בוררות (סעיפים 37-15 לחוק)

1. הדין
סעיפים 37-15 לחוק יישוב סכסוכי עבודה, התשי"ז-1957 קובעים כדלקמן:

"15. עניינים לבוררות (תיקון התשל"ב)
ואלה העניינים לבוררות לפי פרק זה:
(1) כל סכסוך עבודה שהצדדים הסכימו בכתב למסרו לבוררות לפי פרק זה;
(2) כל סכסוך עבודה אשר לפי הסכם קיבוצי, לרבות הסכם קיבוצי כמשמעותו בסעיף 37א, או לפי התוספת, יש למסרו לבוררות כקבוע בהסכם או בתוספת, לפי העניין, ולא נקבעו הבורר או הבוררים או אופן מינויים או שנקבע אופן המינוי ולא נתמנו תוך זמן סביר, או שנתמנו ולא סיימו הבוררות תוך זמן סביר; וכל טענה לסתור אחת העובדות האלה תוכרע אף היא בבוררות לפי חוק זה.

16. מסירת הודעה (תיקון התשל"ב)
כל צד לסכסוך עבודה שהוא עניין לבוררות לפי פרק זה, רשאי למסור הודעה על הסכסוך לממונה; על ההודעה לפי סעיף זה חלות הוראות סעיף 5.

17. מינוי ועדת בוררים
הממונה הראשי שהגיע אליו העתק ההודעה שנמסרה לממונה, ימנה ועדת-בוררים לאותו סכסוך (להלן: "ועדת הבוררים") או יפעל לפי סעיף 18.

18. בורר יחיד
הממונה הראשי רשאי, על-פי בקשת הצדדים ולפני שמינה ועדת בוררים, ליטול לידיו תפקיד בורר יחיד או למנות ממונה להיות בורר יחיד בסכסוך, ומשעשה אחד משני אלה נתונות לבורר היחיד כל הסמכויות של ועדת-בוררים; הוראות פרק זה בדבר בוררות בוועדת בוררים חלות, בשינויים המחוייבים לפי העניין, על בוררות יחיד כאמור.

19. הרכב ועדת בוררים
ועדת-בוררים היא של שלושה; האחד יושב-ראש שנתמנה מבין האנשים ששמותיהם כלולים ברשימת יושבי-ראש לוועדות בוררים שנערכה על-ידי שר העבודה לאחר התייעצות במועצה ליחסי עבודה; נציג עובדים ונציג מעבידים שנתמנו, לאחר התייעצות לגבי כל אחד מהם בצד המיוצג על ידיו, מבין האנשים ששמותיהם כלולים ברשימות נציגי-עובדים ונציגי-מעבידים לועדות-בוררים שנערכו על-ידי שר העבודה לאחר התייעצות בארגון העובדים המייצג את המספר הגדול ביותר של עובדים במדינה ובארגונים יציגים של מעבידים, הכל לפי העניין.

20. מתווך כבורר
מי שפעל כמתווך בסכסוך עבודה מסויים לא יתמנה בורר יחיד או חבר ועדת בוררים לאותו סכסוך, אלא בהסכמת הצדדים בכתב.

21. פתיחת הבוררות
יושב-ראש ועדת הבוררים יקבע את מועדי ישיבותיה ומקומותיהן ויודיע על כך ליתר חברי הוועדה ויזמין את הצדדים להתייצב לפני הוועדה.

22. מקורות הדין בבוררות
(א) ועדת בוררים תדון ותפסוק לפי כל חיקוק, הסכם קיבוצי או נוהג מקצועי, ובאין באלה תשובה לנדון, תפסוק ועדת הבוררות לפי מידת הצדק והיושר.
(ב) "נוהג מקצועי" הוא הנהוג או המקובל לגבי הנדון בבוררות ורשאית ועדת בוררים לוותר על הוכחתו בעדים או במומחים, אם היא משוכנעת בקיומו.

23. סמכויות ועדת בוררים
(א) רשאית ועדת בוררים, לשם ביצוע תפקידיה:
(1) להשיג כל עדות, בין בכתב בין בעל-פה, ולחקור כל אדם אם יש בכך, לדעתה, עניין לסכסוך שנמסר לבוררות, אך לא יידרש אדם להשיב על שאלה שעלולה להפלילו;
(2) לדרוש מכל עד שיקיים עדותו בשבועה או בהן-צדק;
(3) להזמין אדם לבוא לישיבת הבוררות כדי להעיד או להגיש מסמך שברשותו ולחקרו כעד או לדרוש מאתו להגיש כל מסמך שברשותו;
(4) ליתן צו הכופה אדם לבוא לפניה, לאחר שלא בא לפי ההזמנה ולא הצטדק על כך להנחת-דעת הוועדה וכן להטיל עליו תשלום ההוצאות שגגרמו מחמת סירובו לציית להזמנה וגם לקנוס אותו בסכום שלא למעלה ממאה לירות;
(5) לקנוס בסכום שלא למעלה ממאה לירות כל אדם שנדרש על-ידי הוועדה להעיד בשבועה או להגיש מסמך ולא עשה כנדרש ולא הצטדק על כך להנחת-דעתה של ועדת הבוררים.
(ב) קנס שהוטל לפי סעיף-קטן (א) ייגבה בדרך שגובים קנס שהוטל על-ידי בית-משפט.

