botox
הספריה המשפטית
הקודקס המקיף של דיני העבודה במשפט בישראל - דין, הלכה ומעשה

הפרקים שבספר:

פסק-דין (תקנות 58-55 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין))

1. הדין
תקנות 58-55 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 קובעות כדלקמן:

"55. פסק-דין
(א) כתום הדיון או לאחר-מכן, בהקדם ככל האפשר לפי הנסיבות, יתן בית-הדין את פסק-דינו.
(ב) בדיון בפני מותב או שופט כדן יחיד, יינתן פסק-הדין תוך שלושים ימים, ובדיון בפני רשם יינתן פסק-הדין תוך חמישה-עשר ימים; לא ניתן פסק-הדין כאמור, ימסור על כך אב בית-הדין או הרשם, לפי העניין, הודעה מנומקת בכתב לנשיא בית-הדין הארצי; בבית-דין שבו מכהן שופט ראשי, יימסר העתק ההודעה לשופט הראשי.

56. הקראת פסק-הדין
את פסק-הדין יקרא אב בית-הדין ותאריך הקראת הפסק ייחשב לתאריך שימוע פסק-הדין; אולם אפשר שבמקום לקרוא את פסק-הדין, יישלחו העתקים ממנו בדואר רשום לבעלי הדין; נשלחו העתקים מפסק-הדין בדואר רשום לבעלי הדין כאמור, יראו כאילו ניתן פסק-הדין בהעדר הצדדים.

57. פסיקתה
על-סמך פסק-הדין תיערך, לבקשת בעל דין, פסיקתה שתכיל את מספר התיק, שמות בעלי הדין ותיאורם, הסעד או ההכרעה האחרת שניתנו בעניין הנדון וצו בדבר הוצאות המשפט; הפסיקתה תיחתם בידי אב בית-הדין או הרשם ותאריכה הוא התאריך שבו הושמע פסק-הדין.

58. פסק-דין מוסכם
הסכימו בעלי הדין למתן פסק-דין בנוסח מוסכם, רשאי בית-הדין או הרשם ליתן פסק-דין כאמור, אף אם הסכימו בעלי הדין לגופו של עניין בלבד ולא על סכום הוצאות המשפט, ובלבד שהוסכם מי ישא בהן, ובית-הדין או הרשם ישום ויקבע בפסק-הדין את ההוצאות האמורות."

2. תקנה 55
פסק-דין משמעותו היא מה שפסק השופט בתום דיון, כאשר בכך הדיון נפסק ולא ימשיך.

ללא "דיון" לא יכול להיות "פסק-דין", כאשר אין בכך גישה חדשה או רעיון חדשני.

כמאמרו של קהלת (א,ט): "ואין כל חדש תחת השמש", עיקרון זה הובא כבר בספר השישה-עשר של המג'לה שניתנה ב- 1876, שכותרתו "על משפטים".

סעיף 1786 הגדיר "פסק-דין":

"פסק-דין הוא חיתוך דין ויישוב סכסוך על-ידי שופט."

סעיף 1829 שכותרתו "אין פסק-דין אלא בתביעה תחילה" והנמצא בשער השני של אותו ספר מחדד את ההגדרה ומסביר אותה בכך שצריך שתהיה קודם תביעה טרם ינתן פסק-הדין.

נמצא שפסק-דין בדבר הנוגע לזכויות בני אדם, היוצא מתחת יד השופט, תנאי קודם לו שיתבע אדם דבר זה מאת אחר, ופסק-דין שלא קדמה לו תביעה אינו שלם.

אף כי המג'לה כבר אינה חלק מהחוק המחייב במדינת ישראל, העקרונות הכלליים בה הם בבחינת פילוסופיה של המשפט שאין מניעה לפעול לפיה בכל שיטת משפט {פ"ה (ב"ש) 58273-01-13 PRASIT PRATHAIBUT נ' לוצאטו פיתוח חקלאי בע"מ (חברות), תק-עב 2013(1), 6823 (2013)}.

3. תקנה 57
הפסיקתא משקפת את הסעד או ההכרעה בפסק-הדין ואינה מהווה אמצעי לשינוי או להוספה על תוכנו של פסק-הדין {ע"ע 223/06 קלאב הוטל אינטרנשיונל בע"מ ואח' נ' אורנה מיכאלי ואח' (לא פורסם, 2007); ס"ע (יר') 51629-09-11 שרון סויסה נ' מובילי א.ש.ל.י. בע"מ, תק-עב 2014(4), 784(2014)}.

נקבע כי הפסיקתא אינה אלא תמצית של החלטה שניתנה, המפרשת את ההכרעה ללא נימוקים {י' זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית 1995), 523, פסקה 421}.

הפסיקתא משקפת תוצאה אופרטיבית של פסק-דין שכבר ניתן ואין היא מהווה אמצעי לשינוי או להוספה על תוכנו של פסק-הדין {רע"א 3110/04 יהודית דוד ואח' נ' ירדנה מלצר ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (31.05.05); ס"ע (חי') 24406-09-11 עזבון סאלם מוחסן נ' רחמים שיטרית, תק-עב 2013(4), 10742 (2013)}.

בקשה לפסיקתה, על-פי תכליתה, ניתנת לבקשת צד להתדיינות משפטית המבקש זאת. הפסיקתה על-פי טיבה וטבעה איננה בגדר חובה המוטלת על הצדדים, כאשר בעניין זה קובעת תקנה 57 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), כי על-סמך פסק-דין תיערך, לבקשת בעל דין, פסיקתה שתכיל את מספר התיק, שמות בעלי הדין ותיאורם, הסעד או ההכרעה האחרת שניתנו בעניין הנדון וצו בדבר הוצאות המשפט; הפסיקתה תיחתם בידי אב בית-הדין או הרשם ותאריכה הוא התאריך שבו הושמע פסק-הדין.

