסיקה את התובעת תוך פגיעה בזכויותיה הקוגנטיות. אשר-על-כן, קבע בית-הדין, כי על אף שמכתבה של התובעת מיום 20.07.12 לא יכול להחשב כמכתב התראה שנשלח בתום-לב, הרי שאין הצדקה לשלול מהתובעת את הזכות לפיצויי פיטורים.

לאור האמור לעיל, בית-הדין קבע, כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך 24,098 ש"ח {70% מפיצויי הפיטורים לפי שכר קובע של 4278 ש"ח}.

באשר לקיזוז שנעשה משכרה של התובעת, קבע בית-הדין, כי הנתבעת קיזזה משכרה של התובעת עבור חודש אוגוסט 2012 סך של 4278 ש"ח, בגין אי-מתן הודעה מוקדמת. מדובר למעשה בפיצוי בגובה שכר של חודש אחד לפי סעיפים 3 ו- 7(ב) לחוק הודעה מוקדמת {עובדת במשכורת}.

בית-הדין לא קיבל את טענת התובעת, לפיה יש לראות במכתב ההתראה כהודעה מוקדמת וקבע, כי מטרתו של מכתב ההתראה היא לתת הזדמנות למנוע את ההתפטרות. זאת, לעומת הודעה מוקדמת שניתנת במועד ההתפטרות. במכתב ההתפטרות, מיום 23.08.12, הודיעה התובעת, כי היא עוזבת את עבודתה ביום 26.08.12. לכן, התובעת למעשה נתנה הודעה מוקדמת של שלושה ימים בלבד, הגם שהיתה מחוייבת על-פי הדין ליתן הודעה מוקדמת של חודש ימים.

לכן, קבע בית-הדין, כי בהתאם לחוזה העבודה של התובעת, היתה רשאית הנתבעת לקזז 4 ימים בלבד בגין אי-מתן הודעה מוקדמת. על-כן, הנתבעת היתה רשאית לקזז סך של 778 ש"ח בלבד בגין אי-מתן הודעה מוקדמת. לאור האמור, קבע בית-הדין, כי התובעת זכאית ליתרת שכר עבודה בגין חודש אוגוסט 2012 בסך 3500 ש"ח. באשר לשאר רכיבי התביעה, בית-הדין קבע כי התביעה התקבלה בחלקה.

במקרה אחר, ב- ס"ע (נצ') 25958-03-12 {דימה אבו אסעד נ' רדיו א-שמס בע"מ, תק-עב 2014(3), 21938 (2014)} קבע בית-הדין, כי לפי סעיף 4(4) לחוק הודעה מוקדמת, היתה התובעת זכאית להודעה מוקדמת בת חודש בטרם פיטוריה.

התובעת פוטרה בלא הודעה מוקדמת. לפיכך, קבע בית-הדין, כי על-פי סעיף 7(א) לחוק הודעה מוקדמת, על הנתבעת לשלם לה תמורת הודעה מוקדמת בגובה שכר העבודה הרגיל שלה, לתקופה של חודש. על-כן, בית-הדין חייב את הנתבעת לשלם לתובעת תמורת הודעה מוקדמת בסך 2,745.75 ש"ח.

ב- ס"ע (חי') 25432-10-10 {ערן אידן נ' נסים סבן, תק-עב 2013(4), 18088 (2013)} בית-הדין קבע, כי עד ליום 16.06.10 לא נמסרה לתובע הודעה על הפסקת עבודתו ועל-כן, התובע זכאי להודעה מוקדמת החל ממועד זה ואילך.

באשר לשיעורה של ההודעה המוקדמת, קבע בית-הדין, כי הרי שהתובע היה עובד יומי או כלשון הוראות חוק הודעה מוקדמת, "עובד בשכר", במובחן מעובד חודשי המוגדר בחוק כ"עובד במשכורת".

סעיף 4(2) לחוק הודעה מוקדמת קובע, כי עובד בשכר זכאי במהלך שנת עבודתו השניה להודעה מוקדמת לפיטורים, של 14 ימים, בתוספת של יום אחד בשל כל שני חודשי עבודה בשנה האמורה.

הואיל והתובע עבד אצל הנתבע במשך 19 חודשים, הרי שהוא היה זכאי להודעה מוקדמת של 17.5 ימים, לפני פיטוריו. כאמור, לתובע לא נמסרה הודעה מוקדמת לפני פיטוריו ולא שולמה לו תמורתם.

עוד הוסיף בית-הדין, כי באשר לתוצאות של הפרת החובה למסור הודעה מוקדמת לפני פיטורים, קובע סעיף 7(א) לחוק הודעה מוקדמת, כי מעביד שפיטר עובד ולא נתן לו הודעה מוקדמת לפיטורים ישלם לעובדו פיצוי בסכום השווה ל"שכרו הרגיל" {סעיף 1 לחוק הודעה מוקדמת} בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת.

בית-הדין קבע, כי שכרו הקובע של התובע לצורך פיצויי פיטורים עמד על 3,834 ש"ח ברוטו, ועל-כן משלא נמסרה לתובע הודעה מוקדמת לפני פיטוריו ולא שולמה לו תמורתם, הרי שהוא זכאי לפיצוי מאת הנתבע בסך של 2,200 ש"ח ברוטו {3,834 ש"ח ברוטו X 17.5 ימי הודעה מוקדמת קלנדאריים = 2,200 ש"ח ברוטו}. אי-לכך ולאור כל האמור לעיל, בית-הדין חייב את הנתבע לשלם לתובע הפרשי פיצויי פיטורים בסך של 3,070 ש"ח ופיצוי בגין אי-מתן הודעה מוקדמת בסך של 2,200 ש"ח ברוטו.

ב- ד"מ (חי') 39665-03-13 {מורן חמו נ' סמארט גרופ ק.ל. ניהול והשקעות בע"מ ואח', תק-עב 2013(3), 4737 (2013)} בית-הדין קבע, כי התובעת קיבלה מכתב פיטורים שנכנס לתוקף מידי. פיטורי התובעת היו לאלתר, ושולם לה חלף הודעה מוקדמת. משכך, יש ליתן את הדעת לעובדה, שאילו ניתנה לתובעת הודעה מוקדמת בעין, תקופת עבודתה של התובעת היתה 11 חודש ו- 22 יום.