24. ראיות
ועדת בוררים לא תהיה קשורה בדיני הראיות, אלא תפעל בדרך שתיראה לה מועילה ביותר לבירור הנדון.

25. סדרי דיון
ועדת בוררים תקבע את סדרי דיוניה, במידה שלא נקבעו בחוק זה או בתקנות לפיו.

26. תנאי לדיון בהרכב חסר
רשאי יושב-ראש של ועדת בוררים לקיים ישיבת הוועדה בהעדר אחד הבוררים, אם בירר תחילה כי לחבר הוועדה הנעדר מהישיבה נשלחה הודעה על מקום הישיבה ומועדה והחבר לא מסר הודעה בכתב על אי-יכלתו להשתתף בישיבה ולא הראה סיבות מספיקות לדעת היושב-ראש; סעיף זה אינו חל לגבי הישיבה הראשונה של הוועדה, אלא אם היא מתקיימת במועד דחוי.

27. דיון בהרכב חסר
נתקיימה ישיבה בהעדר אחד החברים כאמור בסעיף 26, או לא השתתף אחד מהם בפעולות הוועדה - אין חוקיות הישיבה או פעולות הוועדה וסמכויותיה נפגעות על-ידי העדר זה; אולם לפי דרישת החבר שנעדר מישיבת הוועדה רשאי היושב-ראש לחדש את הדיון בשאלות שבהן דנו בהעדר החבר, אם ראה היושב-ראש סיבה מספקת להעדרו.

28. פסק ביניים
ועדת בוררים רשאית לתת פסק ביניים וכן רשאית היא לבטל בכל עת אותו פסק ביניים.

29. פסק ברוב דעות או על-פי היושב-ראש
פסק הבוררים או פסק הביניים יינתנו ברוב דעות; ובאין רוב דעות יינתן פסק הבוררים או פסק הביניים על-ידי היושב-ראש.

30. תיקון טעות סופר
מי שהיה יושב-ראש ועדת הבוררים רשאי לתקן טעות-סופר שנפלה בפסק-בוררים.
31. תקפו של פסק בוררים
(א) תקופת תקפו של פסק בוררים בעניין תנאי עבודה, הוא שנה מיום נתינתו, אם לא נקבעה בה תקופה קצרה יותר.
(ב) תחילתו של פסק בוררים היא מיום נתינתו, אם לא נקבעו בו לכך תאריך מוקדם יותר או מאוחר יותר.
(ג) דינו של פסק בוררים כדין חוזה בין הצדדים לבוררות או כדין הסכם קיבוצי ביניהם, הכל לפי העניין; פסק בוררים בקשר להסכם קיבוצי בר-תוקף דינו כדין אותו הסכם קיבוצי.

32. פירוש פסק בוררים
(א) התעוררו חילוקי-דעות בין הצדדים לבוררות בדבר פירוש פסק הבוררים בנקודה מסויימת והממונה הראשי סבור, כי אמנם טעון פסק הבוררים פירוש באותה נקודה, רשאי הוא, לפי בקשת אחד הצדדים להטיל על ועדת בוררים, וכן רשאי הוא, בהסכמת הצדדים, להטיל על בורר יחיד כאמור בסעיף 18 - לפרש את פסק הבוררים והחלטת המפרשים תהיה חלק מפסק-הבוררים.
(ב) על פעולות ועדת הבוררים לפי סעיף-קטן (א) יחולו הוראות פרק זה.

33. סופיות פסק בוררים
פסק-בוררים הוא סופי, ואין עליו ערעור.

34. סודיות
(א) העובדות שהגיעו לידיעתו של חבר ועדת הבוררים אגב הבוררות ולא היו ידועות ברבים הן בחזקת סוד ולא יביאן לידיעת אדם זולתו, אלא במידה שהדבר דרוש למילוי תפקידו ולשימוש בסמכויותיו.
(ב) העובר על הוראות סעיף-קטן (א), דינו - מאסר שנה או קנס אלף לירות.

35. העתק מפסק בוררים
יושב-ראש ועדת הבוררים ימסור לממונה הראשי ולצדדים העתק פסק הבוררים כשההעתק מקויים בחתימת ידו.

36. פטור ממס בולים
פסק בוררים וכן כתב הרשאה הניתן על-ידי אחד הצדדים למתייצב בשמו לפני ועדת בוררים, פטורים ממס-בולים.

37. פקודת הבוררות (תיקון התשל"ב)
פקודת הבוררות אינה חלה על בוררות לפי פרק זה."

