פיטורים ללא פיצויים מכוח פסק-דין (סעיף 17 לחוק)

1. הדין
סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 קובע כדלקמן:

"17. פיטורים ללא פיצויים מכוח פסק-דין (תיקון התש"ם)
בענף העבודה שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי בית-הדין האזורי לעבודה לקבוע שפיטוריו על עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע; בדונו בעניין זה יונחה בית-הדין האזורי לעבודה על-פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים."
{ראה דיוננו לעיל לסעיף 16 לחוק}

2. פיטורים ללא פיצויים מכוח פסק-דין - סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים
ב- ע"ב (ת"א) 9509/06 {קלינצקי רוזה נ' מוריה מפעלי רווחה, ע"ר, תק-עב 2008(3), 9330 (2008)} קבע בית-הדין כי הצדדים לא הפנו להסכם קיבוצי כלשהו החל בענף, ואשר-על-כן הסעיף הרלוונטי לעניין שלילת פיצויי פיטורים הוא סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים.

בהתאם לסעיף זה, יש ללכת לפי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים, לפי תקנון העבודה כפי שנחתם בין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות הכללית {למשל, דב"ע נו/28-3 רומן בני ברק (1988) בע"מ נ' יצחק פרנסיס, עבודה-ארצי כט(1), 124}.
הסעיף הרלוונטי לעניין הנדון מתוך התקנון הינו הסעיף העוסק בהפרת משמעת חמורה, כאשר ככל שמתקיימת הפרת משמעת חמורה, מאפשר התקנון שלילה חלקית או מלאה של פיצויי הפיטורים.

השאלות אשר יש לבחון הם האם הוכחה הפרת משמעת חמורה, ובהנחה שהוכחה, האם מוצדק לשלול את פיצויי הפיטורים של התובעת, במלואם או בחלקם.

בהקשר זה, לעניין שלילת פיצויי פיטורים יש לבחון את נסיבות המקרה, לרבות ההקשר התעשייתי, חומרת המעשים בגינם פוטר העובד, משך הזמן ומספר הפעמים בהם בוצעו, חומרת הנזק שנגרם למעביד, ההרתעה הנדרשת כלפי עובדים אחרים, משך תקופת העבודה, טיב היחסים בין הצדדים במהלך השנים, מידת האמון ששררה בין הצדדים במשך תקופת העבודה, מעמדו של העובד ותפקידו, תרומתו של העובד למפעל ונסיבותיו האישיות וכל זאת תוך הבאה בחשבון כי פיטורים הינם עונש חמור כשלעצמם {ע"ע 300075/96 אבלין (מימון) אליה - בן ציון קליין, עבודה ארצי לג(7), 28); ע"ע 214/06 אלוניאל בע"מ - אלכסנדר צ'רניאקוב, תק-אר 2007(2), 309 (2007)}.

בית-הדין לא השתכנע כי במקרה הנדון הנתבעת עמדה בנטל, להוכיח הפרת משמעת חמורה מצד התובעת, כאשר קל וחומר, בהתחשב בחומרת המעשים בית-הדין מצפה כי המעשים המיוחסים לתובעת יוכחו במידת הוכחה גבוהה {דב"ע נה/3-60 אנואר חמיד נ' יעקב הלמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.07.95)}.

ב- ד"מ (חי') 3218/07 {קופילוב מיכאל נ' אינדורסקי אריה (ליטא - עבודות חשמל), תק-עב 2008(3), 6710 (2008)} קבע בית-הדין כי משלא עמד הנתבע בנטל המוטל עליו להוכיח את עצם ביצועה של עבירת המשמעת הנטענת, מתייתר הצורך לבחון את השאלה האם עבירה זו היתה מצדיקה על רקע שאר נסיבות העניין, שלילת פיצויי פיטורים מן התובע ולו באופן חלקי, אילו הוכחה.

משלא היתה מחלוקת על כך שהתובע פוטר מעבודתו, ומשלא השתכנע בית-הדין כי הנתבע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את עבירת המשמעת הנטענת שביסוד החריג לכלל הנקוב בסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, התוצאה היתה שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים עקב פיטוריו מעבודתו בנתבע.

ב- ע"ב (נצ') 1860/06{מרואן חליחל נ' חוות בת יער (1987) בע"מ, תק-עב 2008(3), 3111 (2008)} קבע בית-הדין כי אפשרות פיטורים תוך שלילה (מלאה או חלקית) של פיצויי הפיטורים, יכולה להיות רק על-פי סעיף 16 או על-פי סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, כאשר בעניין הנדון, משלא הוכח כי על יחסי העבודה בין הצדדים חל הסכם קיבוצי כלשהו, ומשלא ידוע על הסכם קיבוצי כללי בענף ההסעדה או המסעדות {להבדיל מענף ייצור המזון ולהבדיל מענף המלונאות והאירוח}, חל האמור בסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים.

במקרה הנדון לא הוכח במידת ההוכחה הנדרשת שהתובע אכן ניסה לגנוב מהנתבעת, ובנסיבות אלה בית-הדין מצא לנכון להטיל עליו סנקציה מסויימת, אך לא חמורה כפי שהנתבעת סברה שיש להטיל עליו.

הסנקציה שנראתה מתאימה בעינינו, כפי שהסברנו לעיל וכשהנחינו את עצמנו על-פי התקנון, היתה של שלילת 7.5% מפיצויי הפיטורים ושלילת שיעור דומה מתמורת ההודעה המוקדמת.

ב- ד"מ (ב"ש) 2287/07 {זוביציק אלכס נ' ערד תעשיות טכסטיל בע"מ, תק-עב 2008(2), 6958 (2008)} קבע בית-הדין כי מעביד יהא פטור מתשלום דמי הודעה מוקדמת בנסיבות שבהן העובד שפוטר אינו זכאי לפיצויים על-פי הוראות סעיפים 16 ו- 17 לחוק פיצויי פיטורים או על-פי החלטת בית-הדין למשמעת אשר הורה לפיטורים בלא פיצויים מכוח הוראות חיקוק הקובע שיפוט משמעתי.

על-פי הוראות סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, שלילת פיצויי פיטורים כמו גם שלילת דמי הודעה מוקדמת, תעשה על-פי הקריטריונים המפורטים בהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים.

על-פי ההלכה הפסוקה, אם לא הובאה בפני בית-הדין כל ראיה לגבי ההסכם הקיבוצי החל, יפנה בית-דין לתקנון העבודה בתעשיה ובמיוחד לסעיפים 55-51 לתקנון.