בית-הדין הארצי קבע בהקשר זה, כי למעסיק אין אפשרות לבחור בין פיטורים עם מתן הודעה מוקדמת לבין פיטורים לאלתר עם תשלום תמורת הודעה מוקדמת. דרך המלך הקבועה בסעיף 7 לחוק הודעה מוקדמת, היא מתן הודעה מוקדמת בעין, ורק הפרת חובה חוזית זו מחייבת את המעסיק המפר לשלם לעובד תמורת הודעה מוקדמת.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי פיטורי התובעת לאלתר, ללא מתן תקופת הודעה מוקדמת, בסמוך לסוף שנת העבודה, הם תימוכין לכך שהפיטורים נעשו כדי להימנע מתשלום פיצויי פיטורים {ראה: דב"ע תש"ן/ 3- 141 רהיטי דורון בע"מ נ' מאיר פרוינד, פד"ע כב 230}. נקבע, כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים.

במקרה אחר, ב- ס"ע (יר') 52744-01-12 {אלכסנדר יוסופוב נ' חברת השמירה בע"מ, תק-עב (2), 16545 (2013)} בית-הדין קבע, כי התובע פוטר מעבודתו, ללא מתן הודעה מוקדמת, ולכן הנתבעת חבה לו חלף הודעה מוקדמת וזאת נוכח הוראות סעיף 7(א) לחוק הודעה מוקדמת.

עוד הוסיף בית-הדין, כי יחסי העבודה בין הצדדים התקיימו במשך 24.3 חודשים. על-כן, בהתאם לסעיף 4(3) לחוק הודעה מוקדמת, ובשים לב, כי התובע הוא "עובד בשכר" בהגדרתו של ביטוי זה בסעיף 12 לחוק פיצויי פיטורים, הרי שהיה על הנתבעת ליתן לו הודעה מוקדמת בת 21 ימים.

בנסיבות אלה, קבע בית-הדין, כי על הנתבעת לפצות את התובע בחלף הודעה מוקדמת בסך 4,500 ש"ח לפי החישוב שלהלן { 27.5 ש"ח X 8 שעות X 21 ימים X 97.4% היקף משרה ממוצעת בשנה האחרונה = 4,500 ש"ח}.

ב- ס"ע (ת"א) 41112-02-12 {דנה טל נ' ברנועם ושות' בע"מ, תק-עב 2013(2), 6584 (2013)} בית-הדין קבע, כי יחסי העבודה הסתיימו ביוזמת הנתבעת באופן מידי ומבלי שניתנה לתובעת הודעה מוקדמת כדין, ועל-כן זכאית התובעת לתשלום תמורת הודעה מוקדמת.

עוד הוסיף בית-הדין, כי סעיף 4 לחוק הודעה מוקדמת קובע, כי עובד בשכר זכאי במהלך שנת עבודתו השנייה להודעה מוקדמת של 14 ימים בתוספת יום אחד עבור כל שני חודשי עבודה באותה שנה. משהתובעת עבדה בפועל במשך שנה ושמונה חודשים, הרי שהיא זכאית לתמורת הודעה מוקדמת בעד 18 ימים.

כמו-כן, קבע בית-הדין, כי יש לחשב את שווי השכר של התובעת בהתאם להיקף המשרה בו עבדה במהלך החודשים האחרונים לעבודתה. בנסיבות אלה, קבע בית-הדין, כי התובעת זכאית לתמורת הודעה מוקדמת בסכום של 4,018 ש"ח.

ב- ס"ע (ב"ש) 7001-11-10 {אייל הררי קאופמן נ' המאפה הדרומי בע"מ, תק-עב 2012(4), 14326 (2012)} בית-הדין קבע, כי התובע פוטר ללא מתן הודעה מוקדמת לאחר שהשלים שנה לעבודתו בנתבעת ומכאן שהוא זכאי לפיצוי בגובה השכר הרגיל המובא לצורך חישוב פיצויי פיטורים, דהיינו סכום בסך של 8,347 ש"ח. לפיכך קבע בית-הדין, כי התובע זכאי לקבל מהנתבעת פיצויי פיטורים בסך של 9,042 ש"ח דמי הודעה מוקדמת בסך של 8,347 ש"ח.

ב- ע"ב (חי') 1201-07 {מיכאל סיגנביץ נ' המתכת מ. פלזנשטין בע"מ, תק-עב 2012(3), 5853 (2012)} בית-הדין קבע, כי סעיף 10(2) לחוק הודעה מוקדמת קובע, כי חובת תשלום, חלף מתן הודעה מוקדמת, לא תחול על מעביד, בנסיבות שבהן העובד שפוטר אינו זכאי לפיצויים על-פי הוראת סעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אף אם החשדות של הנתבעת כלפי התובע בהצטרף לחוסר שיתוף הפעולה מצידו, לבררם, די היה בהם, כדי לפגוע ביחסי האמון ולהצדיק את הפיטורים, אין בהם די כדי לשלול מתן הודעה מוקדמת לפיטורים או תמורתה. משאין חולק על העובדה, שלא נמסרה לתובע הודעה מוקדמת לפיטורים, קבע בית-הדין, כי התובע זכאי לקבל סך 7,000 ש"ח, בגין רכיב זה.

ב- ע"ב 1606-08 {עבד כיאל נ' ק. רמנט פלסטיק בע"מ, תק-עב 2011(4), 13537 (2011)} בית-הדין קבע, כי לא הוכח, שהתובעים התכוונו להפסיק לעבוד, אף אם יצאו מעבודתם בנתבעת, ביום מסויים, לפני שהסתיים יום העבודה באתר.

משבחר שיינמן לסיים את עבודתם, עקב כך, אף אם בהסכמתם, וגם אם רצו "להתחיל לחתום אבטלה" כטענתו, היתה זו חובתו לשלם להם פיצוי בסכום השווה לשכרם הרגיל, בעד התקופה שלגביה לא ניתנה להם הודעה מוקדמת לפיטורים. זאת, כאמור בסעיף 7(א) לחוק הודעה מוקדמת, הואיל ואין לראות במעשה שעשו, אף אם הצדיק את הפסקת עבודתם, כמצדיק שלילת דמי הודעה מוקדמת.

משלא חלקה הנתבעת על הסכומים שנתבעו על-ידי התובעים, קבע בית-הדין, כי כיאל זכאי לחלף הודעה מוקדמת בסך 5,700 ש"ח ונימר זכאי לחלף הודעה מוקדמת בסך 3,900 ש"ח.