2. סעיף 15
ב- ס"ק (חי') 33338-07-13 {רפאל - מערכות לחימה מתקדמות בע"מ נ' ארגון סגל המחקר במשרד הביטחון, ברפאל ובמשרד ראש המשלה, תק-עב 2013(3), 12991 (2013)} קבע בית-הדין, כי יישוב חילוקי-דעות בסכסוך משפטי בין הצדדים יכול להיות בדרך שהותוותה בהסכם הקיבוצי המחייב או בדרך של פניה לבית-הדין לעבודה. בהקשר זה יפים גם דברי כב' הנשיא גולדברג, ב- דב"ע נז/4-45 {ההסתדרות הכללית החדשה נ' אוניברסיטת תל אביב, פד"ע לב 456, 459-458 (1999)}:

"6. המחלוקת המשפטית העיקרית בין הצדדים היא בשאלת פרשנותו של סעיף 12 להסכם הקיבוצי משנת 1992. ומכאן שהסכסוך הינו סכסוך משפטי ולא סכסוך כלכלי ודינו להיות מיושב בהליכים ליישוב חילוקי-דעות, בין אלה שנקבעו בהסכמים המחייבים שבין הצדדים, ובין על-פי הדרך שהותוותה בסעיף 15(2) לחוק יישוב סכסוכי עבודה, התשי"ז-1957, או על-ידי פניה לבית-הדין במסגרת סמכותו על-פי סעיף 24(א)(2) לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969."

ב- ד"מ (נצ') 2783/06 {יורובסקי ולרי נ' מלונות כנרת בע"מ - מלון גולן, תק-עב 2006(4), 6596 (2006)} הנתבעת הפנתה בבקשתה לסילוק על-הסף לאמור בסעיף 9 להסכם הקיבוצי מיום 31.07.06.

בית-הדין קבע, כי מעיון בסעיף 15 לחוק יישוב סכסוכי עבודה עולה, שהכוונה ליישוב חילוקי-דעות המתעוררים בין הצדדים להסכם הקיבוצי, דהיינו: בין מדינת ישראל או לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, מחד, לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה, מאידך, כשעניינם של חילוקי-דעות אלה הוא יישומו או ביצועו של ההסכם הקיבוצי.

זאת ועוד, הנתבעת הפנתה להוראת סעיף 15(2) לחוק יישוב סכסוכי עבודה, המורה, כי כל סכסוך עבודה אשר לפי הסכם קיבוצי יש למסרו לבוררות.

שוב, עסקינן בסכסוך עבודה, כהגדרתו של מונח זה בסעיף 2 לחוק יישוב סכסוכי עבודה, כשאין המונח מתייחס לסכסוך היחיד והצדדים לסכסוך עבודה, כאמור, הם המעסיק, מצד אחד, וארגון העובדים להם נוגע הסכסוך או נציגותם, מצד שני {סעיף 3 לחוק יישוב סכסוכי עבודה}.

תובענה זו עסקה בתביעה לשכר עבודה בגין הימים בהם נעדר התובע מעבודתו עקב המצב הבטחוני. מדובר בסכסוך היחיד, שבין התובע {העובד} לבין הנתבעת {המעסיק}, ואין לנו עניין בסכסוך עבודה קיבוצי. אשר-על-כן, קבע בית-הדין, כי במקרה זה לא חלות בעניין זה הוראת סעיף 15(2) לחוק יישוב סכסוכי עבודה או הוראת סעיף 9 להסכם הקיבוצי מיום 31.07.06.

עוד הוסיף בית-הדין, כי בכל אופן, אין בהוראות האמורות כדי לשלול מסמכותו הייחודית של בית-הדין לדון בתובענה זו מכוח הוראת סעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי טענתה של הנתבעת ולפיה אין בידי בית-דין זה הסמכות העניינית לדון בתובענה נשוא התיק דנן דינה להידחות. אשר-על-כן, הבקשה לסילוק על-הסף נשוא תיק בש"א 2348/06 נדחתה.

3. סמכות עניינית של בית-הדין לעבודה
ב- תב"ע (נצ') נז/ 3-534 {קיבוץ דגניה ב' אגודה נ' הסתדרות, תק-עב 97(4), 176 (1997)} בית-הדין קבע, כי לכאורה, סעיף 28 לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 היה אמור לפתור את שאלת הסמכות העניינית, שכן מכוח סעיף זה, נתונה לבית-הדין הסמכות העניינית הייחודית שיש לבית-משפט בענייני בוררות אם נושא הבוררות היחיד היה עניין שיש לבית-הדין סמכות ייחודית בו.

אולם מה הן "סמכויות בית-המשפט בבוררות" האמורות בסעיף 28 לחוק בית-הדין לעבודה? התשובה שניתנה לכך בדרך-כלל, היא שמדובר בסמכויות שיש לבית-משפט מחוזי, על-פי חוק הבוררות, התשכ"ח-1968.