עיון בסעיפים 53-52 לתקנון מעלים, כי פיטורים ללא מתן הודעה מוקדמת מותרים כאשר עובד לא ציית להוראות ההנהלה בקשר לעבודה או הפר משמעת באופן חמור.

בית-הדין לא מצא כי הנתבעת הרימה את הנטל להוכיח, כי היתה רשאית לפטר את התובע ללא מתן הודעה מוקדמת ולכן החליט בית-הדין כי אין הצדקה לפטור אותה מתשלום זה.

ב- ע"ב (נצ') 1887/05 {שוורצמן שמטניק סוכנויות נ' בועז רז, תק-עב 2008(2), 1923 (2008)} קבע בית-הדין כי מהעובדות שנקבעו לעיל, עלה כי העובד הפר את המשמעת בעבודתו וזו באה לידי ביטוי בכך שהוא לא מסר ללקוחות סחורה שהיה אמור להעביר אליהם, בכך שהוא לא החזיר לחברה סחורה שהוחזרה מהלקוחות, ובכך שהוא הזמין בעבור לקוחות סחורה שהם לא ביקשו, ולאחר-מכן לקח אותה למקום אחר.

בית-הדין גרס כי כטענת החברה, היה מדובר בהעלמת סחורת החברה מצידו.

בית-הדין גרס כי בעניין הנדון, משלא הוכח כי על יחסי העבודה בין הצדדים חל הסכם קיבוצי כלשהו, ומשלא ידוע על הסכם קיבוצי כללי בענף השיווק של מוצרים כגון אלה שמשווקים על-ידי החברה, חל האמור בסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים.

בית-הדין סבר כי בהתאם להלכה הפסוקה, עליו להיות מונחה בעניין זה על-פי הוראות תקנון העבודה הכלול בהסכם הקיבוצי הכללי שבין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות הכללית.
התקנון כולל פירוט של הפרות משמעת שונות, המנוסחות באורח כללי ביותר, עם מדרג עונשים הנע בין הסנקציה הקלה ביותר, אשר היא "התראה" לבין הסנקציה החמורה ביותר, שהיא פיטורים בלא הודעה מוקדמת ובלא פיצויי פיטורים.

התקנון מייחס משמעות גם לשאלה מה בא בגדר "זדון" אל מול מה בא בגדר "רשלנות".

כדי לראות אם ניתן לפטור את החברה מתשלום פיצויי הפיטורים, במלואם או חלקם, יש לערוך בדיקה תלת-שלבית, כאשר ראשית, יש לבחון אם הוכח שהעובד עבר אחת מהעבירות האמורות בחלק הראשון של סעיף 53 לתקנון העבודה.

בנוסף, יש לבחון אם היתה חובה לנקוט את ההליכים המפורטים בתקנון כדי לפטר את העובד, וגם, אם יתברר שהתשובה לשאלה הראשונה חיובית ולשאלה השניה שלילית, יהיה צורך לבחון מה הסנקציה המתאימה מבין אלה הרשומות בחלק השני של סעיף 53 לתקנון העבודה.

שאלת נטל ההוכחה יכולה להשפיע על האופן בו ייושם התקנון על העובדות שכבר נקבעו. הנטל להוכיח את הטענה שהעובד עבר עבירה מעין זו מוטל על החברה המעסיקה.

בית-הדין מאמץ לעצמו את העקרונות הבסיסיים של דיני הראיות ונוהג בהתאם, אלא שהוא גמיש בדיני הראיות כשהדבר דרוש לעשיית צדק ולא פוגע, לדעתו, בחקר האמת.

לאור ההלכות בדיני הראיות באשר למידת ההוכחה הדרושה, אימץ לעצמו בית-הדין את ההלכה, כי במשפט בענייני עבודה שבסמכותו, נדרשת בדרך-כלל מידת הוכחה כבמשפט אזרחי.

הן בית-הדין הארצי לעבודה והן בית-המשפט העליון פסקו, שלא די בהוכחה במעבר לספק סביר כנדרש במשפט אזרחי, ובבית-הדין לעבודה, אלא דרושה מידת הוכחה מוגברת על-מנת לשכנע את בית-הדין בעצם קיום העבירה.

מעביד הטוען כי אינו חייב בתשלום פיצויי פיטורים כאשר פיטר את העובד בשל מעשה פלילי, צריך להוכיח את טענתו במידת הוכחה גדולה יותר מאשר בתביעה אזרחית רגילה {דב"ע לו/3-1 יגאל הלמן נ' יוסף וישנגרד, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.05.76)}.

בית-הדין הארצי לעבודה ציין, כי ראיות נסיבתיות באשר לביצוע גניבה צריך לבסס וצריך שיובילו בעליל למסקנה בדבר קיום העובדה השנויה במחלוקת, ובעניין הנדון, למסקנת הגניבה, יש צורך כי תתקיים ברמת הסתברות גבוהה.

אשר-על-כן, הלכה פסוקה היא בבית-הדין לעבודה, כי מידת ההוכחה הדרושה להוכחת מעשה פלילי בדיון בין עובד למעבידו אין די כי תישקל על-פי מידת הסבירות.

בית-המשפט העליון עמד בשורה של פסקי-דין, עוד לפני עניין זיקרי, על מידת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי שנטענת בו טענה של עבירה פלילית.

ב- ע"א 292/64 משה כהן נ' ירמיהו אשד, פ"ד יט(1), 414 (1965), מקום שם נידונה תביעה כספית המבוססת על טענת תרמית ומעילה, בית-המשפט העליון ציין כי יש לשים-לב, כי התביעה לא היתה למתן חשבונות, אלא תביעה כספית רגילה בסכום קבוע המבוססת על טענת תרמית ומעילה.

טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגעת בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת.

אשר-על-כן, טבעי הדבר, שבית-המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור, כאשר את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע מן הגבוהות ביותר הידועות במשפט האזרחי {ראה גם, ע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1), 589 (26.02.86)}.

ב- ע"ב (ב"ש) 2800/06 {דולידוביץ' אנדריי נ' אסיפון צפון 1990 בע"מ ואח', תק-עב 2008(2), 789 (2008) קבע בית-הדין כי לא הוכחו בפניו עבירות בדירוג העונשי העליון "בתקנון העבודה", בגינן יש לשלול את כל זכויות התובע בגין פיטוריו.