6. תוצאות של אי-מתן הודעה מוקדמת - נסיבות מיוחדות בהתאם לסעיף 10(1) לחוק הודעה מוקדמת - קיזוז - התביעה התקבלה בחלקה
ב- סע"ש (נצ') 10789-09-12 {ילנה ז'ירמנובסקי נ' שיווק רוסמן בע"מ, תק-עב 2014(3), 10108 (2014)} בית-הדין קבע, כי ייתכן מצב שבו לא יהיה נכון לדרוש מעובד שימשיך בעבודתו בשל נסיבות שביחסי עבודה {כך שהתפטרותו תזכה אותו בפיצויי פיטורים}, אך ספציפית, לא מתקיימות "נסיבות מיוחדות שעקב קיומן אין לדרוש ממנו כי יעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת".

לעומת-זאת, עניינה של התובעת מלמד שאף שהתקיימו בעניינה נסיבות המצדיקות את זכאותה לפיצויי פיטורים בשל כך שלא היה נכון לדרוש ממנה להמשיך בעבודה אצל הנתבעת, היא הצליחה לעבוד אצל הנתבעת מספר חודשים נוספים, כך שברור שאין מדובר ב"נסיבות מיוחדות" שאינן מאפשרות לה לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת. כשם שהתובעת נתנה לנתבעת התראה והזדמנות לתקן את דרכי הנתבעת, והצליחה להמשיך לעבוד עוד זמן מה, כך היא היתה יכולה לתת לנתבעת הודעה מוקדמת ספציפית עם מועד מתוכנן להתפטרות.

על-כן, בית-הדין קבע, כי היה על התובעת לתת לנתבעת הודעה מוקדמת ספציפית בטרם התפטרותה. תקופת ההודעה המוקדמת היתה אמורה להיות בת חודש אחד {לפי סעיפים 4(4) ו-5 לחוק הודעה מוקדמת}.

משהתובעת לא נתנה הודעה מוקדמת כלל, קבע בית-הדין, כי הנתבעת זכאית לתמורת הודעה מוקדמת, בהתאם לסעיף 7(ב) לחוק הודעה מוקדמת, בשיעור השווה לשכר חודש אחד. בעניין זה, בית-הדין לא התחשב בשכר הקובע שהתובעת טענה לו ואף לא בשכר הקובע הגבוה יותר שבית-הדין סבר שהוא הנכון, אלא בשכר הקובע שהנתבעת ביקשה לקזז, בסך 3,600 ש"ח, שכן אין מקום לקזז מזכויות התובעת סכום גבוה יותר מזה שהנתבעת עתרה לקזזו.

במקרה אחר, ב- תע"א (ת"א) 10487-08 {נטליה קונונקו נ' גשש בע"מ, תק-עב 2012(1), 3670 (2012)} בית-הדין קבע, כי בהתאם לסעיף 7(ב) לחוק הודעה מוקדמת יש לדחות את טענת הקיזוז וזאת, לנוכח הוראות סעיף 10 לחוק הודעה מוקדמת הקובע, כי סעיף 7 לחוק הודעה מוקדמת, הקובע פיצוי סטטוטורי במקרה של הפרת החובה ליתן הודעה מוקדמת, לא יחול על עובד בנסיבות מיוחדות שעקב קיומן אין לדרוש ממנו, כי יעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת הקבועה בחוק.

בית-הדין הדגיש, כי סעיף זה אינו מחייב שהנסיבות הללו יהוו טעם להתפטרות ודי בעצם קיומן, אף אלמלא היוו עילה להתפטרות, כדי למנוע את תחולת סעיף 7 לחוק הודעה מוקדמת. משמע,מטרתו של סעיף זה הוא לא רק לפטור עובד המתפטר בנסיבות שבהן אין לצפות להמשך העסקתו, אלא גם למנוע מצב בו מעביד שחטא, גם אם חטאו התגלה רק בדיעבד, יצא נשכר.

עמדתו של בית-הדין נשענה על הוראות סעיף 61 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 {ייקרא להלן: "חוק החוזים"}, כמו גם על הוראות סעיף 39 לחוק החוזים. הוראות המעגנות את החלת עקרונות תום-הלב גם על אופן יישומן של הוראות חוקי המגן וחוק הודעה מוקדמת בכללם. בהתאם להוראות אלה נראה, כי דרישת המעביד לחיוב העובד בפיצוי סטטוטורי על-פי חוק הודעה מוקדמת, שעה שמנגד המעביד הפר באופן מתמשך את הוראות חוקי המגן, חורג ממתחם תום-הלב.

במקרה דנן, קבע בית-הדין, כי הוכח שהתובעת הועסקה שעות נוספות רבות ובלתי-שגרתיות בלא שקיבלה תמורה בגינן על-פי החוק. בנסיבות אלה ולאור הוראת סעיף 10 לחוק הודעה מוקדמת, נקבע, כי יש לדחות את טענת הקיזוז לפי סעיף 7 לחוק הודעה מוקדמת.

ב- ד"מ (ת"א) 1842/08 {הירש מעיין נ' עדי קובלסקי, תק-עב 2010(1), 3193 (2010)} קבע בית-הדין, כי משלא חלה על התובעת החובה, בנסיבות העניין, להמשיך ולעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת {סעיף 10 לחוק הודעה מוקדמת}, על הנתבעת להשיב לתובעת את הסך של 3100 ש"ח שקיזזה מפיצויי הפיטורים ששילמה לתובעת.

7. תוצאות של אי-מתן הודעה מוקדמת - עובד בשכר - רשת השיווק לא פעלה על-פי צו ההרחבה בענף - מתפטר בדין מפוטר - התביעה התקבלה בחלקה
ב- סע"ש (נצ') 51484-01-13 {ניקולאי מלנדוביץ' נ' שיווק רוסמן בע"מ, תק-עב 2014(3), 3190 (2014)} בית-הדין קבע, כי התובע עבד כקצב בשירות הנתבעת מעל לשש שנים. הצדדים לא היו חלוקים באשר לחלותו של צו ההרחבה בענף רשתות שיווק מזון על מערכת היחסים שביניהם. בית-הדין קבע, כי צו ההרחבה נכנס לתוקפו ביום 02.02.10.