ברור איפוא שאילו היה מדובר בבקשה לביטול פסק בורר המוגשת על-פי סעיף 24 לחוק הבוררות היה בית-הדין לעבודה מוסמך לדון בה {בהנחה שנשוא הבוררות הוא עניין שבסמכותו הייחודית}. אולם, הדיון בפני הבוררת התקיים על-פי הסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של פסק-דין והסכמה זו, כללה תניה לפיה הדיון בבוררות יהיה בהתאם לסעיפים 19 ו-20 לחוק יישוב סכסוכי עבודה.

עיון בסעיפים האמורים מעלה, כי להם, כשהם עומדים לעצמם, אין משמעות נפרדת וחייבים לקראם ביחד עם כל הוראות הפרק השלישי לחוק יישוב סכסוכי עבודה. משכך, בפנינו למעשה פסק בוררות שניתן מכוח חוק יישוב סכסוכי עבודה.

סעיף 37 לחוק יישוב סכסוכי עבודה קובע, כי פקודת הבוררות אינה חלה על בוררות לפי הפרק השלישי לחוק. לאחר חקיקתו של חוק הבוררות, התשכ"ח-1968, מתייחס סעיף 37 לחוק יישוב סכסוכי עבודה אל חוק הבוררות כנפסק ב- דב"ע לד/9-76 {עיריית ת"א-יפו נ' ועד המצילים ואח', פד"ע ז 251 ,246}, כך שהוראותיו של חוק הבוררות אינן חלות על בוררות מכוח חוק יישוב סכסוכי עבודה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי מאחר שבהתאם לסעיף 37 לחוק יישוב סכסוכי עבודה אין תחולה להוראות חוק הבוררות על הבוררות שהתקיימה בעניין שבפנינו, האם נתונה לבית-הדין לעבודה סמכות לבטל את פסק הבוררות, כאילו היה פסק-דין שניתן מכוח חוק הבוררות?

התשובה לכך היא שלילית, וזאת מכוח סעיף 33 לחוק יישוב סכסוכי עבודה, הקובע, כי פסק בוררים הוא סופי, ואין עליו ערעור {"פסק בוררים", על-פי סעיף 18 לחוק יישוב סכסוכי עבודה, כולל גם פסק בוררות של בורר יחיד}.

אולם, עוד טרם הקמתו של בית-הדין לעבודה נפסק על-ידי בית-המשפט העליון, כי למרות הוראותיו של סעיף 33 לחוק יישוב סכסוכי עבודה, מוסמך בית-המשפט הגבוה לצדק לבטל פסק בוררים שניתן לפי הפרק השלישי לחוק, כגון אם ניתן בלא סמכות או בחריגה מסמכות {בג"צ 114/64 ריי נ' הממונה על יחסי עבודה ואח', פ"ד יח(3), 109 (1964)}.

בית-הדין קבע, כי לאחר חקיקתו של חוק בית-הדין לעבודה, יש לפרש את סעיף 28 לחוק בית-הדין לעבודה, המוסר לבית-הדין לעבודה את הסמכות שיש לבית-משפט בבוררות, ככולל לא רק את סמכותו של בית-המשפט המחוזי מכוח חוק הבוררות אלא ככולל גם את הסמכות שהיתה נתונה לבית-המשפט הגבוה לצדק לבטל פסק בוררים שניתן מכוח הפרק השלישי לחוק יישוב סכסוכי עבודה.

אמור מעתה, הגם שסעיף 33 לחוק יישוב סכסוכי עבודה קובע את סופיותו של פסק הבוררות שניתן מכוח הפרק השלישי לאותו חוק, הרי שאפשר לבטל פסק בוררות כזה, במקרים חריגים {כגון של חריגה מסמכות או פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי}. הערכאה המוסמכת לביטולו של הפסק היתה בית-המשפט הגבוה לצדק {כנפסק ב- בג"צ 114/64 הנ"ל} ועם הקמתו של בית-הדין לעבודה, ניתנה סמכות כזו גם לבית-הדין לעבודה, מכוח סעיף 28 לחוק בית-הדין לעבודה.

עוד הוסיף בית-הדין מאחר שטענותיהן של המבקשות בפני בית-הדין התייחסו לחריגה מסמכותה של הבוררת ולפגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, והן טענות שבגינן היה בית-המשפט הגבוה לצדק מוסמך לבטל פסק בוררות למרות האמור בסעיף 33 לחוק יישוב סכסוכי עבודה, הרי שמכוח סעיף 28 לחוק בית-הדין לעבודה, הוא מוסמך לדון בבקשה זו.

4. סעיף 15(2)
ב- בג"ץ 3366/90 {ההסתדרות הכללית של נ' הממונה על יחסי, פ"ד מה(4), 324 (1991)} מנהל מחלקת כוח-אדם של האוניברסיטה הפתוחה {משיבה 2}, שלח חוזר לעובדים בו נאמר, כי "במשכורת דצמבר 89 עודכן לוח השכר של הדירוג האחיד, בהתאם להסכם שנחתם במגזר הציבורי" וצויינו בו פרטי עדכון תוספת השכר.