אשר-על-כן, במצב בו הפסיקתה באה לעולם אלא לבקשת בעל דין המבקש מבית-הדין לתיתה, אין צל של ספק, שיכול מבקש, כל עוד טרם ניתנה הפסיקתה, לחזור בו מבקשתו לנתינתה {ס"ק (חי') 10856-02-11 מדינת ישראל - המשרד להגנת הסביבה נ' הסתדרות המהנדסים בישראל ועוד 34 אח', תק-עב 2013(2), 16592 (2013)}.

כבר נפסק כי פסיקתה אינה יצור משפטי עצמאי, אלא מסמך השואב את כוחו וסמכותו מפסק-הדין המקורי, לכן וכל עוד לא נקבע בפסק-הדין העיקרי סכום כלשהו גם הפסיקתה לא יכולה לעשות כן.

הפסיקתה נועדה לשקף במדוייק את האמור בפסק-הדין ואין היא מהווה אמצעי לשינוי או להוספה על תוכנו של פסק-הדין.

ב- ע"ע 48132-10-11 אסתר קרמר נ' רשת גני ילדים של אגודת ישראל, תק-אר 2012(1), 1754 (2012)} קבע בית-הדין הארצי כי תקנה 57 לתקנות בית-הדין, המקבילה בעיקרה לתקנה 198 לתקנות סדר הדין האזרחי, עוסקת בעריכת פסיקתה וזו לשונה:

"על-סמך פסק-הדין תיערך, לבקשת בעל דין, פסיקתה שתכיל את מספר התיק, שמות בעלי הדין ותיאורם, הסעד או ההכרעה האחרת שניתנו בעניין הנדון וצו בדבר הוצאות המשפט; הפסיקתה תיחתם בידי אב בית-הדין או הרשם ותאריכה הוא התאריך שבו הושמע פסק-הדין."

לפי תקנה זו, על הפסיקתא להכיל את הסעד או ההכרעה האחרת שניתנו בעניין הנדון, כלומר, הפסיקתא שואבת את כוחה מפסק-הדין או ההחלטה, אותם היא משקפת ואין לה, ברגיל, חיות בפני עצמה. על-כן, אין בחתימתה כדי לשנות מהמועדים להגשת הערעור על פסק-הדין או ההחלטה.

בד-בבד, ישנם מקרים בהם הפסיקתא הינה משלימה את פסק-הדין ומפרשת אותו, כאשר במקרים כאלו יכול להיות כי צד, אשר בחר שלא לערער על ההליך טרם מתן הפסיקתא יחוש עצמו מקופח לאחר חתימתה ויבחר לערער.
במקרה זה, בו הפסיקתא השלימה והוסיפה על פסק-הדין, עמד רשם בית-המשפט העליון גיא שני, על ההבדלים בין שני מצבים אפשריים והשלכותיהם:

הראשון, בו מבקש בעל הדין לערער רק על הפסיקתא, כאשר במצב זה, הימים להגשת הערעור נמנים ממועד חתימת הפסיקתא.

השני, והמתאים לעניין הנדון, בו מבקש בעל הדין לערער הן על הפסיקתא והן על פסק-הדין המקורי או רק על ההחלטה המקורית בלבד, במקרה זה ישנן שתי גישות באשר למועד לערעור:

בהתאם לאחת, המועד להגשת הערעור מוארך באופן אוטומטי עם החתימה על הפסיקתא מאחר שרק במועד זה נחתם, הלכה למעשה, מעשה בית-דין שלם, עליו ניתן לערער.

זאת, בגזרה שווה לרציונל העומד בבסיסו של סעיף 81(ג) לחוק בתי-המשפט הקובע כי, לעניין ערעור, ייראה מועד החלטת בית-המשפט בדבר תיקון פסק-דין או החלטה האחרת כמועד מתן פסק-הדין או ההחלטה האחרת.

בהתאם לשניה, אין הארכת מועד אוטומטית להגשת הערעור עם החתימה על הפסיקתא אך יש בה כדי להוות שיקול משמעותי להארכת המועד להגשת הערעור.

בית-הדין הארצי סבר כי יש ללכת בנתיב אותו מתווה הגישה הראשונה; במקרים בהם הפסיקתא מפרשת או מבהירה את פסק-הדין באופן שבלעדיה נראה היה פסק-הדין כסתום או כחסר הרי שדברו של בית-הדין, בין בהחלטה, בין בפסק-דין לא הושלם ולא נשתכלל כדי פסק-דין או החלטה לעניין המועדים לערער עליו.

במועד שבו הוגש הערעור, עמד בפני המשיבה פסק-דין שקבע חיוב בהפרשי שכר בתוספת פיצויי הלנה בשעור 25% ופסיקתא הקובעת חיוב כספי בנוגע להפרשי שכר שכללה בתוכה את החישוב של פיצויי ההלנה ולו נוסף חיוב של פיצויי הלנה בשעור 25%.

החיוב שהופיע בפסיקתא חרג על פניו מהאמור בפסק-הדין ומשום כך יש מקום לראות את מועד מתן הפסיקתא כמועד הקובע ולא מועד מתן פסק-הדין.

מבחינה זו אין נפקות לעובדה כי במועד מאוחר יותר להגשת הערעור תוקנה הפסיקתא.