בית-הדין קבע, כי אין לראות במכתב ההתראה והגשת כתב התביעה כמתן הודעה מוקדמת, שכן על אף העובדה שהתובע דרש את זכויותיו כאמור הוא המשיך ועבד מספר חודשים לאחר-מכן. לכן נקבע, כי אף לא מתקיים החריג שנקבע בסעיף 10 לחוק הודעה מוקדמת.

בנסיבות אלה, מאחר והתובע לא נתן הודעה מוקדמת ברורה ומפורשת לא בכתב ולא בעל-פה, אלא התפטר לאלתר, קבע בית-הדין, כי יש לחייבו בתשלום תמורת הודעת מוקדמת של 30 ימים. בנוסף לאמור לעיל, קבע בית-הדין, כי התובע התפטר בעקבות מחדליה של הנתבעת אשר בחרה שלא לפעול על-פי צו ההרחבה ובכך נמנעה מלשלם לתובע את הזכויות להן הוא זכאי וזאת ללא כל הסבר המתקבל על הדעת. התובע התפטר לא בכדי לעבור ולעבוד במקום אחר אלא הסיבה מאחורי התפטרותו היתה הפרת זכויותיו {כך לדוגמה, בין-היתר, מאחר והתובע החל לעבוד בשירות הנתבעת בחודש אוקטובר 2006 הרי שבחודש אוקטובר 2009 התובע החל את השנה הרביעית לעבודתו. החל מחודש פברואר 2010 (מועד תחילת צו ההרחבה החל על הצדדים) היה על הנתבעת לשלם לו משכורת 13 בהתאם לצו ההרחבה}.

עוד הוסיף בית-הדין, כי הלכה פסוקה היא, כי במקום שבו הסיכוי שהמעביד ישנה את דרכו הוא מזערי, כי אז אין זה מחובת העובד להעמיד את המעביד על כוונתו להתפטר {ראה: ע"ע 1218/02 א. דורי נ' Xue Bin ואח', תק-אר 2003(3), 146 (2003)}. בית-הדין קבע, כי התובע עמד בדרישה להתרות בנתבעת לפני התפטרותו ואף למעלה מכך. לכן, קבע בית-הדין, כי יש לראות בתובע כמתפטר בדין מפוטר ועל-כן נקבע, כי התובע זכאי לתשלום בגין פיצויי פיטורים.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי משאין מחלוקת, כי השכר הקובע עומד על סך של 3,600 ש"ח ובשים לב לתקופת העבודה, על הנתבעת לשלם לתובע סך של 23,292 ש"ח בגין פיצויי פיטורים.

8. תוצאות של אי-מתן הודעה מוקדמת - לרשות הנתבעת עמדה עובדת חילופית - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ס"ע (חי') 8469-10-12 {יעלה חפוטה נ' יפה עוף בע"מ, תק-עב 2013(3), 216 (2013)} קבע בית-הדין, כי משאין מחלוקת שהתובעת היא שהתפטרה, הרי שלא קמה כל זכאות למתן הודעה מוקדמת או לתשלום פיצוי מצד המעבידה בגין אי-מתן הודעה מוקדמת, ודין תביעתה של העובדת בעניין זה להידחות.

בנסיבות אלה {התפטרות העובדת שלא בנסיבות בהן אין לדרוש ממנה להמשיך בעבודתה} היה על העובדת ליתן הודעה מוקדמת להתפטרותה. כאמור, אין מחלוקת, כי העובדת לא עשתה כן, כפי שעלה גם מעדותה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אין לקבל את טענת העובדת, כי לא ניתנה הודעה מוקדמת להתפטרותה משום שממילא עמדה לרשות הנתבעת עובדת חלופית. החובה ליתן הודעה מוקדמת בהתאם לאמור בסעיף 7 לחוק הודעה מוקדמת, אינה מותנית בכך שנגרם נזק למי מהצדדים ליחסי העבודה, אלא המדובר בפיצוי מוסכם בסכום הקבוע בחוק זה {ע"ע 33791-11-10 {נובכוב מיכאל נ' ר-צ פלסט בע"מ, תק-אר 2012(2), 742 (2012)}.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי יש מקום לקבל את טענת הקיזוז אותה העלתה המעבידה ולקזז מהסכומים המגיעים לעובדת פיצוי בגין אי-מתן הודעה מוקדמת ובהתאם להוראות סעיפים 2(ב) ו- 7(ב) לחוק הודעה מוקדמת בגובה משכורתה החודשית {בהתאם להוראת סעיף 3(ב) לחוק זה} בסך 5,275 ש"ח.

9. תוצאות של אי-מתן הודעה מוקדמת - אי-מתן הודעה מוקדמת למעסיק - התביעה התקבלה
ב- ד"מ (נצ') 49675-11-12 {עואודה סובחי בע"מ נ' נסאר אאוהם בת אחמד, תק-עב 2013(2), 5905 (2013)} התובעת הגישה תביעה כנגד הנתבע לפיצוי בגין אי-מתן הודעה מוקדמת, לפי סעיף 7(ב) לחוק הודעה מוקדמת.

התובעת טענה בתביעתה, כי הנתבע עבד אצלה מחודש אוגוסט 2011 ועד אוקטובר 2012 בהיקף משרה של 80%. עוד טענה התובעת, כי הנתבע נטש את מקום העבודה ביחד עם עובדים אחרים, ללא מתן הודעה מוקדמת בהתאם לחוק. אי-לכך, ביקשה התובעת לחייבו לשלם לה סכום של 3,000 ש"ח. לכתב התביעה צורפו דפי ריכוז משכורות לשנים 2011 ו- 2012.

הנתבע לא התגונן כנגד כתב התביעה על אף שהמועד לכך חלף. אשר-על-כן, בית-הדין חייב את הנתבע לשלם לתובעת, פיצוי בגין אי-מתן הודעה מוקדמת בסך כולל של 1,467 ש"ח. הסכום חושב בהתבסס על האמור בכתב התביעה ונתוני השכר המפורטים במסמכים שצורפו אליה ובהתאם להוראות החוק בנושא פיצוי בגין אי-מתן הודעה מוקדמת, בשים לב, כי עסקינן בעובד בשכר ובהתאם לתקופת עבודתו.

במקרה אחר, ב- ס"ע (יר') 50527-05-11 {מגדי זהראן נ' עמותת עזרת נשים - בית חולים הרצוג, תק-עב 2013(2), 3996 (2013)} בית-הדין קבע, כי התובע התפטר מעבודתו, ללא מתן הודעה מוקדמת, ועל-כן הוא חב לנתבעת חלף הודעה מוקדמת וזאת נוכח הוראות סעיף 7(ב) לחוק הודעה מוקדמת.