העותרת, ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל טענה, כי המסמך האמור הוא הסדר קיבוצי שנעשה בכתב ונקבעו בו שיעורים של שכר עבודה ולפיכך יש לראות בו הסכם קיבוצי כמשמעותו בסעיף 37א לחוק יישוב סכסוכי עבודה, התשי"ז-1957.

עוד טענה העותרת, שבהעדר הוראות בדבר יישוב חילוקי-דעות, נכללת התוספת לחוק כחלק מההסכם הקיבוצי וכי על-פי סעיף 15(2) לחוק יישוב סכסוכי עבודה יש למסור את ה"סכסוך" לבוררות כקבוע בחוק יישוב סכסוכי עבודה.

בנסיבות אלה פנתה העותרת אל המשיב מס' 1. הממונה על יחסי העבודה, מסרה לו הודעה על סכסוך לפי סעיף 16 לחוק יישוב סכסוכי עבודה ודרשה ממנו למנות ועדת בוררים לפי סעיף 17 לחוק יישוב סכסוכי עבודה. הממונה דחה את הבקשה על יסוד הנימוק שהחוזר אינו מהווה הסדר קיבוצי, אשר-על-כן אין הוא מוסמך למנות ועדת בוררים.

לפיכך, בית-הדין התבקש בעתירה זו לתת צו על תנאי המורה לממונה לבטל את החלטתו ולמנות ועדת בוררים.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אין חולקים על כך שהמשיבה מס' 2 היא "שירות ציבורי" כמשמעות דיבור זה בסעיף 37א לחוק יישוב סכסוכי עבודה, ולכן חלה לגביה התוספת שעניינה מסירת "סכסוך עבודה" לבוררות וממילא גם סעיף 15(2) לחוק יישוב סכסוכי עבודה; טענת העותרת היא שהמשיב מס' 1 לא הוסמך לדון בשאלה אם מהווה החוזר הסדר קיבוצי אם לאו אלא משנחלקו בעלי הדין בשאלה "סמכותית" זו מן הראוי להעביר אף אותה להכרעת ועדת בוררים.

השאלה שבמחלוקת לפניינו היתה מה היא משמעות הסיפא של סעיף 15(2), מאחר שאך בשלב הוצאות צו על תנאי עסקינן, בית-הדין לא מצא לנכון לדון בשאלות אחרות שעוררו בעלי הדין כגון מהו "סכסוך עבודה" לעניין סעיף 15(2) לחוק יישוב סכסוכי עבודה ואם מן הראוי להפנות את העותרת לבית-הדין לעבודה על יסוד האמור בסעיף 24(א)(2) לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 {ראה: דיון מס' מט/ 4-30 פד"ע כ', 390}.

בית-הדין קבע, כי בהעדר הוראה בדין יש לראות את הממונה לכל היותר כטריבונל הרשאי לקבוע לצורך החלטתו את עובדות היסוד הנוגעות לסמכותו, אך קביעותיו ה"סמכותיות" אינן סופיות אלא הן תעמודנה לביקורתו של בית-המשפט {ע"א 158/56 רשות הפיתוח נ' גלדיס ג'ברה נעמי, פ"ד יא 829 (1956); והשווה: ע"א 463/65 טירת הכרך בע"מ נ' ועדה השומה שליד עיריית נתניה, פ"ד כ(2), 234 (1966)}.

העותרת טענה שסיפת סעיף 15(2) שוללת מהמשיב מס' 1 את סמכותו ה"זמנית" לפסוק בעובדות היסוד ומעבירה אותה לוועדת הבוררים; ואם תמצי לומר שעל-ידי כך תימנע כל ביקורת שיפוטית לגבי קיומן של עובדות היסוד, טענה העותרת שלא כך הוא; שהרי גם החלטת הבוררים תעמוד לביקורתו של בית-משפט זה {בג"צ 114/64, פ"ד יח(3), 109 (1964)}.

עוד הוסיף בית-הדין, כי ב- בג"צ 114/64, נאמר שאין להתעלם מלשונו של סעיף 33 לחוק יישוב סכסוכי עבודה הקובע, כי "פסק בוררים הוא סופי, ואין עליו ערעור" ולפיכך אין בית-המשפט מתערב בהחלטתו אלא מטעמים סמכותיים. אם, כמו שטענה העותרת, נמסרה ההכרעה בשאלה אם מסמך מסויים מהווה הסכם קיבוצי {או הסדר קיבוצי} להכרעת ועדת הבוררים, הרי שלכאורה לא יוכל בית-משפט זה להתערב בהחלטתו בנימוק שזו חרגה מסמכויותיה.

כמו-כן, אם נשוב לפרשנותו של סעיף 15(2) לחוק יישוב סכסוכי עבודה הרי משמעות עמדתה של העותרת היא שנשלל מהממונה הכוח לדון כעניין שבגררא בעובדות היסוד הנוגעות לסמכותו.

