botox
הספריה המשפטית
הקודקס המקיף של דיני העבודה במשפט בישראל - דין, הלכה ומעשה

הפרקים שבספר:

פנקס חופשה (סעיף 26 לחוק)

1. הדין
סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 קובע כדלקמן:

"26. פנקס חופשה (תיקון התשע"ד (מס' 2))
(א) מעסיק חייב לנהל פנקס חופשה שבו יירשמו ביחס לכל עובד הפרטים שייקבעו בתקנות.
(ב) שר העבודה יקבע, בהודעה שתפורסם ברשומות, את סוגי המעסיקים שעליהם יחול סעיף זה.
(ג) בהודעה על-פי סעיף-קטן (ב) רשאי שר העבודה לקבוע שפנקס החופשה יהיה חלק מפנקס אחר שהמעסיק חייב לנהלו על-פי חוק ששר העבודה ממונה על ביצועו."

2. האם המעסיק ניהל פנקס חופשה מכוח סעיף 26 לחוק חופשה שנתית?
ב- ס"ע (ב"ש) 48239-11-13 {אגזאו מנגוסטו נ' אורכיד אחזקות ושירותים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.09.15)} נדונה השאלה האם המעסיק ניהל פנקס חופשה מכח סעיף 26 לחוק חופשה שנתית.

התובע טען כי הוא זכאי לפדיון חופשה שנתית בשיעור של 15 ימי חופשה בשווי של 2,880 ₪.

הנתבעת טענה כי התובע נעדר לצרכיו האישיים לצורך ביקור בנו.

בסיכומי הנתבעת, טען מנהל הנתבעת כי לא נוהל בחברה מעקב אחר חופשות, אך התובע לקח באופן קבוע חופש, פעם בשבוע, על-מנת לבקר את בנו.

במסגרת עדותו של התובע ציין התובע כי פעם בחודש היה הולך לבקר את בנו, אך לא הוצג בפני בית-הדין פנקס חופשה של התובע.

בית-הדין קבע כי באשר לזכותו של התובע לפדיון חופשה, מחובתו של המעביד להוכיח כמה ימי חופשה הוא חב לעובדו, וכמה ניצל העובד למעשה, ועליו לנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים כמצוות סעיף 26 לחוק חופשה שנתית {דב"ע לא/3-22 צ'יק ליפוט נ' חיים קסטנר, פד"ע ג 215, 219 (13.01.72); דב"ע נן/3-201 שמש ירושלים בע"מ נ' מאיר חסון, עבודה ארצי, ל(2), 154}.

הנתבעת לא הציגה בפני בית-הדין פנקס חופשה ולא הובאו בפני בית-הדין נתונים המאפשרים לדעת באילו תאריכים ניצל התובע את ימי חופשתו וכמה ימי חופשה נטל למעשה התובע, והאם בוצע תשלום דמי חופשה.

אשר-על-כן, ונוכח מחדליה של הנתבעת, בית-הדין קבע כי הנתבעת לא הרימה את הנטל הרובץ לפתחה, וקבע כי התובע זכאי לתשלום פדיון ימי חופשה, בהתאם לסכום שתבע, אשר לא נסתר על-ידי הנתבעת, בסך של 2,880 ₪, כאשר סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 28.02.13 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

במקרה נוסף, הנתבעת לא ניהלה פנקס חופשות לתובע, בניגוד לסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, כאשר לפי סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, התובע זכאי לחופשה שנתית בת 28 ימים לשנה, ולפיכך, במקרה הנדון הוא זכאי לפדיון חופשה עבור שלוש שנים בצירוף ימי חופשה לשנת 2010, בסך של 75,313 ₪, וזאת לפי החישוב הבא: 110.43 ימי חופשה x 682 ₪, ערך יום עבודה {ס"ע (חי') 27483-11-11 עיסא ג'ירייס נ' פיתגל חברת בנין ועבודות פתוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.07.15)}.

3. האם למרות שהנתבעת לא הציגה פנקס חופשה שנתית ניתן לקבל את גרסתה לעניין ימי החופשה המגיעים לתובע?
ב- סע"ש (נצ') 27056-03-13 {מארק מילשטיין נ' מרכז להשכלה בתל חי ע"ש גרטרוד ומוריס רודמן בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.09.15)} נדונה השאלה האם למרות שהנתבעת לא הציגה פנקס חופשה שנתית ניתן לקבל את גרסתה לעניין ימי החופשה המגיעים לתובע.