עוד הוסיף בית-הדין, כי יחסי העבודה בין הצדדים התקיימו בתקופה שבין 01.03.07 ועד ליום 06.08.09 ובסה"כ 29 חודשים וששה ימים. על-כן, בהתאם לסעיף 4(3) לחוק הודעה מוקדמת, ובשים לב כי התובע "עבד בשכר" כהגדרתו של ביטוי זה בסעיף 12 לחוק פיצויי פיטורים, הרי שהיה עליו ליתן לנתבעת הודעה מוקדמת בת 23.5 ימים.
בנסיבות אלה, קבע בית-הדין, כי על התובע לפצות את הנתבעת בחלף הודעה מוקדמת בסך 2,234 ש"ח { 23.96*186*64% (שכר קובע) * 23.5/30 = 2,234 ש"ח}. כמו-כן, קבע בית-הדין, כי מכל הסכומים שהנתבעת חייבת לתובע, יש לנכות סך של 2,234 ש"ח בגין אי-מתן הודעה מוקדמת.

ב- תע"א (ת"א) 2896-10 {מקונן גטנט נ' בן עמי שאול גינון והשקיה בע"מ, תק-עב 2012(4), 11923 (2012)} בית-הדין קבע, כי התובע לא הוכיח את זכאותו לפיצויי פיטורים. כיוון שהתובע התפטר ללא מתן הודעה מוקדמת, בית-הדין קבע, כי הנתבעת זכאית לקיזוז חלף ההודעה המוקדמת שלא ניתנה על-ידו {סעיפים 4(4) ו - 7(ב) לחוק הודעה מוקדמת}, בגובה שכרו החודשי הממוצע {4,200 ש"ח כפי שנטען על-ידו ולא נסתר}.

ב- ע"ב 2848-06 {חברת קניה אינדסטריאל פלסטיקס לימיטד נ' פוקס, תק-עב 2012(2), 13383 (2012)} בית-הדין קבע, כי הנתבע, ויתר על המשך עבודה בחודש מרץ 2006, מרצונו, ולא מתוך שנכפה לכך על-ידי מי מבעלי התפקידים בתובעת.

על-כן, בית-הדין קבע, כי אין לראות בסיום יחסי העבודה במועד בו הסתיימו בפועל, כעזיבה של הנתבע לפני תום תקופת ההודעה המוקדמת, לפי ההסכם, המקימה לתובעת זכאות לתשלום תמורת "הודעה מוקדמת", בתקופה בה לא עבד לפי סעיף 7(ב) לחוק הודעה מוקדמת מחד, אך, מאידך, גם אין לראות בכך ויתור של מעסיק על עבודת העובד, בתקופה זו, המקים לעובד זכאות לתשלום.

ב- תע"א (נצ') 3252-09 {שמעון בוסקילה נ' נתיבי מעיין אביב בע"מ, תק-עב 2011(1), 19501 (2011)} בית-הדין קבע, כי התובע התפטר מעבודתו, ועל-כן היה עליו ליתן לנתבעת הודעה מוקדמת של חודש ימים, בהתאם לסעיף 7 לחוק הודעה מוקדמת.

לא הוכח בפני בית-הדין, כי התובע נתן הודעה מוקדמת כדין לנתבעת בטרם התפטרותו. לפיכך, בשל התפטרותו של התובע מבלי שדאג למלא אחר חובתו על-פי חוק הודעה מוקדמת, קבע בית-הדין, כי על התובע לשלם לנתבעת פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת, קרי שכר של חודש אחד בסך 4,350 ש"ח.

עם-זאת, מאחר והנתבעת דרשה לקזז בכתב הגנתה סך של 4,064 ש"ח בלבד בגין אי-מתן הודעה מוקדמת, קבע בית-הדין, כי אין לקזז מעבר לסך הנ"ל.

ב- תע"א (יר') 2464-07 {מאזן נשאשיבי נ' מסלמני טלקום בע"מ, תק-עב 2010(2), 14728 (2010)} בית-הדין קבע, כי התובע הוא זה שהתפטר ללא מתן הודעה מוקדמת וכי בשל כך יש לדחות את תביעתו לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת. לפיכך קבע בית-הדין, כי התובע חייב לנתבעת פיצוי בגין אי-מתן הודעה מוקדמת להתפטרות לפי סעיף 7(ב) לחוק הודעה מוקדמת, בסך 5,904 ש"ח {שהוא שכרו החודשי של התובע סמוך לפני התפטרותו}.

במקרה אחר, בד"מ (יר') 5628/08 {עליאן מוחמד נ' א.ש עוז שיווק חומרי בניין בע"מ, תק-עב 2009(3), 3849 (2009)} בית-הדין קבע, כי התובע לא פנה לנתבעת לאחר סיום תקופת אי-הכושר שלו ובכך התפטר מבלי לתת לנתבעת הודעה מוקדמת.

הנתבעת טענה, כי מגיע לה פיצוי מהתובע לפי סעיף 7(ב) לחוק הודעה מוקדמת, והיא ביקשה, כי הפיצוי יקוזז מכל סכום שייקבע, כי היא חייבת לתובע.

בית-הדין קבע, כי הנתבעת אינה זכאית, בנסיבות העניין, לפיצוי בגין-אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות. אין מחלוקת, כי הנתבעת פעלה במהלך תקופת אי-הכושר של התובע להעסקת עובד מחליף בעמדת התובע. בנסיבות אלה, לא נגרם לנתבעת נזק כתוצאה מאי-מתן הודעה מוקדמת להתפטרות על-ידי התובע. בהתאם לכך טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת נדחית.

10. תוצאות של אי-מתן הודעה מוקדמת - התנהגות פסולה כלפי העובד - התפטרות העובד ללא מתן הודעה מוקדמת - התביעה נדחתה
ב- תע"א (ת"א) 2143-08 {א. חזן ליסינג ישיר בע"מ נ' אייל זילכה, תק-עב 2012(3), 6019 (2012)} התובעת עתרה לתשלום פיצוי מהנתבע בשל אי-מתן הודעה מוקדמת וזאת בהתאם לחוק הודעה מוקדמת.