טענת העותרת היא מרחיקת לכת משום שאם בדין יסודה, שומה יהיה על הממונה למנות ועדת בוררים גם כשטענת הפונה אליו היא ששטר חוב או מכתב אהבה מהווה הסדר קיבוצי; אכן במקרה אחר, בו נשללה בעבר סמכותו של בית-משפט שלום לדון, אפילו באופן אינצידנטלי, בטענה בעניין בעלות במקרקעין, נפסק שאם לא נטענה הטענה בתום-לב או שהיה ברור מניה וביה שאין לה רגלים, רשאי בית-משפט השלום לדחותה בעצמו ואינו חייב להפסיק את הדיון לפניו על-מנת שבית-המשפט המחוזי ידון בה {ע"א ת"א 3/50 פסקים מחוזיים ו' 124}.

בעניין זה בית-הדין קיבל את טענות המשיבים שאין בחוזר אלא הודעה לעובדים על עדכון שכר, שאין לראות בה הסדר קיבוצי; ואם כך הוא, אין לבית-הדין עילה להתערב בשיקול-דעתו של הממונה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי נוסף לאמור לעיל, יש לציין שקבלת טענת העותרת, אם נכונה היא, הינה בחינת חרב פיפיות: כשם שהעותרת יכולה לגרור את המעביד בעל כורחו לבוררות בעניין שאינו ראוי לכך, יוכל גם המעביד, במקרה מתאים, לגרור את העותרת למעין בוררות חובה בעניין כאמור.

ההיסטוריה החקיקתית מלמדת שלא כן היתה כוונת מנסחי החוק {ראה: רות בן ישראל "חובת בוררות בשירות הציבורי", עיוני משפט ח' עמ' 172, 178, 179} ולפיכך יש לנסות לתת לסעיף האמור פירוש מצמצם; אם לא נאמר כך נוכל להגיע לתוצאות שאינן מתקבלות על הדעת: הגם שנערך הסכם קיבוצי שנכללה בו הוראה מפורשת שכל סכסוך עבודה לא ימסר לבוררות אלא ישמש נשוא למאבק ארגוני. לשיטתה של העותרת יכולה היא {ואולי גם המעביד} להעביר את ה"סכסוך" בדבר השאלה אם יש מקום להכרעה שיפוטית להכרעתה של ועדת בוררים.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי יש לתת לדיבור "העובדות האלה" בסיפת סעיף 15(2) לחוק יישוב סכסוכי עבודה פירוש מצמצם כשהוא מתייחס אך לשאלות הבאות: אם נקבעו הבורר או הבוררים, אופן המינוי, העדר מינוי תוך זמן סביר ואי-סיום הבוררות תוך זמן סביר על-ידי הבורר או הבוררים.

שאלות אלה הן שאלות שבעובדה שדינן להידון על-ידי ועדת הבוררות. מאידך גיסא, אין לפרש את הנתונים שברישת סעיף 15(2) לחוק יישוב סכסוכי עבודה כ"עובדות" שלגביהן חלה סיפת הסעיף האמור אלא כקביעות אינצידנטליות שבדין שהמשיב מס' 1 רשאי לקבען באופן זמני על-מנת שהחלטתו תעמוד לבקורתו של בית-המשפט.

לאור האמור לעיל, בית-הדין דחה את העתירה.

5. סעיף 31
ב- דב"ע לג/4-3 {משה שטרית ואח' נ' מספנות ישראל בע"מ ואח', תק-אר 1973(1), 18 (1973)} בית-הדין קבע, כי חוק יישוב סכסוכי עבודה, וחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, שניהם יחד, באו להסדיר יחסי עבודה קיבוציים במשפט הישראלי.

האחד, את הדרך ליישוב סכסוכים בקשר לקביעת הזכויות, והשני, את המסגרת המשפטית שבה יינתן ביטוי לנורמות שנקבעו במשא-ומתן קיבוצי. הקשר הבולט בין שני החוקים מצא את ביטויו, בין-היתר, בסעיף 31 לחוק יישוב סכסוכי עבודה הקובע, כי יש ודינו של פסק בוררים של בוררים, אשר פעלו לפי אותו חוק, כדין הסכם קיבוצי בין הצדדים, והכוונה היא לאותם המקרים שהצדדים לבוררות, כשרים להיות צדדים להסכם קיבוצי.

בשני החוקים חייב היה המחוקק לתת דעתו לשאלה המרכזית, מי הם הצדדים המוכרים ליחסי העבודה הקיבוציים, והוא עשה כן.

חוק יישוב סכסוכי עבודה דן ביחסי עבודה קיבוציים, ובמסגרת יחסים אלה, בסכסוך עבודה קיבוצי.