3. האם העבירה היתה חמורה דיה כדי להצדיק שלילת מחצית מפיצויי הפיטורים ודמי ההודעה המוקדמת?
ב- סע"ש (ת"א) 5450-02-13 {רונן צור נ' שיא טיולים והסעות 1983 בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.05.15)} נדונה השאלה האם העבירה היתה חמורה דיה כדי להצדיק שלילת מחצית מפיצויי הפיטורים ודמי ההודעה המוקדמת.

בסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים נקבע כי בענף העבודה שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי בית-הדין האזורי לעבודה לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע, כאשר בדונו בעניין זה יונחה בית-הדין האזורי לעבודה על-פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים.

במקרה הנדון, על ענף העבודה בו הועסק התובע לא חלו הוראות הסכם קיבוצי, כאשר בהתאם להלכה הפסוקה, שלילת זכויותיו של עובד מפוטר תעשה במקרים חריגים בלבד, ובמשורה {ע"ע (ארצי) 659/08 טוליפ תעשיות הנדסה בע"מ נ' פסחוביץ, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.12.09)}.

בית-הדין קבע כי התנהגותו של התובע כפי שתוארה, יש בה כדי להצדיק את פיטוריו מעבודתו אולם אין היא חמורה דיה כדי להצדיק שלילת מחצית מפיצויי הפיטורים ודמי ההודעה המוקדמת.

עצם הפיטורים מהווים עונש מספיק ומידתי ביחס להתנהגותו של התובע, שהרי הפיטורים כשלעצמם הם עונש חמור {דב"ע (ארצי) לא/3-3 רים בע"מ - יוסף, פד"ע ב 215 (1971); ע"ע (ארצי) 300327/98 אטקה בע"מ נ' רטר, פד"ע לט 49 (2002)}.

לא-זו-אף-זו, לא נטען ולא הוכח לפני בית-הדין כי הנתבעת שקלה את נסיבותיו האישיות של התובע, מצבו הבריאותי ויכולת ההשתכרות העתידית שלו.

עניין זה לא עלה כלל בפרוטוקול השימוע ולא ניתנה לתובע האפשרות לפרוש טענותיו בהקשר זה.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין, לאור כל האמור, כי זכאי התובע לתשלום פיצויי פיטורים מלאים, בהפחתת הסכום ששולם, וכן לפיצוי חלף הודעה מוקדמת.

4. האם הוכח שהעובדת היתה מעורבת במעשה גניבה המצדיק את פיטוריה ללא פיצויי פיטורים וללא הודעה מוקדמת?
ב-ע"ע (ארצי) 42890-05-10 {אופטיקה הלפרין בע"מ נ' אולגה גלפנד, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.09.11)} נדונה השאלה האם הוכח שהעובדת היתה מעורבת במעשה גניבה המצדיק את פיטוריה ללא פיצויי פיטורים וללא הודעה מוקדמת.

במקרה הנדון, הצטיירה תמונה עובדתית של מקרה חד-פעמי, בו המשיבה מכרה זוג משקפיים ב- 100 ₪, כאשר העסקה לא בוצעה דרך הקופה כנדרש, ולאחר-מכן היא פתחה את הקופה, נטלה 100 ₪ ונכנסה לתוך החנות.

על פני הדברים בנסיבות אלה, נטילת ה- 100 ₪ היתה שלא כדין וחובת ההוכחה להסביר את אותו מעשה מוטלת על המשיבה.

עוד יצויין, כי על-פי סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים בית-הדין רשאי לשלול או להפחית את הזכאות לפיצויי פיטורים בהודעה מוקדמת, ככל שמדובר במעילה או בגניבה של עובד ממעבידו וזאת בהתאם להוראת סעיפים 53 ו- 55 לתקנון העבודה.

בנסיבות אלה, אפשר שמדובר בהתנהגות שאיננה ראויה וחופש שנטל העובד לעצמו ביחס לקופה כאילו מדובר בכספו שלו, אך מאידך, בית-הדין הארצי סבר שסך הכל מדובר במקרה חד-פעמי ושיש לקבל את הסבריה של המשיבה לאשר נעשה על-ידה.

סיכומו-של-דבר, על-פי נסיבות המקרה, בית-הדין הארצי פסק כי אין מקום לשלילת פיצויי הפיטורים, אלא יש מקום לשלול זכאות העובד בנסיבות אלה לתשלום הודעה מוקדמת בלבד.

אשר-על-כן, התקבל כך שחיוב המערערת בתשלום פיצויי פיטורים למשיבה נשאר בעינו. על המשיבה להחזיר למערערת את סכום תמורת ההודעה המוקדמת ששולם לה.

5. האם פיטורי העובד בטענה לכשלים בתפקודו מצדיקים שלילת פיצויי פיטורים?
ב- ע"ע (ארצי) 56846-05-12 {ג'י.אי.אס גלובל אנוירמנטל סולושנס בע"מ נ' רמי אפללו, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.02.15)} נדונה השאלה האם פיטורי העובד בטענה לכשלים בתפקודו מצדיקים שלילת פיצויי פיטורים.

במקרה הנדון העובד פוטר מחמת טענת החברה לכשלים בתפקודו, ועילה זו אינה מן הסוג המצדיק שלילת פיצויי פיטורים, בהתאם לסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים.

בית-הדין הארצי ציין כי גם אם לחברה היתה עילה לסבור שהעובד או ווטרמטיק אינם מעבירים לה מחצית התקבולים שהתקבלו מהלקוחות, לא זו היתה העילה לפיטורים.

העילה בה נעוצה החלטת הפיטורים היא הקובעת את זכותו של המעסיק לשלול את פיצויי הפיטורים מהעובד.

לכן, בית-הדין הארצי דחה את טענת החברה כי לאחר פיטורי העובד היא סברה שיערוך עימה תחשיב מדוייק של הזכויות המגיעות לכל אחד מהצדדים כתוצאה משני החוזים ביניהם ובהתאם יקבל פיצויי פיטורים, ומשהתחוור לה כי העובד אינו מתכוון להעביר לידיה כספים שקיבלה ווטרמטיק ואשר היתה אמורה להעבירם לידיה במסגרת החוזה העסקי היא ראתה בכך משום הפרת חוזה שיש בה כדי להצדיק את שלילת פיצויי הפיטורים.

לא-זו-אף-זו, חוזה העבודה בין הצדדים ציין שבכל מקרה של סיום קשר העבודה, למעט במקרה של עבירת משמעת חמורה, ישולמו לעובד פיצויי פיטורים על-ידי שחרור כל הכספים שהצטברו לזכותו בקרן הפנסיה, בביטוח המנהלים ובקופת גמל לפיצויים.