התובע טען כי לא יצא לחופשה במהלך תקופת עבודתו, כאשר לטענתו, העובדה ששולמו לו דמי חופשה במהלך חלק מתקופת העסקתו, חלף הוצאתו לחופשה בעין, לא העלתה ולא הורידה, ואין תשלום זה מהווה פדיון חופשה בעת סיומם של יחסי העבודה.

לפיכך, לטענתו של התובע, הוא זכאי לתשלום בגין פדיון חופשה עבור שנת הלימודים השוטפת ושלוש השנים הקודמות לה. התובע טען לזכאותו ל- 11.2 ימי חופשה בשנה, כאשר ערך יום חופשה עומד על סך של 1,640.23 ₪, מכאן שעל הנתבעת לשלם לו סך של 73,483.2 ₪ וזאת כאשר את התחשיב מטעמו ערך התובע על בסיס 80 ימי עבודה בשנה.

הנתבעת הכחישה את טענות התובע והפנתה לתלושי השכר שם נכלל תשלום בגין ימי חופשה, והוסיפה כי התובע ניצל ימי חופשה מעבר לזכאותו.

בית-הדין ציין כי הנטל להוכיח יתרת ימי חופשה של עובד רובץ על מעסיקו, כאשר בעניין הנדון מדובר על הנתבעת, כאשר היא מחוייבת בתור מעסיק לנהל פנקס חופשה, שבו יירשמו ביחס לכל עובד הפרטים שבתקנות, לפי סעיף 26 לחוק חופשה שנתית.

אי-ניהול פנקס חופשה, עלול לגרור קבלת עמדת העובד אשר ליתרת החופשה העומדת לזכותו {ע"ע (ארצי) 700/06 באסמה רג'בי נ' מרוז בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.10.07)}.

יחד-עם-זאת, פנקס חופשה איננו כלי בלעדי, שבאמצעותו רשאי מעסיק להוכיח את יתרת החופשה של עובדו, כאשר נקבע כי תלוש שכר מהווה ראשית ראיה בכתב לגרסת המעסיק {דב"ע נה/3-193 חנן זומרפלד נ' מלון זוהר בע"מ ואח', הנ"ל}.

אומנם הנטל כאמור מוטל על הנתבעת להוכיח את ימי החופשה, אך במקרה הנדון, התובע קיבל תשלום נוסף בגין חופשה כאשר עבד בשירות הנתבעת יומיים בלבד בסך הכל, כך שלכאורה את ימי החופשה יכול היה לנצל בפועל בימים בהם לא עבד בשירות הנתבעת, בפגרות ובימי חול המועד.

אשר-על-כן, למרות שהנתבעת לא הציגה פנקס חופשה שנתית, בית-הדין קיבל את גרסתה, שכן התובע קיבל תשלום בגין דמי חופשה ויצא לחופשה בעין, לפחות בימי הפגרה, וחול המועד, כלומר יצא לחופשה וקיבל תשלום בגינה כמפורט בתלושי השכר.

באשר לסכום לו זכאי התובע בגין חופשה, על-פי תצהירו של התובע, עליו לא חלקה הנתבעת, הוא עבד בסה"כ 80 ימי עבודה בשנה, כאשר על-פי חוק חופשה שנתית, בשים לב לוותק של התובע במקום העבודה הוא זכאי ל- 28 ימי חופשה בשנה.

בית-הדין קבע כי בקשר לגובה התשלום בגין יום חופשה, הרי שבהתאם לסעיף 10 לחוק חופשה שנתית, הסכום עומד על 421 ₪, ועל-כן, בשים לב לפסיקת בית-הדין הארצי ב- ע"ע 44382-04-13 {יוסף מנצור נ' גז חיש בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.05.15)} התובע זכאי בגין השנים החל מ- 2009 ועד סיום עבודתו, לסך כולל של 45,187 ₪.

סיכומו-של-דבר, בית-הדין החליט כי מעיון בטפסי ריכוז המשכורות עלה כי התובע קיבל ב- 4 השנים האחרונות סך כולל 36,930 ₪ בגין ימי חופשה, ועל-כן החליט בית-הדין כי התובע זכאי ליתרה בסך של 8,257 ₪ בגין פדיון חופשה.

4. האם ניתן לנהל את פנקס החופשה גם באמצעות תלושי השכר?
ב- דמ"ר (חי') 50157-03-12 {ויקטור טיחונוב נ' מרק ויסמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.09.15)} נדונה הסוגיה האם ניתן לנהל את פנקס החופשה גם באמצעות תלושי השכר.