הדבר עולה מעצם הגדרת "סכסוך עבודה" באותו חוק {פסק-דין ב- דב"ע לא4-5/, פד"ע, כרך ג', 253, 268-267}. יחד-עם-זאת, אין להתעלם מכך שבהגדרת "סכסוך עבודה" מדובר הן בסכסוך "בין מעביד וארגון עובדים", והן בסכסוך "בין מעביד לעובדיו או וחלק מהם", ללמדך, לכאורה, שלאו דווקא בסכסוך עבודה קיבוצי במסגרת מאורגנת דן החוק. כנגד זה באה ההוראה שבחוק הסכמים קיבוציים, הוראה המכירה רק בארגון עובדים כצד ליחסי עבודה קיבוציים {סעיף 2 לחוק הסכמים קיבוציים}.

בעוד שלעניין הסכם קיבוצי מכיר המחוקק רק "בארגון עובדים", מודע הוא לעובדה שיכול ו"סכסוך עבודה" יהיה בין "מעביד לעובדיו או חלק מהם". לכאורה, גישה הנוגדת הכרה ביחסי עבודה קיבוציים מאורגנים, אך רק לכאורה כך. המחוקק עשה למניעת הסתירה, והשיג את מטרתו בסעיף 3 לחוק יישוב סכסוכי עבודה.

בעקבות הגדרת סכסוך עבודה בסעיף 2 לחוק יישוב סכסוכי עבודה, לא החלק העונה על השאלה על מה הסכסוך, אלא בחלק העונה על השאלה בין מי ומי הסכסוך, בא סעיף 3 לחוק יישוב סכסוכי עבודה וקבע, במקביל לסעיף 2, מי הם הצדדים לסכסוך.
התוצאה הבלעדית מהאמור בסעיף 3 לחוק יישוב סכסוכי עבודה היא, כי בסכסוך בין מעביד ועובדיו או חלק מהם, ולא רק בסכסוך בין מעביד וארגון עובדים, המעביד וארגון העובדים המייצג את רוב העובדים שהסכסוך נוגע להם, הם הצדדים לסכסוך.

רק באין ארגון עובדים המייצג כאמור, באה הנציגות שנבחרה, ועד עובדים, או כל נציגות בדומה. בעוד שהקשר ל"נציגות שנבחרה", מדובר בסעיף 3 לחוק בייצוג לסכסוך העבודה הנדון, מדובר, בהקשר לארגון עובדים, בייצוג כללי, ולא בייצוג לסכסוך מסויים; ואין יחסי עבודה קיבוציים מאורגנים, סובלים פתרון אחר מזה שנתן המחוקק.

כמו-כן, בסעיף 3 לחוק יישוב סכסוכי עבודה מדובר אמנם ב"ייצוג" על-ידי ארגון עובדים, ולא ב"חברות" בארגון עובדים, לשון שבה נקט המחוקק כנאמר בסעיף 3 לחוק הסכמים קיבוציים, אך המסקנה משוני הלשון אינה זאת שלה טען בא-כוח העובדים, היינו, משאין ארגון העובדים, שעם חבריו נמנה רוב העובדים, נוקט את העמדה הרצויה ל"ועד העובדים", למה שמכנים "ועד פעולה" או לכל "נציגות נבחרת" בדומה, חדל הארגון להיות המייצג לעניין הסכסוך.

קבלת הפירוש הנ"ל, מן ההכרח שתביא להרס יחסי עבודה קיבוציים מאורגנים, ולזאת אין בית-הדין יכול ליתן יד, בדרך פירוש חוק יישוב סכסוכי עבודה. ההסבר לשוני הלשון שבה נקט המחוקק בשני החוקים, הוא פשוט. בעוד שלעניין הסכם קיבוצי רק "ארגון עובדים" כשיר להיות צד, ובריבוי ארגונים, הארגון שעם חבריו נמנה המספר הגדול ביותר של "עובדים מאורגנים", ולאו דווקא רוב העובדים המאורגנים, יכול שלעניין חוק יישוב סכסוכי עבודה ימנו לא רק את חברי הארגון, אלא גם את אלה שהסמיכו את הארגון לייצגם, ובלבד שמגיעים לרוב, וזה כנראה ליעילות יישוב הסכסוך.

לעניין הסמכת הארגון לייצג, ברור כי הכוונה היא רק למי שאינם חברים, כי אין כל צורך בהסמכה לייצג כשמדובר בחברים; את חבריו מייצג ארגון העובדים תמיד, כי זה ממהות מעמדו במשפט העבודה.

אמור מעתה, משישנו ארגון עובדים המייצג את רוב העובדים שהסכסוך נוגע להם, אין כל מעמד ישיר בסכסוך "לנציגות שנבחרה... בין לכל עניין ובין לסכסוך העבודה הנדון".

ב- בש"א (חי') 3979/05 {רניאלה יעקוב ואח' נ' מועצה מקומית עאבלין ואח', תק-עב 2005(4), 2763 (2005)} קבע בית-הדין, כי סעיף 31(ג) לחוק יישוב סכסוכי עבודה קובע, כי דינו של פסק בוררים כדין חוזה בין הצדדים לבוררות או כדין הסכם קיבוצי ביניהם, הכל לפי העניין.