המחלוקות הכספיות בין הצדדים שהתבררו בבית-משפט השלום, לא עלו כדי "עבירת משמעת חמורה".

לפיכך, במקרה הנדון החברה לא הציגה כל עילה המצדיקה שלילת פיצויי פיטורים בעת סיום עבודתו של העובד.

מעבר לכך, לא הוצג מי הגורם בחברה אשר החליט על שלילת פיצויי הפיטורים, ועלה גם שהגורמים הרלוונטיים בחברה לא סברו שיש לשלול את הזכות לפיצויי פיטורים במועד פיטורי העובד.
היה מדובר בטענה שהועלתה רק לאחר מעשה, אשר ככל הנראה היתה החלטה של ב"כ החברה בשלב מאוחר למועד ניתוק יחסי העבודה בין הצדדים.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין הארצי כי העובד זכאי לפיצויי פיטורים מלאים, והחברה תשלם לו את פיצויי הפיטורים בדרך של שחרור הקופות שנצברו לזכותו ובסכום שלא יפחת מ- 31,110 ₪.

6. האם הנתבע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי מדובר בהפרת משמעת חמורה המצדיקה שלילת פיצויי פיטורים?
ב- סע"ש (ת"א) 38228-03-13 {רותי טייב נ' עו"ד אמנון גלברט, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.07.2015)} נדונה הסוגיה האם הנתבע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי מדובר בהפרת משמעת חמורה המצדיקה שלילת פיצויי פיטורים.

במקרה הנדון, קבע בית-הדין כי משלא הובאה כל ראיה לגבי ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים ועל ענף העבודה, הרי שיש לנהוג לפי הוראות סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, ולפנות להסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים שהוא הסכם קיבוצי כללי - תקנון העבודה שבין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות הכללית.

סעיפים 51 עד 53 לתקנון העבודה קובעים את רשימת עבירות המשמעת והעונש הצפוי עליהן, כאשר עבירות המשמעת החמורות יותר מנויות בסעיף 53 לתקנון.

העונש המירבי על עבירות אלה הוא פיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים. במדרגי הביניים של הענישה, רשאי המעביד להחליט על פיטורים תוך שלילה חלקית של הפיצויים.

לעניין זה נפסק בעבר, כי הוראות תקנון העבודה יפורשו כהתוויית גבול עליון לסמכות הענישה, גבול שאינו דוחה אפשרויות של עונשי ביניים לפי שיקול-דעת.

הוראות אלה הן בבחינת מסגרת לשיקולים המנחים את בית-הדין, בהפעלת שיקול-דעתו בשלילת פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת.

בעניין הנדון קבע בית-הדין כי הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי מדובר בהפרת משמעת חמורה המצדיקה שלילת פיצויי פיטורים.

7. האם נהגה התובעת בצורה של הפרת משמעת חמורה ברמה שיש בה לשלול באופן מלא פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת?
ב- סע"ש (ת"א) 2881-09-13 {אוקסנה רוזנברג נ' ע.מ. עיני מזון בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.11.14)} נדונה השאלה האם נהגה התובעת בצורה של הפרת משמעת חמורה ברמה שיש בה לשלול באופן מלא פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת.

המעסיק טען כי התובעת נהגה באופן שיטתי להעדר מעבודתה ללא אישור וללא הודעה מוקדמת, בעיקר בימי ראשון וחמישי בשבוע עת "האריכה" את חופשת סוף השבוע על דעת עצמה.

לביסוס טענותיו המציא המעסיק דוחות נוכחות לשנים 2013-2012 .

בנוסף טענה החברה, כי העדרויות התובעת הגיעו לשיאם שעה שהתובעת נעדרה מהעבודה למשך שלושה שבועות בגין נסיעה לחו"ל.

לפי סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, חלות איפוא הוראות תקנון העבודה בתעשיה מיום 19.09.62 שהן בבחינת מסגרת לשיקולים המנחים את בית-הדין, בהפעלת שיקול-דעתו בשלילת פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת {ע"ע 300353/98 יוסף הרמן נ' סונול ישראל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.12.03)}.
על הנתבעת מוטל הנטל להוכיח את אותם מעשים ו/או מחדלים המיוחסים לתובעת, ובכפוף להוכחתם לשכנע, כי אותם מעשים או מחדלים מצדיקים שלילת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת או הפחתתם {דב"ע שן/119- 3 עיתונות מקומית בע"מ נ' אשר בן עמי, פד"ע כב 303}.

בהתאם לאמות-המידה שנקבעו בדין ובהלכה הפסוקה ולאחר ששקלנו את חומרת הסנקציה של שלילת פיצויי פיטורים, באנו לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין לפנינו יש להורות על שלילה חלקית של פיצויי הפיטורים לתובעת, באופן בו יועמדו פיצויי הפיטורים על שיעור 70% תוך שלילת מלוא תמורת ההודעה המוקדמת, זאת תוך התחשבות מחד בתקופת ההעדרות הממושכת ובעובדה, כי אף עצם החלטתה של התובעת שלא להתחייב להימנע מביצוע הפרות משמעת עתידיות, שכן כאמור סרבה לחתום על התחייבותה שלא להעדר בעתיד מבלי לתת הודעה מראש, מהווה כשלעצמה, התנהגות שלא בתום-לב.

מנגד, בקביעת שיעור פיצויי הפיטורים, הובא בחשבון כי החברה לא הניחה תשתית ראייתית כלשהי לנזק הנטען על-ידה בגין "היעלמותה" של התובעת, החברה טענה להיעדרויות חוזרות ונשנות אך אלו כאמור לא הוכחו, וכי התובעת אף הציגה אישורים רפואיים לתקופות העדרותה.

בנוסף, ההחלטה לפטר את התובעת התקבלה בסופו-של-דבר עקב אי-הסכמתה לחתום על מסמך השימוע, כאשר סירוב העובדת לחתום אף שמדובר בהתנהגות שלא בתום-לב, אינה מהווה הפרת משמעת חמורה וודאי לא ברמה שיש בה לשלול באופן מלא פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת.

נוכח השיקולים הנ"ל, קבע בית-הדין כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך 70% מהסכום הכולל של 27,858 ₪ {לפי משכורת ממוצעת של 3,230 ₪} כלומר, 19,500 ₪, וזאת בניכוי הסכום של 7,814 ₪ ששולם לה.