התובע 1 טען כי הוא זכאי לפדיון חופשה בגין 45 ימים ובסך של 12,600 ₪, והתובע 2 טען כי הוא זכאי לפדיון חופשה בגין 41 ימים ובסך של 8,250 ₪.

הנתבע טען כי במהלך תקופת העבודה, התובעים ניצלו ימי חופשה בתשלום כמפורט בתלושי השכר, כך שנותרה יתרת חופשה בסך של 565 ₪ לזכותו של התובע 1 ואילו לתובע 2 שולמה חופשה ביתר בסך של 545 ₪.

הלכה פסוקה היא שהמעביד הוא אשר חייב לתת את החופשה, ומכוח חובתו לפי סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, לנהל פנקס חופשה, הוא אשר חייב לדעת ולהוכיח אם וכמה ימי חופשה קיבל העובד בפועל.

בית-הדין ציין כי כאשר מוכיח העובד את תקופת עבודתו, עובר נטל ההוכחה על המעביד להראות שאמנם נתן לעובד את ימי החופשה המגיעים לו לפי הדין.

עם-זאת, ניתן לנהל את פנקס החופשה גם באמצעות תלושי השכר, כאשר בהעדר ראיה לסתור ניתן לקבל את רישום הצבירה והניצול של החופשה בתלושי השכר.

בתלושי השכר נוהל "מאזן חופשות" והתובעים לא עמדו בנטל לסתור את האמור בתלושי השכר.
עם-זאת, התובע 2 הוכיח כי בחודש ספטמבר 2011 הוא שהה בחופשת מחלה מיום 01.09.11 ועד ליום 09.09.11 עקב תאונת עבודה, ובנסיבות אלו ובהעדר התייחסות לחופשת מחלה בתלוש, בית-הדין קיבל את טענת התובע כי באותו החודש הוא שהה בחופשת מחלה ועל-כן יש לזכות את יתרת החופשה ב- 5 ימים.

בסופו-של-יום, גם לאחר זיכוי התובע 2 ב- 5 ימי חופשה נוספים, התובע 2 מיצה את זכותו לחופשה שנתית או פדיונה ותביעתו לפדיון חופשה נדחית.

לעומת-זאת, בית-הדין קבע כי התובע 1 זכאי לפדיון חופשה עבור 16 ימים ובסך של 2,784 ₪ לפי התחשיב הבא: 4350/25=174 ₪ כפול 16 ימי חופשה=2,784 ₪.

5. האם הנאשמת ניהלה פנקס חופשה כדין בהתאם להוראות סעיף 26 וסעיף 28(ב)(4) לחוק חופשה שנתית?
ב- ת"פ (יר') 37912-05-10 {מדינת ישראל נ' פוינט קלינינג סרביסס לימיטד בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.07.15)} נדונה השאלה האם הנאשמת ניהלה פנקס חופשה כדין בהתאם להוראות סעיף 26 וסעיף 28(ב)(4) לחוק חופשה שנתית.

המאשימה טענה כי הנאשמת העסיקה 18 עובדים, אשר שמותיהם מצוינים בכתב האישום, בלא שניהלה פנקס חופשה שבו נרשמו לגביהם כל הפרטים שנקבעו בתקנות חופשה שנתית כנדרש בסעיף 26 לחוק חופשה שנתית.

הנאשמת טענה כי לעניין רישום בפנקס החופשה, למיטב זכרונה אף עובד לא טען שלא שולמו לו מלוא דמי החופשה המגיעים לו, וכמו-כן טענה כי העבירה של אי-רישום מלוא הפרטים בפנקס החופשה מתייחסת לשנת 2008 בלבד, ולא נעשתה כל פגיעה בשכר העובדים.

לפיכך מדובר בעבירה שהיא טכנית מעצם טיבה בגינה לא נפגע שום עובד בזכויותיו המהותיות. משכך סבורה הנאשמת כי יש לפסוק לה קנס מינימאלי .

בית-הדין ציין כי בהתאם להוראות סעיף 26 וסעיף 28(ב)(4) לחוק חופשה שנתית ובהתאם לסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, העובר עבירה של אי-ניהול פנקס חופשה שנתית כדין, דינו קנס בסך 14,400 ₪.

בית-הדין הוסיף כי בהתאם להוראות אלו, העונש הקבוע בגין עבירה של אי-ניהול פנקס חופשה שנתית בהתאם לדין, הינו קנס עונשי בשיעור 14,400 ₪ לכל עבירה.