יש לזכור, כי מדובר בצדדים להליך הקיבוצי, ואין ההסכמות ביניהם חוסמות דרכו של העובד, כפרט, להעלות טענותיו בפן האישי כנגד ההחלטה על פיטוריו.

כבכל הליך קיבוצי, לאחר גיבוש רשימת המפוטרים עומדת לעובד הזכות להעלות טענותיו במישור הפרטי בפני ועדת הפיטורים ולשכנעה מדוע חרף ההסכמה לכללו ברשימת המפוטרים, אין לעשות כן {ררה: ע"ע 1329/01, ע"ע 1268/01 החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות בע"מ נ' רחל כהן, פד"ע ל"ט 71}.

למעשה, ביקש בא-כוח המשיבות לטעון, כי הופעת העובד בפני ועדת הפיטורין הפועלת מכוח החוק ריקה היא מתוכן והוועדה אינה מוסמכת להפעיל שיקול-דעת בשאלת פיטורי העובד לנוכח פסק הבוררין.

בית-הדין קבע, כי אין לקבל זאת. הליך השימוע אינו "טקס" שיש לקיימו מן השפה ולחוץ ואשר תוצאותיו, לפי עמדת המשיבים, ידועות מראש {ראה: ע"ע 1465/02 בנימין משה ואברהם קיפר נ' איגוד ערים לכבאות והצלה טבריה, עבודה ארצי ל"ג (81) 44}.

עוד הוסיף בית-הדין, כי גם בפיטורים במסגרת תכנית הבראה קיימת חובת שימוע.

המחוקק והפסיקה הכירו בחשיבותו של השימוע בפני ועדת הפיטורים ככלי לבחינת שיקולי הפיטורים, צרכי המועצה מחד ונסיבותיו האישיות של העובד מאידך, והסמיכו את הוועדה לבדה לגבש את ההחלטה באשר לפיטורין.

פסק הבוררין שאישר הסכמת הצדדים במישור הקיבוצי, אינו גובר על סמכות הוועדה ואין בכוחו לרוקנה מתוכן ולהכתיב לה החלטה ללא הפעלת כל שיקול-דעת מצד הוועדה.

זאת ועוד, האפשרות, כי רשימת המפוטרים הסופית תהיה שונה מזו שקיבלה תוקף של פסק בוררין עולה מתוך פסק הבוררין עצמו, ממנו ניתן ללמוד, כי אין מדובר ברשימה סופית ומחייבת שאחריה אין ולא כלום.

בא-כוח המשיבים העלה טענה נוספת והיא, כי בא-כוח ההסתדרות בהליך הקיבוצי הוא בא-כוח המבקשות בהליך זה, ומשום כך, לאור הסכמתו לפיטורין בשלב הבוררות, מושתק הוא מלטעון כנגדם כעת.

בית-הדין קבע, כי טענה זו אין לקבל ושוב, מן הטעם שיש להפריד בין ייצוג כלל העובדים בגיבוש רשימת המפוטרים, ובחינת עניינו של כל עובד כפרט בשלב השני של ההליך, כפי שנעשה כאן.

כמו-כן, בפני בית-הדין עלתה טענה עובדתית, והיא, כי נקודת המוצא להסכמה לפיטורי עובדת המועדונית היתה סגירתה של המועדונית. דבר שהסתבר שאין בו ממש ומשום כך אין לפטר את עובדי המועדונית ואין ליחס משקל להסכמה בדבר פיטורי עובדי המועדונית.

עניין זה עלה גם בהחלטת ועדת השימוע אשר כתבה:
"במהלך השימוע הועלתה סוגיה שהעלתה סתירות ותמיהות רבות וזאת בכל הקשור בשלושת המוסדות של המועצה, המועדונית המשפחתית, מרפאת השיניים והגן הטיפולי. העובדים במוסדות אלה תקפו את אשר צויין ונקבע בסעיף 8 לפסק הבוררות, וטענו, כי נקודת המוצא על-מנת שתקבע סעיף זה היתה מוטעית שכן טענו שבניגוד לאמור בסעיף, מוסדות אלה לא נסגרו, לכן אין כל סיבה מוצדקת לפיטוריהן, כך שמבחינתה סעיף זה איננו רלוונטי ואין הוא יכול להוות בסיס לפיטוריהן.

אנו כחברי ועדה נחלקו דעותינו בעניין זה ... פירוט חוות-דעתו של כל אחד מאיתנו ניתן למצוא, בהתייחסותנו לכל עובד ועובד במסגרת קבלת ההחלטות."

בית-הדין קבע, כי הוכח לכאורה, כי פיטורי המבקשות על-ידי ראש המועצה נעשו בחוסר סמכות ועל-כן הם לכאורה, בטלים מעיקרא.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

בוררות (סעיפים 37-15 לחוק)