בסך-הכל קבע בית-הדין כי התובעת זכאית להפרשי פיצויי פיטורים בגובה 11,686 ₪.

8. האם מעשיו הנטענים של התובע אינם נכנסים לגדר המעשים החמורים בגינם מוצדקת סנקציה חריפה של שלילת זכותו של עובד לפיצויי פיטורים?
ב- ד"מ (ת"א) 46291-06-13 {אופיר מרדכי נ' ביג מאמא הנציב בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.12.14)} נדונה הסוגיה האם מעשיו הנטענים של התובע אינם נכנסים לגדר המעשים החמורים בגינם מוצדקת סנקציה חריפה של שלילת זכותו של עובד לפיצויי פיטורים.

הוראת חוק פיצויי פיטורים לעניין פיטורי עובד ללא פיצויי פיטורים, הינה סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים אשר גורסת כי בענף העבודה שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי בית-הדין האזורי לעבודה לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע.

בדונו בעניין זה יונחה בית-הדין האזורי לעבודה על-פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים.

בנסיבות העניין, גם לפי גרסתה של הנתבעת, לפיה התובע הפך לעובד גרוע בתקופה שקדמה לפיטוריו, לא התקיימו הנסיבות החריגות והקיצוניות בהן ניתן לשלול פיצויי פיטורים מעובד מפוטר.

דובר בעובד שעבד כשלוש וחצי שנים, והטענות כלפיו נוגעות לתקופת העבודה האחרונה, תקופה שלא נתחמה במדוייק על-ידי הנתבעת.

9. האם בנסיבות המקרה נעשתה עבירת משמעת חמורה המצדיקה שלילת פיצויי פיטורים?
ב- ד"מ (ת"א) 8556-10-13 {פבל פיגלין נ' פוקס ויזל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.05.15)} נדונה השאלה האם בנסיבות המקרה נעשתה עבירת משמעת חמורה המצדיקה שלילת פיצויי פיטורים.

הנתבעת טענה כי פיטורי התובע נעשו בנסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים.

בית-הדין קבע כי הנתבעת לא הוכיחה טענתה זו, כאשר לא הוכיחה כי נעשה מאמץ כלשהו לדרוש מהעובד התובע לשוב לעבודה ולהתייצב למשמרות אליהן שובץ.

לא הוכח כי נשלחה לתובע הודעה לפיה הוא שובץ למשמרות במהלך חודש 06/13 ולאחר שנמסרה לו הודעה על פיטוריו.

לא נטען וממילא לא הוכח כי מי מעובדי הנתבעת יצר עם התובע קשר ודרש ממנו להתייצב למשמרות אליהן שובץ.

אשר-על-כן, בית-הדין קבע כי העדרות התובע ממקום העבודה בנסיבות המקרה אינן עולות כדי עבירת משמעת חמורה המצדיקה שלילת פיצויי פיטורים על-פי סעיפים 16 ו- 17 לחוק פיצויי פיטורים.

התובע עתר לפיצויים בסך 3,370 ₪ אולם לא פירט הכיצד חישב זאת, בעוד הנתבעת מצידה טענה כי שכרו הממוצע של התובע עמד על סך 2,209 ₪ .

על-פי תלושי השכר שצורפו לכתב ההגנה שכרו הממוצע של התובע בחודשים 09/12 - 05/13 עמד על סך 2,297 ₪ .

סיכומו-של-דבר קבע בית-הדין כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך 2297 ₪.

10. הפרת משמעת חמורה בה לא זכאי התובע לדמי פיצויי פיטורים
ב- ס"ע (ת"א) 41873-06-13 hagos samara} נ' לחם קמה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.03.15)} נדונה סוגיה בה ביצע עובד הפרת משמעת חמורה בה לא היה זכאי לקבל דמי פיצויי פיטורים.

על-פי החוק ניתן לשלול פיצויי פיטורים, בחלקם או במלואם לפי סעיפים 16 ו- 17 לחוק פיצויי פיטורים.

השלילה, כולה או מקצתה, אפשרית על-פי הסכם קיבוצי, או על-פי שיקול-דעתו של בית-הדין.

בית-הדין מונחה על-פי הכללים שפורטו בהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים לעניין שלילת פיצויי הפיטורים, והוא "תקנון העבודה" {דב"ע לא/3-3 רים בע"מ נ' נסים יוסף, פד"ע ב', 215}.

הפרת משמעת חמורה תגרור שלילת פיצויי פיטורים או חלקם והפרת משמעת לא תגרור כל סנקציה כלפי העובד.

בבוא בית-הדין לבחון האם נעברה עבירת משמעת חמורה או עבירת משמעת, יש עליו לבדוק את נסיבות המקרה בכללותן:

חומרת הנזק שנגרם למעביד, ההרתעה הנדרשת כלפי עובדים אחרים, משך תקופת ההעסקה, טיב היחסים בין הצדדים במרוצת השנים, מידת האמון והאמינות ששררה בין הצדדים במשך תקופת העבודה ואת תרומתו של העובד למפעל, תוך הבאה בחשבון של העובדה שפיטורים כשלעצמם הם עונש חמור {ע"ע 300075/96, 300080/96 אבלין (מימון) אליה נ' בן-ציון קליין, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.07.01)}.

במקרה הנדון, נוכח האלימות הקשה בה היה מעורב התובע, לרבות שימוש במספרים על-מנת לתקוף עובד אחר, בית-הדין קבע כי דובר בהפרת משמעת חמורה.

אשר-על-כן, בית-הדין קבע כי יש מקום לשלילת פיצויי הפיטורים, כאשר בנסיבות העניין ומשהתובע פוטר בשל הפרת משמעת חמורה, יש גם מקום לשלול את דמי ההודעה המוקדמת על-פי סעיף 10 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות, ובנוסף, בית-הדין דחה את התביעה בגין פיצויי פיטורים עבור הודעה מוקדמת.

11. האם הוכח שהתובע פוטר בנסיבות המצדיקות שלילת זכאותו לפיצויי פיטורים?
ב- ס"ע (נצ') 21247-10-13 {האיל עמאשה נ' דה קרינה תעשיות מזון בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.03.15)} נדונה השאלה האם הוכח שהתובע פוטר בנסיבות המצדיקות שלילת זכאותו לפיצויי פיטורים.