המאשימה טענה כי בקשר לעבירה זו יש מספר רב של 18 עובדים לגביהם בוצעה העבירה לשנת 2008.

בית-הדין סבר כי ככל שיכפיל את הקנס במספר העובדים יעמוד הקנס בסך 259,200 ₪ {14,400 ₪*18}.

בהתאם לכך לכאורה יש לפסוק קנס מרבי בסך 259,200 ₪, אולם, בהתחשב בעובדה שאין מידע בנוגע לעבירות דומות מאוחרת של הנאשמת ונראה כי הנאשמת לא חזרה לסורה מאז העבירה בגינה הורשעה, עלה כי ריבוי העבירות ביחס ל- 18 עובדים, לא לימד על עבריינות סדרתית או מועדת של הנאשמת אלא על באירוע חד-פעמי שהתרחש לפני שנים רבות, ואת זה בית-הדין לקח בחשבון בקביעת עונשה של הנאשמת.

סופו-של-יום, בית-הדין מצא כי ראוי ומוצדק לחרוג מהרף המרבי ולהשית על הנאשמת קנס בשיעור של 30% מהקנס המרבי בסך 64,800 ₪ {259,200 ₪ * 30%}, בגין העבירה של ניהול פנקסי חופשה שנתית שלא בהתאם לדין.

6. האם הנתבעת יוצאת חובתה מלנהל פנקס חופשה בכך שהפנתה לתלושי שכר?
ב- סע"ש (נצ') 38754-02-13 {רונן תורג'מן נ' ה.ל. תיירות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.06.15)} נדונה השאלה האם הנתבעת יוצאת חובתה מלנהל פנקס חופשה בכך שהפנתה לתלושי שכר.

התובע טען כי נטל ההוכחה ביחס לתשלומי רכיבי חופשה מוטלים, במלואם על הנתבעת, שכן היה עליה לנהל פנקס שעות עבודה בפועל, שעות מנוחה שבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול מנוחה שבועית בהתייחס למלוא תקופת עבודתו.

הנתבעת מנגד טענה, כי מסרה לתובע, כמו לעשרות, עובדיה תלושי שכר מדי חודש בחודשו, ועליהם הסתמך התובע בתביעתו, בתלושי השכר מפורטים כל התשלומים אשר שולמו על ידיה והסכומים המופיעים בתלושי השכר הם הסכומים ששילמה, בפועל.

בית-הדין קבע כי התובע לא נקב בסכום הנתבע על-ידו, בגין רכיב זה וכן לא ציין כמה ימי חופשה צבר בשלוש השנים האחרונות לעבודתו.

הנתבעת לא הגישה פנקס חופשה או רישום אחר בדבר מתן חופשות לתובע ואף לא התייחסה בטיעוניה למספר ימי החופשה בשכר המגיעים לתובע לטענתה, ולא פירטה כמה ניצל, כאשר כל שעשתה בהקשר זה היה להפנות לתלושים.

נטל ההוכחה בדבר יתרת חופשה אשר עומדת לזכות העובד, עם סיום עבודתו היא על המעביד, כאשר מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לתת לעובדו וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים כאמור בסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, ובתקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה) {דב"ע לא/3-22 צ'ק ליפוט נ' חייב קסטנר, פד"ע ד' 215, הנ"ל}.
מתלושי השכר שהוגשו עלה שלתובע שולם בתלוש השכר עבור ימי חופשה תחת הרכיב "תמורת חופש", עבור חודש ינואר 2012 בעד 5 ימי חופש, אפריל 2012 בעד 5 ימי חופש, יוני 2012 בעד 5 ימי חופש ועבור חודש נובמבר 2012 בעד 4 ימי חופש.

עוד עלה מעיון בתלושי השכר כי נכללה בהם רובריקה עבור חופשה שנתית, ומעיון בתלושים שצורפו עולה שעודכנו הנתונים בדבר מכסת ימי החופשה הצבורה והמנוצלת.

העובדה כי בצד תלושי השכר לא הוצג פנקס חופשה אין בה כדי לאיין את משמעות הרישום בתלושי השכר, שכן כבר נפסק כי הצגת תלוש השכר מהווה 'ראשית ראיה בכתב' למאזן ימי חופשה המגיע לעובד, בהיעדר ראיה לסתור זאת {עד"מ (ארצי) 19/07 עמוס 3 בע"מ נ' סלוצקי שי, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.11.08)}.