בהקשר זה עלתה בין הצדדים מחלוקת הנוגעת לנסיבות סיום העבודה. בעוד הנתבע טען, כי הוא הודיע לתובעת ביום 08.10.07 על הפסקת עבודתו, תוך מתן הודעה מוקדמת לפיה הוא יעבוד עד לסוף חודש אוקטובר 2010, וכי היתה זו התובעת שביקשה ממנו להפסיק את עבודתו על אתר, הרי שהתובעת טענה, כי הנתבע סיים את עבודתו ביום 08.10.10 ללא מתן הודעה מוקדמת.

אשר למחלוקת זו קבע בית-הדין, כי הנתבע לא הרים את הנטל להראות כי הוא אכן נתן לתובעת הודעה מוקדמת כפי הנדרש על-פי החוק. זאת בשים לב לכך שהנתבע לא מסר לתובעת הודעה בכתב על סיום עבודתו בהתאם לנדרש בסעיף 2 לחוק הודעה מוקדמת.

בנסיבות אלה של אי-מתן הודעה בכתב, הנטל להראות כי ניתנה הודעה עובר לכתפיו של מי שנמנע מלפעול על-פי הוראות החוק המחייבות מתן הודעה בכתב. זאת, בהתאם למדיניות הראייתית המקובלת בהקשרים דומים {ראה: ע"ע 300162/96 חברת בתי מלון פנורמה ירושלים בעמ נ' וואיל סנדוקה ואח', תק-אר 2004(2), 172 (2004); ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ נ' אלי אפרים, תק-אר 2008(4), 433 (2008)}.

עם-זאת, בקביעה זו אין כדי ללמד כי יש לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי בגין אי-מתן הודעה מוקדמת בהתאם לסעיף 7 לחוק הודעה מוקדמת. זאת, נוכח הוראת סעיף 10 לחוק הקובעת, כי סעיפים 2 ו- 7 לחוק הודעה מוקדמת לא יחולו על עובד בנסיבות מיוחדות שעקב קיומן אין לדרוש ממנו כי יעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת הקבועה בחוק.

במקרה דנן, בית-הדין קבע, כי הנתבע אכן הפסיק את עבודתו בתובעת מהטעם שהוא זכה ליחס משפיל מצד מנכ"ל התובעת, מר חזן, שהתבטא בשימוש בלשון בוטה ומשפילה כלפיו ולבסוף גם בהפחתה שרירותית בשכרו.

אישוש לדברים הללו מצא בית-הדין בעדותו של מר חזן, שסגנונו החריג בא לידי ביטוי בהתנהלותו במהלך הדיון.

משמע, מר חזן עצמו הוא שהעיד על סגנונו הבוטה. אולם, בניגוד למר חזן הסבור, כי זוהי "זכותו המלאה" לעשות שימוש בסגנון שכזה כלפי הכפופים לו, עמדתו של בית-הדין שונה היא. בית-הדין קבע, כי שימוש בלשון בוטה, ובמיוחד שעה שהדבר נעשה דרך קבע ולעיני כל, בא במתחמן של הנסיבות שעקב קיומן אין לדרוש מן העובד לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת כאמור בסעיף 10 לחוק הודעה מוקדמת.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי יש לדחות את רכיב תביעה זה שעניינו תשלום פיצוי בגין אי-מתן הודעה מוקדמת.

במקרה אחר, ב- ע"ב (יר') 1334/07 {בניטה מרדכי נ' מזרחי איציק, תק-עב 2009(4), 480 (2009)} בית-הדין קיבל את טענתו של הנתבע, לפיה היחסים בינו לבין התובע התערערו והוא עזב את עבודתו לאחר התגוששות פיזית בין הצדדים.

על-כן, קבע בית-הדין, כי הנתבע התפטר מעבודתו בנסיבות בהן אין לדרוש ממנו, כי יעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת. בהתאם לכך, בית-הדין דחה את תביעת התובע לתשלום פיצוי חלף הודעה מוקדמת.

11. תוצאות של אי-מתן הודעה מוקדמת - התובעת סירבה לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת - התביעה התקבלה בחלקה
ב- דמ"ש (נצ') 19505-04-12 {בריג'יט אזולאי נ' שמיאב בע"מ, תק-עב 2012(2), 12983 (2012)} בית-הדין קבע, כי משהנתבעת הודיעה לתובעת על פיטוריה בעל פה, ובמקביל דובר עם התובעת במפורש על העבודה בתקופת ההודעה המוקדמת, אך התובעת סירבה לעבוד בתקופה זו, לא ניתן לקבוע, כי הנתבעת לא נתנה לתובעת הודעה מוקדמת.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אילו התובעת לא היתה מסרבת לעבוד, והיתה מגיעה לעבודה החל מיום 12.02.12 {לאחר יום החופשה שאליה הוצאה ביום 09.02.12, ולאחר המנוחה השבועית}, היא היתה יכולה לעבוד עד תום תקופת ההודעה המוקדמת. מחלוקות בעניין אופי העבודה היו יכולות להתברר לאחר שובה של התובעת לעבודה.

מכל מקום, בית-הדין קבע, כי הסיבה לאי-עבודתה של התובעת בתקופה שלאחר יום 09.02.12, לא היתה המכתב שבו כתוב, כי הפיטורים הם מיום 09.02.12, שכן התובעת היתה מודעת לכך שהנתבעת מעוניינת להמשיך להעסיק אותה עד תום תקופת ההודעה המוקדמת. הסיבה לאי-עבודתה של התובעת בתקופת ההודעה המוקדמת, היה סירובה של התובעת לעבוד באותה תקופה.

בנסיבות אלה, קבע בית-הדין, כי אין מקום לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת תמורת הודעה מוקדמת {בית-הדין העיר, כי אם הוא היה סבור שהתובעת זכאית לתמורת הודעה מוקדמת, הוא לא היה מחייב את הנתבעת בתשלום בעבור חודש שלם, אלא הוא היה מחייב את הנתבעת בתשלום בעבור 15 ימים (קלנדריים), לפי סעיף 4(2) לחוק הודעה}.

באשר לקיזוז הסכום שהנתבעת קיזזה בשל טענתה שהתובעת לא נתנה הודעה מוקדמת, קבע בית-הדין, כי הנתבעת הכינה לתובעת תלוש שכר בעבור חודש פברואר 2012, כשהוא כולל גם רכיבים של פדיון חופשה, פדיון דמי הבראה ופיצויי פיטורים, אך היא קיזזה סך של 3,879 ש"ח בשל טענתה על כך שהתובעת לא נתנה לה הודעה מוקדמת. קיזוז זה שנעשה על-ידי הנתבעת, לא היה כדין.