במקרה הנדון, הנתבעת העלתה בסיכומיה לראשונה טענות עובדתיות ומשפטיות חלופיות שהיו בבחינת הרחבת חזית, אשר דינן היה להדחות.

הנתבעת טענה בשלב סיכומיה כי התובע התפטר ובד-בבד טענה לחלופה העובדתית-משפטית של פיטורים בנסיבות השוללות פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת לפי סעיף 16 וסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים.

היה מדובר בטענות שלא הועלו כלל על-ידי הנתבעת בשום שלב לפני שהועלו בסיכומים מטעמה, ומלבד היותן טענות עובדתיות חלופיות אשר לא היה מקום לקבלן, הרי לא ניתנה לתובע ולבית-הדין הזדמנות לבחון אותם.

לא-זו-אף-זו, לא הוכח שהתובע פוטר בנסיבות המצדיקות שלילת זכאותו לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת.

בית-הדין קבע כי התובע פוטר מעבודתו, ללא מתן הודעה מוקדמת, וכפועל יוצא, על הנתבעת החובה לשלם לו פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת וזאת נוכח הוראות חוק פיצויי פיטורים, וחוק הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות.

12. על-פי איזה סעיף לחוק פיצויי פיטורים היה על הנתבעת לנהוג במקרה הנדון?
ב- סע"ש (ת"א) 26968-07-13 {ברגינסקי מיכאל נ' אופק עיבוד שבבי בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.10.14)} נדונה הסוגיה על-פי איזה סעיף לחוק פיצויי פיטורים היה על הנתבעת לנהוג במקרה הנדון.

התובע טען כי היה על הנתבעת לנהוג על-פי ההוראה המטיבה עם העובד ולפנות לבית-הדין עובר לשלילת הפיצויים בפועל וזאת נוכח התנגשות בין הוראות חוק פיצויי פיטורים, לבין הוראות צו ההרחבה בענף תעשיית המתכת החשמל והאלקטרוניקה מלאכה ותעשיה משנת 1983, לעניין סמכות ההכרעה בשאלת שלילת פיצויי פיטורים.

עוד הוסיף התובע כי הנתבעת חרגה מסמכותה עת בחרה לשלול פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת המגיעים לתובע עם פיטוריו, מבלי להיזקק לאישור בית-הדין כמתחייב על-פי הדין וההלכה הפסוקה.

חוק פיצויי פיטורים ופסיקת בית-הדין לעבודה מתייחסים לזכות לפיצויי פיטורים כזכות ראשונה במעלה של עובד בסיום יחסי העבודה כך שפיטורים עצמם אף תוך תשלום פיצויי פיטורים, מהווים עונש חמור בפני עצמו.
פיצויי פיטורים ישללו מהעובד רק במקרים קיצוניים וחריגים ביותר ויש לשקול שיקולים שונים עת מבקשים להפעיל סנקציה של שלילת פיצויי פיטורים או הפחתתם ובין-היתר את אופן ביצוע העבודה על-ידי העובד במהלך תקופת עבודתו ותרומתו למעביד, מצבו האישי של העובד, משך תקופת העבודה, עוצמת הפגיעה בעובד, מניעיו של העובד, קיומם או העדרם של אמצעי משמעת שננקטו כלפי העובד עובר לפיטוריו, ומידתיות הסנקציה, כאשר הנתבעת לא נתנה דעתה לשיקולים אלה.

הנתבעת טענה כי אין כל התנגשות בין חוק פיצויי פיטורים לבין הוראות צו ההרחבה החל על החברה.

לטענת הנתבעת סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים הינו הסעיף הרלבנטי אשר מפנה את הנתבעת בעניין פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת לצו ההרחבה, המפנה בסעיף 24 להוראות תקנון העבודה המצורף להסכם.

כמו-כן טענה הנתבעת כי הפסיקה קבעה לא פעם כי שלילית פיצויי פיטורים תעשה רק במקרים חמורים וקיצוניים ביותר, כמו למשל במצב הנדון שבה התנהגות התובע היתה חמורה וקיצונית.

מדובר בעבירת משמעת חמורה ביותר אשר נעברה בחברה בכל מהלך שנותיה ושלילת פיצויי פיטורים נועדה להעניש את העובד בגין עבירת משמעת חמורה שביצע ולהוות מסר מרתיע לכלל העובדים.

מעשה אלימות זה היה צריך להיגדע באופן מוחלט ועל החברה היה להעביר מסר חד-משמעי וברור ליתר עובדי החברה בטרם ייהפך לנורמת התנהגות.

הנתבעת הוסיפה וטענה כי הקריטריונים שפורטו בסיכומי התובע נשקלו עובר לפיטורי התובע אך לא נטו הם לטובתו.

לסיכום טענה הנתבעת כי מעשי התובע היו חמורים ביותר ובהתאם התייחסה אליהם הנהלת החברה שעה שהפעילה את הסמכות כעולה מתקנון העבודה וצו ההרחבה, כאשר פיטרה את התובע ללא תשלום פיצויי פיטורים.

לחילופין טענה הנתבעת כי יש לקבוע כי על החברה היה להפחית באופן ניכר את גובה פיצויי הפיטורים נוכח מעשיו החמורים של התובע.

בית-הדין קבע כי אין מחלוקת כי בעניין הנדון חלים על יחסי הצדדים הוראות צו ההרחבה בענף תעשיית המתכת, החשמל והאלקטרוניקה, מלאכה ותעשיה משנת 1983, כאשר לחברה מעל 20 עובדים, ובמצב בו אין הסכם קיבוצי החל על הצדדים, יוחלו על הצדדים בהקשר זה תניותיו של ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים באותו ענף, בהתאם לסיווג הענפים שנעשה על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

כפועל יוצא, אם באותו ענף עבודה אין בנמצא הסכם קיבוצי, רשאי בית-הדין לקבוע בהתאם לסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים כי פיטורי העובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים ולעניין זה ינחו את בית-הדין האזורי לעבודה הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים במשק {ד"ר י' לובוצקי סיום יחסי עבודה (מהדורת 2013), פרק 16, בעמ' 3-4}.

אשר-על-כן, מקום בו נחתם הסכם קיבוצי יש לפנות להוראת סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים, ובניגוד לנטען על-ידי התובע, אין להפעיל במקרה זה את הכלל של קיום הוראה מיטיבה עם העובד.