הרמת נטל ניצול ימי החופשה השנתית יכול ותעשה דרך הצגת 'פנקס החופשה' או על דרך הצגת ראיות אחרות, נקבע כי הרמת הנטל אינה מותנית, דווקא, בהצגת פנקס חופשה שנתית, וניתן להגיע למסקנה כי המעביד שילם את מלוא ימי החופשה המגיעים לעובד גם על יסוד ראיות אחרות {ע"ע (ארצי) 1415/04 אברהם גולדה נ' גולדה שטיחים וטפטים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}, למשל, בהצגת תלוש שכר המהווה ראשית ראיה בכתב להוכחת מאזן ימי החופשה המגיעים לתובע {דב"ע (ארצי) נה/3-193 חנן זומרפלד נ' מלון זוהר בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.05.96)}.

אשר-על-כן, תלושי השכר מהווים ראיה לכאורה לתשלומים הנקובים בהם לרבות דמי החופשה, במיוחד כאשר התובע לא טען כי תלושי השכר אינם משקפים נכונה את התשלומים בפועל ומשכך אין סיבה שלא לקבל את האמור בהם, אלא תלושי השכר האחרונים שהוצגו התייחסו לשנת 2012, כאשר תלושי שנת 2013, כלל לא הוגשו.

סיכומו-של-דבר, בית-הדין פסק כי מהנתונים שעלו מתלוש השכר האחרון {חודש נובמבר 2012}, עלה כי התובע צבר 4.57 ימי חופשה, ומכאן שבהוספת ימי החופשה שאמור היה לצבור עד פיטוריו {ומשהנתבעת לא הראתה כי ניצל אותם}, יצא כי הוא זכאי לפדיון 9.56 ימי חופשה לפי שכרו היומי האחרון {198 ₪ ליום בהתאם לתלוש 11/12} ובסך-הכל לסכום של 1,893 ₪ בגין רכיב זה.

7. האם כאשר מוכיח העובד את תקופת עבודתו, עובר נטל ההוכחה על המעביד להראות שאמנם נתן לעובד את ימי החופשה המגיעים לו לפי הדין?
ב- סע"ש (חי') 7189-06-13 {חסן טאהא אסעד נ' א.ש.ל. (1999) עבודות צנרת כיבוי אש ומיזוג אויר בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.05.15)} נדונה השאלה האם כאשר מוכיח העובד את תקופת עבודתו, עובר נטל ההוכחה על המעביד להראות שאמנם נתן לעובד את ימי החופשה המגיעים לו לפי הדין.

התובע טען כי לא שולמו לו ימי חופשה בגין שנת העבודה האחרונה ועל-כן הוא זכאי לפדיון של 20 ימי חופשה ובסך כולל של 6,772 ₪.

הנתבעת הכחישה את זכאות התובע לפדיון חופשה.

הלכה פסוקה היא שהמעביד הוא אשר חייב לתת את החופשה, ומכוח חובתו לפי סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, לנהל פנקס חופשה, הוא אשר חייב לדעת ולהוכיח אם וכמה ימי חופשה קיבל העובד בפועל.

כאשר מוכיח העובד את תקופת עבודתו, עובר נטל ההוכחה על המעביד להראות שאמנם נתן לעובד את ימי החופשה המגיעים לו לפי הדין {ע"ע 52949-05-10 ליליה וולצ'ק נ' ש. אלברט עבודות ציבוריות ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (28.03.12)}.
בד-בבד, ניתן לנהל את פנקס החופשה גם באמצעות תלושי השכר, כאשר בהעדר ראיה לסתור ניתן לקבל את רישום הצבירה והניצול של החופשה בתלושי השכר {עד"מ 19/07 עמוס 3 בע"מ נ' סלוצקי שי, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.11.08)}.

מעיון בתלושי השכר עולה כי נוהל "מאזן חופשות" במסגרת התלושים לפיו במועד סיום העבודה עמדה לתובע יתרת חופשה שלילית, כאשר בחקירתו הראשית טען התובע כי בשנה האחרונה לא קיבל דמי חופשה וזאת בניגוד למופיע בתלוש 10/12, ואולם תלושי השכר לשנת 2012 לא צורפו לכתב התביעה ולא הוצגו בפני בית-הדין.

בית-הדין קבע כי התובע לא עמד בנטל לסתור את האמור בתלושי השכר ולפיכך קבע כי יש לתת תוקף לרישום פנקס החופשה בתלושי השכר לפיה במועד סיום העבודה לרשות התובע עמדה יתרת חופשה שלילית והוא לא היה זכאי לפדיון חופשה.

אשר-על-כן, התביעה לפדיון חופשה נדחתה.