כמו-כן, קבע בית-הדין, כי אמנם בהתאם לסעיף 7(ב) לחוק הודעה מוקדמת, חייב עובד לשלם למעבידו פיצוי בגובה השכר הרגיל בעד התקופה שבעדה הוא לא נתן הודעה מוקדמת, אם אכן הוא לא נתן הודעה מוקדמת טרם התפטרותו. אולם בעניינו, אין מדובר בהתפטרות של התובעת. התובעת דווקא פוטרה על-ידי הנתבעת. מכאן, שהיא לא היתה צריכה לתת לנתבעת הודעה מוקדמת כלשהי, והאמור בסעיף 7(ב) לחוק, אינו רלוונטי לגביה. התובעת סרבה לעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת. סירוב זה הביא לכך שבית-הדין דחה את תביעתה לקבלת תמורת הודעה מוקדמת. סירוב זה הביא גם לכך שהתובעת אינה זכאית לתשלום אחר בעבור תקופה זו, אולם, בית-הדין קבע, כי אין סירוב זה יכול להצדיק קיזוז כלשהו מהשכר שהתובעת זכאית לו בעבור התקופה שהיא כן עבדה בה. לפיכך, קבע בית-הדין, כי על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים האמורים בתלוש חודש פברואר 2012, בלא הניכוי שנעשה.

במקרה אחר, ב- תע"א (נצ') 3171-09 {דוד פרנקו נ' דוד אוחנה ואח', תק-עב 2011(3), 8015 (2011)} בית-הדין קבע, כי כיוון שבמהלך תקופת העבודה, שארכה לא מעט שנים, נהוג היה, כי הנתבעים הם שמעבירים לתובע את סידור העבודה, הרי שכאשר הם הפסיקו את הפעולה הזו באחת, הם פיטרו את התובע, על דרך של התנהגות. לפיכך נקבע, כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים.

עוד הוסיף בית-הדין, כי הפסקת העבודה נעשתה לאלתר, ומבלי שניתנה לתובע הודעה מוקדמת, כפי שמצווה הוראת סעיף 2(א) לחוק הודעה מוקדמת. על-כן נקבע, כי בהתאם להוראות סעיף 7(א) לחוק הודעה מוקדמת, זכאי התובע לחלף הודעה מוקמת.

במקרה אחר, ב- תע"א (נצ') 3189-09 {איריס לוי נ' מוקד גשש - שותפות רשומה, תק-עב 2011(3), 15503 (2011)} הנתבעת לא שילמה לתובעת את שכר חודש אוקטובר 2009, אלא קיזזה אותו כנגד ה"חוב" שהיא ייחסה לתובעת בשל אי-מתן הודעה מוקדמת טרם ההתפטרות.

בית-הדין קבע, כי הנתבעת נהגה שלא כשורה, הן בעצם הקיזוז, והן בכך שהיא קיזזה סך של 5,304 ש"ח שלא ברור על מה היא ביססה אותו {מדובר בסכום העולה באופן ניכר על השכר החודשי הקובע של התובעת}.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אם אכן היתה התובעת מתפטרת בלא הודעה מוקדמת כנדרש בחוק הודעה מוקדמת, היא היתה חייבת לשלם לנתבעת פיצוי בגובה שכרה לתקופת ההודעה המוקדמת שלא ניתנה, ובמקרה כזה, ייתכן שהנתבעת היתה רשאית לקזז את הפיצוי משכרה של התובעת. אולם, לא זה המקרה.

שכן, מהעובדות עלה, כי התובעת נתנה לנתבעת הודעה מוקדמת טרם ההתפטרות. אף אם בית-הדין היה בוחן את המסרון בלבד, הרי שניתנה בו הודעה מוקדמת בת 8 ימים, שכן לפי המסרון, ההתפטרות תיכנס לתוקף ביום 30.10.09. אילו הנתבעת היתה סבורה שאין מדובר בהודעה מוקדמת מספקת {ואם השיחה הראשונה על ההתפטרות היתה לאחר יום 30.09.09, אזי אכן לא היתה הודעה מוקדמת מספקת}, היתה הנתבעת יכולה לדרוש מהתובעת לעבוד עד תום תקופת ההודעה המוקדמת הנכונה {חודש ימים לאחר ההודעה הראשונה על ההתפטרות}, ולחילופין, לדרוש מהתובעת פיצוי {תמורת הודעה מוקדמת} בגובה שכר התובעת על יתרת התקופה {עד תום חודש מיום השיחה הראשונה על ההתפטרות}. במקום שתי חלופות אלה, שלח דיאגו לתובעת הודעה על כך שעבודת התובעת מסתיימת כבר ביום 22.10.09.

בית-הדין הוסיף, כי מעביד המקבל מעובדו הודעה מוקדמת בטרם התפטרותו, רשאי לוותר על עבודתו בפועל של העובד בתקופת ההודעה המוקדמת, מכח סעיף 6(ב) לחוק הודעה מוקדמת. על-כן, דיאגו היה רשאי להודיע לתובעת שלא תעבוד עד המועד שהיא קצבה, אלא שתפסיק את עבודתה מיד, כפי שעשה. אולם, מעביד שמממש את זכותו זו לפי סעיף 6(ב) לחוק הודעה מוקדמת, אינו רשאי לאחר-מכן לדרוש מהעובד פיצוי על אי-מתן הודעה מוקדמת. מעביד שאינו רוצה את עבודתו של העובד בתקופת ההודעה המוקדמת, אינו אמור לקבל פיצוי בעבור התקופה שלאחר המועד שבו ויתר על עבודת העובד, גם אם תקופת ההודעה המוקדמת שהעובד היה אמור למסור, היתה ארוכה מזו שהוא מסר בפועל.

על-כן, קבע בית-הדין, כי הנתבעת נהגה שלא כדין בקיזוז שקיזזה משכר התובעת בחודש אוקטובר 2009 ונקבע, כי על הנתבעת לשלם לתובעת את שכר חודש אוקטובר 2009, על כל מרכיביו כפי שהופיע בתלוש המשכורת שהנתבעת הפיקה בעבור אותו חודש, מבלי קיזוז.