סיכומו-של-דבר, דחה בית-הדין את טענת התובע כי הנתבעת חרגה מסמכותה עת הפעילה בעניינו את הוראות ההסכם הקיבוצי אשר הורחב בצו ההרחבה.

13. האם במקרה הנדון הוכחו מעשים ומחדלים אשר לטענת הנתבעת מצדיקים שלילת פיצויי פיטורים?
ב- ס"ע (חי') 56244-11-13 {אולגה זלנצ'וק נ' מרכז רפואי אניטה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.09.14)} נדונה השאלה האם במקרה הנדון הוכחו מעשים ומחדלים אשר לטענת הנתבעת מצדיקים שלילת פיצויי פיטורים.

במקרה הנדון דובר על סמכות לשלול פיצויי פיטורים או להפחיתם, בכפוף לתנאי סעיפים 16 ו- 17 לחוק פיצויי פיטורים, כאשר ככלל, הפיטורים לכשעצמם, אף תוך כדי תשלום פיצויי פיטורים, הם עונש.

לכן, שלילת פיצויי פיטורים ושלילת הודעה מוקדמת ייעשו במשורה ובמקרים הקיצוניים ביותר כגבול עליון לסמכות הענישה.

כאשר מעלה מעסיק טענה בדבר שלילת פיצויי פיטורים מן העובד, או הפחתתם, ייקח בית-הדין בחשבון שיקוליו את מכלול נסיבות יחסי העבודה בין הצדדים, ולא רק את מעשיו של העובד, אשר לטענת מעסיקו מהווים עילה לשלילת פיצויי הפיטורים.

מכאן, שעל הנתבעת מוטל הנטל להוכיח את המעשים ו/או המחדלים שייחסה לתובעת, ולאחר-מכן ובכפוף להוכחתם, להראות כי אותם מעשים או מחדלים מצדיקים שלילת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, או הפחתתם.

במקרה הנדון הנתבעת לא עמדה בנטל זה ולא הוכחו מעשים ומחדלים אשר לטענת הנתבעת מצדיקים שלילת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת נוכח פיטוריה לאלתר.

לכן, בסופו-של-יום, בית-הדין קבע כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים ולחלף הודעה מוקדמת בנסיבות פיטוריה.
הנתבעת לא טענה ולא הביאה ראיות לנזקים ממשיים שנגרמו לה, לכאורה, בגין התנהגותו של התובע בתקופה הסמוכה לפני פיטוריו, כאשר לא היה מדובר בטענות למעשים פליליים.

מעשיו הנטענים של התובע אינם נכנסים לגדר המעשים החמורים בגינם מוצדקת סנקציה חריפה של שלילת זכותו של עובד לפיצויי פיטורים.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין כי התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים.

14. האם במקרה הנדון התובע גנב מן הנתבעת, או עבר עבירת משמעת חמורה המצדיקה שלילה או הפחתה של פיצויי הפיטורים?
ב- סע"ש (ת"א) 60042-06-13 {מועלם משה נ' פ.א.פ.א.ט.ל תעשיות מזון בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.09.15)} נדונה השאלה האם במקרה הנדון התובע גנב מן הנתבעת, או עבר עבירת משמעת חמורה המצדיקה שלילה או הפחתה של פיצויי הפיטורים.

התובע טען כי הנתבעת אינה רשאית לשלול ממנו את פיצויי הפיטורים ללא אישור בית-הדין.

עוד טען התובע כי הנתבעת לא הוכיחה ברמה הנדרשת על-פי הפסיקה כי הוא ביצע מעשה גניבה בנסיבות השוללות ממנו פיצויי פיטורים.

לטענת הנתבעת, התובע לא זכאי לפיצויי פיטורים מכוח סעיפים 16 ו- 17 לחוק פיצויי פיטורים, ולדמי הודעה מוקדמת לפי סעיף 10 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, בגין אירועי המשמעת הרבים והחמורים שביצע עת עבד בנתבעת.

בתמצית הדברים, התובע נטל כספים מקופת הנתבעת לשימושו הפרטי, ונקט באלימות מילולית כלפי מנהלת הנתבעת בסניף.

הנתבעת הוסיפה כי התובע הפר את האמון הרב שניתן בו וחרף מתן הזדמנויות רבות לתקן את דרכיו, היא לא ראתה מנוס מלממש את הזכות המוקנית לה מכוח סעיף 3.2 להסכם העבודה ולפטרו ללא תשלום פיצויים וללא דמי הודעה מוקדמת.

שלילת הזכות אינה נתונה בידי המעסיק מכוח חוזה, אלא בראש ובראשונה בידי משפט העבודה האוטונומי שעל-פיו מונחה בית-הדין {דב"ע מב/3-18 ג. את ר. אורבך, מהנדסים יועצים בע"מ נ' חיים גלנצר, פד"ע יד 92}.

עיגון לשלילת פיצויי הפיטורים או הפחתתם מצוי בסעיפים 16 ו- 17 לחוק פיצויי פיטורים.

בית-הדין בחן את השאלה אם התקיימו תנאי סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, משלא הוכח בפני בית-הדין כי התקיימו תנאי סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים.

בעניין הנדון, בית-הדין לא שוכנע כלל וכלל כי התובע גנב מן הנתבעת, או עבר עבירת משמעת חמורה המצדיקה שלילה או הפחתה של פיצויי הפיטורים.

אמנם, ניכר כי בין הצדדים היה משבר אמון חריף בעקבות ארועי משמעת חוזרים ונשנים מצד התובע, אולם מעשיו לא עלו בגדר גניבה.

בית-הדין קבע כי מעשים אלה היוו לכל היותר עבירות משמעת, אך בוודאי שלא עלו כדי גניבה במובן לו טוענת הנתבעת.

הנתבעת לא ביססה את טענתה בדבר גניבה, והתנהגות גסה כלפי המעסיק - אינה מצדיקה שלילת פיצויי פיטורים {ע"ע 300018/98 א.ו.ב.א מהנדסים בע"מ נ' אלון נוי, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.12.98)}.

בית-הדין קבע כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים, וזאת תוך כדי התחשבות בנסיבותיו האישיות של התובע, לגילו הצעיר, לתקופת עבודתו בנתבעת, למצבו הכלכלי, כפי שבא לידי ביטוי בתמלול, ולעובדה שעבד בעוד שני מקומות עבודה במקביל לעבודתו בנתבעת.

15. האם עקב פעולותיה של התובעת נשללו ממנה פיצויי פיטורים כדין?
ב- ס"ע (יר') 2021-04-12 {שגית רביבו נ' חב' דוד אקרשטיין בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.03.15)} נדונה השאלה האם עקב פעולותיה של התובעת נשללו ממנה פיצויי פיטורים כדין.

בתביעה זו טענה התובעת כי היא פוטרה שלא כדין בשיחה עם מנכ"ל הנתבעת מיום 29.08.11.

התובעת טענה כי המנכ"ל שאל אותה האם נכון שהיא אמרה את המשפט "אני לא אוהבת ערבים", ולאחר שהתובעת אישרה כי אכן אמרה זאת, המנכ"ל פיטר אותה על אתר, ללא שימוע וללא הודעה מוקדמת.

עוד הוסיפה התובעת כי היא הביעה את רגשותיה השליליים כלפי ערבים בדיסקרטיות כלפי מזכירה אחרת עמה עבדה, וכי עמדותיה כלל לא השפיעו על עבודתה.

לטענת התובעת, דעתה השלילית על ערבים הינה עניין פרטי שלה ואין הוא הצדיק את פיטוריה, ודאי ללא שימוע וללא הודעה מוקדמת.

התובעת הסתמכה על פסק-דינו הידוע של בית-המשפט העליון ב- בג"צ 144/50 {ד"ר ישראל שייב נ' שר הביטחון ואח', פ"ד ה' 399 (1951)}, בו נקבע כי "אם דעותיו של אזרח פסולות, חייו אינם הפקר ודמו אינו מותר; ואין נועלים בפניו שערי פרנסה...".

הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי העסקת התובעת הופסקה עקב התנהלות גזענית וגילויי אלימות מילולית כלפי עובדי החברה, ובשל סירובה לעבוד ולשתף פעולה עם עובדיה הערביים של הנתבעת, כאשר לטענת הנתבעת בכתב ההגנה, התנהלות זו הגיעה לשיא ביום 29.08.11, בו נשמעה התובעת צועקת בקול רם במשרדי הנתבעת כי היא אינה מוכנה לעבוד עם ערבים.

בעקבות זאת זומנה התובעת לשימוע בפני המנכ"ל, בו הבהירה כי אינה מוכנה לשתף פעולה ולבצע עבודה עם עובדים ערבים המועסקים בנתבעת.

הנתבעת הוסיפה וסיכמה כי בכך הוציאה התובעת את עצמה מציבור עובדי הנתבעת והביאה על עצמה במו פיה את סיום עבודתה.

עמדתה המשפטית של הנתבעת בהליכים אלה היתה שהתובעת התפטרה מעבודתה, בשל כך שהוציאה עצמה מכלל עובדיה של הנתבעת.

לעניין אי-ביצוע הפרשות לפנסיה טענה הנתבעת כי אין לחייבה בפיצוי כלשהו שכן התובעת היא זו שסירבה כי תיפתח עבורה קופת פנסיה בשל כך שלא הסכימה להפריש הפרשות משכרה, ואף כאשר הסכימה הנתבעת להעלות את שכרה של התובעת על-מנת שלא ייפגע שכר הנטו שלה, התובעת לא שיתפה פעולה עם הנתבעת לצורך פתיחת קופת פנסיה.

במקרה הנדון היו די ראיות לפני הנתבעת לכך שהתובעת חיבלה במהלך התקין של העבודה, במובן מונח זה בסעיף 53(ג) לתקנון העבודה בתעשיה, שהינו ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים לעניין סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים.
יצויין, כי היו תלונות של הנתבעת בדבר עיכוב בטיפולה של התובעת, והתובעת אישרה כי היא לא מעוניינת לשתף פעולה עם עובדיה הערביים של הנתבעת.

בית-הדין קבע כי אין זה סביר לדרוש ממעביד להעסיק עובדת שאינה נכונה לשתף פעולה עם עובדים ערבים בתקופת הודעה מוקדמת.

סיכומו-של-דבר, בית-הדין דחה את התביעה לפיצויי פיטורים לפי סעיפים 16 ו- 17 לחוק פיצויי פיטורים, כאשר בנוסף דחה גם את תביעת התובעת לדמי הודעה מוקדמת.

16. האם הוכח ברמה מוגברת כנדרש בעבירה פלילית בהליך אזרחי כי התובעים שותפים בגניבה מהנתבעת של הרכוש הנדון?
ב- סע"ש (יר') 24029-11-12 {האני נמר נ' עירית הדפסה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.02.15)} דובר על שני תובעים שנתפסו עם סחורה של החברה בביתם ופוטרו עקב הקביעה כי זו סחורה שגנבו מהחברה ובכך נשללו מהם פיצויי פיטורים.

הנתבעת טענה כי לנוכח המצב שנמצא רכוש שנגנב לא מכבר, בחזקתו של התובע נטל ההוכחה, בהתאם לכלל החזקה התכופה עובר לשכמם של התובעים להוכיח כי אין כך הם פני הדברים.

הנתבעת הוסיפה וציינה בסיכומיה כי החזקה עומדת כנגד שני התובעים באשר הם בבחינת אותה "חבורה" ששיתפה פעולה בגניבה ובהחזקת הרכוש הגנוב.

בית-הדין קיבל טענה זו, כאשר לנוכח טענת התובע בעדותו כי קיבל את הרכוש מספר ימים לפני התפיסה הרי שכלל החזקה התכופה רלבנטי לעניינם.

בית-הדין סבר כי על התובעים להתגבר על החזקה ההגיונית כי הרכוש שנמצא בחדרו של התובע נגנב בשיתוף פעולה של שניהם, מאת הנתבעת.

בסיכומיהם, לא מצאו התובעים להתיחס לעניין זה ולא רק שלא הכחישו את גרסת הנתבעת אלא אף לא נתנו כלל גרסה סדורה של מהלך האירועים אשר בסופם נמצא הרכוש הגנוב בבית התובע.

סיכומו-של-דבר, בית-הדין קבע כי עצם הימצאותו של הרכוש הגנוב בביתו של התובע והעדר הסבר מניח את הדעת לכך מטעמם של שני התובעים, הוכיח ברמה מוגברת כנדרש בעבירה פלילית בהליך אזרחי כי התובעים שותפים בגניבה מהנתבעת של הרכוש הנדון.

עוד הוסיף בית-הדין כי אין התובעים זכאים לפיצויי פיטורים בהתאם לסעיפים 16 -17 לחוק פיצויי פיטורים.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

פיטורים ללא פיצויים מכוח פסק-דין (סעיף 17 לחוק)