במקרה אחר, ב- ס"ע (חי') 1446-03-09 {ברקו שמעון לייבוביץ נ' קריית חינוך גליל מערבי, תק-עב 2011(3), 9410 (2011)} בית-הדין קבע, כי הוכח שהתובע פוטר לאלתר וללא הודעה מוקדמת. משכך הם פני הדברים, נקבע, כי זכאי התובע לפיצוי בגין אי-מתן הודעה מוקדמת, בהיקף של חודש עבודה כמתחייב מהוראות סעיף 7(א) לחוק הודעה מוקדמת.

ב- ס"ע (חי') 10329-11-08 {יובל לוי נ' שורשים המדרשה ללימודי יהדות, תק-עב 2011(3), 4320 (2011)} נקבע, כי התובע זכאי לפיצוי בגין אי-מתן הודעה מוקדמת, בהיקף של חודש עבודה כמתחייב מהוראות חוק הודעה מוקדמת, בסכום "השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת {ראה: סעיף 7(א) לחוק הודעה מוקדמת}.

עוד קבע בית-הדין, כי משנקבע ששכרו של התובע לעניין חישוב פיצויי פיטורים עומד על 6,510 ש"ח, גם לעניין הודעה מוקדמת זכאי התובע לפיצוי בגין אי-מתן הודעה מוקדמת, בסך של 6,510 ש"ח.

אי לכך, בית-הדין חייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בגין אי-מתן הודעה מוקדמת, בסך של 6,510 ש"ח.

12. תוצאות של אי-מתן הודעה מוקדמת - הרעת תנאים - התביעה התקבלה
ב- תע"א (נצ') 2789-09 {חגי ממן נ' סקאי מרום קום בע"מ ואח', תק-עב 2011(1), 11450 (2011)} בית-הדין קבע, כי הצעת העבודה לדרג אחר שהינו ב"דרג" נמוך יותר, מהווה שינוי חד-צדדי של תנאי מהותי בחוזה עבודה והרעה מוחשית בתנאי עבודתו של התובע, אותו אין המעביד רשאי לבצע באופן חד-צדדי.

על-כן, גם אם בית-הדין היה מקבל את טענת הנתבעים, כי התובע הועסק במתכונת של תקופות קצובות, העסקתו על-פי חוזים לתקופות קצובות ואי-חידוש החוזה האחרון לתקופה קצובה, אף אם הסיבה לכך היא סירובו של התובע מטעמי הצעת עבודה בדרג נמוך יותר, מזכים את התובע בפיצוי פיטורים.

לאור קביעת בית-הדין, כי התובע פוטר מעבודתו, הרי שבהתאם לסעיף 7 לחוק הודעה מוקדמת, זכאי התובע לתקופת הודעה מוקדמת בטרם ייכנסו פיטוריו לתוקף, או לחילופין, לדמי הודעה מוקדמת. עם-זאת, הפיטורים נעשה בפגרת עונת המשחקים, תקופה בה התובע לא עבד בפועל. כמו-כן, התובע העיד בפני בית-הדין, כי במהלך תקופת הפגרה הוא כבר מצא עבודה אחרת והתחייב לה.

לאור תכליתם של דמי ההודעה המוקדמת, ליתן פרק זמן מספיק לעובד למצוא עבודה חלופית עם פיטוריו ומאחר ובתקופה בה הופסקה עבודתו מצא התובע עבודה אחרת, בית-הדין פטר את העמותה מתשלום דמי הודעה מוקדמת.

13. תוצאות של אי-מתן הודעה מוקדמת - התובעת עזבה את העבודה טרם הסתיימה תקופת ההודעה המוקדמת - התביעה התקבלה
ב- דמ"ר (חי') 39840-04-10 {לודמילה לשצינר נ' פאר מרכז החלמה רפואי בע״מ, תק-עב 2011(1), 14628 (2011)} בית-הדין קבע, כי אכן התובעת מסרה הודעה מוקדמת של 14 יום בטרם התפטרותה, ואולם, בהינתן כי במועד זה היה על התובעת למסור הודעה מוקדמת של 21 יום, אין זאת אלא שלאור הוראות סעיף 7(ב) לחוק הודעה מוקדמת, על התובעת לשלם לנתבעת פיצוי השווה לשכרה הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת, ובענייננו בגין 7 ימים נוספים מעבר להודעה המוקדמת שנמסרה על ידיה.

זאת ועוד, סעיף 4 לחוק הודעה מוקדמת נוקב בביטוי ״ימים״ במובחן מ״ימי עבודה״ ואף סעיף 7(ב) לחוק הודעה מוקדמת נוקב בביטוי ״בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת״, ללמדך כי המדובר בימים קלנדאריים במובחן מימי עבודה בפעל.

הואיל ואין חולק בין הצדדים, כי בסמוך למועד סיום עבודתה עבדה התובעת 5 ימים בפעל {לא כולל יום שישי}, אין זאת אלא שלאור היקף ההודעה המוקדמת שמסרה, היה עליה לפצות את הנתבעת בסכום השווה ל-7 ימים קלנדאריים שהם 5 ימי עבודה בפועל.

כמו-כן, לא היה חולק בין הצדדים, כי התובעת עבדה בהיקף של 4 שעות ליום תמורת הסך של 40 ש"ח לשעה. אי לכך, היה על התובעת לפצות את הנתבעת בסך של 800 ש"ח, בגין אי-מסירת הודעה מוקדמת בהיקף כמתחייב על-פי חוק הודעה מוקדמת.

עוד ציין בית-הדין, כי סכום זה רשאית היתה הנתבעת לקזז ממשכורתה האחרונה של התובעת, אלא שעיון בתלוש בשכר האחרון של התובעת לחודש אפריל 2010 העלה, כי בגין אי-מסירת הודעה מוקדמת כדין, קיזזה הנתבעת מן התובעת את הסך של 1,760 ש"ח ועל-כן נקבע, כי על הנתבעת להשיב לתובעת את הסך של 960 ש"ח שקוזז ממנה ביתר.

לאור האמור לעיל, תביעתה של התובעת להשבת הסך של 1,760 ש"ח שקוזזו ממנה במשכורת חודש אפריל 2010 התקבלה באופן חלקי בלבד, ובית-הדין חייב את הנתבעת להשיב לתובעת את הסך של 960 ש"ח אשר קוזז ביתר משכרה האחרון של התובעת לחודש אפריל 2010.